מוצאי אסרו חג שבועות תש”ס

1. בגמרא בסוכה (מ,א) וב”ק (קא,ב) מבואר שאין קדושת שביעית חלה על עצים, משום שאין הנאתן וביעורם שוה, והתורה אמרה “לכם לאכלה” לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוין. כלומר כל מה שהנאתו וביעורו שווה נחשב כאכילה הן לענין שחלה עליו קדושת שביעית, והן לענין שמותר להשתמש בפירות שביעית לדבר זה. ו”עצים דמשחן” אע”פ שהנאתן וביעורם שוה אין בהם קדו”ש, משום שסתם עצים להסקה עומדים. ולהריטב”א סתם עצים פרושו, שרוב העצים להסקה עומדים ואזלינן בתר רוב. ולרש”י, סתם עצים וגם עצים דמשחן סתמן להסקה עומדים. ועי’ בתוס’ בב”ק. ודעת הרמב”ם כהריטב”א, לפמ”ש האחרונים שלכן כתב הרמב”ם שאין בלולב קדו”ש, אע”פ שלולב הנאתו וביעורו שוה, שמשמש לכבד בו את הבית, כמ”ש בגמ’ וברש”י, עכ”פ למ”ש רבא סתם עצים להסקה עומדים, פרושו, דאזלינן בתר רוב עצים, וכיון שרוב עצים אין הנאתן וביעורם שוה, לכן גם עצים דמשחן וגם לולב, בכלל עצים הם ואין בהם קדו”ש.

ואח”כ מביאה הגמ’ מחלקת ר’ יוסי ורבנן. ויש ג’ דרכים בראשונים בבאור מחלקת זו. לדרכו של רש”י בסוכה גירסת הגמ’ “ועצים להסקה תנאי היא”, ונחלקו ר”י ורבנן אם קדו”ש  חלה דווקא על דבר שהנאתו וביעורו שוה. דר’ יוסי סובר “לכם לכל צרכיכם” ולכן לדעתו אין קדו”ש תלויה כלל בדבר שהנאתו וביעורו שוה, וחלה קדו”ש גם על עצים, ומותר לכבס בפרות שביעית אע”פ שהכיבוס הוא דבר שאין הנאתו וביעורו שוה. ורבנן סוברים “לכם דומיא דלאכלה” שהנאתו וביעורו שוה, ולכן לא חלה קדו”ש על עצים ואין מכבסים בפרות שביעית. 

דרך שניה היא דרכו של רש”י בב”ק שגורס בגמ’ “סתם עצים להסקה תנאי היא” (הדעה ששולל רש”י בסוכה חוזר ומקיימה בפרושו בב”ק). וגם לר’ יוסי אין קדו”ש חלה אלא על דבר שהנאתו וביעורו שווה. ולכן עצים שאינם עצים דמשחן אין בהם קדו”ש, כיון שאין הנאתן וביעורם שוה, אבל עצים דמשחן, כלומר שליקטם כדי להשתמש בהם למאור, שהנאתו וביעורו שוה, חלה עליהם קדו”ש, ולא אזלינן בתר סתם עצים. וגם במיני אוכלין, אם לקטם לצורך משרה וכביסה, לא חלה עליהם קדושת שביעית כלל, ומותר לכבס בהם. ורבנן סוברים, שכל דבר שהנאתו וביעורו שוה, חלה עליו קדו”ש מיד בשעת צמיחתו, ולכן מחשבת המלקט אינה  מועילה להפקיע קדושתו, ולכן אסור לכבס בפרות שביעית, אף אם כבר בשעת הלקיטה כיוון לכבס בהם. וכן עצים כיון שסתמן להסקה, גם אם בשעת לקיטה כיון להשתמש בהם לדבר שהנאתו וביעורו שוה, אין חלה עליהם קדו”ש. [ולא אזלינן בתר מחשבתו אלא בדברים שעומדים לכך ולכך, ע”ש ברש”י באורך].

דרך שלישית, לראב”ד, מובא בחי’ הרשב”א ובשטמ”ק בב”ק. גורס בגמ’ “ועצים תנאי היא”. ולרבנן לא חלה קדו”ש  על עצים לא משום שאין הנאתן וביעורם שוה, אלא משום שלא חלה קדו”ש אלא על פירות הראוים לאכילה דווקא. ולכן אסור לכבס בפירות שביעית, כיון שגם השמוש המותר הוא דווקא דומיא דאכילה. ולכן לא חלה קדו”ש על ספיחי שטיס וקוצה שאינם אלא לצבע ואינם לאכילה. ור’ יוסי סובר לכם לכל צרכיכם, שעל הכל חלה קדו”ש. 

והנפק”מ בין שלשה דרכים אלו גדולה מאוד. וכל דיני קדו”ש תלויים בהם. שכן לפי נסחת הראב”ד, לרבנן, דווקא אוכל אדם יש בו קדו”ש. ולרש”י בסוכה, לרבנן, אין קדושת שביעית חלה אלא על דבר שהנאתו וביעורו שוה. ולרש”י בב”ק, כל המחלוקת בין רבנן לר’ יוסי היא דווקא אם חלה קדו”ש על עצים דמשחן. ולרבנן כל דבר  שסתמו לאכילה, כלומר שסתמו הנאתו וביעורו שוה חלה עליו קדו”ש קדו”ש, ונחלקו על ר’ יוסי בכך שלדעתם לא מועילה מחשבה להפקיע קדו”ש מדברים שסתמן לאכילה, ולא להחיל קדו”ש על דברים שסתמן לעצים, אבל כל דבר שסתמו אינו לעצים חלה עליו קדושת שביעית. ולכאורה זוהי דרכו של הרמב”ם שסובר שאין בלולב קדו”ש, כיון שרוב עצים אין הנאתן וביעורם שוה, ולפיכך אנו אומרים שגם עצים דמשחן ולולב אין בהם קדו”ש. וא”כ גם להפך, כיון שרוב פרות הנאתן ובעורם שוה חלה קדו”ש גם על פרי שאין הנאתו ובעורו שוה. [ופרי האמור כאן אינו דווקא פרי, אלא לענין שביעית כל דבר שהנאתו וביעורו שוה נדון כפרי, לפי שהוא דומיא דאכילה. וכמ”ש מהרד”פ בשושנים לדוד (פ”ח מ”ב) שלכן כוללת המשנה מיני צבעים עם אוכלי אדם ובהמה לפי שמיני צבעים הנאתן וביעורם שוה וכמאכל אדם חשיבי. ומכאן כח הדימוי לומר שכיון שרוב תשמישי האדם כסיכה והדלקת הנר וצביעה, הם כפרי, וא”כ גם דבר שאינו פרי, כיון שהוא תשמישו של אדם נדון כפרי]. ולכן כותב הרמב”ם (בפ”ז הי”ד): “וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממן הצובעים, הואיל ואינו לעצים יש לו שביעית. והשיגו הראב”ד דהנך תלויים במחשבתו. וכתב הרדב”ז שם שזו באמת כוונת הרמב”ם. אבל מרן בכס”מ כתב שלהרמב”ם על הכל חלה קדו”ש, כל שאינו לעצים. וכפרושו של מרן, מבואר להדיא בפרוש המשנה להרמב”ם (פ”ז מ”ב). ע”ש. וכתבו מהר”י קורקוס ומרן בכס”מ והמלאכת שלמה, ועוד, שכך נסחת הרמב”ם במשנה, (פ”ז מ”ב): “ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצובעין וכו’ יש לו שביעית”. והרמב”ם הוסיף “הואיל ואינו לעצים יש לו שביעית”. [ועיקר המשנה לא באה ללמד על הקדושה, אלא על כך שאין לו ביעור וכו’ ע”ש]. וכתב הקרית ספר שהרמב”ם בא לרבות כל מיני תשמישי אדם שהנאתן וביעורם שוה.  ובספר מרכבת המשנה שם (ח”ג) כתב שלפי”ז לדעת הרמב”ם יש קדו”ש גם במיני מלוגמא וגם במיני בשמים, הואיל ואינם לעצים. ע”ש. [והגם שהפאת השלחן (כז,לג) והחזו”א (יג,ט) כתבו שהרמב”ם מדבר על דברים הנאכלים בשעת הדחק, דווקא. ובערוך השלחן (כח,ה) כתב שמדובר על מינים שאינם ראויים להסקה כלל ואינם מיוחדים לאדם ובהמה עכ”פ האדם אוכלם או מאכילם לבהמתו. לענ”ד נראה נכון יותר כדברי הקרית ספר והמרכבת, דסתמא קתני, ואתי למימר דכל שאינו לעצים יש בו קדו”ש. וכן משמע מלשון רבנו בפיה”מ שהכלל במשנה מדבר על מינים שאינם מאכל אדם ובהמה וצבעים כלל. וכ”כ בדעת הרמב”ם במשנה ראשונה (פ”ח מ”א), עש”ה. ולומר שמדובר כשהאדם אוכלם או מאכילם לבהמתו, והם דברים שאינם ראויים כלל אפי’ לא להסקה, הוא דבר רחוק מאוד, במחכ”ת]. ושאר ראשונים נסחתם המשנה להפך, “כל שהוא מאוכל אדם ואכל בהמה וכו’ יש לו שביעית”. וזהו שרש המחלקת. וכיון שזוהי נסחת הרמב”ם במשנה על כרחך ס”ל שלרבנן יש קדו”ש בכל דבר שאינו עצים, כנסחת רש”י בב”ק, שלא נחלקו רבנן ור’ יוסי אלא בעצים, דאילו לנסחת רש”י בסוכה עולה שאין קדו”ש אלא בדבר שהנאתו וביעורו שוה, דווקא, אבל במיני מלוגמא שאין הנאתו וביעורו שוה, כמ”ש המשנה ראשונה (פ”ח מ”ב). וכן במיני כביסה, שאין הנאתן וביעורם שוה, כדמוכח בסוגיין דסוכה, ראוי שלא ינהג בהם קדו”ש. א”כ איך כתב הרמב”ם שכל שאינו לעצים יש בו קדו”ש. אלא ע”כ כדאמרן. ועוד לנסחת רש”י בסוכה הרי לרבנן אין הכלל תלוי במה שאינו לעצים, אלא במה שהנאתו וביעורו שוה. ומדוע הוסיף הרמב”ם “הואיל ואינו לעצים”. א”ו מפרש כרש”י בב”ק, דלרבנן אזלינן בתר מסתמא ולכן כל שאינו לעצים יש בו קדו”ש כאמור. ודוק. גם דרך הראב”ד אי אפשר לפרשו בהרמב”ם כמבואר. אע”פ שבשו”ת ציץ הקדש (ח”א סי’ טו) כתב שהרמב”ם סובר שאין בלולב קדו”ש משום שס”ל כהראב”ד, ע”ש. לא יתכנו דבריו לפי נסחת הרמב”ם במשנה ודבריו המפורשים בפרק ז’ הנ”ל. וכמדומני דאשתמיטיתיה דברי הרמב”ם הללו. 

ב. קדושת שביעית במלוגמא (=מיני צמחים המשמשים לרפואה).

כדי להוכיח שאין שום מקום בתלמוד לא בבבלי ולא בירושלמי שיאמר שאין קוד”ש במלוגמא, ולבאר דרכו של הרמב”ם, נקדים ונאמר שכיון שכאמור פירוש מחלוקת ר’ יוסי ורבנן לדעת הרמב”ם היא כרש”י בב”ק, א”כ לכו”ע אין קדו”ש בעצים, לפי שאין הנאתן וביעורם שוה, כאמור. וגם סובר ר’ יוסי שפירות שביעית שליקטם לכביסה, אע”פ שראויים לאכילה, אין בהם קדו”ש כיון שליקטם לדבר שאין הנאתו וביעורו שוה, ומותר עכ”פ לכתחי’ לעשות כן משום שנאמר “לכם לכל צרכיכים”. וא”כ מה שאומרת הגמ’ אח”כ “יצאה מלוגמה שאינה אלא לחולים” אינו בא לומר שלכן לא חלה קדו”ש על מלוגמא, אלא לומר שאסור להשתמש בפירות שביעית למלוגמה, ולא מהני מחשבתו בשעת לקיטה למלוגמה, כיון שאינה ראויה לכל אדם. וגם רבנן סוברים כן. ולשאר נסחאות פשוט יותר שזהו פירוש הגמ’. [ומשמע שהטעם אינו משום שאין הנאתו וביעירו שוה, אלא משום שאינו ראוי לכל אדם. משום שאף מלוגמה כזו שהנאתה וביעורה שוה, דומיא דאכילה, כמיני רפואות הנאכלים, או מינים כאלו שמיד כשמניחים אותם על הפצע מרגישים הקלה בכאב או עוצרים את הדם וכדו’, כמבואר. ולא ברור לי מדוע החליט המשנה ראשונה שכל מיני מלוגמה אין הנאתן  וביעורם שוה]. אבל מיני עשבים שמיוחדים למלוגמה מעיקרם, ואינם ראויים אלא למלוגמה, אם חלה עליהם קדושת שביעית, בזה לא מיירי כלל בסוגיין. אמנם בירושלמי (ריש פרק ח) מבואר להדיא בפשיטות שמיני מלוגמא חלה עליהם קדושת שביעית. אלא שבירושלמי (ריש פרק ז) משמע לכאורה להפך, שבמיני מלוגמה אין קדו”ש. וז”ל הירושמי: “צבעים לאדם מהו שיהא עליהם קדו”ש, נשמעינה מן הדא דתניא לכם כל שהוא צורך לכם, ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה, יצתה מלוגמה שאינה אלא לחולים וכו’ לכם השוה לכולכם”. משמע לכאורה שדבר מוסכם הוא שאין קדושת שביעית חלה על מיני מלוגמה, להפך הגמור ממה שכותב הירושלמי בפשיטות בריש פרק ח. וזה כמובן דבר אשר לא יתכן. והנה לכאורה דברי הירושלמי קשים מעיקרם, הרי במשנה שם מפורש שמיני צבעים יש בהם קדושת שביעית, ומה הוא ששואל הירושלמי “צבעים מהו שיהא עליהם קדו”ש”, הרי משנתינו היא זו. וכבר הרגישו בזה המפרשים. ויש שכתבו ששאלת הירושלמי היא מנ”ל שמיני צבעים יש בהם קדו”ש מן התורה. והוא לענ”ד דוחק גדול, שא”כ הי”ל לירושלמי להביא את המשנה ולשאול מנ”ל, ולא לשאול בסתם צבעים מהו שיהא עליהם קדו”ש. ואכן הר”ש סריליאו והפני משה פרשו ששאלת הירושלמי אינה אם יש קדו”ש על מיני צבעים, אלא האם דברים שדרך לצבוע בהם והם מאכל  אדם, מותר לצבוע בהם בשביעית, ומוכיח הירושלמי מברייתא שמותר. ולפי זה אין כל סתירה בירושלמי בין פרק ז’ לפרק ח’, כי מ”ש בפרק ז’ יצתה מלוגמה וכו’, אין פרושו שאין קדו”ש במיני מלוגמה, אלא פרושו שאסור לעשות מלוגמה מפירות שביעית הגם שדרך להשתמש בהם למלוגמה, בשביעית אסור, משום שאינם אלא לחולים, ובעינן לכם דבר השוה לכולכם. וא”כ אין חולק על מ”ש בירושלמי (ריש פרק ח) קדושת שביעית במלוגמה. ודוק. וכבר ראיתי למרן הגרש”ז אוירבאך זלה”ה במנחת שלמה (ח”ג סי’ קלב אות ח) שכתב שלא קימ”ל כהירושלמי דריש פרק ז’ שסובר שאין במלוגמה קדו”ש [לפי פירוש שאר מפרשים הנ”ל]. ועוד הוכיח כן מהרמב”ם (פ”ה ה”ט) שפסק שמותר לעשות מלוגמה לאדם מאוכלי בהמה אבל אין עושים צבעים לבהמה מאוכלי בהמה משום שאין קדו”ש חלה על צבעים לבהמה, ע”ש. משמע שסובר הרמב”ם שעל מלוגמה חלה קדו”ש, שאל”כ היה אסור לעשות מלוגמה לאדם מאוכלי בהמה.

ג. קדושת שביעית במיני כבסים.

ועתה נבוא לדברי הרמב”ם בפרק ה’. בתחילת הפרק כותב הרמב”ם: “פירות שביעית נתנו לאכילה ולשתיה ולסיכה ולהדלקת הנר, ומפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע”. וכ”כ עוד (בהלכה ט) שמותר לצבוע בפירות שביעית שהדרך לצבוע בהם אע”פ שהם אוכלי אדם. ומקורו כתבו הרדב”ז ומרן בכס”מ בירושלמי ריש פרק ח. ולדרך הרש”ס הנ”ל מקורו גם בירושלמי ריש פרק ז. והדרשה הזו “תהיה” וכו’ היא גם בספרא (ריש פר’ בהר) וגם בירושלמי שם מייתי בתר הכי הך דרשה, ודחי לה דלא ילפינן מנה אלא על אוכלי בהמה, ע”ש. והטעם ברור כי פסוק זה “תהיה” נאמר בתורה (ויקרא כה,ח) על אוכלי בהמה: “ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”. וא”כ אי אפשר ללמוד מזה שגם אוכלי אדם נתנו לצביעה. והרמב”ם שכתב שגם באוכלי אדם מותר לצבוע ולמד כן מ”תהיה”, צ”ל שסמך על מסקנת ההלכה. ועיין בפאת השלחן (ריש סי’ כד). וצ”ע.

ובמיני כבסים כתב הרמב”ם שם (בהל’ י): “מיני כבסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהם ומכבסים בהם שנאמר והייתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם. אבל אין מכבסים בפירות שביעית ואין עושים מהם מלוגמה שמאמר והייתה שבת הארץ לכם ואכלה ולא למלוגמה ולא לזילוף ולא להקיא ולא לכביסה”. ולדרכינו הטעם שאין מכבסים בפירות שביעית, בשונה ממיני צבעים, הוא מבואר להדיא בבבלי, שמיני כבסים אין הנאתן וביעורם שוה, וכדפרש רש”י, שמשעה שנותן את היין בכבסה נפסד היין ואין הבגד מתכבס אלא אחר שנשרה כמה ימים. ואכן בתוספתא (פ”ד ה”ה) מובאת בירושלמי (פ”ז ה”א) מבואר שחלה קדושת שביעית על בורית ואהל, ולכן מסיק הירושלמי שמיני כביסה קדו”ש חלה עליהם. ולהאמור הדבר מבואר היטב שכיון שאינם לעצים שפיר חלה עליהם קדו”ש, ואע”פ שאין הנאתן וביעורם שוה, עכ”פ כיון שהם בכלל פרי, שהרי עומדים לצורך תשמישו של האדם, דינינן להו כרוב פירות שהנאתן וביעורם שוה. [ולהלן נעמוד בדברי מרן בכס”מ].

ולדרכו של הר”ש סריליאו שכל בעיות הירושלמי בריש פרק ז’ אינם האם חלה קדו”ש אלא האם מותר להשתמש בפירות, כאמור, גם כאן פרש הרש”ס שבעיית הירושלמי לא אם חלה קדו”ש על מיני כבסים, אלא האם מותר להשתמש בהם לכביסה. ולשון הרמב”ם מורה כדבריו, שהרי כתב “מיני כבסים קדו”ש חלה עליהם ומכבסים בהם שנאמר והייתה” וכו’. משמע שהלימוד הוא להתירם בשימוש לכביסה. ודרשה זו מקורה נעלם מאיתנו. וכנראה הייתה להרמב”ם נסחה כזו בירושלמי או בספרא או במדרש אחר שאינו בידינו.   ומצאתי סמך גדול לזה במדרש הגדול (פר’ בהר עמ’ תרפח): “לכם לכל צרכיכם, מלמד שמותר לכבס במיני כבסים כגון בורית ואהל”. והוא כפתור ופרח בדעת הרמב”ם, שאין פסוק זה בא ללמדינו על חלות הקדושה, אלא על היתר השימוש במיני כבסים לכביסה. [ואע”פ שלא ברור כלל אם בעל מדרש הגדול ראה כן באיזה מדרש חז”ל, או שהסמיכו על פי דברי הרמב”ם, כדרכו לפעמים. עכ”פ למדנו מדבריו את הדרך לפרש את דברי הרמב”ם. כאמור].  

והנה מרן ומהר”י קורקוס שם הקשו דמיני בורית ואהל כיון שאין הנאתן וביעורם שוה מדוע חלה עליהם קדושת שביעית. ותרצו שלא צריך שתהיה הנאתן וביעורם שוה אלא בפירות ששיך בהם “לאכלה”, ע”ש. ומרן נשאר במסקנה בתרוץ זה. והקשו רבים מאי שנא מעצים שכתב הרמב”ם פעמים רבות שאין בהם קדו”ש, הרי גם עצים אינם לאכילה. ובאוצר התשובות הבאתי כמה יישובים לזה. והנכון לענ”ד הוא מה שהתחלנו בו, דהרמב”ם בפירקין אינו עוסק כלל בסיבת חלות הקדושה, וממילה גם קושית מרן אינה על סיבת חלות קדושה במיני כביסה, וכך גם תרוצו. כי כאמור חלה קדושת שביעית על בורית ואהל הגם שאין הנאתן וביעורם שוה, מכיון שהם בכלל צרכי אדם שרובם הנאתן וביעורם שוה. אבל להשתמש בהם לדבר שאינו דומיא דאכילה זאת מקשה מרן מנ”ל דשרי, ואברא שלמד כן הרמב”ם מ”לכם”, עכ”פ הרי בגמ’ מבואר דבעינן לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה. [ואין מקום לומר שנלך אחר הרוב ונתיר גם להשתמש גם לדבר שאין הנאתו וביעורו שוה, דזה נגד דרך הגמרא והסברא]. ועל זה יישב מרן מה שיישב. ולק”מ מעצים. כמבואר. [ודרך זו זכיתי להתעורר ולחדשה בס”ד על פי דברי הרב תורת השביעית עמ’ תקז-תקח. ע”ש. ומקום הניחו לי מן השמים]. 

עוד נאמר כי הטעם שמרן שללא ספק ראה את דברי מהר”י קורקוס כולם, לא בחר בדרכו, הוא משום שלדרכו של מהריק”ו הנאתו וביעורו שוה אינו הנאת גוף האדם אלא הנאת כיבוס הבגד. וכדעת רש”י שכתב שהנאת צביעה הנאתה וביעורה שוה משום שבשעה שמתכלה השרש נקלט הצבע בבגד. ומרן שסובר שגם מיני כבסים כבורית ואהל אין הנאתן וביעורם שוה, ס”ל, שהנאת הגוף בעינן, כמו שכ”ה שיטת התוס’ בב”ק שכתבו שהצבע הולך וכלה בשעת הלבישה, והריטב”א בסוכה שכתב שעצים אין הנאתן וביעורם שוה משום שאין האדם נהנה מהם עד שעת אכילת התבשיל. דס”ל שהנאת הגוף דווקא בעינן. ומסתברא ליה למרן כוותיהו, כיון שביעור דומיא דאכילה בעינן, צריך שיהיה הנאת האדם עצמו, וכיבוס הבגד אינו הנאת האדם, אלא הלבישה. ולכן כל מיני כבסים אין הנאתן וביעורם שוה. ודוק.

והנה הירושלמי נוקט בפשיטות (בפ”ח ה”א) שבעצים אין קדו”ש. ובהלכה ה’ שם אומר שטעמו של ר’ יוסי סמותר לכבס בפירות שביעית לפי שהוא דבר של חיי נפש. ועיין מ”ש הרש”ס שם. והוא תמוה דאם ר’ יוסי ס”ל שאי”צ הנאתו וביעורו שוה, הרי גם בעצים ס”ל דיש בהם קדו”ש, ולא בעינן דווקא כעין אכילה. ואיך כתב הרש”ס שם שגם לר’ יוסי בענין דומיא דאכילה, ע”ש. והנראה דר’ יוסי ס”ל דבעינן הנאתו וביעורו שוה, כמו שכן הוא שיטתו לגירסת רש”י בב”ק הנ”ל. ולכן מוסכם בירושלמי שאין בעצים קדו”ש. וס”ל דמשרה וכביסה הואיל והם חיי נפש, מותר ללקטם כדי לכבס בהם אע”פ שאין הנאתן וביעורם שוה, דאזלינן בתר מחשבתו בשעת לקיטה גם במיני אוכלים ממש. כנ”ל. ובא לאפוקי מלוגמא וזילוף וכו’. ודוק. [ולמדנו מזה שגם להירושלמי בעינן דבר שהנאתו ביעורו שוה. וראה להלן].  

ד. מיני בשמים ושרף העצים

כבר הבאנו לעיל מ”ש המרכבת שלמ”ש הרמב”ם שעל הכל יש קדו”ש חוץ מעצים א”כ גם על מיני בשמים יש קדו”ש. והנה מקור הדין הוא ספק בירושלמי (ריש פרק ז): “מיני בשמים מהו שיהא עליהם קדושת שביעית נשמעינה מן הדא דתניא פרח לבן והאודם אין עליהם קושת שביעית. חברייא אמרי ר’ שמעון היא דאמר אין לקטף שביעית מפני שאיני פרי. ר’ שמואל בש”ר אבהו תפטר דברי הכל היא בהדה נסורתא”. וכתב הרש”ס שמדובר על מיני בשמים שאינם ראויים לאכילה [שהרי במשנה ו’ שם מבואר שוורד יש לו שביעית, וכתבו הראשונים שם שוורד ראוי הוא לאדם, ע”ש]. ומפרש הרש”ס שספק הירושלמי הוא משום שמיני בשמים אינם דומיא דאכילת אדם ובהמה וצביעה וכו’ שהם דבר השוה בכל. ומה שדחה הירושלמי “בהדא נסורתא” שם מקום הוא שנקרא נסורתא, ובפרח לבן ואדום הגדלים שם אין בהם ריח ולא חשיבי. אבל במיני בשמים דעלמא אימא לך דריח כאכילה. ולא משני. [כלומר נשאר היירושלמי בספק]. והרמב”ם לא כתב במיני בשמים כלום. [זוהי דרכו של הרש”ס לפי נסחתו במהדורת חקר ועיון. אבל לפי נסחת הרש”ס במהדורה הישנה (דינקלס) הספק בירושלמי הוא משום שמיני צבעים אין הנאתם בשעת ביעורם ואינו דומיא דאכילה. ויש שכתבו שלפי”ז משמע שהירושלמי מסתפק אם צריך שיהיה דבר שהנאתו וביעורו שוה. ויש שכתבו דהא פשיטא דבעינן, אלא הכא הוי הנאתו קודם ביעורו, ובזה דווקא מספק”ל. ולענ”ד הנכון הוא נסחת הרש”ס שבמהדו’ חקר ועיון. חדא עי”ש בהקדמת המו”ל, הגורם לשינויים אלו במסכתין. ותו הרי בעל המאור כתב שאם הנאתו קודם ביעורו כל שכן דיש בו קדושת שביעית. וסברא היא. וגם לומר שלירושלמי ס”ל שאי”צ שיהיה הנאתו וביעורו שוה וחולק על הבבלי, הגם שכ”כ בערוך השלחן (כד,כא) ועוד. לענ”ד לא יתכן, שהרי (בפ”ח ה”א) פשוט לו לירושלמי שאין קדו”ש בעצים כלל, ואמאי, אם לא משום שאינם דומיא דאכילה. ומה גם לנסחת רש”י בב”ק הנ”ל דלכו”ע אין קדו”ש אלא בדבר שהנאתו וביעורו שוה. ואיך יתכן שהירושלמי יחלוק ולא יהיה לדבר זכר. ובפרט מה שייחס הערוך השלחן סברא זו גם לרמב”ם, לענ”ד לא יתכן כלל, שהרי כאמור כל החילוק בין מה שמותר לצבוע בפירות שהם מאכל אדם, למה שאסור לכבס בפירות, הוא רק משום כך שצבע הנאתו וביעורו שוה. ולתלות הדבר בדרשות גרידה, ללא טעם, ולהתעלם מסוגיות שלמות, לענ”ד אינו דרך. ועוד יש הכריחים לזה כמ”ש לעיל וכמ”ש עוד המעיין. וכבר הארכתי כאן יותר מדאי]. 

ולכאורה מ”ש הרש”ס שהרמב”ם לא כתב במיני כבסים דבר, לפי דברי המרכבת הנ”ל כתב גם כתב, שכל שאינו לעצים יש בו קדו”ש. אמנם לענ”ד לא יתכן זה כלל. דהא כאמור נסחת הרמב”ם במשנה “כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים יש לו שביעית”. ואם כן נלמד מהמשנה שמיני בשמים יש להם קדו”ש. ואיך הירושלמי העלים עין מהמשנה ונשאר בספק. מוכרח לומר שפירוש הרמב”ם בירושלמי אינו לגמרי כרש”ס. כמו שאכתוב. וילמד פירושו מגוף הספק, שצידד הירושלמי דהדא ר’ שמעון היא דאמר אין לקטף שביעית. והקשה החזו”א (שביעית יד,ט) דלכאורה קטף לא דמי לבשמים, דבשמים הם פרי חשוב, לא כן קטף דלר’ שמעון אינו פרי משום שאינו חשוב. ע”ש. והנה בפיה”מ (פ”ז מ”ו) כתב הרמב”ם שקטף הוא עץ אפרסמון ללא ספק. ואפרסמון נודע שהוא עץ ריח חשוב מאוד וגם השמן המופק ממנו הוא בעל ריח חשוב [עיין ברכות מג,א]. ואמנם (בהל’ שמיטה פ”ז הל’ יט-כ) כתב הרמב”ם חילוק, דבעצי פרי אין קדו”ש בשרף הנוטץ מהעצים, אבל בעצי סרק יש בשרף העצים קדו”ש לפי שהשרף כפרי. ולכאורה קשה למה צריך הרמב”ם לומר שהשרף כפרי, הרי אינו לעצים, וכל שאינו לעצים כתב הרמב”ם בפ”ז שיש לו שביעית. ולמה באמת שרף עצי פרי אין לו שביעית הרי אינו לעצים. מוכרח לומר שהשרף הוא דבר הטפל לעץ, והרי הוא כעץ, [וגם אם הנאתו וביעורו שוה, אזלינן בתר רוב, כנ”ל]. אלולי שהוא ממש כפרי. ומ”ש הרמב”ם בפרק ז שכל שאינו מאכל אדם וכו’ הואיל ואינו לעצים יש בו קדו”ש, שזהו כאמור משנה מפורשת לגירסתו, מיירי דווקא בדברים שמעיקרם אינם לעצים, אבל דבר שבעודו בלוע בעץ הרי הוא כהעץ, זה, כדי שלא יקרא עץ צריך שיהיה דבר חשוב ביותר, ויקרא פרי בפני עצמו. ומכאן סברת החילוק, דבעצי פרי השרף אינו חשוב, אבל בעצי סרק שאין להם פרי אחר, השרף שלהם חשוב הוא כפרי ממש.    

ולפי”ז ספק הירושלמי במיני בשמים לרבנן דר’ שמעון, הוא, האם ריח עצי הבשמים הוא כפרי שלהם, ואז הוו העצים עצמם נמי כפרי ממש, או אינו אלא כעצים כיון שאינו דבר השוה לכל אדם ולא חשוב כל כך למהוי כפרי. אבל בשרף עצי ריח, כשמן אפרסמון, בזה אין ספק כלל, דקטפו זהו פריו. כמ”ש הרמב”ם בפיה”מ הנ”ל. ורק בבשמים שמריחים בהם בעוד השרף בלוע בתוכם, כהדסים וכדו’, בזה מסתפק הירושלמי האם הריח שבהם בטל לעץ וכעץ הוא, או חשוב כפרי משום ריחו. ולכן לא יכל הירשלמי לפשוט ספיקו מהמשנה הנ”ל שאומרת שכל שאינו מאכל אדם וכו’ יש לו שביעית, דהתם מיירי בדבר שאינו עצים, והכא הא גופא מספק”ל אם הריח הזה שבבשמים מחשיבם כפרי או לא. ודוקא לר’ שמעון שסובר שקטפו אינו פריו, לדידיה כל שכן שמיני בשמים הריח שבהם לא הוו כפרי. ודוק. ולכן מ”ש המרכבת שממ”ש הרמב”ם שכל שאינו לעצים יש לו שביעית מוכח שיש קדו”ש במיני בשמים אינו מוכרח. גם מ”ש בספר אמרי בינה (בשו”ת בסוף חיו”ד סי’ י) שממ”ש הרמב”ם שהשרף הרי הוא כפרי כל שכן מיני בשמים. ליתא. דלהאמור לא מיירי כלל בשרף בשמים, אלא בעצים שכמות שהם עומדים לריח כהדסים וכדו’, ואין ראיה כלל משרף. כאמור.

ה. בפרחי נוי ודשא.

והריני חוזר לדברי מרן בכס”מ שכתב שכל שאינו עומד לאכילה לא צריך שתהיה הנאתו וביעורו שוה, והסברנו לעיל שכלל זה לא נאמר על היתר שימוש במיני כביסה ולא על סיבת חלות הקדושה. ומעתה אין מקום כלל לומר שלדעת מרן יש קדושת שביעית גם במיני פרחים שעומדים לנוי. כמבואר. ולפרושו של הרש”ס פשוט לירושלמי שבמינים אלו שאין בהם ריח לא חשיבי כלל ואין קדושת שביעית. וכך גם מוכרח לפי מה שהסברנו לעיל בספק הירושלמי. ואין מקום להסתפק בזה, דפרחי נוי אינו דומיא דאכילה כלל. ואין בהם קדושת שביעית. וכן במיני דשא הגם שיש דשא בארצות מסוימות שנשתל למאכל בהמה, עכ”פ זה שלא שתלם לבהמה אלא לנוי, אין ספק שמחשבתו זו מוציאתם מידי מאכל בהמה. כי מחשבה בשעת הנטיעה כוחה גדול יותר, עד שלדעת מהרי”ט (ח”א סי’ פג) גם פרי ממש שנטעו לעצים הרי הוא כעצים. והגם שיש חולקים במאכל אדם, במאכל בהמה יתכן שכו”ע מודו. כמ”ש בשו”ת משנת יוסף (ח”א סי’ ז). ועכ”פ הכא ודאי עדיף מעלי גפנים שעומדים גם לאכילה וגם לעצים, שגם אם רק ליקט אותם לעצים הרי הם כעצים. כמבואר בסוכה ובב”ק. ודי בזה כעת. 

ו. בפשתן וכותנה.

במשנה בבכורות (כט,ב): החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן” וכו’. ובירושלמי (מעשרות סו”פ ה): הותיב ר’ תנחום והתנן החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן וכו’ פשתן לאו קיסמין הוא א”ר חנינה מפני זרעה”. ופי’ הרש”ס שזרע פשתן ראוי לאכילה ודמי לשאר אוכלין משא”כ בכרכמין [נזרע לטויה כפשתן] דלא חזי לאכילה. וברמב”ם הל’ שמיטה (פ”ח הי”ד): “מי שהוא חשוד וכו’ אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית אין לוקחין ממנו פשתן” וכו’. וכתבו מהר”י קורקוס ומרן בכס”מ, ירושלמי סוף מעשרות אמרו ופשתן לאו קיסמין הוא, בתמיהה, ותרצו משום זרעה, וזהו שכתב רבנו “דבר שיש לו זיקת שביעית”. מבואר שאין בחוטי הפשתן קדושת שביעית אע”פ שעומדים לתעשית בגדים. ורק בזרע שראוי לאכילה יש קדו”ש. וקשה הרי הנאת מלבוש הוא דבר שהנאתו וביעורו שוה, שהבגד הולך ומתכלה בשעת הלבישה, ולדעת הרמב”ם הרי כאמור כל שאינו לעצים יש בו קדו”ש. ומאי שנא האי. וכבר הקשה כן החזון איש (סי’ י אות יב). והניח בקושיא. ובסי’ יג (אות ח) תרץ שכל שעשאו בגד נשתנה מכמות שהיה ובטל שמו ממנו והרי הוא כמבוער, דומיא דתבן שנתנו לתוך הכר. והנה גם בסוכה (מא,א) מבואר שאין לוקחין חלוק בדמי שביעית. [ומבואר מזה שאין קדו”ש בבגדים, וא”כ הו”ה בכותנה ובפשתן, כמ”ש במנח”ש ח”ג סי’ קכט]. והטעם כתב רש”י שהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן, וזה מתקיים לשנה הבאה. [וע”ש בחי’ הריטב”א ובריטב”א בע”ז סב,ב]. וקשה הרי גם צבע מתקיים משנה לשנה. ורש”י לשטיתו פרש בב”ק (קא,ב) ששרש הצבע מתבער בשעת קליטת הצבע בבגד. אבל התוס’ שם שכתבו שהנאת הלבישה היא הכילוי של הצבע שהולך וכלה לאט לאט, ע”ש. לדדהו קשה מאי שנה מחלוק. הרי גם הוא כלה לאט לאט בשעת הלבישה. ואמאי אין לוקחין חלוק בדמי שביעית. [ולפי מ”ש לעיל אות ג’ שלדעת מרן הנאתו וביעורו שוה הוא דווקא על ידי הנאת הגוף, ולכן גם בורית ואהל לא חשיב הנאתם וביעורם שוה דלא כמהר”י קורקוס, א”כ מוכרח לומר שלמרן הרמב”ם ס”ל כהתוס’ שצבע הנאתו וביעורו שוה משום שמתכלה בשעת הלבישה. ודוק]. ויש לומר שצבע מיד מתחיל להתכלות, שכבר עם הלבישה הראשונה מתחיל לדהות במהירות, כמו לולב שעומד לכבד בו את הבית שמיד הולך וכלה. וגם לא היו הצבעים שלהם חזקים כל כך לעמוד משנה לשנה, ואינו דומה לבגד שמחזיק מעמד כמה שנים לא מיד עם הלבישה מתחיל ביעורו, דכל עוד שהבגד ראוי ללבישה עדין לא נקרא שהתחיל ביעורו כלל. וא”כ לפי”ז בגד אין הנאתו וביעורו שוה כלל. ולק”מ. ודוק. ואברא דעדין קשה שהרי פשתן הוא מצרכי האדם, וצרכי אדם שאינם לעצים כתבנו לעיל שחלה עליהם קדושת שביעית אע”פ שאין הנאתן וביעורם שוה, דומיא דבורית ואהל, משום דאזלינן בתר רובא, וכיון שרובם הנאתן וביעורם שוה חלה שפיר קדו”ש גם על מה שאין הנאתו וביעורו שוה. ויתכן שעכ”פ צריך שיהיה דבר שיכול להתבער בשביעית לא כן פשתן שאין מתבער כלל ועומד משנה לשנה, ודמי לעבדים וקרקעות וכו’. אבל עדין אינו מתיישב כלל עם לשון הרמב”ם בפרק ז’ הנ”ל שכתב שכל שאינו לעצים יש בו קדו”ש. מוכרח לומר שפשתן כמות שהוא בכלל עצים הוא. ז”ל הרמב”ם הל’ סוכה ולולב פ”ה ה”ד: “סיככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא, ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגדולי קרקע”. וכן רואים אנו במשנה בפרק במה מדליקין שהפשתן היה משמש גם לפתילות. וא”כ צ”ל שמין זה שאני משאר משמשי אדם ואינו בכלל כל הנ”ל הנ”ל. ושוב ראיתי כי כבר בשו”ת ישועת משה (זרעים סי’ א אות כב) כתב שפשתן אין בו קדו”ש משום שפשתן נקרא עץ, כדאמרי’ בשבת (כז,ב): “מנלן דפשתן איקרי עץ אמר מר זוטרא דאמר קרא והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ”. וא”כ פשתן בכלל עצים הוא ואין בו קדו”ש. וע”ש עוד בזה. ועדין צ”ע.

ומ”ש החזו”א הנ”ל דכל שנשתנה חשיב כמבוער. לא מספיק אלא למה שאין בו קדו”ש משעשאו בגד אבל בטרם נעשה בגד שלא נשתנה כלל צריך להיות בו קדו”ש. וגם לכאורה אסור לעשות ממנו בגד, כמו שאסור ליתן תבן לכר לכתחילה. ועוד קשה לי דלפי דבריו אמאי בצבע יש קדו”ש הרי נשתנה מכמות שהיה, והחזו”א לשיטתו שכתב שהעיקר כפרוש רש”י שם, שצבע כילויו משמתכלה השרש וקולט  הצבע בבגד. אבל להתוס’ שכתבו שכילויו בשעת הלבישה אחר שנשתנה שרש הצבע מכמות שהיה. קשה מאי שנא פשתן שעשאו בגד. וגם אם חזותה מילתא, עכ”פ ודאי הוי פחות מפשתן שעשאו בגד, שעדין גוף הפשתן קיים. ועוד ק”ל מאי שנא מיין שנתנו לתוך המורייס שמבואר בתוספתא פ”ו ה”ד שחייב בביעור, ואמאי אינו כמבוער הרי נשתנה, ומאי שנא מתבן לכר. אלא ודאי שאני תבן לכר שאינו ניכר עוד כלל ונחשב כאילו אין התבן בעולם כלל. אולי י”ל כן גם על פשתן שעשאו בגד. אבל כאמור באמת צריך להיות שאסור לעשות כן לכחתי’ ועל פשתן צריך להיות קדו”ש. וזה אינו. כאמור. וצ”ע.