קיומה של מצות השמיטה לכל פרטיה ודקדוקיה הינה ללא ספק מן המצוות הקשות לקיום, וכבר התורה הקדושה שמה בפי מקיימיה את השאלה הגדולה: “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו” (ויקרא כה,כ), וחז”ל חיזקו את מקיימיה והגדירו אותם בתואר: “גיבורי כוח עושי דברו” (תהלים קכ,כ. מדרש רבה ותנחומא בריש ויקרא). 

ואכן במציאות ההסטורית של תקופת המקרא, בה רובו של העם היהודי עסק בחקלאות ובה היתה פרנסתו – לא יפלא שרבים לא עמדו באתגר קיומה של מצוה זו, ותקופה ארוכה – ימי הבית הראשון – לא קיימוה. וחז”ל קובעים – בעקבות מציאות היסטורית זו – שמצוה זו לא נתקיימה בידם של ישראל, מכיון שישראל לא נתנו נפשם עליה (מכילתא כי תשא לא), וזאת על אף העונשים הגדולים והנוראים – בצורת, דבר גלות ועוד – הבאים בעקבות אי קיומה של מצוה זו.

בתלמוד (סנהדרין כו,א) מסופר סיפור היסטורי בעל משמעות עמוקה לדורנו כלדור התלמוד:

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק היו הולכים לעבר שנה בעסיא. פגש אותם ריש לקיש ונספח אליהם. אמר: אלך ואראה כיצד עושים הם מעשה. ראה אדם אחד שחורש – ושנת שביעית היתה – אמר להם: כהן וחורש? אמרו לו: יכול לומר שכיר אני בתוכו. שוב ראה אדם אחד שהיה זומר בכרמים. אמר להם: כהן וזומר? אמרו לו: יכול לומר לְעֵקֶל בית הבד אני צריך (לעשיית סל לאיסוף הזיתים בבית הבד). אמר להם – ריש לקיש בעקבות תירוצים אלו: הלב יודע אם לְעֵקֶל אם לְעֲקַלְקַלוֹת (=לרמיה ולעבור על דת).

מכאן אנו למדים, שאף שיש כיסוי הלכתי לכל התנהגות מעשית, הרי שהקב”ה יודע מה מסתתר אחרי כוונת העובד, האם הערמה מתוך מניעים אנוכיים, או סיבות אמיתיות המותרות לחלוטין על פי ההלכה.

אף בדורות האחרונים, כאשר התחיל הישוב היהודי החקלאי להאחז בארצנו, מעטים היו מן החקלאים ששמרו את מצות השמיטה, והרידב”ז (מחכמי צפת לפני כמאה שנה) קובע שבעקבות אי קיומה של מצות השמיטה בישוב החדש, באו פורענויות גדולות על הארץ ותושביה, וכך הוא כותב:

“וזה לכם לדעת, אשר אחר חילול השמיטה הראשונה בשנת תרמ”ט, שלח הקב”ה בשנה שלאחריה – חגב וארבה… ובשנת תרנ”ז, אחרי חילול השמיטה של תרנ”ו – שלח הקב”ה מן השמים משלחת עכברים… וישחיתו כל התבואות. ואחר שנת תרס”ג שלח הקב”ה חולי-רע, רחמנא ליצלן… לאחר חילול השמיטה הרביעית של שנת תר”ע – נידלדלו ישראל באופן שרוב הגרנות נשרפו באש – סיבה גלויה מן השמים…”.

עובדות אלו המתאימות התאמה נפלאה למה שהורו לנו חז”ל בספרותם, מורים לנו להתעורר ולהסיק מסקנות ברורות וחד משמעיות: יש להקפיד ולשמור על מצות השמיטה בכל יסודותיה, פרטיה ודקדוקיה, עד כדי מסירות נפש. והיה אם נקפיד בהלכותיה – נזכה לכל הברכות המובטחות למקיימיה.