לוגו בית המעשר
|

סיכום שיטות הפוסקים בכלאי הכרם

א' ניסן התשנ"ז | 08/04/1997

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 11 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

הקדמה:

נאמר בפרשת כי תצא (דברים כ”ב י’) “לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם”, ויש בזה שני איסורים. א. שלא לזרוע כלאי הכרם. ב. איסור הנאה ממה שגדל בכרם.  והיא אחת מהמצוות התלויות בארץ. (קידושין ל”ז ע”ב, ורש”י שם) ופי’ רש”י עה”ת שם, שהמקור לזה הוא ממה שנאמר לענין כלאים “שדך לא תזרע כלאים” (ויקרא יט’ – יט’) שמשמעותו רק א”י שהוא שדה המיוחד לנו. (שם ד”ה והכתיב . וע”ע שם ד”ה וההיא), נמצאנו למדים: שהזורע כלאי הכרם עובר בלא תעשה שיש בו מלקות (חולין פ”ב ע”ב) והוא ממה שהזהירה התורה: “לא תזרע כרמך כלאים”, ועובר גם בלא תעשה של “שדך לא תזרע כלאים”, שאנו נוקטים להלכה כר’ יאשיה שאין כלאי הכרם אלא כשיש בו גם משום כלאי זרעים (רמ’ פ”ה ה”ב, הרא”ש ה”כ, ר”ן קידושין לט’), ולדעת התוס’ (חולין שם ד”ה הזורע) עובר גם משום אזהרת “לא תסיג גבול” (דברים יט’ יד’) שהוא מכוון גם לענין זה שלא לערבב יניקת הצמחים ולהשיג גבולם, אלא שאינו לוקה על לאו זה, כן כתבו התוס’ (שבת פ”ה ע”א ד”ה לא תסיג), ולמד מזה המנ”ח (מצוה תקמח) גם לענין כלאי הכרם. וכל שעושה פעולה הנחשבת מצד הדין כמעשה זריעה הרי הוא עובר באיסורים הללו, ואפילו אם לא ינבטו אח”כ, כל שמצד עצם הזריעה היו ראויים לנביטה, ואפילו אם יחזור וילקטם אח”כ, (מנ”ח רמה’, בתי כלאים מ”ג) ואם עשה הפעולה באופן שאין בו משום לא תעשה של זריעת כלאי הכרם, אין בו גם משום איסור “לא תסיג גבול, אעפ”י שהמינים מעורבים זה עם זה (מנ”ח הנ”ל).

ועתה נבוא לבאר:

א. זרעים בכרם מדאורייתא או מדרבנן:

איתא במשנה (כלאים פ”ה מ”ח) הארוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבס ר’ טרפון אומר אינו כלאים, וחכמים אומרים כלאים. והנה בפשיטות מלשון המשנה, “וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם” משמע שכולל כל סוגי הזרעים.  וא”כ עלינו לברר את הנאמר בפסוק: “לא תזרע כרמך כלאים” האם כולל את כל סוגי הזרעים או לא.

איתא במסכת (מנחות טו’ ע”ב) “קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי”. ומפרש רש”י (שם) ד”ה “אסרה תורה” לישנא אחרינא קנבוס ולוף אסרה תורה דכתיב “לא תזרע כרמך כלאים” זרעים הדומים לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים. עכ”ל. ז”א למרות שהקנבוס והלוף מין זרעים הם מ”מ הוו כלאים בכרם מהתורה כדפרש”י, ושאר מיני זרעים אינן כלאים בכרם כדברי המשנה שהבאנו לעיל. והנה על המשנה שם מפרש הרע”ב ד”ה “וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם” מן התורה, אך מדרבנן הוו כלאים כדמוכח במנחות טו’ ע”ב. וכ”כ הר”ש שם  בד”ה “וכל מין זרעים אינם כלאים בכרם”, עי”ש.  ויש מהראשונים שהקשו (הרמב”ן והרשב”א חולין פ”ב ע”א). בהא דאמרו בגמ’ (מנחות טו’ ע”ב) דדוקא קנבוס ולוף אסרה תורה ולא שאר מיני זרעים, והרי אמר ר’ יאשיה (חולין פ”ב ע”א) זרע חטה שעורה וחרצן לוקה למרות שאין כאן קנבוס ולוף? והביא הרשב”א את דברי הרמב”ן שמיישב בשני אופנים:

א. דהגמ’ במנחות מיירי שהכרם היה נטוע קודם ואח”כ זרע בכרם ובזה אין נאסר אלא קנבוס ולוף כיון שהם דומים לכרם בגודל ענפיהם (ורש”י במנחות טו’ כתב שיש להם אשכולות כעין ענבים), ושאר מינים הוי מדרבנן. אבל אם זרע מתחילה חרצן עם מיני זרעים הוי כלאים דאורייתא אף בשאר מינים, וטעמא דמילתא כיון שבקוטנם דומים הם בגרעיניהם ומתערבים בהשרשה זה בזה, עכ”ל. ולפי”ז יש לבאר בדברי המשנה, “האירוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם” היינו שכבר היה כרם וזרע מינים אלו לא הוי כלאים מדאורייתא אלא מדרבנן.

ב. הא דאמרי בגמ’ במנחות (שם) דשאר מיני זרעים מדרבנן הוא דאסירי מיירי במיני זרעים שאינן נאכלין דומיא דקנבוס ולוף,  אבל תבואה דהיינו מחמשת המינים ודאי כלאים מדאורייתא בין בזרוע מעיקרא ובין בזרוע ובא, לפי שהתבואה גדלה ועושה ערבוביא, משא”כ בזרעוני גינה דבין הגפנים לא עבדי כלאים כלל. עכ”ל. וכן כתב לחלק הר”ן בחולין (סוד”ה וכר’ יאשיה בכלאים).  וצ”ל דהרמב”ן גם בתי’ בתרא איירי  שהכרם היה נטוע, וזה מש”כ בזרעוני גינה בין הגפנים דייקא. ולכן כתב שזרעוני גינה שאין ענפיהם גדולים לא עבדי כלאים כלל היינו שכבר היה הכרם נטוע.

והנה מלשון הרמב”ן (שם) משמע דקנבוס ולוף אינם ראויים למאכל, והא דאסורים מדאורייתא משום שענפיהם גדולים. משמע שבשאר זרעים שענפיהם קטנים ולא מתערבבים עם הגפנים ואינם ראויים למאכל אסורים מדרבנן, והוא מש”כ בגמ’ דשאר זרעים אסורים מדרבנן. והא דכתב הרמב”ן דזרעוני גינה לא עבדי כלאים כלל, י”ל שכונתו דלא עבדי כלאים מהתורה אך מדרבנן כן,  וכד’ הגמ’ במנחות שם. וכן נראה להדיא מדברי הר”ן (שם) דכתב דכי אמרינן התם קנבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל חמשת המינין ודאי כלאים מדאורייתא אלא לאפוקי שאר זרעוני גינה שאינן נאכלין דומיא דקנבוס ולוף, שאינן כלאים בכרם כדתניא בתוספתא… אלא דקנבוס ולוף לפי שענפיהן גדולים ועושין אשכולות כגפנים אסורים. עכ”ל. ומשמע מדברי הר”ן דאם ראוי למאכל אסור מדאורייתא בכל גווני. ובאלו שאינם ראויים למאכל אם ענפיהם גדולים אסורים מדאורייתא ואם לאו אסורים מדרבנן.

ב. האם יש הבדל בין ירקות לזרעים בכרם:

הרמ’ (הל’ כלאים פ”ה ה”א) כותב וז”ל: הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים, ובה”ג כתב הר”מ, ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם גמר תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. ובה”ו כתב  וז”ל: אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה וירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרען בכרם. ומפרש הכס”מ בה”ג שדוקא קנבוס ולוף הוא שאסור מהתורה וכיו”ב שאינם נאכלים, אם נגמרים עם הכרם, אבל שאר מיני זרעים אינם אסורים אלא מדבריהם. ומסיים הכ”מ ומיהו ה”מ בנאכלים אבל אינם נאכלים מותרים אפילו מדבריהם. ומבאר החזו”א (כלאים סי’ א אות י”א)  את דברי הכ”מ שר”ל, שהיכא דהזרע אינו נאכל אלא הגידולים, אסור מדבריהם לבד מקנבוס וכיו”ב. אבל היכא שגם הגידולים אינם נאכלים, מותרים אפילו מדבריהם. ובהמשך כתב הכ”מ, שתבואה וקטניות וירקות אסורים מדאורייתא שהרי כתב הרמ’ בה”ב שעל תבואה וירק לוקה ומשמע דלוקה מן התורה, וכ”כ התוס’ (מנחות טו’ ע”ב), וכ”כ הר”ן (שם). ומסיים הכס”מ ומ”מ נראה שהתוס’ והר”ן חלוקים על רבינו בירק, עכ”ל. ועו”ע לקמן.

והנה מדבריו ז”ל, נראה שלמד בדעת התוס’ והר”ן ששאר ירקות זה רק מדרבנן. אך אין לזה הכרח ודאי בדרי הר”ן, שכפי הנ”ל לא חילק הר”ן אלא בין הראוים למאכל, לבין מה שאינו ראוי למאכל. וא”כ משמע שירקות גם הם מהתורה. ואפשר שממה שכתב גבי זרעוני גינה דייק מרן את דבריו. ובאמת כ”כ בחזו”א (שם) שמדברי הר”ן אין הכרע, ואפשר שמזרעוני גינה למד את דבריו, עי”ש. ואמנם בנו”כ שם על הר”מ פירשו, שירקות אסורים רק מדבריהם, לבד אלו שנגמרים עם הכרם וכגון הקנבס וכיו”ב. וכ”כ במהר”י קורקוס שם, וברדב”ז.

והרב “בתי כלאים” (כלאים סל”ט) כתב וז”ל: אולם שאר מיני ירקות שאמרנו דלהרמ’ אסורין מדרבנן ולשאר הראשונים מדאורייתא, היינו במינים שאין נזרעין שדה שלמה רק ערוגות קטנות כלפת וצנון, שומים ובצלים, בין שאוכלין שרשיהן או עלין או פירות, הרי זה מתקדש לכל מר כדאית ליה, עכ”ל. וכ”כ מרן החזו”א (כלאים סי’ א אות ט) וז”ל: ולולי דברי רבותינו, י”ל דשאר זרעים אסורים מדבריהם שכתב רבינו ה”ג ר”ל ירקות. וקנבוס ולוף נמי ירקות נינהו, וכו’ עי”ש.

והנה החזו”א (בהל’ כלאים סי’ ז’ סעיף כד’) הביא בשם הגר”א (כלאים פ”ג מ”ג) וז”ל: שהזרעים, כל שהנזרע והגדל בצורה אחת והגרעינים נאכלים וכונת הזורע עליהם. אבל ירק הנזרע אינו ירק אלא זרע שאינו ראוי לאכילה והגדל הוא ירק, אבל גם בזרעוני גינה כשמניחין אותו להתקשות גדל בו הזרע שנזרע אלא שאין הזרע נאכל וכונת הזורע רק על הירק. אולם מדברי הר”מ (פ”א ה”ט) משמע שגם זרעוני גינה שאינם נאכלים פעמים שדינן כזרעים אם דרכן לזרוע מהם שדות, וכן הוא לשון הרמ’ (פ”ד הי”ג), ומ”מ משמע דסתם ירקות נזרעין ערוגות ערוגות. עכ”ל.

נמצא דלדעת הר”מ מיני ירקות לדעת הכס”מ אסורים מהתורה. ואילו בנו”כ כתבו, שאסורים מדרבנן חוץ מקנבוס ולוף וחמשה מיני תבואה דאסורין מדאורייתא, והא דאמרי’ קנבוס ולוף דאסורים היינו ירקות. וכ”כ מהר”י קורקוס (פ”ה ה”ג) והרדב”ז (שם), ורש”ס (דף קלג’ ע”ב), וכ”כ המאירי (קידושין לט’ עב’), וכ”כ החינוך (מצוה תקמח) וכן נראה מדברי הרמ’ (פ”ה ה”א) שנבוס מין ירק הוא,  שהקדים שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם, משמע דקנבוס ולוף דכתב בה”ג נחשבים לירק.

ויש ראשונים אחרים, הר”ן (בפ’ ראשית הגז), הראב”ד (המובא בכפתור ופרח פנ”ו), רמב”ן רשב”א (חולין פב’). הסוברים דרק בזרעים שאין נאכלין הזרע רק הגידולין שלהן, בזה יש חילוק בין קנבוס ולוף לשאר זרעים, אבל בירקות וקטניות הנאכלין לאדם לוקין עליהם מהתורה. (ועו”ע דרך אמונה כלאים פ”ה סקט”ז), ורק בזרעים שאין רוב בני האדם זורעים ומקיימין מין זה אין בהם משום כלאים.

ג. דין קטניות בכרם:

הרמ'(כלאים פ”ה ה”ו) כותב: “אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרען בכרם”. עכ”ל. ולא איברר לן מילתא מה ההגדרה של קטניות, אך הר”מ (כלאים פ”א ה”ח) כותב בחלוקה של הזרעונים שהמין השני של זרעים נקרא קטניות והן כל הזרעים הנאכלים לאדם כגון: הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז. וכיו”ב.

והנה בכ”מ הנ”ל כתב מפורש שקטנית אסורה מהתורה, וכ”מ בחזו”א שם את דברי הכ”מ, שקטנית שהזרע נאכל, הרי הוא אסור מהתורה.  והרדב”ז (כלאים פ”ה ה”ו) ד”ה “אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם”. כותב וז”ל: ומסתברא דקטניות דינן כירק אם יש מהם שנגמרים עם התבואה הרי הם כלאים מהתורה כמו קנבוס ולוף, והשאר כלאים מדרבנן. וכך משמע מדברי הר”מ (שם הי”ט) שכתב: “פול המצרי מין זרעים ואינו מקדש, משמע דשאר הפולים הם כירקות וכל הקטניות דינם כפול שכולם נקראו קטניות. עכ”ל.

אך קשה דהא דכתב הר”מ פול המצרי אינו מקדש, כתב ע”ז הגר”א (סי’ רצו’ סקל”ג) דנקט פול המצרי אע”ג דאמרינן (נדרים נד’ ע”א) שהוא ירק או דגן, ומשמע דה”ה שאר קטניות, ולפ”ד הראב”ד ושאר פוסקים הנ”ל גם פול המצרי הוא מין זרעים ואסור מדרבנן, וא”כ אין הוכחה מכאן דקטניות דינן כירק, והא דכתב הרדב”ז דקטניות דינן כירק היינו לאותם פוסקים שסוברים בדעת הרמ’ שיש ירקות אסורים בכרם מדרבנן. ומרן החזו”א כותב (כלאים סי’ א’ סק”י) וז”ל: ואפשר דהראב”ד גרס בפול המצרי כלאים אף שלא הזכירו בהשגתו בהדיא עכ”ל, ובאמת מצאתי בדברי הרמב”ן (חולין פ”ב ע”ב) דלשיטת הראב”ד בזריעה אסורים גם הקטניות מהתורה, ורק בקידוש אסורים מדרבנן. עכ”ד. דלשיטת הרמ’ לפי מרן הכס”מ (שם) קטניות אסורים בכרם מהתורה, ולדעת הרדב”ז קטניות אסורים מדרבנן חוץ מפול המצרי. ולשיטת התוס’ (מנחות טו’) איסור כלאי הכרם מן התורה ישנו בחמשה מיני דגן ובקנבוס ולוף, אך הקטניות והירקות אין בהם איסור תורה. ולשיטת הר”ן (בפ’ ראשית הגז) ואחרים (רמב”ן בשם אחרים פירשו) זרעים הנאכלים כגון הקטניות אסורים מן התורה.

ד. שיטת הרמב”ם:

הרמ’ (כלאים פ”ה ה”ג) כתב וז”ל: ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף. אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. עכ”ל. והנה לקמן בהל’ ו’ כתב הרמ’: אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות אבל שאר זרעים מותר לזרעם בכרם, ומרן הכס”מ (שם) תירץ, שבה”ג איירי בזרעים הנאכלים, ובה”ו איירי בזרעים שאינן נאכלין. והקשה מרן החזו”א (כלאים סי’ א’ ס”ט)  שהר”מ לא הזכיר בדבריו תנאי שאינן נאכלין, ועוד שסיים בה”ו וז”ל: ואין צריך לומר שאר אילנות, והתם בנאכלין, (וכך הקשה בספר פאת השדה. כלאים פ”ה מ”ח ס”ב). ואפשר אולי לומר שהרמ’ מחלק בין זורע מתחילה חרצן עם כל מיני זרעים לבין היכא שכבר היה הכרם נטוע, וכמו שכ’ הרמב”ן (חולין פ”ב). ומה שכתב הר”מ בה”ג שאר זרעים מדרבנן קאי על איסור זריעת כלאים ולא על קידוש הזרעים עם הכרם, ובאיסור זריעה אין איסור דאורייתא אלא בתבואה ובקנבוס ולוף. ושאר כל הזרעים אם זורען יחד עם חרצן ולא ליד הגפן אסור מדרבנן, אבל בזורע ליד כרם נטוע דאין הנידון משום איסור זריעה דליכא כאן מפולת יד, וכל הנידון משום קידוש התבואה א”כ כל שאינו מתקדש מותר לזורעו, וכיון דמה שאינו ירק אינו מתקדש (כדכ’ הר”מ בה”ז), יהיה מותר לזרעו בכרם, וזה מה שפוסק הר”מ בה”ו שמותר לזרוע שאר זרעים בכרם. ונראה שזהו כוונת הגר”א (יו”ד כלאי הכרם סי’ רצו’ סק”ז) שמחלק בדברי הרמ’ בין זרע במפולת יד לזרע שלא במפולת יד, ויש לבאר דכוונתו לחלק בין איסור זריעה, או איסור קידוש התבואה דבזה סגי לשיטת הר”מ אף בחרצן עם עוד מין זרע אחד ושלא במפולת יד כדכתב הרמ’.  ואמנם גם על דברי הגר”א אלו, כתב החזו”א שם, שגם זה סתום יותר מדאי בל’ רבינו. ועי”ש. והחזו”א גופיה כתב לחלק באופן אחר והב”ד לעיל באות ב.

והנה הרדב”ז (סוף הל’ ג) בבואו לסכם את דברי הרמב”ם כתב וז”ל: נמצאו שלשה חילוקים בכלאי הכרם, כל מיני תבואה עם הכרם אסורים מן התורה. מיני ירקות קצתם מן התורה וקצתם מד”ס. שאר זרעים מותרים לכתחילה. והא דכתבה הגמ’ (מנחות טו) שאר זרעים מדבריהם, לא שהזרעים נקראים בשמם אלא הכונה לזרעי ירקות, אולם המשנה (כלאים פ”ה מ”ח) האומרת וכל מיני זרעים אינים כלאים היינו זרעים ממש ואינם כלאים אפילו מדרבנן.

אמנם מרן הכס”מ מבאר בדברי הרמ’ שתבואה וקטניות וירקות אסורים מן התורה, היכא דהזרע אינו נאכל אלא הגידולים, אסור מדבריהם לבד מקנבוס וכיו”ב. אבל היכא שגם הגידולים אינם נאכלים, מותרים אפילו מדבריהם.  ולפי”ז הא דאמרו בגמ’ (מנחות טו’) שאר זרעים מדבריהם המכוון לאלה הנקראים בשם זרעים, ולפי המבואר ברמ’ (ספ”א דכלאים) היינו מיני זרעוני גינה שאין גרעיניהם נאכלים שדרכם להזרע שדות שלמים. אבל דעת הרבה ראשונים (ראב”ד, ר”ש, ר”ן, סמ”ג ל”ת, סי’  רפ’) שאין להתיר אלא בזרעים. שאין רוב בני אדם זורעין ומקיימין מין זה. והביא בדרך אמונה (כלאים פ”ה סקכ”ד) בשם החזו”א שראוי להחמיר כדעה זו.

ה. דין ירק או זרע יחידי בכרם:

הר”מ (כלאים פ”ה ה”ב) כותב: אינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בא”י חטה שעורה וחרצן במפולת יד, ומפרש מהר”י קורקוס שכך משמע לשון הפסוק: “לא תזרע כרמך כלאים” שנזרעו שלשתן יחד, דאל”ה הול”ל כרמך לא תזרע כמו שדך לא תזרע, וכ”כ (הר”ן בפ’ ראשית הגז) ונראה שזו גם כוונת רש”י (קידושין לט’ ע”א), ובהל’ ז כתב הר”מ שאסור לזרוע ירקות בצד הגפנים וכו’ ואם עשה כן אע”פ שאינו לוקה הרי זה קדש. ועי’ בחזו”א (כלאים סי’ ג’ סקי”ב) מש”כ בזה.

ולהלכה נאמרו בזה כמה דעות בראשונים בזה:

א. דעת הר”מ ועוד ראשונים (יראים מצוה שפ”ט, ראב”ן סי’ נג’, ומובא גם בסמ”ג ל”ת ר”פ) דאיסור זריעה הוא מהתורה ואפילו מין אחד ובלא מפולת יד, והפירות נאסרין מהתורה.

ב. י”א שמהתורה הכל מותר אבל מדרבנן הכל אסור כולל מין אחד בכרם, (חינוך מצוה תקמ”ח) ודעת הגר”א (שם) שגם דעת הרמ’ כן.

ג. י”א  שבלא מפולת יד או במין אחד אין שום איסור אפילו מדרבנן, ומותר לזרוע, ומותרין גם הפירות. (תוס’ קידושין לט’ ע”א, ובחולין קלו’ ע”ב,  וכן דעת הרא”ש).

ד. י”א שבשני מינין אסור מהתורה גם בלא מפולת יד. ובמין אחד מותר גם מדבריהם.  (כ”כ הרמב”ן והרשב”א והריטב”א בקידושין לט’).

להלכה פסק  מרן בשו”ע (סי’ רצו’ ס”ג)  פסק להלכה כדעת הרמב”ם, שגם מין אחד אסור לזרוע בכרם, ואם זרע הרי זה קידש ונאסרו שניהם. ועי’ בט”ז שם ס”ק ב.