לוגו בית המעשר
|

עיסה העשויה ליחלק לב’ טעמים בעודה בצק

א' שבט התשנ"ו | 22/01/1996

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 4 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

שאלה : עיסה שיש בה שיעור כדי הפרשת חלה (666 .1 ) וברצונה של האשה לחלק את העיסה בעודה בצק ולעשות חלק אחד בבצק מתוק, וחלק  שני לעשותו עם תבלינים חריפים,  יש להסתפק האם להפריש חלה מעיסה זו כיון שס”ס שיעור עיסה יש בה וכעת היא עדיין כולה מחוברת לעיסה אחת. או שנאמר היות והיא עתידה לחלקה בעודה בצק לשני טעמים שונים אין להפריש ממנה חלה כיון שאין בכל אחד מהטעמים שיעור להפרשת חלה בפני עצמו?

תשובה: כדי לבאר דין זה נתבונן במקור ההלכה בירושלמי  חלה פרק א’ הלכה ה’: נחתום  שעשה עיסה לחלקה שאור חייב בחלה. ונשים שנתנו  לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל א’ מהן כשיעור פטורה מן החלה.  איתמר וכו’ איתיביה   ר”ל לר’ יוחנן,  והתנינן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל א’ מהן כשיעור פטורה מן החלה וכו’  אמר ליה, שנייא היא, שכן העושה עיסתו על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה. אמר ליה, והא תנינן נחתום שעשה שאור לחלק  חייב בחלה. אמר ליה לא תתיבני נחתום, מאי טעמא? נחתום לא בדעתו הדבר תלוי, אלא בדעת הלקוחות שמא לא ימצא לקוחות וחוזר ועושה אותה עיסה, או שמא ימצא לקוח שייקח כולה כמות שהיא ולא יצטרך לחלקה (מהר”י קורקוס).

ועיין במפרשים שם, שהא שכתבה במשנה לחלקה שאור, לאו דוקא. אלא משום ששאור מחלקים לחלקים קטנים פחות משיעור חיוב חלה, או  דלרבותא  נקט שאור שאפי’ שאור מימליך ועושה אותו בצק לפת.

ופסק  הרמב”ם בפרק ו’ מהלכות בכורים הלכה י”ט “נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה שאם לא תימכר יעשנה פת. אבל העושה עיסה [אדם שאינו נחתום] לחלקה בצק פטורה.

והשיג עליו הראב”ד א”א נראה מן הגמרא שאף האשה שעשתה עיסתה לחלק חייב,  שמא תימלך לעשותה עיסה. והוכיח מההיא איתתא דאתת לר’ מונא ושאלה, בגין דאנא בעיא למעבד עיסתי איתרין (כעין אטריות או מקרונים המבושלים ופטורים מן החלה) מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה אמר לה ולמה לא? אכן כן את פטורה, בא ושאל לאביו, אמר לו אביו אסור שמא תימלך לעשותה עיסה. והוסיף לדייק ממתניתין דנקט חמש נשים, משמע הא אשה אחת חייבת ע’כ. וכבר תמה הרידב”ז על הראב”ד דאמאי שבק ר’ יוחנן ועביד כר”ל הרי הלכה כר”י לגבי ר”ל, ועוד לו יהי שר’ מונא חלוק על ר”י הלכה כר”י, ולא עוד אלא דאפשר שרבי מונא לא פליג על ר”י דבההיא דר’ מונא אף ר”י יודה שהעיסה חייבת בחלה דהתם משמע דההיא איתתא שאלה מהו שאקח מעט מן העיסה ולאפותה פת לחם, וכיון  שאין בה שיעור חלה באותו עיסה פטרה ר’ מונא ואילו אביו שאסר משום שכבר גילתה דעתה שרוצה לעשות פת חיישינן  שמא תימלך לעשות כולה עיסה לפת. מה שאין כן הכא דאין שום גילוי דעת שמשנה דעתה ומחשבתה הראשונה לחלק הבצק ועוד מי יימר דהלכה כאביו דר’ מונא ולא כרבי מונא.

הרשב”א בפסקי חלה שלו כתב, ירושלמי אמר ר’ יוחנן העושה עיסה ע”מ לחלקה בצק פטורה מן החלה. והרב ר’ משה ז”ל סמך עליו ופסק כן. אבל ר’ אברהם ז”ל בהשגות כתב שאין הלכה כן אלא חייבת שמא תמלך ותעשינה עיסה מדתנן נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בכל אחת ואחת כשיעור פטורה מן החלה. והרמב”ן פסק בהלכותיו כרמב”ם שהביא דברי ר’ יוחנן בלבד, וזה לשונו ירושלמי, ר’ יוחנן שכן העושה עיסה ע”מ  לחלקה בצק פטורה מן החלה, והתנינן נחתום וכו’.לא בדעתו הדבר תלוי, בדעת הלקוחות הדבר תלוי  שמא ימצא לקוחות וימלך לעשותה עיסה. ושמעינן מינה שהעושה עיסה ע”מ לפטור פטורה ואע”ג שנתגלגלה בענין חיוב. וכן משמע ממאירי ז”ל שכל העומד ליחלק כמחולק דמי.

וכעין זה כתב הרשב”א בשער א’ בפסקי חלה שלו כלומר, כיון שדעתו לחלק העיסה הרי הוא כמקפיד על צירוף חלקיה דפטרינן לקמן. וכן משמע דעת הר”ש שכתב בפירושו למשנה ולא גזר ר’ יוחנן דילמא מימליך  אלא  בנחתום, משום דתלוי בדעת לקוחות ע”כ. ועיין  בפירושו של מהר”י קורקוס על הרמב”ם הנ”ל, דכתב דפשט הירושלמי משמע דאפילו לחלק לעצמה פטורה. וכן משמע מפירוש מהר”ש סיליראו דה”מ שמא  ימצא לקוחות, אבל אשה בביתה דליכא טעמה דלקוחות ומעיקרא כי גילגלה הוי אדעתא לחלקה פטורה משמע שמחלק בין אשה לנחתום אפ’י לעצמה. א”כ מצאנו דרוב הראשונים דעתם לפטור עיסה העשויה ליחלק . ע”כ.

ועתה נבוא לביאור נידון דידן לגבי אשה העושה עיסה ע”מ לחלקה בצק לטעמים שונים. כגון מתוק ומלוח או חריף ולאחר החלוקה אין שיעור  בכל אחד ואחד ע”כ.

בירושלמי איתא והובא בטור, ואם אחד פת קיבר ואחת פת נאה אפי’ של אדם אחד מסתמא מקפיד ואינו מצטרף. ומכאן דקדק תרומת הדשן שאם  אשה לשה בעיסה אחת כרכום ובשני אין בו, מסתמא מקפידה ואינו מצטרף וכמובן איירי שאין בכל אחת שיעור חלה.

והנה בשו”ע סי’ שכ”ו סעי’ ב פסק נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת שאם לא תימכר יעשנה פת אבל (שאר אדם) העושה עיסה לחלקה בבצק פטורה ע’כ. אלא דצריך עיון, וכי כל אשה הלשה בצק אופה  פת שיש בה שיעור חלה? הרי על כרחך היא מחלקתן לפחות מכשיעור, וכן העיר בביאור הגר”א לאחר שהביא דברי הראב”ד וכתב דיחידאה הוא נגד רוב הראשונים וז”ל שם, ומכל מקום בדין הנ”ל דסעיף ב’ מסתבך אני בזה דלכאורה משמע אף בביתו העושה לחלק לעיסות קטנות פטור. וכן כתבו התוס’ בברכות דף ל”ז  ד”ה לחם, וסיים דע”כ צריך לומר שעושה לאנשים הרבה כגון בני ביתה וכיוצא.

וכעין זה כתב הב”ח, בעה”ב שעשה עיסה גדולה לחלקה לבני ביתו ליתן לכל אחד חלק אחד פחות משיעור חיוב חלה פטורה, שהרי בדעתו הדבר תלוי ליתן לכל אחד ואחד חלקו, ומסתמא דודאי לא יחזור בו מדעתו. וכן פירשו הלבוש והדרישה, דמה  שכתב  השו”ע העושה עיסה לחלקה דוקא לאנשים הרבה, אבל בשביל  שהוא מחלק  לעצמו לא מיקרי עושה ליחלק.  ועיין בפתחי תשובה שהאריך בזה.

ואמנם בתשובות בית אפרים חלק עליהם מכח דברי התוס’ בברכות דף ל”ח דליתא לחילוק זה. וז”ל התוס’ (ד”ה לחם) ור’ יחיאל ז”ל היה מסופק אם ויירמש”ש חייבים בחלה משום העושה עיסתו בצק כדי לחלקה, פטורים מן החלה. דלית בהו שיעורא הכא גבי ויירמש”ש נמי פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת וכו’.

וכן הקשו בספר תפל”מ ומעדני מלך ומטעם זה כתבו חילוק אחר. דדוקא אם מחלקת שלא לאפות עכשו הכל אלא מסעודה לסעודה אחרת כמו משחרית לערבית, אבל המחלק עיסתו בצק לאפות הכל מיד לא נפטר. ובתשובת בית אפרים כתב ליישב המנהג שאם אמנם לא יבואו העיסות הקטנות לידי צירוף לעולם גם לאחר אפיה, הרי זו חלוקה הפוטרת מן החלה. ואין חילוק בין איש אחד לאנשים הרבה. אבל אם דעתו לצרפה בעת האפיה ורודין ונותנין  לסל אחד ואין חלוקת הבצק הזה סופה להתקיים לא מיקרי עיסה העשויה ליחלק ע”ש.

וראיתי בספר “חלת לחם” (בפתיחה לסימן ה’) שהביא מתניתין דנחתום וכולה שמעתין כלשונה. וז”ל והנה בהאי דינא דר’ יוחנן דקאמר. העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה, פסקו כל הקדמונים להלכה כדקי”ל ר’ יוחנן ור”ל הלכתא כר’ יוחנן. מלבד הראב”ד, שרוצה לומר דאיכא למיגזר דילמא מימליך. והיה מי שרצה לפרש דאיירי בעושה עיסה לחלקה להרבה אנשים. אולם הוא דחה דבריהם, כי הלשון לא משמע כן. וכן הוכיח מר’ שמחה הובא בהגהות מיימוניות לסדר זרעים וז”ל, כתב ר’ שמחה הא דאמרינן  העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה, לא תימא לחלקה בין שתי נשים, אלא אפילו לחלקה לעצמו. או אפי לעשות ממנה בציקות קטנים פטור. עד אם לא שיצרפם בתנור. אבל צירוף תנור מחייב בחלה או צירוף סל.

ושוב הביא את  “הדברי חמודות” על הראש וז”ל, העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטור מן החלה, ונראה שלזה נתכוון ר’ מרדכי יפה בסימן שכ”ו שזה היה ספיקו של ר’ יחיאל גם כן. ועוד אומר אני (הדברי חמודות) דלחלקה בצק אפי’ לעצמו הוא   ומיהת, דהיינו שיחלקה שלא לאפות עכשו אלא ליום אחר, או מסעודה לסעודה אחרת כגון משחרית לערבית. אבל המחלק העיסה בצק כדי לאפות הכל מיד, אעפ”י שאין בכל חלק כשיעור לא נפטר כלל. דא”כ דוקא ככרות גדולות שבכל א’ שיעור חלה הוא דחייב אא”כ נאמר שהתנור מצרפן וכו’ וזה דוחק. לכן נראה לי מה שכתבתי דאין חילוק הבצק פוטר העיסה  אא”כ דעתו שלא לאפות כשיעור פעם א’, אבל כשאופה כשיעור אעפ”י שנתחלק לככרות קטנות לא נפטר כלל. ובהאי אין אנו צריכים  למ”ש ר’ מרדכי יפה ז”ל (לבוש) דדוקא לאחרים היא, ופשטא דמימרא לא משמע  הכי אלא אפי’ לחלקה לעצמו  ע”כ.

הרי לך שאפילו באשה א’ ובסוג א’ של עיסה. דעת רוב הראשונים שנקראת עשויה ליחלק ופטורה.

ומזה נלמד לנידון דידן באשה שלשה עיסה א’ שיש בה שיעור כדי הפרשת חלה אבל בדעתה לחלקה לשני סוגי עיסות,  א’ עם כורכום או עם סוכר או עם מלח, הרי זו חלוקה העומדת להתקיים. ובזה אפ’ הב”ח והגר”א ושאר אחרונים יודו דחלוקה קיימת היא דלא יצטרפו לסל לעולם. ודוקא בעיסה ממין א’ שמתחלקת לעיסות קטנות הוא שחילקו בין העושה לחלק לעצמה לבין העושה לחלק לאחרים  דהוקשה להם המנהג שמפרישים אף שמחלקים הבצק קודם אפיה לעיסות קטנות ומפרישים חלה בברכה. אבל בנידון דידן דשני מיני בצק הן, מודו כולהו דפטורה. וכ”ש לדעת הסמ”ג הובא  בב”י, שאם אין צירוף סל לאחר אפייה לא מועיל צירוף בשעת גלגול. ואף דאין הלכה כמותו, היינו דוקא בסוג א’ של עיסה אבל בשני סוגים נראה דלית מאן דפליג. ומ”מ כיון שאפשר שלדעת הראב”ד חיישינן שמא תימלך אפ’ באשה א’  מהיות טוב תפריש חלה בלא ברכה. וכ”ש לדעת ר”ת דשעת גלגול מחייבת ההפרשה.

ושוב עלה בדעתי שאולי בכגון דא אף הראב”ד יודה דפטורה. ולא אמר חיישינן  שמא תמלך אלא בסוג אחד של עיסה, כדאיתא בגמרא בההיא דר’ מונא דחיישינן שמא תימלך לאפות כל העיסה פת ולא אטרין, אבל הכא שעדיין עסוקה בגלגול העיסה ועירבה בתוכה תבלין ואין חשש שתערב שוב העיסות, אפילו הראב”ד יודה דלא שייך לאימלוכי ודו”ק.

מסקנא דדינא:  מעיקר הדין עיסה העשויה ליחלק לטעמים שונים פטורה מהפרשת חלה, שאין בהם כדי שיעור להפרשת חלה.  אלא דיש לחוש לדעת ר”ת ואולי לראב”ד  ולהפריש בלא ברכה.