דין מי שטעה והפריש מעשר שני מפירות מעשר עני

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 26 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

הנה בתקופה זו (סתיו תשנ”ז) שהיא שנת המעבר לשנת מעשר עני, רבים האנשים שמהרגל ממשיכים לומר ומעשר שני בדרומם וכו’. ונשאלתי שאלה זו ע”י רבים שמתקשרים למכון. וכיון שבד”כ לשאלות בטלפון עונים על אתר, הייתי עונה להם, שישובו ויעשרו מהם מעשר עני, והכל שב על מקומו. עד שנשאלתי ע”י אברך אחד, שאירע לו שעשה מ”ש על ירקות שחייבים ודאי במעשר עני והיו הירקות ההם טבל ודאי, ואכלם. ועכשיו נפשו בשאלתו, האם היה כאוכל טבלים ח”ו או שיש צד היתר כל שהוא בזה.

והנה עלה בדעתי לומר שיש צד היתר בזה, שהנה להלכה פסק הרמב”ם (הל’ מעשר שני ונט”ר פ”א הי”א) שהיכא שנתערבו פירות שניה בשלישית מחצה על מחצה יש להפריש את המעשר החמור שבין השנים והוא מע”ש, אך מ”ע אין צריך כלל להפריש, ובטעם הדברים כתב המהרי”ק שם, וז”ל: והא נמי להא דמיא דודאי אינו מחויב בשעת הפרשה לפרש ולברר שזה לעני וזה לשני, וכיון שנסתלק דין טבל, אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מוטב לעשותו חול ולא קדש עכ”ל. וכך הבין הראב”ד ברמב”ם כאשר הקשה ולמה לא יפריש מעשר עני שהרי הוא טובל. ובע”כ שלמד בר”מ שאינו מפריש אלא שני. וא”כ גם בנידו”ד שטעה ואמר מעשר שני, י”ל כיון שמעשר הוציא מכאן, כבר אינו טבל, וזה שאמר שזה יהיה מעשר שני, אין בכך כלום.

ואמנם היה אפשר לומר כדברינו, רק אם נאמר ברמב”ם שמפריש מלכתחילה מעשר שני, ומוכח א”כ שגם אם קרא לחצי שהוא מ”ע, שיהיה מעשר עני חלה ההפרשה. אך מלשונו של המהרי”ק מוכח שבשעת הפרשה רק אמר מעשר בסתם ולא פירש, ואח”כ את המעשר עשאו שני כיון שהוא חמור יותר. ואדרבא נראה שמזה שהמהרי”ק הקפיד לומר כך, ולא אמר כפי שנראה בפשטות בר”מ, שכתב “מחצה על מחצה מפריש מעשר שני על הכל”, משמע שעושה כך בשעת הפרשה, מוכרח שבדוקא אמר כן. אך אה”נ אם אמר מפורש שיהיה מעשר שני במקום מעשר עני לא חלה ההפרשה כלל ונשאר טבל.

ובהיותי חוכך בדין זה, מצאתי למרן הגרצ”פ פראנק זצ”ל שכתב (כרם ציון ח”א הר צבי סי’ א’ בד”ה ואדכרנא) שהסתפק בדיוק בשאלה זו, באחד שטעה ועשה מעשר שני במקום מ”ע, ומיד בתחילת דבריו הביא את מחלוקת הרמב”ם והראב”ד הנ”ל ותלה את הספק במחלוקת זו, והביא שם את פי’ המהרי”ק ברמב”ם והוכיח כמ”ש לעיל. רק כפי מה שנראה הוא למד במהרי”ק  שס”ל בהר”מ שבשעת ההפרשה אומר מע”ש במקום מ”ע. אך לפי מה שכתבנו לעיל מפורש במהרי”ק שבשעת ההפרשה לא הזכיר מאום ורק אח”כ עושה מ”ש.

ואין זה תמיהא עליו ח”ו אע”פ שדברי המהרי”ק נראין כמפורשין, מ”מ הוא לא ראה את המהרי”ק בפנים, אלא כפי שהביאם מרן בכסף משנה, ושם מרן השמיט את דברי המהרי”ק שבשעת הפרשה אינו חייב לברר וכו’ ומכאן שחשב שהמהרי”ק איירי באומר מע”ש בשעת ההפרשה. ומ”מ הגרצפ”פ כותב שם שמהרמב”ם כך מוכח שאם בדיעבד אמר שיחול מע”ש בשנת מ”ע הפירות תוקנו כי מ”מ הפריש מעשר, כיון ששם מעשר חד הוא, ומ”מ  חל  אותו המעשר של השנה ההיא.

ושוב בהמשך הביא את התוספתא בתרומות פ”ד הי”א, נתכוין לומר מע”ש ואמר מ”ע. מ”ע ואמר מע”ש לא אמר כלום. (הגירסא אצלנו “ראשון” והגר”א הגיה שם שני עיי”ש. ועי”ש במנח”ב שכתב שהטעם הוא שלא כיון למה שהוציא בפיו). ותמה שם, שאם במקרה של הרמב”ם שאמר מע”ש במקום מ”ע חלה ההפרשה, ק”ו צריך להיות במקרה של התוספתא, ושוב הביא גירסא אחרת בתוספתא, נתכוין לומר מע”ש ואמר מ”ע לא אמר כלום, מעשר עני ואמר מעשר שני דבריו קיימין.

ובהכרח שהכוונה דבריו קיימין לא שחל מע”ש שהרי זה שנת מ”ע, אלא דבריו קיימין דהיינו שהפרשתו קיימת ומ”מ חל מ”ע, כיון שמ”ע נכנס בלשון של מע”ש, אך מע”ש לא נכנס בלשון של מ”ע. וכן נראה שנשאר במסקנא לתלות ספק זה במחלוקת הרמב”ם והראב”ד.

ומ”מ כל עיקר סמיכתו על הר”מ הוא עפ”י מה שהבין בדעת המהרי”ק, וב”ה שזכינו היום להדפסת המהרי”ק  ונראה  מפורש  שלא  קרא  שם כלל, ורק אח”כ עשה מע”ש. ומ”מ לעצם הסברא אפשר והיא נכונה. אך מ”מ כיון שהמהרי”ק בדווקא כתב שמעשר בסתם מוכח לכאורה שלא הסכים למה שנראה בפשטות לשון הר”מ שמפריש בשעת הפרשה מע”ש.

ובחפש’י מצאתי מכתב ממרן בעל החזו”א (הובא בדרך אמונה ח”ג עמ’ 776) שכתב, אין ספק שהמפריש בשנה השלישית ואמר עשרה מעשר שני שמעשר שני לא חל, ומעשר עני לא אמר. ובהמשך כתב שכצ”ל בהכרח בפי’ הר”מ, שהתנה אם צריך מע”ש ואם צריך מ”ע שהרי דבריו מהמשנה וכו’. והביא שם את המהרי”ק שכתב להליץ על הרמב”ם שצריך להפריש סתם, וזה כפי שכתבנו לעיל בדעת המהרי”ק. [ומ”מ זה לא כמו שכתב בספרו והוב”ד לעיל הערה 12 שבע”כ המהרי”ק גם התכוין שצריך להתנות. אלא צ”ל שאומר סתם מעשר]. ומ”מ דעת מרן החזו”א שבכה”ג נשארין הפירות בטבלן. ובודאי שכך צריך לנהוג הלכה למעשה. והנה כל מה שדיברנו עד כאן הוא בהפריש מעשר שני במקום עני, אך אם טעה והפריש מעשר עני במקום מעשר שני, הדברים ק”ו וברור הוא שלא יצא ידי חובתו, וחייב לשוב ולהפריש מעשר שני. [ועי’ עוד מש”כ ב”מידע הלכתי” בפתח גליון “תנובות שדה” מס’ 14 סעי’ ב.]

העולה לדינא:

מי שטעה וקרא שם “מעשר שני” במקום “מעשר עני”, ישוב ויפריש ויקרא שם למעשר עני, שהמעשר שני לא חל ומעשר עני לא אמר.