(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 7 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(מתוך “מאור ישראל” ח”ב עמ”ס פסחים – כת”י)

תנו רבנן, יכול יוצא אדם ידי חובת מצה בטבל וכו’, ת”ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ, יצא זה שאין איסורו אלא משום בל תאכל טבל. ואיסורא דחמץ להיכן אזל, הא מני ר’ שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור. והנה הרמב”ם (פ”ו מהל’ חמץ ה”ז) פסק, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שאסורה לו, כגון שאכל טבל וכו’. והקשה הלחם משנה שם, דהא הברייתא אזלא כר”ש שאין איסור חל על איסור, ומש”ה ס”ל שהאוכל נבלה ביוהכ”פ פטור (מחטאת, שאין איסור יוהכ”פ חל על איסור נבלה). ואילו רבינו (בפ”ב מהל’ שביתת עשור ה”ב) פסק, האוכל ביוהכ”פ דברים האסורים כגון פיגול ונותר טבל ונבלות וטרפות, הואיל ואכל אוכלים הראויים לאדם, הרי זה חייב כרת משום אוכל ביוהכ”פ. ומשמע שפסק דלא כר”ש. ע”ש. ולכאורה י”ל ע”פ מ”ש בספר המקנה קידושין (לח.) דאע”ג דעשה דוחה ל”ת, בטבל איכא עשה נמי, דהיינו מצות הפרשת תרומות ומעשרות, והו”ל עשה ול”ת , ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, הילכך לא יצא ידי חובת מצה בטבל. ע”ש. וכיו”ב כתבו התוס’ סוכה (ל.) ד”ה משום, אהא דתניא הכא שאין אדם יוצא ידי חובתו בטבל, ודריש לה מקרא, ותימה, דתיפוק ליה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, דקא אכיל איסורא. ע”ש. והיינו משום שאין העשה דמצה דוחה איסור טבל, וי”ל הטעם כנ”ל. אמנם בספר דברי אמת (בדפו”ח דף פו ע”ב) כתב, גבי מאכילין אותו הקל הקל תחלה, דטבל וחזיר, טבל קל יותר, משום דחזיר אית ביה לאו ועשה, אבל טבל אע”פ שהוא במיתה בידי שמים, אינו אלא איסור אחד. וכ”כ רש”י חולין (קו.) דאיסור חזיר אית ביה תרי איסורי, ר”ל דבבהמה טמאה איכא לאו ועשה, משא”כ נבלה שהיא באיסור לאו בלבד, ולכן טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה (יומא פג.) . ושלא כהתוס’ ביצה (כה.) דס”ל דבנבלה איכא נמי עשה דאינו זבוח. ע”ש. ומוכח דס”ל דבטבל ליכא אלא ל”ת, ואין בו איסור עשה.

אולם בספר החינוך (סוף מצוה תקז) כתב, שהעובר ע”ז ולא הפריש תרומה מדגן תירוש ויצהר ביטל מ”ע דהפרשת תרו”מ. ע”ש. וכן משמע מדברי התוס’ (סוכה ל.) הנ”ל, דאם איתא שאין בטבל אלא איסור ל”ת, מאי קא קשיא להו דהוי מצוה הבאה בעבירה, והא בכל דוכתא עשה דחי ל”ת. וכן ראיתי להשאגת אריה (סי’ צו) שעמד על זה. ולפמש”כ ניחא דהוי ל”ת ועשה. וע”ש בספר מקנה קידושין (לת.) הנ”ל. וכן מצאתי להגר”ש קלוגר בתשובה שהובאה בספר ליקוטי צבי (דף ד ע”ג), דה”נ פשיטא ליה שבטבל יש איסור ל”ת ועשה, דכתיב כן תרימו גם אתם וכו’. ע”ש.

ושוב ראיתי הלום להמהר”ם שיק על תרי”ג מצות (מצוה רפה), שכתב, והנה באכילת טבל מלבד איסור ל”ת, שנא’ ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה’, (ודרשינן בסנהדרין פג.), בעתידים לתרום הכתוב מדבר, יש גם מצות עשה של הפרשת תרו”מ. ולפ”ז יש לתמוה על השאג”א (סי’ צח’ ולט), שהקשה על התוס’ (סוכה ל.) דמאי קשיא להו, הא י”ל שיבא עשה של אכילת מצה

וידחה ל”ת של טבל. ותימה הא גבי טבל איכא נמי עשה, ואין עשה דוחה ל”ת ועשה. ע”ש. וכן מצאתי בשו”ת בית שערים (חאו”ח סי’ שז) ד”ה ואמנם, שהביא דברי הגאון דברי אמת הנ”ל, שבחזיר שיש לאו ועשה הוא חמור יותר מאיסור טבל, שיש בו לאו בלבד. וכתב, ואינו נראה לי, דהא בהדיא כתב בספר החינוך (מצוה תקז), דמי שלא הפריש תרומה ביטל עשה זו וכו’. נמצא שיש באיסור טבל עשה ול”ת. ע”ש. וע’ בשו”ת עונג יום טוב (סי’ מב) מ”ש בטעמו של הרמב”ם שפסק שאין יוצאים ידי חובת מצה בטבל, אע”ג דקי”ל איסור חל על איסור בכולל וכו’. ע”ש. וע”ע בשו”ת חת”ס (חאו”ח סי’ קלז), ובשו”ת ספר יהושע (סי’ יז) ד”ה ולענ”ד. ואכמ”ל.

והנה ראיתי בשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ צו) בד”ה אמנם כן, שהביא דברי התוס’ (סוכה ל.) הנ”ל, וכתב שמכאן מוכח שאין יוצאים י”ח מצה בשלא כדרך הנאתה, שאל”כ מאי קשיא להו להתוס’ דתיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה, הרי אפשר שיאכל מצה של טבל שלא כדרך הנאתה, דמשום טבל ליכא, ומשום מצה איכא, לולא ההיקש מי שישנו בבל תאכל חמץ וכו’. ע”ש.

אולם ראיתי בשו”ת שאגת אריה החדשות (סי’ יב) שכתב, שאיסור טבל נוהג גם כשאוכל שלא כדרך הנאה, כיון דלא כתיב ביה אכילה, דילפינן בסנהדרין (פג.), מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ע”ש. איברא דהתוס’ (פסחים כו.) ד”ה שאני היכל דלתוכו עשוי, כתבו, וא”ת הא לא כתיב גביה אכילה, וא”כ אפילו שלא כדרך הנאה יהא אסור. וי”ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה, ובתרומה כתיב אכילה. ע”כ. וא”כ אף  דהוי במיתה, דילפינן ליה (בסנהדרין פג.), חילול חילול מתרומה, שפיר איכא למילף שאינו חייב על טבל שלא כדרך הנאה. ואמנם השאגת אריה בח”א (סי’ עו) ד”ה וי”ל, העלה שלא כדברי התוס’ (פסחים כו.) הנ”ל, מ”מ י”ל דהתוס’ אזלי לטעמייהו, דשפיר ילפינן טבל מתרומה לענין שלא כדרך הנאתן. וכן כתב המנחת חינוך (מצוה רפד) שעל הטבל אין לוקים בשלא כדרך הנאתו, ויליף לה ע”פ דברי התוס’ פסחים (כו.) הנ”ל. ואתי שפיר דברי הכתב סופר הנ”ל. ומיהו בעיקר קושית התוס’ סוכה הנ”ל, כבר כתב הרמב”ן בחידושיו כאן, שי”ל שאין בטבל מצוה הבאה בעבירה, מפני שבידו לתקן, וכדאמרינן (ביצה לד:) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן.

והעיקר בזה נ”ל שמצוה הבאה בעבירה פיסולא דרבנן היא, ואקרא דדברי קבלה קא סמיך ליה (בסוכה ל.), הא מדאורייתא יצא. ועכשיו נתקיימו דברי המחברים הפוסקים שפסקו שאין יוצאים י”ח בטבל, ונאמר שהוא משום מצוה הבאה בעבירה עכת”ד. וע’ במש”כ בשו”ת חזון עובדיה ח”א (סי כז וכ”ח). ואכמ”ל.