מצעים מנותקים שבתוך חממות של ניילון

כבוד ידידי הרש”ז רווח שליט”א דן בספרו שו”ת חלקת שדה (סימן ו’), אם להחשיב חממות הניילון המצויים בשדות החקלאות, כבית, שהרי יש גג ודפנות והם גבוהים עשרה טפחים, והזכיר בזה דעותיהם של גדולי דורנו המדברים בענין זה והעיר בזה דבירושלמי מיעטו בית מדכתיב בתרו”מ, שדה” ובית אינו בכלל שדה וכידוע. וא”כ אין מיעוט הבית תלוי בסברא עד שנאמר למה נתמעט הבית משום כ”כ, וזה לא שייך בחממה. וכמ”ש כמה מהפוסקים, וציין לדברי החזו”א בשביעית (סימן כ’ אות ו’) שדן בגינה שעל הגג ובד”ה והזורע, הזכיר את הבעיא של הירושלמי (פ”ק דערלה) אי שביעית נוהגת בבית, והקשה מהא דתנן בשביעית (פ”ב מ”ד) ועושין להן בתים, וכתב דאינו ענין לנוטע בבית, דהתם הבית הוא מצד האילן (כלומר, ולא ע”ג האילן) או שיש בגג חלונות באלכסון שמגן מפני החמה, ואינו מגן מפני הגשם והטל והאויר הוא להטיב את הגידולים, אבל הנוטע בבית הצמחים נמצאים במצב לא רצוי, שנשלל מהם הגשם והטללים והאויר וקוי השמש, והבית להם לרועץ. עכ”ד.

וכב’ העיר עליו, והוסיף וכתב אלא שלפי מה שכתבתי שעיקר הדיון בירושלמי הא בפסוקים (דכתיב שדה) ואין נ”מ באיזה סוג בית מדובר, א”כ אין נ”מ אם הבית הוא לרועץ או לאו. וע”ש עוד מ”ש בזה. ועפ”י הדברים הללו רצה לדחות את דעת המחמירים בשביעית לזרוע בחממות, אפי’ תוך עציץ שאינו נקוב. יע”ש.

והנה אמת נכון הדבר דמיעוט הבית נלמד מהפסוק והוא גזירת הכתוב. ואין אנו תלויים בטעם זה או אחר דוקא. [ושמעתי לפני זמן רב ממו”ר הגאון משנת יעקב נר”ו, שבצעירותו דיבר עם מרן החזו”א ע”ה, ובתוך הדברים א”ל החזו”א שהטעם למצוה שעליה דיברו הוא משום כו”כ, ומו”ר נר”ו אמר לו והלא זה גזה”כ, וא”ל החזו”א ע”ה, לגזיה”כ לא חייב להיות טעם, אבל אין איסור לתת טעם.] אך מ”מ יש עדיין מקום לדון בימינו אלו, שנתרבו החממות ובכל הארץ יצא טבעם, עד שזה נהיה חלק בלתי נפרד מהנוף החקלאי בכל מקום ומקום. ומגדלים בהם גידולים שונים, כגון פרחים ושאר ירקות. א”כ משרבו ונתפשטו כל כך, אפשר דכבר לא נחשבים בכלל הבתים, ועל שדה הארץ יחשבו, דהרי לא כתוב בתורה שבית פטור מתרו”מ, אלא נאמר שדה, וחז”ל אמרו ברוח קדשם דבית לא נכלל בכלל שדה. ואפשר דהטעם שאמרו שבית יצא מכלל שדה, הוא משום שאין דרך לזרוע בבית כי אם בשדה פתוח. אבל בימינו שבונים חממות מיוחדים רק לזריעה וגידול, ואינם משמשים לשום דבר אחר לא למחסן ולא למגורים כי אם לזרוע ולהצמיח בלבד, ויש להם סיבות חזקות לזה, ותוכיח ההוצאה המרובה שמשקיעים בזה. ורוב החקלאים מחזיקים חממות, ונעשה דבר רגיל לזרוע ולגדל בהם גידולים שונים, אפשר דמעתה כבר לא נפיק מכלל שדה. דבשלמא אם הכתוב היה אומר שבית פטור, ודאי היינו כוללים בו כל הדומה לבית, אבל עתה דאפקינן לבית מכלל שדה, יש מקום בראש לחלק ולומר שחממות לא נפקו מכלל שדה.

ואולי זו היא כונת הגאון הגדול מוהרי”ש אלישיב שליט”א שהובא בהליכות שדה (גליון 78) שמחמיר גם בעציצים שאינן נקובים שבתוך חממת ניילון, משום שהחממות הינם דרך גידול נפוץ היום, וגם מטיבים עם הצמחים, והובא בחלקת שדה שם (ד”ה ואמנם ראיתי).

ואולם נלע”ד דהעיקר בזה כדעת אותם גדולים שהעלו להקל בזה, דכיון דחז”ל מיעטו בית משדה, בלי שום פירוש ומבלי לחלק בשום ענין כלל, ע”כ נראה דכל דבר שהוא דומה לבית גם הוא בכלל זה. והעד לכך הוא מה שהעליתי בתשובה שבשו”ת שמע שלמה ח”א (חיו”ד סי’ ז’) דגם עליה וגג הם בכלל בית לענין זה לפי שיטת הרמב”ם ורוב הפוסקים ושכן פסקו בש”ע. והוא כמפורש בגמרא דמנחות (פ”ד ע”ב) דאמרו אין לי אלא בשדה, (שמביאים ממנו ביכורים.) מנין לרבות שבגג ושבחורבה.. ת”ל כל אשר בארצם. וע”ש בברייתא שהביאו אחרי זה, שהגדל בעציץ ובספינה אינו בכלל ארצם ואין מביאים ממנו ביכורים. הרי מפורש דגג ועליה יצאו מכלל שדה, ונכללו בכלל ארץ והינו דומיא דבית ממש. וכן דקדקתי ממ”ש מנין לרבות שבגג ושבחורבה, והרי חורבה היא בית ממש והשווהו לגג.

וכן מפורש ברמב”ם הל’ ביכורים (פ”ב ה”ט) וז”ל, הגדל בעציץ אע”פ שהוא נקוב והגדל בספינה, אינו מביא ממנו כל עיקר, שנאמר בארצם. אבל מביא מן הגדל בגג או בחורבה. עכ”ל.

והרי גג אין עליו תקרה כלל, והוא פתוח לאויר השמים ולטל ומטר וכו’, ועכ”ז מפורש בחז”ל דלא נכלל בכלל שדה, אלא דינו כבית, ובע”כ דהיינו טעמא  משום דלא נאמר בתורה פטור בבית, אלא מדכתיב החיוב בשדה ומיעטו ממנו בבית, מיעטו כל הדומה לבית. והה”נ לחממות הנידונות, ואע”פ שהגג הוא בנין של קבע, וחממות הם בנין עראי, מ”מ יש להם עדיפות בזה שיש עליה תקרה והם נסתרים מהגשם והטל ומהרוח וכו’, ולא ראינו שחז”ל חילקו בענין בית שמיעטו משדה. ועוד דאפילו אם יש ספק בדבר, כיון דשביעית בזה”ז דרבנן לרוב ככל הפוסקים כידוע. אמרינן ספיקא דרבנן לקולא.

ואע”ג דבית עצמו הוא בעיא דלא איפשטא לענין שביעית, אי דמיא לתרו”מ ופטור בבית, או דדינה כערלה וחייב בבית וכמ”ש בירושלמי פרק א’ דערלה הלכה ב’, והו”ל כמו ספק ספיקא לחומרא, ספק אם יש לחממה דין בית, ואת”ל דהויא כבית ממש, גם בבית יש ספק אולי חייב בשביעית. מ”מ נראה דהעיקר שהחממה דינה כבית ממש, ונשאר רק הספק דבית. ונדון אותם כמו בית וכדלהלן, אלא דקשה לי מהירושלמי במעשרות (פ”ה ה”ב, דכ”ג סע”א) דתני שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, רע”א התוספת פטור, וחכ”א התוספת חייב. ובדף כ”ד (ריש ע”א) שם, אמרו, זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גבה, על דעתיה דר”ע התוספת חייב, ועל דעתייהו דרבנן התוספת פטור. זרע בבית והעביר הסכך, וסיכך על גביו, [ועיין בכ”מ בהל’ מעשר פ”א ה”י דלא גרס תיבות “וסיכך על גביו” וכן הוא במהר”י קורקוס והרדב”ז ז”ל שם] ע”ד דר”ע התוספת פטור, וע”ד דרבנן התוספת חייב. וכתב הפני משה, משום דאמרינן לקמן בפ”ק דערלה, אילן שנטעו תוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ואילן דנקט לאו דוקא, וה”ה זרע תבואה תוך בית דפטור מהמעשרות. אלא משום דנקט ערלה וכו’. והשתא קאמר דאם זרע בתוך חורבה והביאה שליש, ואח”כ סיכך על גבה, והרי היא תחת הבית ובזה איפקע ופלוגתייהו צר”ע ורבנן וכו’, זרע בבית והביאה שליש, ואח”כ סיכך על גבה, והרי היא תחת הבית ובזה איפקע, ופלוגתיהו דר”ע ורבנן וכו’, זרע בבית והביאה שליש והעביר הסכך וסיכך ע”ג, כלומר שאח”כ העביר אותו הסכך שסיכך על גביו, בזה הוי כעין פלוגתייהו ממש, דעל דעת ר”ע וכו’. עכ”ל.

ומדברי הירושלמי הזה נראה דחורבה דינה כשדה ממש. דשליש ראשון שבחורבה לכ”ע חייב במעשרות, וכל מחלוקתם של ר”ע וחכמים היא רק על התוספת שגדלה לאחר שסיכך ע”ג החורבה, דאז נעשה דין החורבה כדין בית, ותלוי במחלוקת ר”ע וחכמים, אם הולכים אחר העיקר או אחר התוספת. ואילו בגמ’ דמנחות הנ”ל נראה להדיא שדין חורבה כדין בית, ומיעטוה משדה.

וא”ל דהירושלמי במעשרות לא מיירי בחורבה שהוא בית שהגג שלו נפל, אלא במקום חרב שאין בו לא גג ולא כותלים, דהוא בכלל שדה, דהא בסיפא אמרו, זרע בבית והעביר הסכך וכו’. וש”מ דבהעברת הסכך בלבד, יצא מכלל בית ובא לכלל שדה. ונמצא דהכל תלוי בגג דוקא. ובע”כ צ”ל דבמנחות איירי בחורבה שיש לה גג, וע”כ דינה כבית. אלא דקשה לי ע”ז איך השוו שם במנחות, דין הגג לחורבה ,והרי הכל תלוי בגג שמעל הזרעים, וזריעה שעל הגג אין עליה תקרה, ולמה נפק מכלל שדה.

והנראה בזה בס”ד, דבאמת  הגג קובע, אם הוא בית או שדה, וכמו שנראה בעליל מהירושלמי דמעשרות הנ”ל, דהכל תלוי בסיכך  על גבה, או העביר הסכך. אך כל זה הוא בחורבה וכיוצ”ב אבל גג של בית הוא טפל לבית, וע”כ דינו כבית ולא כשדה, דאחר שיש כאן בית גמור דנפק מכלל שדה, אז לא הבית בלבד נפק מכלל שדה, אלא גם כל הטפל לבית, דינו כבית, ונפק מכלל שדה ופטור מתרו”מ.

ואם כנים דברים אלו נוכל ליישב בזה ענין אחר בעה”ו. דתנן במעשרות (פ”ג מ”ח) תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב. ומיירי בחצר שהיא קובעת למעשר. וכמ”ש המפרשים, שם, וכבר שנינו לעיל (שם מ”ה) איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרו’, (פי’ רע”ב ז”ל שקובעת למעשר כמו בית.) ר’ ישמעאל אומר חצר הצורית, שהכלים נשמרים בתוכה. (שכן בצור מושיבין שומר בפתח החצר.) ר”ע אומר כל שאחד פותח וא’ נועל פטורה, רבי נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת. רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומר מה אתה מבקש פטורה. רבי יהודה אומר שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. ע”כ. ועיין ברמב”ם ז”ל בפיה”מ שם, ובחצר זו שהיא קובעת אמרו במשנה דלהלן, תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל אחת אחת ופטור. ואילו בגינה אוכל כדרכו דאין הגינה קובעת למעשר. [וע”ש במשנה י’ דתנן תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לגנה אוכל כדרכו פטור. עומדת בגנה ונוטה לחצר אוכל אחת אחת פטור.] נמצא דהדיון בזה הוא לענין אכילת עראי בחצר שדינו כבית, דרק אחת אחת שרי, אבל צירף שנים חייב. אך אמנם לעצם החיוב של התאנה שגדלה בחצר, משמע דזה פשוט שחייבת בתרוו”מ, ואין בזה דיון כלל, כי חצר חשיב כשדה ולא כבית, והיינו טעמא משום דאין עליו תקרה. כך היה נראה לכאורה. אבל הרמב”ם ז”ל בהלכות מעשר (פ”א ה”י) כתב, אילן שנטעו בתוך הבית פטור מן המעשרות, שנא’ עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ויראה לי שהוא חייב במעשר מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר, חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת. עכ”ל. והיינו מתניתין דאוכל אחת אחת, ואם צירף חייב, ולימדנו רבינו ז”ל דחיוב זה אינו כחיוב שדה ממש, אלא רבותינו חייבו בזה מדבריהם, אע”פ שהתורה פטרתו, דנפק מכלל שדה. ובא הוא ז”ל ולמד מזה לכל אילן הגדל בבית (דפטור משום שאינו שדה), שהוא חייב מדבריהם כמו תאנה העומדת בחצר.

והראב”ד ז”ל שם השיגו וכתב עליו א”א לא נראה כן בגמרא דמעשרו’ וכו’. (עוד נדון בזה), עו”כ והראיה שהביא מחצר, אינה כלום דחצר שנטעה או שנזרעה היינו שדה, ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה. עכ”ל. ומדבריו ז”ל נלמד שהבין את המשנה הנ”ל, כמ”ש לעיל, דחייבת בחצר חיוב גמור כמו בשדה. ולא באו לחדש אלא זאת שהיא גם קובעת למעשר כמו בית. [רק דיש להעיר למה צריך להשמיענו זה, והוא כבר מבואר במשנה ה’ שם איזוהי חצר שהיא חייבת וכו’, וכנ”ל.]

ועיין במהר”י קורקוס ז”ל שם שכתב, ומה שדחה הר”א ראית רבינו דתאנה ,נראה שכתב כן ממ”ש בירושלמי (מעשר פ”ג ה”ד) על ההיא דתאנה, תני בשם ר’ נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה וכו’, תני זרע רובה חייבת, נטע רובה פטורה. א”ר חסדא והוא שנטעה לנוייה של חצר, עוד אמרו דזרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת, וכן מ”ש שאם נעדרת חייבת, והוא שעדר רובה. ורבינו סובר שהמשנה מדברת בסתם חצר, שלא נעדרה ולא נזרע רובה. דאם נעדרה או נזרעה רובה איירי, א”כ היא כשדה ממש, ואפי’ צירף פטור. וכעי”ז כתבו שם הרדב”ז ז”ל בביאורו ומרן ז”ל בכ”מ ע”ש.

והוסיף בכ”מ, שהראב”ד ז”ל הבין שהירושלמי הנז’ מפרש כן את המשנה דתאנה העומדת בחצר. דמתני’ איירי בחצר הנעדרת והיא כשדה ממש. וע”ש מה שהק’ עליו בזה ואסיק דהעיקר דמיירי בחצר שלא נעדרה ולא נזרעה שהיא כבית, ושגם הראב”ד ז”ל בפ”ד (הי”ד) כתב כן, וכן העיר גם במהרי”ק שם. וגם מ”ש הראב”ד ז”ל, ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה. תמהו עליו שלשת הרועים הנז’ ע”ה, דאדרבה מזה דמקבע קבעה למעשר, משם ראיה להרמב”ם ז”ל דמיירי בחצר שהיא כבית דלא נעדררה ולא נזרעה, דשדה אינה קובעת למעשר. ובע”כ דחיובה הוא רק מדרבנן, והיא ראיית רבינו לחייב גידולי בית מדרבנן. ע”ש בדבריהם ז”ל.

העולה מכל האמור הוא דדעת הרמב”ם ז”ל ברורה ופשוטה, שדין החצר כדין הבית לפטור הגדל בו מן המעשרות, דנפיק מכלל שדה. ולא חייבוהו אלא מדרבנן, ומזה למד הוא ז”ל לחייב כל גידולי בית מדרבנן. ולכאורה הוא תמוה דחצר אין לו גג. ובירושלמי פ”ר דמעשרות (ה”ב) אמרו זרע בבית והעביר הסכך וכו’. הרי מפורש דאפי’ בית גמור כשהעבירו ממנו הסכך חזר דינו כשדה רגיל, ואיך פסק דבחצר שאין לו גג שדינו כמו בית. ולפ’ מ”ש לעיל אתי שפיר, דכשיש בית גמור, אז כל הטפל אליו דינו כבית וכמ”ש לענין גג, וה”ה לחצר נמי דהוא טפל לבית ונידון כמוהו.

ואין להקשות דאם החצר טפלה לבית ונחשבת כמוה, א”כ למה התנו בה תנאים רבים וכדתנן (מעשרות פ”ג מ”ה) איזו היא חצר שהיא חייבת ר’ ישמעאל אומר חצר הצורית וכו’. וכנ”ל. זה לק”מ, דשם דיברו רק לענין קביעות ולזה צריכים תנאים רבים שתהיה החצר דומיא דבית וכמ”ש הרמב”ם ז”ל בפיה”מ שם, דכמו שהבית קובעת למעשר כך החצר קובעת למעשר ובתנאי שלא תהיה החצר פתוחה כאילו היא הפקר. וכו’. עכ”ל, וא”ת למה לחיוב מעשרות דנו את החצר כבית אפי’ שאין לחצר גג, שזהו עיקר הפטור. ולענין קביעת המעשר הצריכו שתהיה החצר נשמרת כמו בית. וגם זה לק”מ, דגם הבית לא קובע את הטבל למעשר בכל אופן שהוא, אלא יש תנאים בדבר. וכמ”ש הרמב”ם ז”ל בהל’ מעשר (פ”ד ה”א) אין הטבל נקבע למעשר מן התורה עד שיכניסנו לביתו, שנאמר ביערתי הקדש מן הבית. והוא שיכניסנו דרך השער שנא’ וכו’. אבל דרך גגין וקרפיפות פטור מן התרו”מ. עו”כ שם (ה”ג) בית שאין בו ד’ אמות על ארבע אינו קובע. וכן הגגין אינן קובעין אע”פ שהבית שלמטה קובע. ובהלכה ד’ שם כתב, הצריפין והבורגנין ובתי הקיץ וכו’ אינן קובעין, שכל אלו אין דירתן קבע. ובהלכה ו’ שם, בית הכנסת ובית התלמוד אם יש בהם בית דירה קובעין, ואם לאו אינן קובעין, עכ”ל, ובהלכה ז’ כתב, כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר. ובהל’ ח’ כתב, איזוהי חצר הקובעת כל שהכלים נשמרים בתוכה וכו’. וע”ש עוד פרטים רבים בכל זה. נמצא דגם בית לא קובע אלא כשקבוע לדירה. וע”כ לא יפלא שגם לחצר נתנו תנאים כאלה המראים שהחצר לא מופקר אלא ראוי לשמור בו דברים וכלים וכיו”ב. אבל לחיוב מעשר דכל שהוא מוגדר כבית נפק מכלל שדה ופטור מן המעשר ואין צריך בתנאים מיוחדים, בזה קבעו רבותינו דגם הטפל לבית כגון  חצר וגג, גם הוא יצא מכלל שדה, ופטור מן התורה מתרו”מ.

ובלשון אחרת י”ל דלקביעת מעשר שצריך בית דירה של קבע דוקא, אבל בלא”ה לא קבע, ע”כ גם החצר אינו קובע עד שיהיה חצר הנשמר וכו’. אבל לענין חיוב מעשרות דבעינן שדה, ובית אינו בככל שדה, אז גם הטפל לבית אפי’ שאינו כמו הבית, אע”פ כן כל הבית לכל חלקיו וסניפיו הטפלים אליו, כולם נפקו מכלל שדה, וע”כ הם פטורים מתרו”מ.

אבל חצר שהיא נעדרת ברובה היא בכלל שדה, לקביעת טבל למעשר, וכמ”ש בירושלמי דמעשרות (סוף פ”ג) וכ”פ הרמב”ם בהל’ מעשר (פ”ד הי”ד) ע”ש. ]וע”ש במפרשי הרמב”ם ז”ל[ ומסתמא דבכה”ג גם לחיוב מעשרות דין חצר כזו כדין שדה, דאחר שהיא נעדרת אינה טפלה לבית, אלא היא כמו הגינה שע”י הבית, דכבר לא משמשת לצרכי הבית אלא הרי הוא ככל השדות.

וראיתי אחרי רואי למרן החזו”א ע”ה במעשרות (סימן ז’ אות ה’) ע”ד הרמב”ם הנז’ שכתב שגידולי בית חייבים במעשר מדבריהם כמו תאנה העומדת בחצר. ותמה עליו בזה”ל, אם כונת רבינו להביא ראיה מחצר לבית, תימא דודאי הנטוע בחצר חייב מה”ת. וכן זרע על הגג וכמ”ש רבינו הלכה י”א. וכן בספינה כמ”ש רבינו פ”א מה”ת הכ”ג, ומשמע שם דחייב מה”ת. וכו’. עכ”ל.

ואע”פ שאיני כדאי להעיר בדב”ק, מ”מ תורה היא וצריך אני להבין, מה שתמה דודאי הנטוע בחצר חייב דכל הנזרע בקרקע היינו שדה. לכאורה יש לשאול גם על הגדל בבית דגם הוא נטוע בקרקע, וצריך להיות חייב מן התורה לפי דבריו. וידוע דפטור הוא דאינו בכלל שדה, והרמב”ם ז”ל מחדש לחייבו מדרבנן. ואפי’ עציץ נקוב חייב מה”ת, בית פטור, דעציץ דרך לזרוע בו ואין עליו תקרה משא”כ בית. אלא דעיקר קושיתו של הרב זלה”ה היא דחצר דאין לו תקרה איך נפטר ממעשר, והר”ז שדה רגיל. ובעוניי נרגשתי מזה למעלה, וכתבתי דהחצר פטורה משום שהיא טפלה לבית, דאחר שיש בית שהוא לא נכלל עם השדה כלל, גם החצר של הבית המשמש את הבית הרי הוא נכלל בבית. ורק אם החצר נעדרת ונזרעת, אז מפקא מהבית והרי היא כגינה רגילה שהוא שדה.

ומה שכתב רבינו החזו”א עוד, וכן זרע על הגג וכמ”ש רבינו הי”א. ור”ל דגם בגג חייב מה”ת וכ”כ רבינו הי”א. ולא זכיתי להבין דב”ק בזה, דבפ”א בהלכה י”א שם, כתב הרמב”ם ז”ל, בצלים שהשרישו זה בצד זה אפי’ השרישו בקרקע עליה פטורים מן המעשרות. עכ”ל. וגג ועליה הם דומים זל”ז, וכמו שהוכחתי בשמע שלמה ח”א (חיו”ד סימן ז’) שהרא”ש ז”ל בתשו’ פסק לחייב גידולי גג בתרו”מ, והוכיח כן מהמשנה דמעשרות (פ”ה מ”ב) דתנן בצלים שהשרישו בעליה טהרו מליטמא. ע”ש, הרי שלמד דין הגג שבנידונו, מעליה דמתניתין. והגר”א בש”ע יו”ד (סי’ רצ”ד אות ס”ג) דחה ראיתו ופי’ דמתני’ איירי רק לענין טומאה, והוכיח כן מהתוספתא דגם היא מדברת בעליה, וכל המעיין בענינים הנ”ל יראה דמיפשט פשיטא להו לרבותינו ללמוד גג מעליה דכהדדי נינהו.

עו”כ שם (בסימן ח’ אות ט”ז) להוכיח ממנחות (פ”ד ע”ב) דגג דינו כבית דאמרו, אין לי אלא שדה, מנין לרבות שבגג ושבחורבה וכו’, ת”ל ביכורי כל אשר בארצם. הנה מפורש דגג יצא מכלל שדה ונכלל בארץ. והיינו בית ממש, וע”ש עוד מזה.

הרי מבואר מכל האמור דגג ועליה שוים לענין זה ושניהם נידונים כבית ופטורים מתרו”מ, מלבד שיטת הרא”ש ז”ל הנז’, דיש לו פשט אחר במשנה דמעשרו’ הנ”ל, וכאמור גם הוא גופיה משוה גג לעליה. ואחר שהרמב”ם ז”ל בהי”א הנז’ כתב דבעליה פטורים מתרו”מ, נמצא דמשוה עליה לבית, ובאמת הוא סמך את שתי ההלכות אהדדי, דבהלכה י’ כתב שהבית פטור מתרו”מ שנא’ עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובהי”א כתב הדין דעלייה שהיא ג”כ פטורה מתרו”מ, ומשמע דדינם שוה זל”ז ושניהם נפטרו משום דבעינן שדה וליכא. וממילא דה”ה לגג ג”כ שפטור מתרו”מ שדינו כמו עליה וכנ”ל, ואיך כותב מרן החזו”א ע”ה דרבינו כתב בהי”א דגג חייב מה”ת.

עוד ראיתי למרן החזו”א שם שכתב, והא דאמר במנחות (פ”ד ע”ב) אין לי אלא בשדה וכו’, נראה דהתם כיון דשתי הלחם ביכורים להמובחרים סגי בהכי, ובעי קרא למיסר להקריב הפחותים קודם שתי הלחם, והלכך סתם בשדה יש למעט גג, ומרבינן ליה מכל וגו’. ולא מלשון ארצם. עכל”ה. והן אמת שביכורים בעי’ מובחר, וכבר הבאתי כל זה בתשובתי שם (סי’ ט’ אות טו”ב) ונחלקו שם ר”י וריש לקיש אי גם בביכורי’ בעינן מובחר לעכב, או לא, ומיהו שם אמרו דלא מביאין מעציץ אע”פ שהוא נקוב וכן מספינה משום דבעי’ מובחר וליכא, וכ”נ שאין מביאין מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים, מהטעם דבעינן מובחר, אך מגידולי גג וחורבה מביאין, ומפשט הלשון דהגמ’ נראה שרצו למעט גג וחורבה מהשדה, וחזרו ולמדו אותם מכל אשר בארצם, כלומר דאע”ג דאינן בכלל שדה, מ”מ הם בכלל ארץ וחייבים. ולא נראה שרק בגלל דבעי’ מובחר רצו למעטם מהשדה כמ”ש החזו”א, דכשאמרו זה עדיין לא דנה הגמ’ במובחר וגם מ”ש, ומרבינן להו מכל וגו’ ולא מלשון ארצם עכ”ל, יש מקום להעיר בזה. ועכ”פ הרי גג ועליה שוים הם וכנ”ל, והרמב”ם פסק להדיא דבעלייה פטורים מתרו”מ, וזה מתאים עם פירושו במשנה דמעשרות (פ”ה מ”ב), בצלים שהשרישו בעלייה טהרו מלטמא, משום שאינם אוכל וכבר נפסדו, עכ”ל, נמצא דלא חשיבי מחובר לארץ כמו שהבין הרא”ש ז”ל בתשובה הנז’, דא”כ לא היה צריך לומר שאינם אוכל ונפסדו. אלא הוא סובר שהם תלושים ופטורים מתרו”מ, ורק לענין טומאה טהרו משום שאינם אוכל כי נפסדו. והבאתיו בתשו’ ההיא (סי’ ז’ או’ א’) ע”ש. ואיך נאמר שהר”מ ז”ל כתב שם דאם זרע בגג חייב מה”ת.

ומ”ש לפני כן, וכן בספינה כמ”ש רבינו בפ”א מה”ת הכ”ג, ומשמע שם דחייב מה”ת, עכ”ל, ספינה ודאי דאין לה דין בית והדיון שם הוא משום עפר ח”ל הבא לארץ, ואמרו דאם  גוששת בארץ הצומח בה חייב בתרו”מ, ואינו שייך לנ”ד, דחצר וגג הם חלק מהבית וטפלים אליו וע”כ נידונים כמוהו. וכנ”ל. עו”כ מרן החזו”א שם, והרי אמרו בירושלמי העביר הסכך חייב אע”פ שהוא בית ולא עדיף מחצר, ועיקר פטור הוא משום סכך המונע את הגשם והטל והרוח והשמש, ואין זו דרך גידול טבעי, וזו קושית הראב”ד ז”ל ודברי מרן ז”ל אינם מובנים כלל וכו’. עכ”ל. ובאמת בירושלמי חזינן דהגג הוא שקובע אם יקרא בית ופטור מתרו”מ, או שדה וחייב. וכמ”ש לעיל, ואפ”ה לא קשה לדין חצר. דשם הבית פטור משום שאינו נכלל בשדה דכתיב בקרא, ונקרא בית משום הסכך שעליו, וכשהעבירו סכך זה, לא נקרא שמו בית, ונכלל בכלל שדה, אבל גג וחצר אע”פ שאין עליהם תקרה, ובפני עצמם ודאי היו נכללים בשדה, אבל כשהם עם הבית וטפלים אליו נעשה דינם כדין הבית. וכמ”ש לעיל. וקושית הראב”ד ז”ל מהירושלמי היא דמשמע דלכ”ע מה שגדל בבית פטור, (דלא נחלקו ר”ע וחכמים אלא כשהוסיף לאחר הסרת הסכך דהו”ל שדה אי אזלי’ בתר שליש ראשון או בתר התוספת כיע”ש) וסבר הראב”ד דפטור לגמרי אפי’ מדרבנן, ולא כמ”ש הרמב”ם שם דנראה לו דחייב מדבריהם בגידולי בית. ומהר”י קורקוס ורדב”ז ומרן ז”ל שם כולם כאחד עונים ואומרים דלק”מ על הרמב”ם ז”ל די”ל גם בזו דפטור מה”ת וחייב מדבריהם. עיין בדבריהם שם. ועיקר קושית הראב”ד ז”ל היא להוכיח דאינו חייב בגידולי בית אפי’ מדבריהם, ושלשת הרועים הנז’ דחו לה דאפ”ל דמה”ת קאמר דפטור. ולא כמ”ש מרן ז”ל שכונת הראב”ד ז”ל להוכיח דהגג הוא שקובעת לפטור מדין בית, ומזה מקשה למה הרמב”ם לומד מדין חצר, שאינו מקורה. (דבודאי זו כונת החזו”א ע”ה, במ”ש והרי אמרו בירושלמי העביר סכך וכו’, ועיקר פטור משום סכך המונע גשם וכו’, וזו קושית הראב”ד ז”ל.) ואם לזה כיוון הראב”ד ז”ל, איך הוסיף וכתב שם והראיה שהביא מחצר אינה כלום, דחצר שנטעה או שנזרעה היינו שדה, ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה עכ”ל, ולדברי החזו”א שקושית הראב”ד ז”ל היא דהעיקר הוא סכך וחצר אין עליה סכך, הכי הו”ל לסיים בה, דחצר אין לה גג ואין לה דין בית כלל. א”ו דקושית הראב”ד ז”ל היא להוכיח דגם מדבריהם פטור הבית מתרו”מ וכמו שהבינו כל מפרשי הרמב”ם ז”ל, ודברי מרן ז”ל שהם גם דברי מהרי”ק והרדב”ז ז”ל שם מובנים ומכוונים.

עו”כ החזו”א  ע”ה שם, ונראה דאין כונת רבינו להביא ראיה מחצר, אלא בא רבינו לפרש שאין כאן פטור משום הבא במוץ לבית, שהרי באוסף הפירות בב”א חייב מה”ת וקרינן ביה ראה פני הבית, ולא חשיב כהביא דרך גגות, וא”כ שפיר יש לחייב גם הגדל בבית מדבריהם, עכ”ל. ופי’ לפירושו של מרן ז”ל הוא, דהיה מקום לומר שהגדל בבית יהיה פטור גם מדבריהם דמלבד פטור של בית שאינו שדה, עוד יקרא הבא במוץ לבית דפטור, דזה גדל בבית והוא שם מתחילתו עם המוץ שלו. לזה אמר דאין לומר כן, שהרי באוסף בב”א חייב מה”ת, דאמרו שם ואם צירף חייב. [רק לא ידעתי מנין למד מרן ז”ל שחייב מה”ת.] וכיון שאין בזה הפטור דבא במוץ או דרך גגות, ע”כ שפיר יש לחייב מדבריהם, זה הנר’ בהבנת דב”ק. ואולם לי ההדיוט קשה לי לראות משמעות דברים אלו בתוך דברי הרמב”ם ז”ל הנ”ל. דהרמב”ם ז”ל דן אם פטור הבית מהמעשר הוא פטור גמור, ואפי’ מדרבנן נמי פטור, או דילמא מה”ת הוא דפטור וחייב מדבריהם. ובפשיטו’ היה נראה שהוא פטור לגמרי דאמרו סתמא לפטור, והר”מ ז”ל חידש כאן מדיליה לחייבו מדבריהם, ולמד כן מהחיוב דתאנה בחצר, דזאת פשיטא ליה לרבינו ז”ל דהחצר הוא כמו בית, וכמ”ש לעיל דטפל אליו, וא”כ למה חייב, ובע”כ שהוא מדבריהם ומזה נלמד לבית נמי דהיינו הך. ואם כדברי החזו”א, אז העיקר חסר כאן, דתחילה היה לו להוכיח החידוש שהגדל בבית חייב מדבריהם, כי בפשטות נראה מהגמ’ דאינו חייב כלל. ואחר שיוכיח את עיקר חידושו אז יוסיף לסלק את ענין הפטור דבא במוץ לבית. וגם אז היה לו לרמוז על ענין הבא במוץ בדרך כל שהיא, והיה לו לומר ואע”פ שגדלו בתוך הבית ולא ראו פני הבית חייב, שהרי תאנה בחצר וכו’. ובזה נוכל לפרש דהביא התאנה שבחצר ללמד שאין פוטרים משום שלא ראו פני הבית. אבל עתה שלא הזכיר ענין זה אפי’ ברמז, רק הזכיר הפטור של הבית, ושלדעתו חייבים הם מדרבנן שהרי תאנה בחצר וכו’, וש”מ שלא בא להוכיח אלא הדין הזה דחייבי’ מדבריהם, וע”כ נלע”ד לקיים דברי רבותינו מהר”י קורקוס ורדב”ז ומרן ז”ל שכולם ניבאו בסגנון אחד, וכריהטת לשון הרמב”ם ז”ל.

ובאמת שגם הראב”ד ז”ל גופיה הבין דברי הרמב”ם כפשוטם, וכמו שפירשוהו מהריק”ו והרדב”ז ומרן ז”ל. וע”ז כתב וז”ל, והראיה שהביא מחצר אינה כלום, דחצר שנטעה או זרעה היינו שדה וכו’, עכ”ל. ופשוט דרוצה לומר דחצר  זו דינה כשדה וחייבת מה”ת, ולא כפי שלמד הרמב”ם ז”ל מזה, לחייב מדרבנן גם בגידולי בית. דאם הבין דברי הרמב”ם ז”ל כפירושו של החזו”א, דרצה להוכיח שאין בזה חיסרון של ראיית פני הבית וכו’, א”כ מאי קאמר דהיינו שדה, סו”ס מיירי בחצר הקובעת למעשר, שעל כן אמרו שאם צירף הפירות חייבים במעשרות, ואיך חייבים הרי גדלו באותה חצר עם המוץ שלהם, ולא ראו פני הבית, אלא פשוט וברור דגם הראב”ד הבין דברי הרמב”ם ז”ל כפשוטם וכן עיקר.

ומדברי הירושלמי במעשרות (פ”ה ה”ב) הנ”ל, נראה דהגג הוא הקובע להחשיבו בית או שדה, ואמרו דאם זרע בחורבה ואח”כ סיכך על גבה לרבנן התוספת פטור. ומשמע דאפילו אם זרע שם הרבה זמן ככל השדות, מ”מ כשסיכך על גביו כבר נפק מכלל שדה ונכלל בכלל בית, ומזה נראה קצת דכל שיש תקרה המסככת ע”ג הזרעים פטורים ממעשרות. ועוד יש להוסיף בזה ע”פ מה שכתבתי בשו”ת שמע שלמה ח”א (סי’ ז’ אות ה’) דהרמב”ם ז”ל ס”ל שאין חיובי שביעית בגידולי בית, דאע”ג דבירושלמי דערלה (פ”א ה”ב) אמרו אילן שנטעו תוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר, ובשביעית צריכה, דכתיב ושבתה הארץ, וכתיב שדך לא תזרע. ולא איפשטא הך בעיא. מ”מ הרמב”ם ז”ל לא הביא בעיא זו כלל, והעיר ע”ז רבינו המל”מ בתחילת הלכות שמיטה ויובל. (פ”א ה”א) ע”ש בסוף דבריו. ועיין בכרם ציון שביעית בהלכות פסוקות (פ”ג ס”ג) ובהערה ז’ שם, כ’ משם הגאון רש”ז אורבאך ז”ל דאין להקל בזה ודלא כהרב פאת השלחן שהתיר לזרוע בשביעית בזה”ז בתוך בית או תחת סיכוך ומסביב מחיצות גבוהות עשרה. והוא ז”ל כ’ דכיון דלרוב הפוסקים, הספק הזה הוא בדאורייתא, אית לן למיזל לחומרא גם בזה”ז שהוא רק מדרבנן. והעולה על כולנה הוא דכיון שהרמב”ם ושאר פוסקים לא הביאו כלל הך בעיא דירושלמי, קשה מאד לסמוך ע”ז לקולא וכו’. עכ”ל. ובעניותי הוכחתי שם דדעת הרמב”ם ז”ל להתיר לזרוע בבית בשביעית, דהוכחתי שם שהרמב”ם ז”ל סובר שדין הגג כדין העליה (וכמ”ש לעיל ג”כ) ובתוספתא (פ”ג דמעשרות) תנא בצלים שהשרישו זב”ז בקופות וכו’, השרישו זב”ז בקרקע עליה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית. ואם היו טמאים וכו’ ע”כ. נמצא  דדין המעשר והשביעית שוים לעליה וגג, ופטורים משניהם. עוד הוכחתי שם שלדעת הרמב”ם והש”ע, דין הגג והעליה הוא כבית. ואחר שמצאנו בתוספתא דהעליה פטורה גם משביעית, א”כ פשוט דה”ה נמי לבית מן שפטור משביעית ג”כ. והזכרתי שם דברי הבית דוד (טעביל) שהקשה א”כ למה לא פשטו בעית הירושלמי מן התוספתא הנ”ל. להגר”א ז”ל דמשוה עליה לבית, ומכוח זה העלה דאין דין עליה כדין בית ע”ש.

אך לפי מ”ש בדעת הרמב”ם וסיעתיה ודאי קשה. וכתבתי ליישב קושיא זו ע”פ הרידב”ז ז”ל שם, (ולא כדבריו ע”ש), דר’ יוחנן ור”ל פליגי (פ”ה דמעשר דכ”ב ע”א) אם מותר לתלוש בשבת מהבצלים שהשרישו בעליה, דר’ יוחנן מבאר הטעם שפטרו בעליה מתרומות ומעשרות, הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן, וע”כ הוא פוטרו גם בשבת, דעי”ז שגדלו מאליהן ואינו רוצה בהשרשתן חשיבי כתלושים, ופטור. אבל ר”ל מבאר דפטרו עליה ממעשר משום שדין עליה כבית, ומפקא מכלל שדה, וע”כ הוא מחלק בין שבת למעשר, דבמעשר שיש מיעוט דשדה פטרו את העליה כמו שפטרו הבית, אבל בשבת חייב, דשם אין מיעוט זה. וע”ש. והנה הבעיא דהירושלמי אם שביעית נוהגת בגידולי בית, רבי יוחנן הוא דבעי לה התם, ור’ יוחנן ס”ל דין גג ועליה כדין בית, וע”כ לא פשט לספקו מהתוספתא הנ”ל. אבל לריש לקיש דפירש טעמא דברייתא שפטרה עליה ממעשר ושביעית משום דדין עליה כדין הבית, אין מקום לספק זה כלל, דמהתוספתא עצמה נלמד לפטור בית גם משביעית דומיא דעליה.

ולמה שהוכחתי בדעת הרמב”ם והש”ע דמשוים דין עליה לדין בית, בע”כ דס”ל כריש לקיש ולא כר’ יוחנן, וממילא יובן למה השמיטו להך בעיא, דהספק כולו הוא רק לר’ יוחנן דוקא, אבל למה שפסקו בזה כריש לקיש אין מקום לספק זה. דכבר מבואר בתוספתא להתיר גם בשביעית דהשוו דין מעשר לדין שביעית בגידולי עליה וכנ”ל, והוא הדין וכמו בגידולי בית. (וע”ש שהסברתי למה פסקו בזה כריש לקיש ולא כר’ יוחנן). ולפ”ז  ודאי שיש מקום להקל בגידולי בית בשביעית וכדעת הגאון פאת השלחן ע”ה, וכמ”ש שם.

וממילא דה”ה נמי בחממות של ניילון, וגם אם הדבר ספק, הוי ספיקא דרבנן ולקולא, כך נלע”ד להלכה ולא למעשה, כי עדיין צריך להתיישב היטב בדין החממות של הניילון.

אך מ”מ בודאי שנוכל להורות למעשה כפסקו של מרן החזו”א עליו השלום, שהובא בכרם ציון שם (פ”ג סעיף ג’) וז”ל ויש מתירים לזרוע בתוך עציץ שאינו נקוב העשוי ממתכת והוא בתוך בית. והוא מהחזו”א (תו”ש או’ א’), והלם ראיתי בחזו”א זרעים (סימן כ”ב אות א’) [שזה מה שנדפס בדפוס ישן בתוספת שביעית בסוף חזו”א] ושם הביא דברי פאת השלחן (סי’ כ’ ס”ק נ”ב) דלדידן דשביעית בזה”ז דרבנן, נקטינן לקולא בגידולי בית לענין שביעית, והחזו”א העיר ע”ז מהא דמעשר דחייב מדרבנן גם בגידולי בית (כמ”ש הרמב”ם הנ”ל), ואפשר דהקילו בשביעית משום חיי נפש, עו”כ וכיון שהראב”ד ז”ל שם סובר דגם במעשר לא חייבו חכמים, ודאי דלדעתו דלא גזרו לענין שביעית, ואפשר שגם הר”מ מודה לענין שביעית והנידון בדרבנן סתם הדבר לקולא.

עו”כ החזו”א שם, ונר’ דבעציץ שאינו נקוב ועומד תחת תקרת גג, יש להקל טפי, דלא מצינו שגזרו בעציץ שא”נ לענין שביעית. וכו’. (ע”ש שהאריך בזה) וסיים בזה”ל והיכי דהעציץ בבית את”ל דזורע בבית דרבנן, י”ל דבעציץ שא”נ לא גזרו וכו’, ואחרי שכבר הורה זקן הרב פאה”ש להקל בזורע  בעציץ שא”נ בבית, יש לו במה לסמוך.

עוד כתב, ובין של עץ ובין של חרס יש להקל וכו’, וכ”ש כשעומד על רצפה של אבן שאינו יונק מן הארץ, ויש להזהר שלא יצא הנוף חוץ לעציץ שאז דינו כמחובר, ודוקא בבית אבל לא בחוץ, וכמ”ש לעיל. עכ”ל. והנה מכל הדברים הנ”ל נראה דנטתה דעתו אחר דעת הגאון פאה”ש להקל, אך לבסוף כ’ דאמנם יש לחקור אחר המנהג בזה, ואם אבותינו נהגו איסור בזה אין כח להתיר. עו”כ שעיקר היסוד של פאה”ש לדידן אינו מוכרע, כיון דעיקר הספק בדאורייתא ואזלינן לחומרא, וגם שיש לצדד דיש ס”ס להחמיר דילמא כהר”מ דאיסורא דרבנן איכא, ואת”ל כהראב”ד דילמא בזמן הבית דאורייתא, והשתא דרבנן וס”ס להחמיר בדרבנן מחמרינן, עכ”ל, ויש מה לשאת ולתת בדב”ק בזה, אך לפי מ”ש לעיל בדעת הרמב”ם ז”ל דס”ל כר”ל ולדידיה אין ספק בשביעית בבית, ודאי דיש להקל ועל כל פנים גם לדברי מרן החזו”א ע”ה יש להקל בעציץ שאינו נקוב בתוך בית, דנראה שגם מסקנתו הנז’, לא חזר בו מזה. וכן הבינו ודאי בדבריו בכרם ציון הנ”ל. אלא שבכרם ציון כתבו להקל בעציץ שא”נ של מתכת, ולא ידעתי למה נקטו מתכת, ובחזו”א הנז’ מפורש להקל בין בשל עץ ובין של חרס. ואפשר דמשום שבסעיף הקודם דיברו באילנות ע”כ נקט מתכת דשרי גם באילן. אבל לעולם גם בשל חרס ועץ נמי שרי, וע”ע בחזו”א שם (סימן כ”ו סק”ד) מענין זה.

ועיין עוד במ”ש החזו”א שם (סימן כ”ב אות א’ ד”ה וגדר) וז”ל וגדר בית ודאי דא”צ בית שיהיה חייב במזוזה. והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכסוי, ואולי צריך מחיצות עשרה טפחים ג”כ. עכ”ל.

והנה בחממות יש גג וגם מחיצות עשרה טפחים ויותר. ולפי כל האמור נלע”ד דאפשר להקל לזרוע שם, תוך עציצים שאינם נקובים, בין אם הם מעץ או מחרס, וק”ו מפלסטיק. וכן נמי בתוך מצעים מנותקים העשויים כדת, ויזהרו שגם הנוף יהיה בתוך העציץ דוקא. זהו הנראה לדעתי העניה, וכדאי לשאול פי מאורינו מרן הראש”ל שליט”א וכתורה יעשה.

המצפה לרחמי ה’ וישועתו הקרובה

ע”ה ש.מ. עמאר