עציצים שאינם מיטלטלים

(תגובה על דברי מו”ר הג”ר שמ”ע שליט”א מגליון מס’ 25 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 26 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד

הרה”ג שלמה עמאר שליט”א

אב”ד דפתח תקוה

שלום וברכה!

קראתי את מאמרו בענין עציצים שאינם מיטלטלים, האם דינם כמחובר, ומסקנתו שנחשבים מחוברים בניגוד לדברי האגלי טל (קוצר סימן ה) והיה רואה יסודותיו על דברי השו”ע (סי’ רצד סעי’ כו) שאמנם פסק כהרא”ש (כלל ב אות ד), אך בעוד שהרא”ש פסק שגג נחשב מחובר הן לענין ערלה והן לענין מעשר ושביעית, מרן בשו”ע פסק כוותיה רק לענין ערלה. וזאת מפני שנראית שדעתו של הרמב”ם להחשיב את הגג כמנותק לענין מעשר ושביעית ולפי”ז פשיטא שעציץ שאינו מיטלטל נחשב מנותק לענין שביעית ומעשר.

יסוד החילוק שבין ערלה לבין מעשר ושביעית הוא עפ”י הירושלמי שבית אינו פטור לענין ערלה, אך פטור לענין מעשר ושביעית, ע”כ תורף דבריו בקציר האומר.

והנה הרא”ש מביא את ראייתו מהמשנה (מעשרות פ”ה מ”ב): “בצלים שהשרישו בעליה – טהרו מלטמא, נפלה עליהם מפולת והם מגולים, הרי אלו כנטועים בשדה”. ומוכיח הרא”ש מהסיפא שבלא נתכוון להשריש נאמר “הרי אלו כנטועים בשדה” – ק”ו אם מתכוון בהשרשתו כנידון הכרם שבגג שחייב בערלה. הגר”א (סי’ רצד ס”ק סג) מקשה עליו שמבואר בירושלמי ובתוספתא (מעשרות פ”ג ה”ט) שרק לענין טומאה אמרי’ שנחשב מחובר כי ריבתה התורה טהרה אצל זרעים, ומשמע שלענין ערלה שביעית ושבת נחשב מנותק. לכן לדעתו רק הרישא של המשנה היא בעלייה ונחשב כמחובר מפני שריבתה תורה טהרה אצל זרעים, ואילו הסיפא איירי בשדה, וקמ”ל שאף שלא התכוון בהשרשתו – הרי אלו כנטועים בשדה.

והנה נחלקו האחרונים במה חולק הגר”א על הרא”ש:

החזו”א (שביעית סי’ כ ס”ק ו) מסביר שכל המחלוקת בין הרא”ש לבין הגר”א היא רק באינו רוצה בהשרשתן לענין מעשר ושביעית: דהיינו שלענין טומאה לכו”ע גם בכה”ג נחשב מחובר, אך במעשר ושביעית לדעת הרא”ש נחשב מחובר וחייב ולדעת הגר”א כיון שאינו רוצה בהשרשתן – פטור, אך כאשר נוטע בכוונה גם לדעת הגר”א דין עלייה כדין שדה וחייב בכל.

וז”ל החזו”א: “אבל בזרע ונטע בכוונה מודה הגר”א להרא”ש וכמ”ש הגר”א לענין ערלה דדינו של הרא”ש אמת: (א) וכדתניא בהדיא בתוספתא, וכמ”ש שם ס”ק נח, (ב) וכמבואר בירו’ פ”ה דמעשרות דכל החסרון של השריש בעלייה הוא משום שאין רוצה בהשרשתן”.

אך הרידב”ז (תוס’ רי”ד) מוכיח שלדעת הגר”א הפטור של עליה אינו מחמת “אינו רוצה בהשרשתן” ולכן כתב הגר”א: “ונראה לי דט”ס בתוספתא מ”ש שם ואם תלש פטור דלענין שבת ודאי חייב וכדינם לטומאה” – כלומר שאילו אכן היה מדובר באינו רוצה בהשרשתן יתכן לפטור גם לענין שבת. לכן מחדש הרידב”ז שהפטור בעלייה הוא מטעם שאינו שדה, וכפי שכתב כת”ר, ופטור זה אינו שייך לשבת.

[כהערת אגב, יש לציין שישנם הבדלים בין הגירסאות השונות של ביאור הגר”א: בביאור הגר”א הנדפס משפט זה מושמט, לעומת זאת בביאור הגר”א שבהוצאה הראשונה של ר’ ישראל משקלוב המשפט הזה כתוב שם, ולכן נראה שזוהי תוספת של ר’ ישראל משקלוב או של אחד התלמידים]

הגרצ”פ פרנק (הר צבי זרעים ח”ב סי’ לו) חולק על החזו”א וסובר שהגר”א חולק לגמרי על הרא”ש ולדעתו עליית גג אינה כמחובר לקרקע וממילא פטור ממעשרות וערלה, ובאמת תמה הגרצפ”פ על החזו”א, איך יתכן לומר שהגר”א לא נחלק על הרא”ש בדין ערלה, הלא כל השגתו אינה אלא בסי’ רצד?! אלא שהחזו”א מביא ראיה לדבריו מבהגר”א (שם ס”ק נח) שם מביא הגר”א את התוספתא ריש ערלה: “הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג – חייב בערלה”, ומכאן שמודה שחייב כאשר נוטע בראש הגג.

אך יעויין בביאור הגר”א הנדפס שהגר”א מביא גם את גי’ האור זרוע שגורס “פטור” במקום “חייב”. בנוסף, יש לשאול שאם ישנה תוספתא מפורשת המחייבת כרם בראש הגג מדוע לא הביא הרא”ש ראיה מתוספתא זו? אך באמת בביאור הגר”א (הוצ’ ר’ ישראל משקלוב) לא כתוב מה שמובא אצלנו בסוגריים “אבל באו”ז הל’ ערלה סי’ שיג גורס פטור עי”ש” וברור שסוגריים אלו אינם דברי הגר”א אלא רק אחד המדפיסים או המסדרים. לפי”ז מה שכתב הגרצפ”פ (הר צבי שם) שלרא”ש היתה כנראה גירסתו של האו”ז שגרס בתוספתא “פטור” ולכן דחה את התוספתא מהלכה כי היה נראה לו להוכיח מהך משנה דמעשרות שחייב, זה יתכן לומר אליבא דהרא”ש, אך הגר”א בודאי הביא הך תוספתא שהנוטע בראש הגג – חייב בערלה, לכן נראה שהוכחת החזו”א היא חזקה שאכן דעת הגר”א, לכה”פ בהקשר לדיני ערלה, שהנוטע בראש הגג – חייב, (וע”ע מש”כ הגר”ש ישראלי זצ”ל התורה והארץ עמ’ 142 אות ד בהקשר לגי’ האור זרוע והרא”ש.)

היוצא מהנ”ל שלדעת הרא”ש הנוטע בכרם חייב בערלה ובשביעית ולדעת הגר”א נחלקו האחרונים: יש הסוברים שחולק לגמרי על תשובת הרא”ש (הגרצפ”פ), יש הסוברים שהגר”א חולק על הרא”ש רק בהקשר למעשרות אך לענין ערלה מודה לדבריו (רידב”ז), ויש הסוברים שהגר”א אינו חולק על הרא”ש לגבי היסוד שעלייה וגג נחשבים מחוברים לקרקע לכל הדינים, אלא רק דוחה את ראיותיו.

והנה כאמור, כת”ר ביאר בדעת הרמב”ם והשו”ע כפי שמבאר הרידב”ז לדעת ביאור הגר”א, שאפי’ לדעת מרן בשו”ע גג נחשב מחובר רק לענין ערלה, אך לענין שביעית ומעשרות נחשב מנותק. אך לענ”ד זה אינו מסתבר מכמה סיבות:

א. ראשית, השו”ע הביא את דין הרא”ש לענין ערלה, כי עיקרה של השאלה היא לענין ערלה כפי שרואים בנוסח השאלה המובא ברא”ש, ובמיוחד כפי שרואים בנוסח השאלה של השואל בעצמו (מנחת קנאות סי’ נא לר’ אבא מארי מלוניל). אשר ע”כ, לענ”ד אין להוכיח כלום מכך שהשו”ע לא הביא את דין הרא”ש לגבי תרו”מ.

ב. הב”י (סי’ רצד) לאחר שמביא את דעת הרמב”ם, שמקורו בירושלמי, המבחין בין ערלה שחייב לבין מעשר שפטור, מביא את דין הגג, וז”ל: “כן כתב הרא”ש… וכתב דאע”ג… אלמא בגג דבית מביא ואינו קורא, היינו דווקא לענין ביכורים דבעי’ משבח ארצך… אבל לכל מילי חשיב מחובר גמור”.

ואילו הב”י היה סובר שהרמב”ם נחלק על הרא”ש בדין גג לענין שביעית ומעשרות לא היה נמנע מלהביא את דברי הרמב”ם החולקים וסותם דבריו שלכל מילי נחשב מחובר.

ג. לדעת הרמב”ם (מעשר פ”א ה”י) בית חייב מדרבנן, ולכן גג ועלייה נחשבים מחובר עכ”פ מדרבנן, יתר ע”כ הרמב”ם (הל’ מעשר פ”א ה”י – הי”א) התייחס לדין מעשר בבית ולאחר מכן לדין עלייה, וז”ל:

“(י) אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת.

(יא) בצלים שהשרישו זה בצד זה אפילו השרישו בקרקע עלייה פטורין מן המעשרות, נפלה עליהן מפולת והרי הן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות”.

והנה כת”ר רצה לבאר כתוס’ רי”ד שהפטור בעלייה הוא מטעם שהוי כדין בית שכן הרמב”ם כתב דין עלייה לאחר דין בית, ולענ”ד מוכח להיפך, שכן הרמב”ם כתב לגבי בית “וייראה לי שחייב במעשר מדבריהם”, ובהל’ יא כתב לגבי עלייה וסתמא פטור, משמע שיש להם דין שדה ואילו דין עלייה כדין בית היה הרמב”ם מצרף דין עלייה בהל’ י ולאחר מכן כותב “וייראה לי וכו'”. בנוסף, לשון הרמב”ם לגבי עלייה היא: “בצלים שהשרישו זה בצד זה אפי’ השרישו בקרקע עלייה – פטורין מן המעשרות…” ומשמע מהלשון “אפי’ השרישו” שאין כוונת הרמב”ם בסעי’ זה לחדש דין עלייה אלא דין של אינו רוצה בהשרשתן. ובאמת באור שמח (הל’ מעשר שם) מבאר את ההבדל בין הרישא לסיפא שבדברי הרמב”ם, שברישא פטור כדין בית, ואמנם בבית חייב במעשר מדרבנן, אך מ”מ כיון שאיירי שאינו רוצה בהשרשתן אינו חייב במעשר על הגידולים המתווספים. לעומת זאת, בסיפא שהן מגולים ורוצה בהשרשתן איון חייב במעשר עכ”פ מדרבנן.

היוצא מהנ”ל שגם לדעת הרמב”ם נחשב הגג מחובר עכ”פ מדרבנן, ופטור מן המעשר רק אם אינו רוצה בהשרשתן. וכיון שאתינא להכי יתכן שגם בשדה פטור מן המעשר על תוספת הגידול אם אינו רוצה בהשרשתן, אלא שהרמב”ם והתוספתא דיברו בהווה שבדרך כלל בעלייה או בגג מאחסנים בצלים, ושם הם משתרשים בלא כוונת הבעלים.

ובכלל יש לתמוה על היסוד שהגג או העלייה ייחשבו כדין בית, שכן דין בית מבואר בירושלמי שהוא מחמת הסיכוך, וז”ל הגמ’ (מעשרות פ”ה ה”ב): “זרע בבית והעביר הסכך וסיכך ע”ג על דעתיה דר”ע התוספת פטור ועל דעתין דרבנן התוספת חייב”. לדעת ר”ע פטור אף כשהוריד את הסיכוך מהבית כיון שתחילת הגידול היה בפטור, ולרבנן חייב על התוספת – מוכח שהסכך גורם לפטור הבית, וכן מוכח שבגג חייב במעשר, כי מאי שנא בין גג לבית שהוריד את הסיכוך? (וכן הקשה הגרצפ”פ הר צבי זרעים ח”ב סי’ לו). ואמנם בחצר, אף שאין לו גג כתב הרמב”ם שחייב במעשר מדרבנן כדין בית, אך עי’ בכס”מ שמסביר שזהו דווקא כאשר החצר אינה נזרעת רובה או כאשר היא נטועה באילנות, וביאר רש”ס (ירושלמי מעשרות פ”ג ה”י) בטעם הדבר שהוא מפני שהחצר בטלה אגב הבית. לכן אם נטע לנויה של הבית אין הנטיעות מפקיעות דין בית מהחצר. אך מי שיטע כרם על הגג, וודאי לא ייחשב גג זה כדין בית אלא כדין שדה, אא”כ יטע רק כמה עצים לנוי ואז לא גריעא מדין חצר שלענין מעשר חייב מדרבנן ולענין ערלה – חייב.

המעיין בתשובת הרא”ש (שם) יראה שכל ההוכחות שהוא מביא לדבריו הן להוכיח שיש לגג דין שדה ודרך לזרוע שם:

1. ראייתו מהגמ’ ב”מ (קיז ע”ב) בהקשר לגינה הנמצאת מעל בית הבד, ונפחת הגג וקובעת המשנה שעל בעל בית הבד לבנות את הגג כדי שיוכל בעל הגינה לזרוע בגינתו, וכל זמן שלא בנה יכול בעל הגינה לזרוע בגינה שנמצאת עתה בקומה ראשונה. מוכח א”כ מדברי המשנה שנהגו לזרוע על הגג. יתר ע”כ, יתכן שראיית הרא”ש היא אף מהדין במשנה, שאילו באמת לא נהגו לזרוע על הגג, ועשיית גינה שם היא דבר משונה, אין בעל הגינה יכול לבוא בתביעות מבעל בית הבד.
2. ראייתו השניה של הרא”ש מהסיפא שבמשנה במעשרות (שם): “נפלה עליהן מפולת והרי הן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות”, ומכאן שיש לעלייה דין שדה. והקשה הגר”א על ראייה זו מהתוספתא ומהירושלמי, שם מוכח שזהו דין מיוחד לטהרה, כיון שריבתה התורה טהרה אצל זרעים. ויש ליישב שאח”כ בנפלה מפולת, נחשבים הבצלים כנטועים בשדה רק לענין טהרות, אך לדעת הרא”ש הריבוי בטהרות אינו לענין הגדרת שדה אלא לענין הכוונה בזריעה. ואף בנפלה מפולת שלא התכוון כלל לזרוע את הבצלים, נחשבים הם כנטועים בשדה לענין טהרות. אך בוודאי לשאר דינים, אם מתכוון לזרוע פשיטא שנחשב כזורע בשדה (כך פירש החזו”א את שיטת הגר”א). וכן מוכח בירושלמי (מעשרות פ”ח ה”ב): “רבי יוחנן בשם רבי ינאי ערימה של בצלים שהשרישה שתולש מהן בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן אמר ליה רבי שמעון בן לקיש מאי איכפלה שבת גבי מעשרות…”. משמע שכל הדיון בגמ’ הוא מה הדין כאשר אינו רוצה בהשרשת הבצלים, ובמיוחד לגי’ הגר”א הגורס: “מאי איכפלה שבת גבי טהרות”, יוצא שמסקנת הגמ’ היא שרק בטהרות נחשבים הבצלים מחוברים אף שאינו רוצה בהשתרשות.

וכן בהמשך הירושלמי נאמר: “רבי יוסי בשם רבי לא התורה ריבת בטהרת זרעין מה טעמא כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא…” הריבוי בטהרה הוא משמעות הפסוק: על כל זרע זרוע אשר ייזרע – ומשמע אפי’ שנזרע בלא כוונת זריעה.

3. אף ראייתו השלישית של הרא”ש מהגמ’ מנחות, היא להוכיח שדרך לזרוע על הגג. ואמנם בתחילה סבר הרא”ש שאינו מביא וקורא בפירות שגדלו על הגג, אך זהו מפני שאינו “משבח ארצך” שהוא חסרון בדין ביכורים בלבד. מסקנתו של הרא”ש שלהלכה קיי”ל שמביא וקורא בגידולים של גג.

בנוסף יש לציין שהמעיין בשאלה שהופנתה לרא”ש (מנחת קנאות שם) יראה שהשואל הסתפק בדין עציץ עשוי עץ, חרס או אבן – אם נחשב כנקוב אם לאו. ועוד הסתפק השואל שמא באילנות אמרי’ שחייב בערלה אף בעציץ שאינו נקוב. הרא”ש בתשובתו כלל אינו מתייחס לספיקותיו של השואל, ומוכיח שגג עדיפא מדין עציץ כיון שהוי דרך לזרוע שם – הוי בכלל “היוצא השדה שנה שנה”. יש להוסיף עוד את קושיית ה”בית דוד” (סי’ א) שאילו מוכח בתוספתא שגג אינו שדה ולכן פטור מכל הדינים, מדוע לא פשט הירושלמי את ספקו בדין בית בשביעית (ירו’ ספ”ק דערלה)?

יש להביא ראיה נוספת מדברי הרמב”ם, שס”ל שדין גג כדין שדה, שכן פסק הרמב”ם (הל’ שמטו”י פ”א ה”ו): “ומקיימין את האלויי בראש הגג, אבל אין משקין אותו”. ומקור הדין בירושלמי (שביעית פ”ד ה”ד) וביאר רש”ס שאף על הגג נחשב עבודת קרקע.

מכל הנ”ל נמצאנו למדים שדעת הרמב”ם שגג נחשב שדה. וכיון שהב”י מביא את פסק הרא”ש כפשוטו וכתב בפירוש שהגדל על הגג נחשב מחובר לכל מילי – הכי נקטינן. וכיון שאתינא להכי אין יסוד לחלוק על סברת האגלי טל ולומר שלדעת הרמב”ם והשו”ע עציץ שאינו מיטלטל נחשב מנותק.