סדר הפרשת חלה ותמצית ההלכות

נהגו ישראל מדור דור להפריש חלה בשיעור כל שהוא [ויש שנהגו להפריש כזית], ולא ראינו מי שהקפיד להפריש אחד ממ”ח בזמן הזה [הגם שכך נפסק בשולחן ערוך].  ומכל מקום כתב הבן איש חי שטוב פעם בשנה, בעשרת ימי תשובה, שתפריש האשה חלה בשיעור 1/48 מהעיסה כדי להוסיף לעצמה זכויות. והוא דבר נאה ומשובח, ובפרט שבדבר זה הנגלה והנסתר חברו יחד.

הלכות חלה

א. מצוות עשה מן התורה, להפריש תרומה-חלה מהעיסה וליתנה לכהן, שנאמר: “ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה” (במדבר טו כ).

ב. אין חיוב להפריש חלה אלא מעיסה הראויה לאפות ממנה לחם, שנאמר: “באכלכם מלחם הארץ”. וכמפורט לקמן:

עיסה שלשו אותה מכמות גדולה של קמח והיא עבה וראויה לאפיית דברי מזונות, והמטרה היא לאפות ממנה לחם או שאר עוגות – הרי היא חייבת בהפרשת חלה עם ברכה. עיסה שבלילתה עבה, אך המטרה היא לטגן אותה בשמן, כמו הסופגניות וכדומה, או לבשלן במים, כמו האטריות –  פטורה מהפרשת חלה, ויש מחמירים להפריש  חלה, ונהגו להפריש חלה אך ללא ברכה.

ג. עיסה שנילושה עם הרבה מים ובלילתה רכה, אם בשלה או טיגנה – פטורה  מהפרשת חלה. עיסה שבלילתה רכה, ואפאה בתנור [כגון טורט] או טיגנה במחבת ללא שמן, [מעט שמן ע”מ שלא  ישרף אין זה נחשב כמשקה], חייבת בהפרשת חלה עם ברכה. ומעיסה שבלילתה רכה ההפרשה תיעשה לאחר האפיה.

ד. עיסה שבלילתה רכה מאד, עיסה נוזלית – בלינצ’ס, לחוח, וכאשר שופכים את העיסה לתוך המחבת  ללא משקה, היא מתפשטת ונאפית, תלוי בעובי שמתקבל לאחר האפיה – אם התוצאה היא מאפה דק מאד, כגון הבלינצ’ס, הבצק של הוופל והלחוח כשהוא דק – פטורה מהפרשה.

ה. עיסה שנילושה ללא תערובת מים כלל, אלא עם מי פירות [כגון מי פירות סחוטים, מי ביצים וכיו”ב] שאינם משבעה משקין שהם: יין. דם. שמן זית. חלב. טל. דבש דבורים. מים  – חייבת בחלה. והואיל ויש מהראשונים שפוטרים עיסה זו מהפרשת חלה, על כן יפריש חלה אך ללא ברכה. ואם עירב בעיסה אפי’ טיפת מים, לדעת הכל חייב להפריש חלה עם ברכה כדת. אולם יש להזהר שלא ללוש עיסה עם מי פירות ללא כל תערובת של  אחד מז’ משקין הנז’, כיון שעיסה שאין בה תערובת של אחד ממשקין אלו, אינה מקבלת טומאה. והואיל ובזמן הזה יש לשרוף את החלה, ואסור לשרוף חלה כשהיא טהורה.

ו. עיסה שנילושה ללא תערובת מים כלל, אלא עם אחד משאר ז’ משקין, וכגון שלש עיסה עם יין או דבש דבורים, העיקר להלכה שחייבת העיסה בהפרשת חלה עם ברכה.

ז. נהגו הנשים להקפיד לערוך עיסה בשיעור חלה בערבי שבתות וחגים, ומנהג קדמון הוא. ויש  לנשים, ובפרט להן, להמשיך ולהקפיד על מנהג חשוב זה גם בזמנינו במקום שאפשר.

ח. שיעור הקמח שממנו יש להפריש חלה, רבו הדיעות בזה, והלכה למעשה לדידן בני ספרד יש להפריש חלה מקמח שמידתו בנפח 2160 סמ”ק, ובמשקל: יש להחמיר ולהפריש עם ברכה רק מ – 1.560 ק”ג. ובלא ברכה החל מ 1.200 ק”ג. ולבני אשכנז יש שמפרישים בברכה החל משיעור 1.660 ויש רק החל משיעור 2.250 ק”ג [ונתבארו הדינים והפרטים בספרי תבואת השדה פרק רביעי, יעוי”ש].

ח. יש להקפיד שההפרשה תהיה מן המוקף, דהיינו שהחלה המופרשת תהא קרובה וסמוכה לשאר העיסה. ואם העיסות מונחות בכלים נפרדים צריך לקרב את הכלים זה לזה. ובדיעבד המפריש שלא מן המוקף, חלה ההפרשה.  

ט. קודם ההפרשה תברך: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה תרומה”. ולאחר הברכה תטול כמות כל שהיא מהעיסה [או כזית למנהג האשכנזים],   ותאמר: “הרי זו חלה”.

י. לאחר ההפרשה תטול את החלק המופרש, ותשרוף אותו באש או בלהבת הגז. ויש להזהר שלא תהנה מהשריפה בעקיפין, כגון לשים את החלה בלהבה הבוערת תחת סיר, שבזה מוסיפה אש לתבשיל שיתבשל יותר מהר.

סדר הפרשת חלה הלכה למעשה

צדקה:

קודם ההפרשה תתן האשה צדקה, ומנהג יפה הוא.

ברכה:

קודם ההפרשה תברך: “ בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בּמִצְוֹתָיו, לְהַפְרִישׁ חַלָּה תְּרוּמָה“.

נטילת החלה וקריאת שם:

לאחר הברכה תקח האשה בצק בשיעור כל שהוא [ויש נוהגים לקחת שיעור כזית], ותאמר “הֲרֵי זוֹ חַלָּה“.

שריפת החלה:

לאחר ההפרשה יש לשרוף את החלה המופרשת. [ואפשר לשורפה על להבת הגז. ואין להשליך לאשפה].

תפילה:

לאחר ההפרשה תאמר:

“יְהִי רְצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבִּזְכוּת מִצְוַת  הַפְרָשַׁת הַתְּרוּמָה יְתֻקַּן עָוֹן חַוָּה אֵם כָּל חַי,  שֶׁסִּבְּבָה מִיתָה לְאָדָם  הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא עִסָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּבִזְכוּת מִצְוָה זוּ תְּבַטֵּל הַמָּוֶת מִן הָעוֹלָם וְתִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים. וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּבֵיתֵנוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.  וְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּבָרֵךְ עִיסָתֵנוּ וְתִשְׁלַח בָּהּ בְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַחְתָּ בְּרָכָה בְּעִיסוֹת אִמּוֹתֵינוּ: שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה וִיקֻיַם בָּנוּ הַפָּסוּק: “וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ”, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

בתום ההפרשה מנהג טוב לומר את פרקי התהילים הבאים:

פרק כה:

לְדָוִד אֵלֶיךָ יְדֹוָד נַפְשִׁי אֶשָּׂא: אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי: גַּם כָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:

דְּרָכֶיךָ יְדֹוָד הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי: הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם: זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְדֹוָד וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה: חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יְדֹוָד: טוֹב וְיָשָׁר יְדֹוָד עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ: יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ: כָּל אָרְחוֹת יְדֹוָד חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו: לְמַעַן שִׁמְךָ יְדֹוָד וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא: מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְדֹוָד יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר: נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ: סוֹד יְדֹוָד לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם: עֵינַי תָּמִיד אֶל יְדֹוָד כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:  פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי: צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי: רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי: רְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי: שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ: תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ: פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:

פרק לד:

לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ: אֲבָרֲכָה אֶת יְדֹוָד בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: בַּידֹוָד תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ: גַּדְּלוּ לַידֹוָד אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו: דָּרַשְׁתִּי אֶת יְדֹוָד וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי: הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ: זֶה עָנִי קָרָא וַידֹוָד שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ: חֹנֶה מַלְאַךְ יְדֹוָד סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם: טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְדֹוָד אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ: יְראוּ אֶת יְדֹוָד קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו:

כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְדֹוָד לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב: לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְדֹוָד אֲלַמֶּדְכֶם: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: עֵינֵי יְדֹוָד אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם: פְּנֵי יְדֹוָד בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם: צָעֲקוּ וַידֹוָד שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם: קָרוֹב יְדֹוָד לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ: רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְדֹוָד: שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה: תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ: פּוֹדֶה יְדֹוָד נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ: