הרב גד שקורי שליט”א 

חבר ביהמ”ד בני ציון – ירושלים

ספיחין בפרי הבננה

כתב הרמב”ם (שמו”י פ”ד, א-ב): כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מין העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח. בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן, ואין להם זרע, הכל מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה, וכו’, ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות, וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית, עכ”ל. ועיין שם בכ”מ דמקורו הוא מתורת כהנים (בהר פ”ד ה”ה) וכחכמים דסברי דספיחין אסורים מדרבנן, ופליגי על ר”ע דסבר דאיסור ספיחין מדאורייתא. וכתב עוד הרמב”ם (שם ה”ג): הא למדת שאין אוכלים מפירות שביעית, אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והריבוזין השוטים וכל כיוצא בהם, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם וכו’ עכ”ל. נמצינו למדים מכל לשונות אלו של הרמב”ם שכל הטעם של גזירת ספיחין הוא מחשש שמא יבואו בני אדם ויזרעו בשביעית ויאמרו שהצמחים עלו מאליהן, וזה שייך בירקות שאפשר לזורען בשביעית בסתר, ולהנות מהגידולים בתוך השביעית, אך באילנות שאי אפשר לעשות כן לא גזרו. 

ועתה נבא לבאר איך יהיה דין הספיחין בבננות, ובראש נבאר כיצד דרך גדילת הבננות. תחילה לוקחים שתיל ושותלים אותו במטע, לאחר מכן מוציא שתיל זה עלים רכים שבמשך הזמן מתקפלים ומתקשים ונעשים כמו קנים קשים. בכל שנה גדלים הבננות על ענף אחר, משנגמר גידול הבננות על הענף השני ולאחר שגדלו הבננות והענף מתחיל להתייבש, גדלים שוב הבננות על הענף השלישי, בדרך כלל מתייבש הצמח לגמרי אחרי הפעם השלישית שטען פירות. מזמן ששותלים את שתיל הבננה עד שהוא מוציא פרי עובר זמן של כשנה ורבע או שנה וחצי בערך. ואם כן כל הבננות שנמצאים בשוק בשנת השמיטה, הם מאותם שתילים שנשתלו בשנה השישית לפני שהגיעה שנת השמיטה. והנה כתב בגאון צבי (כרם ציון, בהלכות פי”א ה”ב) דבבננות לכאורה כיון שאינו נזרע כשאר ירק, אלא שיוצאים משרשי האילן ענפים חדשים כל שנה שמהם גדלים פרי הבננה, הרי כל שאינו נזרע דינו כשאר אילן דלית ביה גזירה דספיחין. ע”כ. ולדבריו יש להשוות דין הבננות לדין האילן ואין כאן איסור ספיחין. ואין לומר שנחשוש שמא ישתול בשביעית כדי שיצא בשמינית, שעל זה לא מצינו שגזרו חז”ל. 

גם בשו”ת ישועת משה (ח”א סי’ ב) העלה שאין איסור ספיחין בבננות, וכתב דיש לחלק בין שתילה לזריעה, דעיקר הגזירה בספיחין הוא מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים שעלו מאליהן, כי לאחר הזריעה לא ניכר כלום עד שיצמחו, משא”כ שתילים שניכרים טובא על פני השטח תיכף לאחר השתילה, הרי אי אפשר לומר שהם ספיחים, כוון שראו שאתמול היתה שדהו ריקה ובודאי הם נשתלו בשביעית. ולכן על זה לא גזרו. טעם נוסף כיון שיש לגזע הבננות צורה של עץ פרי, אפשר לומר שאינן בכלל גזירת הספיחין שגזרו בירקות, אף שברכת הבננה בורא פרי האדמה. וזה דומה לספיחי כרוב הדומים לאילן שאין עליהם דין ספיחין. ואף שהרמב”ם לא חילק בין כרוב לשאר ירקות, מכל מקום כאן בפרי הבננה נעשה הדבר ע”י נטיעה ושתילה, ואפשר לומר שאינו בכלל הגזירה, שהרי נטיעה בשביעית היא מדרבנן, ואיך יגזרו שמא יבואו ליטע בשביעית, הרי זה בכלל גזירה לגזירה. ע”כ. ועיין עוד שם בסימן ח’ דכתב דאף למאן דבעי שיצא הפרי בששית, ואז לא אסרינן משום ספיחין, בבננות אין להחמיר כיון שהגזע קיים ואינו נזרע אלא נשתל, על כן יש לגידולין  אופי של פירות האילן. יעויין חזו”א (סי’ כב אות ב). הרי שבכגון זה שכל הגזע ישנו בששית ורק אז ראוי להניב פירותיו בשביעית, הרי כל שהעיקר הוא מששית, ואין בפירות שגדלו בשביעית משום איסור ספיחין. ע”כ. עש”ב. ויש להעיר על מה שכתב שנטיעה בשביעית היא מדרבנן ואין לגזור בזה איסור ספיחין דהוי גזירה לגזירה. הנה דין זה אם נטיעה אסורה מדרבנן או מדאורייתא, הוא פלוגתא בפוסקים, שהר”ש (שביעית פ”ו מ”ו) סובר דנטיעה דאורייתא, ולומד זאת מקל וחומר מאיסור זמירה. ע”ש. וכן כתב החזו”א (שביעית סימן יז’ ס”ק כ’) בדעת הרמב”ם, שנטיעה אסורה מן התורה, אלא שאין לוקין עליה דאפשר דהוי בכלל אין מזהירין מן הדין. ע”ש. אלא שדעת המהר”י קורקוס (שמו”י פ”א ה”ד) שהנוטע בשביעית אין איסורו אלא מדרבנן לדעת הרמב”ם. ע”ש. וכן עיין באור לציון (רמב”ם שמו”י פ”א ה”ג) דכתב דהעיקר לדעת הרמב”ם דנטיעה אינה אסורה אלא מדרבנן. עש”ב. ונמצא שדין זה שנוי בפלוגתא בפוסקים. 

גם בשו”ת מנחת שלמה (ח”ג סי’ קכ’ ס”ז) כתב דשפיר מסתבר דאין ספיחין בבננות. אלא דיש להסתפק אליבא דהרמב”ם, כיוון שסובר דאפילו אם צמח כל הירק בשישית והוסיף כל שהוא בשביעית ונלקט, אע”ג דבכה”ג לא שייך כלל החשש שיזרע בסתר וכו’, אפי’ הכי כיון שהוא קדוש בקדושת שביעית אסור גם משום ספיחין, ואם כן אפשר דה”נ גם בבננות. אך נראה להקל מטעם אחר, שכפי שנשמע אם זורעים גרעין ולא שתיל, אינו נותן כלל פירות בשנה ראשונה, ונמצא שאין מקום לגזור אלא בהעברת שתיל ממקום למקום, וכיון שכן פשוט הוא דהרי זה דומה לאילן, ולא אסור משום ספיחין גם להרמב”ם. ע”ש. 

וכן כתב בספר שמיטה כהלכתה (עמ’ כח), הבננות אין בהם איסור ספיחין, כיון שאינו נזרע, ודומה לאילן, וגם אין חשד שישתול, שאינו ראוי אלא בשמינית, ועל זה לא מצינו גזירת ספיחין, ומה שמוציא בשביעית ע”כ נזרע כבר בששית, ולכן לכ”ע אינו בכלל גזירת ספיחין. וכתב ששמע שכן הורה החזו”א זצ”ל הלכה למעשה, שאין בבננות איסור ספיחין. גם בספר ברית עולם (שביעית עמ’ לד) כתב, דידוע דשתילי הבננות צומחים סביב השורש של העץ ועוקרים אותם ושותלים אותם מחדש, ושתילים עושים פירות אחר שנתיים, ולכן אין לגזור בהם איסור ספיחין. וכן העלה בספר משנת יוסף (ח”א סי’ כ). עש”ב. וכן כתב הגר”ח נאה זצ”ל (בספר הערות למעשה בעניני שמיטה, עמ’ ז) דבננות מותרים באכילה בשביעית, אבל קדושת שביעית נוהג בהם, דהם ירק, ואזלינן בהו בתר לקיטה, דכיון שהגזע כולו מתייבש, ורק סביב השורש צומחים שתילים, ולא נשאר כלום מהגזע, זהו ממש הדין המבואר ביורה דיעה, דכל המוציא עלין מעיקרו הוא ירק והוי כלאים בכרם. עש”ב. וכן העלה בילקוט יוסף (שביעית פכ”ג ס”ו) דאין בבננות גזירת ספיחים ומ”מ נוהג בהם קדושת שביעית. ע”ש. וכן הוא בספר שביתת השדה (פט”ז הי”א) דאין איסור ספיחים בירקות הנותנים פרים לאחר שנה מזריעתם כגון הבננה והאננס. ע”ש. 

והנה בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ צה בסוף התשובה) הביא מה שכתב בשו”ת משנת יוסף (הנ”ל) שאין נוהג בבננות איסור ספיחין, ורק קדושת שביעית נוהג בהם, וכתב דהבד”ץ בירושלים עיה”ק ת”ו החמירו גם בבננות בספיחין. וכתב עוד שלדעת הסוברים שאין ספיחין בבננות נשארו החששות של שמור ונעבד ונזרע בשביעית, והחששות של נעבד ונזרע בשביעית אינם במציאות בבננות שלפני הפסח דשביעית, דודאי שלא נשתלו בשביעית ורוב העבודות הם לאוקמי, כמ”ש בספר ברית עולם (סי’ ג’ סעי’ מה) ועוד טעמים שבתשובת משנת יוסף (הנ”ל). ונשאר חשש של שמור. ונודע שהחזו”א סמך על המקילין במשומר בשביעית, אך פה בעיה”ק ירושלים ת”ו מחמירין מאוד, שכן פסקו הגאונים שלפנינו. עש”ב. וכן עיין בזה בשו”ת משנת יוסף (ח”א סי’ כא) בתשובת הגר”מ שטרנבוך שליט”א, שדן לגבי החששות של נעבד שיש בו איסור תורה. וכן בנזרע בשביעית, שיש פוסקים שירקות שנזרעו בשביעית אסורים לעולם. ומ”מ באילן שניטע בשביעית לא אסרינן הפירות. ע”ש הטעם. ועיין עוד בזה בספרו שמיטה כהלכתה (עמ’ כט) דיש להסתפק אם דין הבננות כירק לעניין זה או כאילן. ע”ש. והנה אנן בדידן קיי”ל דהעיקר להקל במשומר ונעבד בשביעית, שכן משמע מדברי הרמב”ם (פ”ד שמו”י ה”א) דכתב אפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה. וכן ברמב”ם (שם הט”ו) דאם עבר וזרע בשביעית אם זרעו לירק מותר. וכן במהר”י קורקוס (שם הכ”ד), דמשומר מותר לדעת הרמב”ם. ועיין בחזו”א (סימן י’ ס”ק ה-ו) דכתב דשמור ונעבד מותר באכילה. ע”ש. אלא שאם ברור לנו שפירות אלא נעבדו ונשמרו, אין לקנות פירות אלו, כוון שיש בזה סיוע לעוברי עבירה, כמ”ש הרמב”ם (שמו”י פ”ח הי”ד) דמי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן אין לוקחין ממנו דבר שיש בו זיקת שביעית. ע”ש. אלא יקח בחינם בלבד, וכמ”ש בחזו”א (שם).

ובאור לציון (שביעית פ”ה ה”ד) כתב דבננות יש בהם איסור ספיחין ויש לדונן ככל הירקות שנלקטו בשביעית שאסורים באכילה, ולכן יש לקנות את הבננות בהבלעה, וכן יש לשים את הקליפות בשקית בפני עצמה. והסביר שם במקורות, שכמדומה שכיום יש אפשרות בידי החקלאים לגרום שהבננות יצאו תוך שנה, וא”כ הדרינן שאין להתיר מטעם שאין הבננות יוצאים באותה שנה. עש”ב. והנה לפי דבריו צריך לברר האיך נוהג כיום גידול הבננות למעשה, שאם יתברר לנו שבאמת גידול הבננות יוצא תוך שנה יש מקום לחשוש להם משום ספיחין כשאר ירקות, ואם הגידול יוצא לאחר כשנה, אין טעם לאסור אותם משום ספיחים. וכעת לא אסתייע מילתא בידי לברר דבר זה.

 עוד כתב באור לציון (שם) דיש לומר שהדבר תלוי במחלוקת הרמב”ם והר”ש לעניין ספיחים שנזרעו בששית ונלקטו בשביעית, שלדעת הר”ש הסובר שירקות של שישית שיצאו לשביעית אין בהם איסור ספיחים שאפשר לומר שאין בהם ספיחין, אבל להרמב”ם שאסר כל ירק שנלקט בשביעית, ואפילו לא הוסיף כלום בשביעית, כגון שנלקט בתחילת השנה השביעית, אף שלא שייכת הגזירה שמא יזרע בשביעית בסתר, שהרי לא היתה שהות מספקת לזריעה וללקיטה בשביעית, מוכח דס”ל דלא פלוג חכמים בתקנתם ולא נחתי לחלק חילוקים בירקות האסורים משום ספיחים. ואם כן אין לנו לחלק חילוקים בגזירת ספיחים ואין להקל בבננות משום חילוקים אלו. עש”ב. אך נלע”ד דאף  דלהרמב”ם ירק שנלקט בשביעית אפשר לומר שהטעם שאין הרמב”ם מחלק בין סוגי הירקות לגבי גזירת ספיחין, דכל ירק שיש אפשרות לזרעו בשביעית ויצא תוך שנת השמיטה, יש לחשוש בו שמא יבא לזרעו, ואף אם יש ירקות שנזרעו לפני כן בששית ונלקטו מיד בתחילת שביעית באופן שלא גדלו כלום בשביעית, בכל אופן ירקות אלו אסורים, דלא פלוג רבנן בתקנתן. אך פרי שבמהותו אין דרך לזרעו כירק ושיוציא תוך שנתו, כגון הבננות, דינו כאילן, ואין שייך בו גזירת ספיחין, ואתי שפיר גם לשיטת הרמב”ם.

וראיתי בספר דרך אמונה (שמו”י פ”ד ה”ג) דכתב דהבננות אין בהם משום ספיחין, שכן העידו בשם החזו”א דהוי לענין זה כאילן ולא כזרעים. וכתב עוד (שם בציון – הלכה לה) דיל”ע דתוס’ והר”ש כתבו דכרוב לר”ש אין בו משום ספיחין דגדל כאילן, ותיפוק ליה שעולה מגזעו כמו בננות, כדאיתא בירושלמי ספ”ה דכלאים, וכן אמאי אסרו רבנן דר”ש וי”ל. עש”ב. ונראה לתרץ דיש חילוק ברור בין הבננה לכרוב, שאמנם הכרוב נראה בענפיו כאילן מ”מ דומה הוא לשאר ירקות בכך שאפשר לזורעו שנה שנה ולהוציא פרי תוך שנה, וטפי יש לגזור בו אטו שאר ירקות. תבנא לדינא דנראה דהעיקר בזה כדעת רוב הפוסקים, שאין בפרי הבננה חשש איסור ספיחין, ואם נלקט בשביעית יש בו קדושת שביעית. וצור יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות.