רבי אליעזר די אבילא זצוק”ל – ג’ באדר א’ ה’תקכ”א

מעשה אבות

רבי אליעזר די אבילא נולד בעיר רבאט לאביו רבי שמואל די אבילה מחבר הספר אוזן שמואל וכתר תורה. אמו היא אחותו של רבי חיים בן עטר זיע”א. לפי המסורת מוצא משפחתו הוא מן העיר אווילה שבספרד, ממנה גורשו היהודים בעת גירוש ספרד.

בגיל חמש עשרה נשא אישה יתומה, בת ר’ אליהו הלוי בן שושן, אחד מנכבדי סאלי. את עיקר תורתו למד מפי אביו הרב שמואל די אבילה, לו היה בן יחיד, ולמד ממנו את דרכי העיון והפלפול. כבר בגיל צעיר נודע בשקידתו העצומה בתורה, חתנו ותלמידו, רבי שלמה די אבילה, מספר על רבו: “שמיום היותו חי על האדמה נכספה וגם כלתה נפשו לשקוד על דלתות בית המדרש, לא ימיש מתוך האוהל מהנץ החמה עד סוף היום, ולילה ללילה יחוה דעת.”

בתקופה זו הייתה קהילת יהודי רבאט קהילה קטנה יחסית, אשר רוב תושביה היו אנשים אמידים וסוחרים שבאו מן העיר סאלי הסמוכה. רבי אליעזר די אבילה היה החכם הראשון שהתגורר בה והקים ישיבה, בה למדו תלמידים חריפים רבים מכל הסביבה, ורבי אליעזר היה מפרנסם ותומך בהם. חברו לבית הדין, רבי חיים טולדנו, מתאר אותו כ”מעוטר בתלמידים כמלך בגדוד”.

רבי אליעזר היה אדם אמיד ועשיר גדול, אך בשל רצונו להתמסר ללימוד הוא מסר את עסקי המסחר לניהולם של בני משפחתו.

רבי אליעזר נודע בחריפותו הגדולה ועיונו העמוק בתלמוד, ונחשב לגדול המפולפלים בדורו. גדולי דורו החשיבוהו כ”מהרש”א של בני המערב”.

בנוסף להרבצת בתורה, כיהן רבי אליעזר גם כרב ואב”ד בערי רבאט וסאלי, והיה נחשב לנושא דגל ההוראה בארצות המערב. אליו היו מריצים את השאלות הסבוכות שלא ניתן היה להגיע בהם לפשרה.

בשל חריפותו הגדולה היה מרשה לעצמו לפסוק הלכות גם מכוח סברא ופלפול. במקרים רבים היה שולח תשובות הלכתיות לדיינים בהם דחה את פסקיהם. אך הם לא תמיד ראו זאת בעין יפה. הדבר בולט במיוחד בהתכתבויותיו עם חכמי מרקש, שנחשבו לגדולי המעיינים במשא ומתן התלמודי. באחת מתשובותיו אליהם הוא כותב:

כתבתם שקושיותי חלושות… ולא כך היא המידה, אלא היה לכם לבוא בתשובות ושאלות, ולא באמרתי ונעשה רצוני שתכתבו, לא פירכא חזינא ולא תיובתא חזינא, כי מי יחוש ומי ישמע לכם לדבר הזה, ואין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבוא ויעיד, ואם לא הייתם מפרשים דברים, הייתי אומר אפשר דטעות אית לכו, אבל גיליתם דעתכם שלא נטפלתם כלל להבין דברי, והשוויתי בעיניכם כתלמיד בור שכתב דברים מבלי הבנה.

החיד”א כותב ששמע עליו נוראות ונפלאות על עומק עיונו וחריפותו, ועדיין אין כל זה ניכר מספריו כיוון שהיה כותב ומוחק כותב ומוחק, עד שכתב קיצור האמת.

ישנה מסורת מזקני חכמי רבאט. שבאחד מביקוריו של אור החיים הקדוש אצל אחותו שהיא אמו של רבינו אשר היה קשור אליה מאוד, היה אור החיים עוקב אחרי אחיינו הקטן ומשתעשע אתו בדברי תורה ונהנה מאוד מחוכמתו המופלאה ומפיקחותו הנדירה, האו׳׳ח השמיע לו חידוש עצום עמוק ומפולפל, מיד רבינו שהיה עדיין ילד בגיל רך מאוד סתר לו את החידוש והפיל לו את הבנין כלאחר יד, ובגלל שדיבר אתו בתקיפות כאדם בוגר, האו״ח פלט מפיו אמרה הנאמרת בתור ״חיבה״ לאדם צעיר העושה מעשה בגרות, ״א־ימסי סגיר״ דהיינו שילך מהעולם הזה צעיר, אמו שמעה דיבור קשה זה יוצא מפי אחיה הצדיק מיד גערה בו ובקשה שיברך אותו, האור החיים התנצל מאוד ואמר לה שזה נפלט לו מפיו מרוב שמחה ששמע אחיינו איך הוא מפרק הרי הרים כלאחר יד. מיד בירך אותו לבטל הגזירה. אך כדי להרגיע את לבה של אחותו הוסיף ואמר: ״יהי רצון שכל מה שיגזרו עלי יהיה גם עליו ויזכה ויגדל כמוני״   ואכן דיבורו הקדוש של האוה״ח נקלט בשמים והנה נגזר שגם רבינו הקדוש נפטר בגיל מ״ז באותו גיל של דודו האור החיים הקדוש.

עז היה רצונו של רבי אליעזר לעלות לירושלים ולחיות שם את יתר שנותיו אך לא עלתה בידו. הסתלק בבוקרו של יום שבת קודש ג’ באדר א’ תקכ”א ומנוחתו כבוד בעיר רבאט. השאיר אחריו בת אחת, שהייתה נשואה לאחד מבני משפחתו, רבי שלמה די אבילא, שהוציא לאור את כתביו.

ספריו שהודפסו:

מגן גבורים ביאורים על כמה ממסכתות הש”ס.

מלחמת מצווה – על שורשי ההלכות בש”ס ובפוסקים.

באר מים חיים – שאלות ותשובות.

מעין גנים – חידושים וביאורים על כל חלקי הטור.

חסד ואמת – דרשות וחידושי אגדות.

כיום חלק מספריו נדפסו שוב בהוצאת ‘אור המערב’ – הספריה הספרדית.

מתורתו של הצדיק

שכר התורה ומעשה המצוות לעתיד לבוא על פי ביאור הפסוקים בתהילים ק”ד

איתא במסכת בבא מציעא [פג ע”ב] “דרש רבי זירא ואמרי לה תני רב יוסף מאי דכתיב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער”? “תשת חושך ויהי לילה” זה העולם הזה שדומה ללילה “בו תרמוש כל חיתו יער” אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער, שעכשיו הם שולטים אבל בעולם הבא “תזרח השמש” לצדיקים, ויאספון רשעים לגיהנם. “ואל מעונותם ירבצון” אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו, “יצא אדם לפעלו” יצאו צדיקים לקבל שכרם, “ולעבודתו עדי ערב” במי שהשלים עבודתו עדי ערב, והיינו שהשלים עבודת הבורא עד יום המיתה שנראת ערב, עד כאן דברי הגמרא.

ויש להקשות מדוע רבי זירא לא פירש את הפסוק כפשוטו, שהקב”ה משים חושך ונהיה על ידי זה לילה, וממילא יוצאות החיות לטרוף, משום שאין בני אדם מצויים באותו זמן. ומה גרם לו לרבי זירא להוציא פסוק זה מפשוטו?

ונראה לומר שהוקשה לו אמאי כפל הכתוב “תשת חושך ויהי לילה” הרי חושך הוא לילה כדכתיב “ולחושך קרא לילה” לכן פירש רבי זירא “תשת חושך ויהי לילה” שזה הולך על העולם הזה שהוא דומה ללילה. והטעם שהעולם הזה הוא נקרא חושך, הוא משום שאין ניכר בו בין טוב לרע, מאחר שאין עונש הרשעים מגיע כבר בעולם הזה, אלא לעולם הבא, ולכן העולם הזה הוא חושך, שכל דבר שבגללו אי אפשר להבין בין טוב לרע הוא נקרא בשם חושך, וכפל הכתוב ואמר שחושך זה הוא כמו לילה שכמו שבלילה אין אדם מבחין ומכיר את חברו, כך העולם הזה נקרא חושך כיון שאין אדם מבחין בו בין טוב לרע כיון שרואה בעולם רשעים שאינם נענשים.

וממשיך רבי זירא ומפרש מהו החושך שבעולם הזה, וכיצד הוא נעשה, ועל ידי מי הוא בא, ומפרש שהחושך הוא נעשה בעולם הזה על ידי מ”ש “תרמוש כל חיתו יער” שאלו הם הרשעים שבעולם שהם דומים לחיה שביער, כלומר שהם כמו שהחיות שביער מסתתרים במסתרים ובמחבואות שנמצאים ביער ועל כן אין אדם יכול לתופסם ולהרגם ועל יד זה הם ניצולים, אך אם היו החיות במקום בקעה בשטח מישור ללא עצים, בוודאי היו יכולים בני אדם לתופסם. וכמו כן הרשעים, אין אדם מכיר במעשיהם שהם רשעים מאחר שאין נפרעים מהן בעולם הזה, ואדרבה לפעמים בטובה הם מצויים, על כן אין הם ניכרים בעיני כולם לרשעים. אך אם היו הרשעים במקום גלוי שהוא העולם הבא היו בני אדם יודעים בוודאי מיהו רשע.

ועוד המשיך הכתוב ואמר “הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם” ואפשר לפרש גם פסוק זה על דרך הנזכר שכשבני אדם רואים שדרך רשעים היא לשאוג ככפירים המסתתרים ואורבים לעניים וגונבים מהם וגוזלים וחומסים שהרי בלאו הכי יודעים אותם בני האדם שאין הצדיקים ככפירים דהיינו בני אריות שטורפים וגוזלים בני אדם אלא רק מבקשים לחם לאכול ובגד ללבוש כמו שביקש יעקב אבינו אבל הרשעים לא די להם שחומסים אלא שגם חושבים בליבם שמה שאין נפרעים מהם על מעשיהם הרעים שמע מינה שדרכם זו היא טובה לפני המקום והולכים ומוסיפים בדרכיהם וכסבורים שאינם עושים שום רע ועל כן עוד גדלה חוצפתם ולא זו בלבד אלא שמבקשים מאל אוכלם שמבקשים ממנו יתברך שיזמן להם עוד מה לטרוף כיון שסוברים שדרכם דרך ישרה היא.

אך כשתזרח השמש כלומר כשתזרח השמש באור גדול שזה הוא בזמן עולם הבא אז יהיו ניכרין הרשעים וכל בני אדם יבחינו בבירור ברשעתם ואז בזמן ההוא “יאספון” יסתלקו הרשעים הללו ויאספו לגהינום ושם יהיה מקומם, אך הצדיקים עליהם נאמר “ואל מעונותם ירבצון” שכל צדיק וצדיק יגיע אל מקום כבודו ומעונו המוכן לו.

ואחר כך אמר “יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב” וביאר רבי זירא פסוק זה על יציאת הצדיקים לקבל שכרן, והטעם שלא פירש כפשוטו כיון שהוקשה לו הכפל הלשון ‘פעלו’ ו’עבודתו’ שלכאורה היינו הך, ועל כן פירש ש’פעלו’ זהו הפעולה והמעשים של הצדיקים שידוע הוא שמכל המצוות והמעשים טובים שעושה האדם נפעלים עולמות מאירים ושכר טוב לעושיהם ותענוג גדול לנשמותיהם, וזהו “יצא אדם לפעלו” שכשיצא אדם מהעולם הזה לעולם הבא יקבל את פעלו שפעל על ידי עבודתו בעולם הזה. ומה שממשיך הפסוק ואומר “ולעבודתו עדי ערב” רוצה לומר שכל זה הוא דווקא במי שהשלים את עבודתו בעולם הזה עד ערב, דהיינו עד יום מותו לאפוקי אם היה צדיק כל ימיו וסרח בסוף ימיו רחמנא ליצלן ולישזבן וכמ”ש רש”י בגמרא שם.

[מהספר חסד ואמת לרבי אליעזר די אבילא זצוק”ל]