ערלה בגבולות עולי מצרים

(ערלה בגבולות עולי מצרים תגובה על דברי הרב שניאור ז. רווח שליט”א מגליון מס’ 25 לצפייה במאמר לחץ כאן)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 26 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד

ידידי הדגול

הרב הגאון רבי שניאור זלמן רווח שליט”א

יו”ר המכון למצות התלויות בארץ.

שלום רב!

לאור מה שכבר נדברנו בעל פה ומ”ש כבודו בתנובות שדה (גליון 25) לדייק מדברי הרמב”ם שערלה נוהגת מן התורה בכל ארץ ישראל אף מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, ושכ”כ הגאון מקוטנא בשו”ת ישועת מלכו ובשו”ת מלבושי יו”ט. ולאחר מכן הביא את דברי מרן הגרע”י שליט”א ביביע אומר והגרב”צ אבא שאול זצ”ל באור לציון שכתבו בפשיטות להפך, שערלה אינה נוהגת מן התורה אלא במקומות שכבשו עולי בבל, אבל מה שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל אין ערלה נוהגת שם מהתורה, ולאור דבריהם הסיק כבודו בתנובות שדה שם להלכה שבעזה דין ערלה כדין ערלת חו”ל שספיקה מותר, שלא כמו שכתבו הישועת מלכו והמלבושי יו”ט ודדיק מר מהרמב”ם.

וכשעיינתי בשו”ת יביע אומר חשבתי שיתכן שלא כתב כן בהחלט אלא לסניף בלבד, משום שדן שם בספק ערלה בשוק וצרף כמה ספיקות להקל, והוסיף סניף נוסף שגם מה שהגיע מעזה וכו’ אינו אסור מן התורה ודינו כדין ערלת חו”ל, אבל לא שס”ל שכך הלכה ולמעשה, [וכמו שצרף שם גם דעת המשנה למלך אע”פ שכתב שם שמרן בשו”ע לא ס”ל כן, כיעו”ש].

אבל כששבתי לעיין בשרשי הדברים [בעידודו של כבודו ותודתי על כך] דומני שניתן לומר בהחלט שאין ערלה נוהגת מן התורה אלא במקומות שכבשו עולי בבל, וזאת מהמפורש במשנה (ערלה פ”א מ”ב): “עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור, נטעו אע”פ שלא כבשו חייב”. ובירושלמי שם יליף לה מקרא “ונטעתם” פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ. [וכ”ה בספרא פר’ קדושים (פרק ה פרשה ג): “כי תבואו … ונטעתם” פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ וכו’ מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע”פ שלא כבשו חייב”]. ממשיך הירושלמי ושואל הרי ר’ ישמעאל סובר שכל ביאות האמורות בתורה לאחר י”ד שנה של כיבוש וחילוק הם. ושמא מתני’ דלא כר’ ישמעאל. ר’ הילא בשם ר’ לעזר מודה ר’ ישמעאל בחלה וערלה שכתוב “כי תבואו” ו”בבואכם” ומדשינה הכתוב משמעו שינו חכמים חיובו. ע”כ הירושלמי. והיה מקום לומר שמכיון שבערלה לא צריך כיבוש, א”כ גם משבטלה קדושה ראשונה נשאר חיוב ערלה כשהיה לפני כן, שהרי כל דין קדושה ראשונה אינו אלא קדושת הכיבוש עצמו, כמ”ש הרמב”ם בהל’ תרומות (פ”א ה”ה) ובהל’ בית הבחירה (סו”פ ו’), [וראה ברדב”ז בהל’ תרומות שם ובחזו”א שביעית ריש סי’ ג]. וכיון שנתחייבו בערלה עוד לפני שנתקדשה הארץ, א”כ יש מקום לומר שגם משגלו ובטלה קרושת הארץ עדיין חיוב ערלה במקומו עומד, ונוהג מן התורה בכל ארץ ישראל אף במקומות שלא כבשו עולי בבל. ושו”ר שכ”כ המלבושי יו”ט (בקונטרס חובת קרקע סי’ ב).

אמנם לענ”ד לא יתכן לומר כן מכמה סיבות. א. פשט הרמב”ם בהל’ תרומות (פ”א ה”ז) משמע שגבולות עולי מצרים אינם גבולות הארץ המובטחת בפרשת אלה מסעי, אלא הרבה פחות מזה, ע”ש במעדני ארץ. ואיך יתכן שלא יכתבו חז”ל שערלה נוהגת מן התורה גם במקומות שלא כבשו עולי מצרים, הרי אם אין ערלה תלויה כלל בכיבוש, ראוי שתנהג בכל הארץ המובטחת אפי’ במקומות שלא כבשו עולי מצרים. ומפורש בהרמב”ם בהל’ תרומות (פ”א ה”ב) שסתם ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שנכבשו כיבוש רבים, ע”ש. והיינו עולי מצרים. ומכיון שערלה אינה תלויה כלל בכיבוש א”י ראוי שננהג בכל גבולות הארץ המובטחת, ואיך יתכן שהמשנה לא השמיעתנו אלא ערלה בארץ ישראל (פ”ג מ”ט).

ב. הרי אע”פ שלא צריך כיבוש עכ”פ ביאה צריך כמפורש במשנה שלא נתחייבו אלא משעת ביאתם לארץ, רק כיבוש אין צריך, וא”כ כשם שהקדושה הראשונה  נתבטלה משבטל הכיבוש, כך גם ערלה שתלויה בביאה מסתבר שכשבטלה הביאה  בטל דין ערלה.

ג. בירושלמי הנ”ל מפורש שדין ערלה כדין חלה ששניהם תלוים בביאה ולא בכיבוש, ואעפ”כ הרי חלה בזמן הזה ואף בכיבוש שני בימי עזרא, אינה אלא  מדרבנן כמ”ש הרמב”ם ומרן בשו”ע ריש הל’ חלה, וזאת משום שבחלה יש דין ביאת  כולכם הנלמד “מבבואכם”, וכיון שבבית שני לא עלו כולם אין חלה נוהגת אלא מדרבנן. הרי מפורש שאע”פ שחלה אינה תלויה בכיבוש אלא בביאה, אעפ”כ משבטלה ביאה וגלו, בטל חיוב חלה מן התורה, ובבית שני לא נתחייבו כי חסר ביאת כולכם. ומעתה גם ערלה נמי הוא הדין דמה שנתחייבו בביאה ראשונה נתבטל משגלו, ומכיון שלא מצינו בערלה שצריך ביאת כולכם, שהרי מ”כי תבואו” דרשו חז”ל בספרא פרט לשנטעו גוים עד שלא כבשו כנ”ל, א”כ בקדושת עזרא נתחייבו בערלה מן התורה במקומות שקידש עזרא דווקא, אבל לא במקומות שכבשו רק עולי מצרים.

ושוב ראיתי שכו”ז מפורש בדברי רבותינו זלה”ה. בשו”ת מהרימ”ט (ח”א סי’ כה באמצע התשובה) כתב שבערלה אע”פ שכתוב “כי תבואו” נוהגת בארץ ישראל מן התורה בזמן הזה משום שבספרא דרשינן “כי תבואו” פרט לשנטעו גוים וכו’, וכיון שקימ”ל שמה שנטעו אע”פ שלא כבשו חייב, מסתבר לאוקמי דרשא ד”כי תבואו” פרט לשנטעו גוים וכו’, ולא לומר שצריך ביאת כולכם. עוד הכריח כן משום שערלה נוהגת גם בחו”ל מהלכה למשה מסיני, וכיון שאינה תלויה בארץ לא מסתבר להצריך ביאת כולכם. עכ”ד בתוספת באור. ואע”פ שלא כתב אם מדובר בתחומי עולי בבל או גם בתחומי עולי מצרים. ילמד סתום מן המפורש בדבריו במקו”א (סי’ מז) שכתב להדיא שכל מה שלא כבשו עולי בבל אין לו דין ארץ ישראל אלא דינו כסוריא לכל דבר, עש”ב. והדברים ברורים.

אמנם ראיתי בצל”ח ברכות (לו,א) שכתב בפשיטות שמכיון שגם בערלה כתיב “כי תבואו” צריך ביאת כולכם, ולכן אין ערלה נוהגת בזה”ז מן התורה כלל, כדברי המל”מ (בהל’ מא”ס פרק י). אך כנודע רבים דחו דברי המל”מ, וגם מרן בשו”ע (סי’ רצ”ד סע’ ט) כתב להדיא שערלה בא”י נוהגת מן התורה (ופשוט דמרן מיירי גם בזמן הזה). והארכנו כבר בזה באוצר התשובות ערלה שם בס”ד. גם ראיתי בשו”ת דגל ראובן (ח”ב סי’ רז) שהאריך בנדו”ד וכתב שבערלה אין צריך ביאת כולכם, ושכ”כ באור שמח (הל’ תרומות פ”ב), ודחה דברי הצל”ח הנ”ל. והביא מ”ש בשו”ת מלבושי יו”ט הנ”ל שכיון שאין ערלה תלויה בכיבוש, גם משגלו עדין חייבים מן התורה בכל תחומי עולי מצרים. ודחה דבריו כמ”ש, שגם בחלה חזינן שנתחייבו מיד כשנכנסו לפני שכבשו, ובכל זאת בזמן הזה הוי רק מדרבנן, כנ”ל, ומוכח שדין ביאה האמור בחלה ובערלה כדין כיבוש האמור בשאר מצות התלויות בארץ, שמשבטלה קדושת הארץ בטלו כולם. והביא שכ”כ בשטמ”ק (בכתובות כה,א) שבחלה נתחייבו בכניסתם לארץ לפני כיבוש מיד כשהתחילו להיכנס לארץ, ובביאת עזרא נפטרו אף לאחר שנכנסו משום ד”בבואכם” משמע כולם וכו’. עוד האריך להוכיח שערלה אינה תלויה בביאת כולכם ושפיר נוהגת מן התורה במקומות שכבש עזרא. עש”ב.

עוד ראיתי שגם בשו”ת מקור ברוך להרה”ג ר’ נחום ברוך גינצבורג (ח”ב סי’ ד) הביא דברי המלבושי יו”ט הנ”ל, ודחה דבריו, שאע”פ שאין ערלה תלויה בקדושת הארץ, עכ”פ תלויה בביאת הארץ דווקא, ולכן מסתבר שמשגלו ובטלה הקדושה בטל גם דין ערלת ארץ ישראל, ומשקדש עזרא שפיר חלה הקדושה, דבערלה אי”צ ביאת כולכם.

איברא דבספר שבת הארץ במבוא (אות ח) כתב שמלשון הרמב”ם (בהל’ מעש”ש פ”י ה”ט) משמע שגם בערלה צריך ביאת כולכם, ולא ס”ל כמתניתין דערלה, ע”ש. ולענ”ד דקדוקו קלוש ואינו נראה. וכבר בשו”ת דגל ראובן הנ”ל עמד על לשון הרמב”ם, וכתב דשפיר מוכח מלשונו שבערלה אי”צ כיבוש ולא ביאת כולכם, ע”ש. גם בספר ארץ חמדה לגר”ש ישראלי (ח”א שער י’ סי’ י’) דחה דברי השבת הארץ. וע”ש מ”ש בנדו”ד.

והנה כבודו דקדק מלשון הרמב”ם (בהל’ מאכלות אסורות פ”י הי”א) שכתב: ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא וכו’ מותר”. משמע שרק בסוריא שרי ולא בשאר ארץ ישראל אע”פ שלא כבשוה עולי בבל. ויש להוסיף דבמשנה (ערלה פ”ג מ”ט): ספק ערלה בא”י אסור ובסוריא מותר ובחו”ל יורד ולוקט ובלבד שלא יראנו לוקט” וכתב הר”ן בפ”ק דקדושין (טו, א) שלכן החמירו בסוריא קצת יותר מבחו”ל משום שחו”ל רחוקה מארץ ישראל ולא אתי למיחלף, ע”ש. ואם כן אם נאמר שערלה אינה נוהגת מן התורה בזמן הזה אלא במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל על המשנה נמי קשה הרי לא רק סוריא קרובה לארץ ישראל, אלא כל המקומות שכבשו עולי מצרים סמוכים טפי לארץ ישראל (ודינם כסוריא כדהוכיח מהרימ”ט סי’ סז הנ”ל).

ולענ”ד קושיא מעיקרא ליתא כי אע”פ שבמשנה ריש גיטין מבואר שעכו היא גבול צפוני של ארץ ישראל, הדבר ברור שאינו אלא גבול צפון מערב אבל בצפון מזרח התפשט הגבול הרבה מעבר לכך עד הבניאס וכל הגליל העליון והתחתון כמבואר במשנה בשביעית פרק ט מ”ו שלש ארצות לביעור וכו’, ע”ש. וכמפורש בספר יוסיפון שמתאר את הישוב היהודי בגמלא וביודפת ואת מלחמותיו עם הרומאים בערים הנ”ל. [וראה מפה באינצקלופדיה תלמודית סוף כרך ב]. וא”כ מה שנקטה המשנה והרמב”ם סוריא שפיר נקטו כן, משום שבגבול הצפון מזרחי שפיר נתקדש ע”י עולי בבל עד סוריא. ובאופן שאדרבא ממשנתינו ראיה נמי לכך שעד סוריא נתקדש, וכמ”ש הר”ן הנ”ל שסוריא סמוכה לא”י. ודו”ק. ומה שלא נקטה המשנה בסתם כל מקומות שלא כבשו עולי בבל ונקטה סוריא, הוא משום שסוריא מקומה ידוע ומפורסם טפי, ואילו נקט התנא עולי מצרים ועולי בבל, היה צריך להאריך במיקומם של מקומות אלו, וכיון שכבר נתבארו במשנה בריש גיטין ובריש פ”ו דשביעית, קיצר התנא ונקט סוריא, שמקומה ידוע, והיא גם הגבול הצפון מזרחי של כיבוש עולי בבל, ומשם נקיש ונלמד על שאר המקומות שנתבארו בגיטין ובשביעית.

ולכן נלענ”ד שניתן לומר בודאות שאכן ערלה אינה נוהגת מן התורה אלא במקומות שכבשו עולי בבל דווקא. וכמ”ש ביביע אומר ובאור לציון בפשיטות [וכ”כ הגר”י פישר שליט”א בכרם ציון הלכות ערלה עמ’ צ’] אכן אם יוכל כבודו לברר הנושא עוד עם מרן היב”א שליט”א נשמח מאוד.

ברכת התורה דוד אביטן ס”ט