לוגו בית המעשר
|

מירוח הנעשה ע”י פועל נכרי בכרם של ישראל

א' אב התשנ"ו | 17/07/1996

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 7 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

שאלה: בכרמים של יהודים, שהפועלים הנכרים בוצרים את הענבים וגומרים את מלאכתן ע”י מיון ושאר מלאכות, עד לאריזה האחרונה. האם זה נחשב למירוח של גוי, או דאזלינן בתר בעה”ב שהוא יהודי וחייב בתרו”מ כרגיל.

הנה בימים אלו הגיעה שאלה זו מידידי וחביבי הרה”ג שניאור זלמן רווח שליט”א הרב דבית עוזיאל, ויו”ר המכון למצוות התלויות בארץ שבבית עוזיאל, אשר נתעורר בזה לרגל עונת הבציר שלפנינו, וידוע שכיום חקלאים רבים מחזיקים פועלים שאינן בני ברית, והם שעושים במלאכה בפועל ע”פ הנחייתו של בעה”ב וציוויו. וציין בשאלתו לדברי מרן ז”ל בכסף משנה בהלכות תרומות (פ”א הלכה י”א) בשם הראב”ד ז”ל, וכן לדברי החיד”א ז”ל בברכי יוסף, וגם לתשובת הגרצ”פ ז”ל בהר צבי זרעים ח”א (סימן י”ז אות ג’) והחזו”א. ושואל למעשה האם חייבים בתרו”מ מהתורה או מדרבנן, ואם יש לחשוש לתערובת של חיובי תרו”מ בדרגות שונות בשוק הסיטונאי, שיש מביאים מן הענבים שנגמרה מלאכתם ע”י ישראל, ויש שגמר מלאכתן נעשתה ע”י גויים, ושואל ממני הקטן כדת מה לעשות.

א. המקור בגמ’ דבכורות. ושיטות הראשונים בזה:

תשובה: אפתח בדברי הגמרא בבכורות (י”א סוף ע”א וע”ב) אמר רבי שמואל בר נתן אמר רבי חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים, מעשרן והן שלו, דמרחינהו מאן, אילימא דמרחינהו עכו”ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עובד כוכבים, אלא דמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים, מעשרן דאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והן שלו. (ופירש”י, התרומה עצמה שלו, ומוכרה לכהנים.) דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית אשתעויי דינא בהדיה.

ורש”י ז”ל כתב שם דמרחינהו ישראל מרשות עכו”ם, שהיה ישראל אריס וקרקע של עכו”ם הוי. עכ”ל. והתוספות שם (ד”ה דמרחינהו ישראל) הקשו על רש”י ז”ל שפירשה באריס, אם מדובר כאן בחלקו של הגוי היינו מריחת גוי, ואי בחלק ישראל אין זה  לוקח טבלים (כלומר דלא נעשו טבלים רק אחר שלקחן, ואין נופל על זה לשון הלוקח טבלים). וכתבו, ונראה לפרש מרחינהו ישראל ברשות עכו”ם אחר שלקחן ישראל מן הגוי מרחן, וה”ק הלוקח טבלים מן העכו”ם שהם עכשיו ממורחין. עכ”ל.

והנה בין לרש”י ז”ל ובין לתוספות אנו רואים דמפרשים שהמירוח של הישראל נעשה אחר שנכנסו לרשותו של הישראל, או ע”י אריסות כפירש”י ז”ל, או שלקחן מהגוי ואח”כ הוא מירחן כפירוש התוספות ואע”פ שנחלקו באוקמיתא דגמרא, מ”מ שניהם מודים דלא מהני אם מירחן ישראל בעודם שייכים לגוי, וע”כ דסברי רש”י ז”ל והתוס’, דלא מקרי מירוח ישראל אלא כשהם ברשותו, אבל אם מורחם הישראל בעודם ברשותו ובבעלותו של הגוי לא חשיב מירוח ישראל, אלא מירוח גוי. ובאמת כן כתבו התוספות שם במפורש, אי בחלק העכו”ם היינו מריחת עכו”ם. עכ”ל. וכ”כ רש”י ז”ל במסכת גיטין (מ”ז ע”א) ד”ה דיגונך וכו’, שאם מירחן גוי והן שלו בשעת מירוח שהוא גמר מלאכתן למעשר, מירוח הגוי פוטרן וכו’, אבל אם הגדילו בקרקע הגוי ולקחן ישראל בשבלים ומירחן חייבים במעשר וכו’. עכ”ל. ובאמת שכן עולה גם מפירוש רבינו גרשום ז”ל בגליון הגמ’ שם, שכתב, אלא דמרחינהו ישראל מרשות עכו”ם, כגון שנתן העכו”ם לישראל שדהו בקבלה, ומירחן ישראל, והאי הלוקח דקאמר, כלומר שלקחן ממנו ישראל בטורח עבודתו,  והן שלו שיכול למוכרן ולוקח הדמים. עכ”ל. והדבר מבואר יותר בבירור בשטה מקובצת שבגליון הגמ’ שם (אות כ”ד) בשם תוס’ חיצוניות, שכתבו ע”ד רש”י ז”ל הנזכר, ול”נ לר”י דכיון שהיה אריסו של גוי ויש לגוי חלק שם, פשיטא דהוי כמרחינהו העכו”ם. ועוד וכי מירוח הקדש, ר”ל מירחו ההקדש בעצמו, אלא הוי פירושו מירחו ברשות ההקדש, וא”כ מרחינהו ישראל ברשות העכו”ם הוי כמו מרחינהו העכו”ם עצמו. ע”כ. נראה לר”י דמרחינהו ישראל ברשות גוי מיירי שלקחם ישראל מן העכו”ם בשיבלים ואח”כ מירחם. עכ”ל. הרי מפורש ומבואר באה”ט דכל זמן שהפירות שייכים לגוי, או אפילו שיש לו בהם רק חלק, עדיין חשיב מירוח של גוי, גם כשבפועל נתמרחו בידי ישראל דהבעלים הם שקובעים, ודימה את זה למירוח הקדש, וכנ”ל. וכאמור גם רש”י ז”ל מודה בעיקרון הזה, רק בדבר אחד הוא חולק על התוס’, דלשיטתו ז”ל החלק השייך לישראל נחשב שלו לגמרי והוי כנפרד מחלקו של הגוי לפחות לענין המירוח. וע”כ חשיב חלק זה שנתמרח ע”י ישראל, וכן צ”ל גם לרבינו גרשום ז”ל הנז’. 1*

וכן הוא דעת הרא”ש ז”ל גם כן הובא בשיטה מקובצת שם, שכתב על דברי רש”י ז”ל דפירש הגמ’ שהישראל אריס, ולא רצה לפרש כמו שמשמע פשטא דסוגיא שמירח הישראל תבואת העכו”ם, משום דאכתי מיקרי מירוח עכו”ם, כיון שהתבואה שלו אע”פ שמירחה הישראל, כי היכי דלא מיקרי מירוח הגוי אם מירח גוי תבואת ישראל וכו’. עכ”ל.

נמצא דדעת רבינו גרשום ורש”י והתוס’ ותו”ח והרא”ש ז”ל דלענין המירוח אזלינן בתר בעה”ב, ולא בתר מי שמירח בפועל, וכמו מירוח הקדש וכנ”ל. ולפי זה פשיטא דבנידוננו שהיהודי בוצר כרמו ע”י פועלים שאינן בני ברית, דבודאי חשיב מירוח ישראל וחייבים בתרו”מ כמו שהיה מורחן הישראל בעצמו.

ב. דעת הרמב”ם בדין מירוח:

ואולם מהרמב”ם ז”ל לא נראה כן, שכתב בהלכות תרומות (פ”א הי”ג) וז”ל וכן הגוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד גוי, אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן. עכ”ל. וכתב מרן ז”ל שם בכסף משנה בשם מהר”י קורקוס ז”ל, דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון גוי, כולל אפי’ מירח הגוי פירות ישראל, דבדיגון תליא מילתא, ואדיגון קפיד רחמנא, אבל מדרבנן מיהא מחייב מהטעם הנז’ למעלה, דכיון שנתחייבו, דהיינו שהביאו שליש בידי ישראל, אינם יוצאים מחיובם לגמרי. אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל, דלדעת רבינו אין חילוק וכל דיגון גוי פטור אפילו שהוא דגנך, ולכך כשמכר הגוי פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות, ומירחן גוי פטורים לגמרי, אע”פ שבשעת מירוח היו של ישראל, דכיון שגוי מירחן פטורים מן התורה, וכיון שהביאו שליש ביד גוי לא חייבו בו חכמים. וכו’. עכ”ל.(והקטע האחרון הוא מלשון הר”מ שם הלכה י”ד).

הרי פירש כמה פעמים בבירור גמור שדעת הרמב”ם ז”ל דלא אזלינן בתר בעלים כלל, אלא בתר הממרח בפועל. ואם גוי מירחן אפילו שהם של ישראל וגדלו בקרקע ישראל פטורים לגמרי מן התורה, מהאי מיעוטא דדיגונך ולא דיגון עכו”ם. ולא כאותם ראשונים שהזכרתי לעיל. וע”ש עוד שכתב להוכיח כן מההיא דבכורות גופה, שאמרו, אלא דמרחינהו ישראל ברשות גוי, ואמאי לא משני לעולם דמרחינהו גוי אחר שקנאם ישראל, וחייבים מיהא מדרבנן, אלא משמע דלא שנא ובכל גוונא פטור לגמרי. עכ”ל. ומרן הכ”מ ז”ל לא העיר עליו מאומה וש”מ דהכי ס”ל גם כן.

אלא דלמרבה התימא הנה הרמב”ם ז”ל עצמו הביא את הדין דמסכת בכורות הנזכר בהלכה י”א  שם ונראה דמפרש הענין כדעת רש”י ז”ל ושאר הראשוני’ שהזכרתי, וז”ל שם, פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל וכו’, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן, וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון והוא שלו. וכו’ עכ”ל. הרי מפורש בדבריו ז”ל שאינו חייב אא”כ לקחן ישראל קודם שתגמר מלאכתן וגמרן הישראל. וש”מ דאם היה גומרן הישראל בעודם שייכים לגוי היו פטורים, דאל”כ למה לו לכתוב שלקחן הישראל וגמרן, והיה די שיאמר אם גמרן הישראל חייבין בתרו”מ, אלא ודאי דלא מהני מה שהישראל גמר אא”כ לקחן והם ברשותו, ואז מהני דיגון דיליה לחייבן בכל מן התורה.

והמעיין יראה שדברי הרמב”ם ז”ל, הם ממש כפירוש התוס’ דבכורות הנ”ל, שפירשו דמרחינהו ישראל, אחר שלקחן ישראל מן הגוי מירחן וכמ”ש לעיל. וגם הרמב”ם ז”ל כתב, אם לקחן ישראל וכו’ וגמרן ישראל חייבין. והרדב”ז ז”ל שם וגם מרן ז”ל בכסף משנה ציינו שהמקור לדברי הרמב”ם ז”ל הוא הגמרא דבכורות הנ”ל, וכתב מרן ז”ל שם, ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל מרשות גוי, היינו שלקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל. וכן פירשו התוספות. עכ”ל. וכעת ראיתי שגם הגר”א ז”ל ציין לד’ התוס’ ע”ד הר”מ הנ”ל. וכעין זה כתב גם הרדב”ז ז”ל שם ואע”ג דלא כתב בפירוש שזה כמו פירוש התוס’ מ”מ הן אותן דברים, וע”ש. אלא דלכאורה זה סותר למה שכתב בהלכה י”ג הנז’, דשם מפורש דאזלינן רק בתר מי שממרח בפועל ולא בתר הבעלים.

ג. תשובות הגרב”צ עוזיאל ז”ל והגרצ”פ פרנק ז”ל :

והנה ראיתי בשו”ת הר צבי על זרעים ח”א (סימן י”ז), שדן בפירות שהשאירו הגויים בא”י בבורחם מכאן ערב קום המדינה, ונגמרה מלאכתן בידי ישראל אם פטורים משום הפקר, שהפקר פוטר אפילו חזרו וזכו בו בעודו מחובר, כדתניא המפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בלקט שכחה ופאה, ופטור מן המעשרות, וגם הפקר הגוי מפקיע ופוטר מתרו”מ כמ”ש הרמב”ם הל’ תרומות (פ”ב הי”א). ועלתה על הפרק שאלת תרו”מ מהפירות הללו, וכן היין והשמן שנעשו ע”י ישראל מגידולים אלו, וכתב שנזדמנה לידו תשובה בכתב יד מה שהורה בזה גדול מפורסם, (הראש”ל הג”ר ב”צ חי עוזיאל ז”ל), שכתב דהיות והממשלה אוסרת להושיט בזה יד אין לו דין הפקר, (ועיין מזה להלן בעה”ו.) ולגבי מירוח הגוי, הביא דברי ספר החרדים שכתב דמירוח הגוי אינו תלוי בבעלים אלא בעושה מעשה המירוח, וגם אם בעה”ב גוי אם מירחן ישראל חייב בתרו”מ. והוא ז”ל דחה את זה מכח רש”י ותוס’ בבכורות (י”א ע”ב) דס”ל דאזלינן בתר בעלים. וכנ”ל. וכיון שהבעלים גויים (שהממשלה מעמידה את זה ברשות הבעלים) הם פטורים, ואם קנה הישראל את הזיתים מהממשלה ואח”כ מירחן חייבין, ואפילו נדרכו ע”י גויים. ואם הדריכה היתה באחריות המדינה כדי לשלם לבעלים, אפילו נדרכו ע”י גויים חייבים, כיון שזה בבעלות ישראל.

והגרצ”פ ז”ל כ’ דאין לדחות דברי ספר חרדים מרש”י והתוס’ הנ”ל, שהרי הרמב”ם ז”ל בהל’ תרומות (פ”א הי”ג) סובר דאזלינן בתר הממרח בפועל והזכיר למ”ש הכסף משנה בשם מהר”י קורקוס ז”ל דדיגון עכו”ם פוטר אפילו הוא דגנך. ודלא כרש”י ז”ל, ועוד שהחרדים בנה יסודו ע”ד הרמב”ם ז”ל שכתב במרח גוי פירות ישראל פטור. והחרדים כתב דהה”נ כשישראל ממרח פירות הגוי דחייב בתרו”מ, דהמירוח הוא הקובע.

עו”כ שהגרב”צ עוזיאל ז”ל הקשה על החרדים מהרמב”ם שם (הלכה י”א) שכתב אם לקחן ישראל וכו’ וגמרן חייבים, ומשמע דרק אם לקחן ואח”כ מירחן חייב. וכן הזכיר שהכ”מ שם כתב שהוא כדברי התוס’ דבכורות, וסיים דלפ”ז מה שכתב הרמב”ם גבי פירות הגוי “ומירחן הגוי”, הוא לאו דוקא, וה”ה אפילו מירחן ישראל בשביל גוי (ג”כ פטורים כיון שהם שייכים לגוי.). והגרצ”פ ז”ל דחה דבריו בזה, וכתב דאין זה מחוור לומר שהרמב”ם ז”ל לא דייק בלשונו. (וע”ש שהזכיר מדברי מרן ז”ל באבקת רוכל (סימן ח’) שדייק במ”ש הרמב”ם פעם א’ ונגמרו מיד ישראל, ופעם אחרת כתב וגמרם ישראל, ולמד מזה עד כמה מגיעים דקדוקי הלשון של הרמב”ם ז”ל, וע”כ א”א לומר כאן שכתב וגמרן הגוי שלא בדקדוק.)

עו”כ הגרצ”פ ז”ל דהכסף משנה לא התכוין לומר שהרמב”ם סובר כהתוספות, שהרי כתב בהלכה י”ג היפך מהתוספות, אלא כונת הכ”מ שגם הרמב”ם ז”ל מפרש הסוגיא דבכורות דאמרו בדמרחינהו ישראל ברשות נכרי, דהיינו שלקחן הישראל ואח”כ מירחן. אך לא מטעמם של התוס’, דהתוס’ לשיטתם דאזלי בתר בעלים, וע”כ הוכרחו לפרש שהישראל לקחם ואח”כ מירחם כשהם שלו כבר והוא בעלים עליהם. אבל הרמב”ם ז”ל סובר דאזלינן בתר מי שמירח בפועל, ועם כל זאת נקט לקחן קודם מירוח, משום דאם היה לוקחן אחר המירוח יהיו פטורים מתרו”מ מדין לקוח דפטור. [וכמ”ש הרמב”ם בהלכות מעשר (פ”ב ה”ב) וז”ל וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך, וחייב מדבריהם, בד”א בשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר, אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה]. ואע”ג דהתוס’ בב”מ (פ”ח ע”א) כתבו דבלוקח מן הנכרי אין לו דין לקוח למ”ד אין קנין לנכרי, הרי כתב סמ”ג (בהלכות תרו”מ) דמ”ש התוס’ הוא לשיטת ריב”ם דס”ל דפטור לוקח הוא רק קודם מירוח. אבל לר”ת אין חילוק בין ישראל לנכרי.

עו”כ פירוש אחר למה נקט הרמב”ם ז”ל שישראל לקחן לפני שמירחן, משום חיוב הנתינה של התרו”מ שהוא מפריש. שהרי באותה הלכה (י”א), כתב הרמב”ם ז”ל חיוב תרו”מ, וגם חיוב הנתינה, שמיד אחר שכתב שאם מירחן ישראל חייבים בכל מן התורה. כתב ומפריש תרומה גדולה וכו’ ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון הוא שלו. וכתב דגם לראשונים שסוברים שההפרשה ונתינה הם מצוה אחת, מ”מ בפירות דגוי, אע”ג דחל עליהם איסור טבל שהוא איסור חפצא, מ”מ חיוב נתינה שהוא חיוב גברא לא שייך בגוי, ואם היו הפירות הללו עדיין של גוי לא היה שייך בהם מצות נתינה אפילו מירחן ישראל, וכיון שרצה להשמיענו גם דין נתינה, ע”כ הוכרח לומר שהישראל לקח אותם ואח”כ מירחן, דהשתא חלה עליו גם מצות נתינה, וקמ”ל דבזה שגדלו אצל גוי אע”פ שמירחן ישראל אינו חייב לתת לכהן כי אם תרומה גדולה, אבל תרומת מעשר יכול למוכרה לכהן, ומעשר ראשון יכול לקחתו בשבילו וכמבואר ברמב”ם ז”ל שם, אבל אם היה לוקחם הישראל רק אחר המירוח, דאיסור טבל חל ברשות הגוי, פשיטא דאין כאן מצות נתינה בשעת חלות ההפרשה דגוי לאו בר חיובא הוא, ואין ראיה מזה דישראל ברשות הגוי לא מחייב. עכתד”ק.

ד. השגות על פירוש הגרצ”פ ז”ל בביאור ד’ הרמב”ם ז”ל:

והנה אע”ג שדברי הגאון רצ”פ ז”ל הם דברים חריפים ונפלאים, מ”מ קשה מאד לענ”ד להולמם בלשון הרמב”ם ז”ל. דכל כה”ג הו”ל להרמב”ם ז”ל, לפרש דבריו היטב, דאיך נוכל לומר שהרמב”ם כתב “ולקחן ישראל קודם שתגמר מלאכתן וגמרן”, רק כדי לשלול הדין דלקוח, כשלמעשה עדיין לא לימדנו דין דלקוח כלל, ולכל הפחות היה לו להוסיף ולומר, אבל אם לקחן רק אחר שמירחן פטורים מן התורה משום דלקוח פטור מהמעשרות. ועוד קשה לענ”ד דאיך יעלים מינן הרמב”ם ז”ל, דין פשוט דמירוח ישראל מהני לחייב בתרו”מ גם כשהפירות אינן שלו, וכתב לשון המורה להיפך, דכפשוטו נראה דלא חייב אא”כ לקחן ואח”כ מירחן דוקא, וכל זה רק משום דבלא זה יש בזה דין לקוח ופטור, והיה לו להשמיענו את עיקר הדין דאין מירוח ישראל תלוי בבעלותו, אלא גם אם מורח הישראל פירות הגוי חייבים אפילו שאינם שלו, ואם נתן הגוי פירות שלו שמרחן ישראל, לישראל אחר חייב הלה להפריש מהן תרו”מ מן התורה, דבכה”ג אין פטור דלוקח. וגם בפירושו השני שכתב שהרמב”ם נקט שלקחן הישראל כדי ללמדנו דאפילו שחל חיוב ההפרשה ברשות הישראל, וחל עליו גם חיוב הנתינה מ”מ בזה הוא פטור וכנ”ל, וגם הוא קשה דהאם בשביל ללמדנו דין זה, יכתוב לשון שהוא היפך האמת ויתן מקום לטועים, שיטעו בדבריו לחשוב דלא מתחייבים הפירות במירוח ישראל אא”כ לקחם קודם והם שלו, ובפרט דרבים מהראשונים ס”ל כן להלכה ולמעשה וביניהם רבינו גרשום ורש”י והתוס’ ועוד והוא פלא. דבודאי דהיה לו להשמיענו תחילה את הדין הזה שבו הוא עוסק כעת, ולומר דכל שמרחו ישראל חייב אפילו שאינן שלו אלא של הגוי, ובהלכה אחרת ישמיענו דין הנתינה, ומ”ש הגרצ”פ ז”ל שהרי הרמב”ם כתב הדין הזה יחד עם דין הנתינה באותה הלכה, מה בכך, לא היה לו להר”מ ז”ל לכותבם יחד לגרום לנו לטעות בדבריו, אלא יכתוב כאן הדין של המירוח כתיקונו ברור ומושלם בלא דין הנתינה, דמי הכריחו לכותבם יחד עד שהוכרח לשנות ולתת מקום לטועים, והיה יכול לכתוב דין הנתינה בהלכה אחרת דבר דבור על אפניו. ואעיקרא נלע”ד דאין זה מוכרח לומר דאם לא לקחם הישראל לפני המירוח לא שייך בהם מצות נתינה, דיש מקום לומר דאע”ג דלא חלה מצות נתינה על הגוי מ”מ כיון שחל על פירות אלו דין טבל ונאסרו באכילה אע”ג דבעודם אצל הגוי לא שייך בהם מצות נתינה דהגוי לאו בר חיובא הוא. מ”מ לאחר שמכרן לישראל, חל עליו מצות נתינה על המתנות שמפריש מפירות אלו, כדי שיוכל לאוכלן, דמה שלא חלה מצות נתינה תחילה, לא נבע מחיסרון בפרי עצמו, אלא הוא מפני שהיו בבעלות הגוי, דלא שייך שתחול עליו המצוה הזו. אבל עתה שעברו לבעלות ישראל והוא מצווה ועומד להפריש מהם תרו”מ, חלה עליו מיד גם מצות נתינה. תדע שהתוס’ שם כתבו שצ”ל שלקחן הישראל ואח”כ מירחן, דאם לא לקחן הו”ל מירוח עכו”ם, ומשמע דאם לא הטעם הזה דבעודם ברשות הגוי חשיב מירוח הגוי, היו מפרשים הגמ’ כפשוטה, שהישראל מירחן לפני שלקח אותם מהגוי. וקשה דהא שם כתוב הדין דנתינת תרומה ושהמעשר הוא שלו וכו’, ואיך היה שייך להעמידה במרחן והן ברשות הגוי, והרי על הגוי לא חלה מצות נתינה. וע”כ צ”ל לפי שיטת רש”י והתוס’ וסיעתם, דגם אם מירחן קודם הלקיחה, מיד כשלקחן הישראל חלה עליו מצות הנתינה, ולא כמ”ש הגרצ”פ ז”ל.

דברי הגר”ח מבריסק ז”ל בהגדרת הפטור דפירות נכרי:

והלם ראיתי למרן הגר”ח מבריסק ז”ל על הרמב”ם (בהלכות תרומות פ”א הי”א) שכתב ותרומת מעשר ומוכרה לכהן וכו’ מפני שאומר וכו’, אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום. ומפני מה אמרו שלא יתן תרומת מעשר כמו תרומה גדולה, לפי שנא’ בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל וגו’. וע”ש שהביא מקור לזה מגמ’ דבכורות (י”א), ודקדק מהרמב”ם שמצריך שני הטעמים, ולמה לא סגי בטעמא דקאתינא מכח גברא וכו’, או בקרא דכי תקחו לבד, וכתב דעיקר הפטור הוא משום דאתינא מכח גברא וכו’, והפסוק מלמד שלא חל על היהודי חיוב נתינה מחדש, ואינו חוזר ומתחייב בהיותו ברשות ישראל, אבל תרומה גדולה אע”ג דבהיותו ברשות נכרי אין בה חיוב נתינה, מ”מ כשעבר לרשות ישראל חל עליו לתת תרומה גדולה לכהן, משא”כ במעשר ותרומת מעשר שגם בהיותם ברשות ישראל לא חל עליו חיוב נתינה וכדילפינן מקרא דכי תקחו מאת בנ”י וע”ש. ואח”כ כתב והנה בעיקר הדבר הנכרי עצמו לאו בר נתינה דתרומת מעשר הוא, צ”ע. אם זה משום דנכרי ליתיה במצות, ומשו”ה ליתיה גם

בהך חיובא דנתינה לכהן, או דנימא דהוי דין מסויים בדין הנתינה דבשל נכרי פקע חובת נתינה דתרומת מעשר. ונראה דנ”מ לענין ישראל הבא מכוחו, דאם נימא דכל פטור הנכרי הוא רק משום דלאו בר מצות הוא, ממילא דכל פטורו שייך רק לגבי הנכרי בעצמו, אבל ישראל הבא מכוחו שפיר מתחייב בזה, ולא שייך לומר דקאתי מכח פטור, שגם כשהם אצל הנכרי, לא חלה עליהם שום פטורא רק לגבי נכרי ולא לגבי ישראל. וע”ש שכתב שהפסוק דכי תקחו מאת בנ”י וגו’, בא ללמד דטבלים של נכרי אינן בדין נתינה, והמיעוט הוא על הנכרי בעצמו, ללמד שנפקע דין נתינה  מפירות הנכרי, ולא רק משום שאינו בר חיובא, וממילא ילפי’ דהישראל הבא מכוחו נמי פטור מהנתינה. וע”ש. הרי שמהפסוק למדנו שישי פטור בפירות הגוי, עד שאפילו לקחם הישראל קודם המירוח ומירחן הישראל ג”כ פטור מנתינה של תרומת מעשר ומעש”ר, אבל תרומה גדולה חייב לתת דע”ז אין פסוק, ואע”ג דעל הגוי לא חלה מצות נתינה דלאו בר חיובא הוא, מ”מ כשעובר לבעלות ישראל חייב הוא בנתינתה. וממילא אם היה לוקחן ישראל אחר שמירחן הוא עצמו אצל הגוי, שעי”ז חלה בהם מצות הפרשה שהיא חלה בחפצא, אע”ג דנתינה לא חלה על הגוי דלאו בר חיובא הוא, כדברי הגרצ”פ. מ”מ כיון שאין מיעוט בזה מן הפסוק, רק לא חלה על הגוי משום דאינו בר חיובא. אז ישראל הבא מכוחו חלה עליו מצות נתינה, וכמבואר בדברי הגר”ח ז”ל. והוא ברור בס”ד.

ויש עוד מה להאריך בכל זה במו”מ כדרכה של תורה ודי במ”ש. והעיקר הוא דמפשיטות לשון הרמב”ם ז”ל לא נראה שנקט לשון כזה דלקחם ישראל קודם המירוח, רק כדי לשלול שתי הלכות שעדיין לא דיבר בהם כלל ואפילו ברמז כלשהו, וכל זה כאשר הלשון הזה גורם לטעות בדין העיקרי שהוא מלמדינו כאן. וגם מ”ש הגרצ”פ ז”ל בדעת מרן ז”ל בכסף משנה שכתב שדברי הרמב”ם ז”ל הם כדעת התוספות הנ”ל, שזה לא לגמרי כדעת התוספות אלא רק באוקימתא דגמרא בלבד ולא מטעמיה. הוא קשה לאומרו שאם לזה התכוין מרן ז”ל הו”ל לפרש דבריו להדיא ולא לסתום ולכתוב דהרמב”ם סובר כפירוש התוס’.

ה. העיקר דהרמב”ם מפרש הגמ’ כדעת התוס’:

וע”כ מכל זה נראה דבאמת הרמב”ם ז”ל מפרש הסוגיא דבכורות הנז’ כדעת התוס’, שהרי באמת הוא כתב אותו הלשון של התוס’ ממש, וכמבואר בכסף משנה וכן מפורש גם בהרדב”ז ז”ל שם, שהביא לשון הגמרא דבכורות, וכתב והא דקתני הלוקח טבלים ממורחים, ה”ק הלוקח טבלים מן העכו”ם ועתה הם ממורחים. עכ”ל. והיא הקושיא שהתקשו התוס’ שם לפי ביאורם, ונדחקו לפרש בדוחק גדול דה”ק שלקחם והם עתה ממורחים. וכל כך נדחקו בזה ובעיקר שלא לפרש דהיו ממורחים מעיקרא, דאפילו מירחן הישראל קודם שלקחן לא מהני להו מידי, ומיקרי מירוח עכו”ם כיון שעדיין היו שלו, וכמו שמפורש כ”ז בתוס’ הנז’ להדיא. ואם ס”ד דהרמב”ם ז”ל חולק על שיטת התוס’ וסיעתם, וס”ל דמירוח הישראל מחייב גם כשהתבואה היא של הגוי, בודאי דלא היה נדחק לאוקמי הגמ’ בדוחק גדול כזה, שהוא כמעט היפך פשטות לשון הגמרא, וכ”ז רק כדי לחדש לנו דין הנתינה. והתוס’ שפירשו  הגמ’ בדוחק גדול כזה, הוא מפני שאינם יכולים לפרש הגמרא באופן אחר כלל, דהם סוברים דאזלינן בתר בעלים דוקא, וא”כ גם אם מירחם ישראל כשהם שייכים לגוי, נחשב מירוח עכו”ם, ומה זה שאמרו דמרחינהו ישראל, ובע”כ צ”ל שמרחו אותם אחר שלקחו אותם, ואע”פ שזה סותר את פשטות הלשון של הגמ’, כבר לימדנו מרן ז”ל בב”י (כמה פעמים) דטוב לנו לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין. אבל אם הרמב”ם ז”ל סובר דמירוח ישראל מחייב גם כשאינם שלו, א”כ למה ליה לאוקמי הגמ’ בשלקחן, והיה יכול לפרשה כפשוטה לגמרי דלא קנה תבואה זו כלל, אלא היא היתה של הגוי ועדיין היא שלו, והישראל מירחה וע”י מירוחו התחייבה בתרו”מ, (ודין הנתינה יכתוב אותו במקום אחר וכמ”ש לעיל.)  אלא בע”כ צ”ל דהרמב”ם סובר כהתוספות ממש ולזה כיוונו הרדב”ז ומרן ז”ל. אלא דלפי”ז עדיין קשה ממ”שּ הוא ז”ל גופיה בהלכה י”ג שם, דנכרי שמירח תבואת ישראל פטורה מתרו”מ מן התורה, וש”מ דבתר הממרח בפועל אזלינן, ולא בתר בעלים. וכנ”ל.

ו. תשובת מהריט”צ ז”ל:

והנה הגרצ”פ ז”ל שם הביא תשובת מהריט”צ ז”ל (סימן ז’) שעמד בגודלו על סתירה זו בפסקי הרמב”ם ז”ל שבהלכה י”א פסק כהתוספות דבכורות (י”א) הנ”ל, ובהלכה י”ג כתב, וכן גוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונו ביד נכרי אינן חייבין בתרו”מ אלא מדבריהן. ותירץ דהרמב”ם ז”ל סובר כהתוספות דגיטין (מ”ז ע”א) שכתבו דר”א דריש דגנך ודיגונך, דתרוייהו בעינן לחייב בתרו”מ, ובכן נאמר דגם רבה (דפליג התם על ר”א, ואמר דאין קנין לגוי בא”י להפקיע ממעשר, ופסק הרמב”ם כוותיה בפ”א מהל’ תרומות ה”י.) בעי תרווייהו דגנך ודיגונך, דס”ל דא”צ  שהקרקע יהיה של ישראל, דהא ס”ל דאין קנין לגוי וכו’, אלא בעינן שהדגן יהיה של ישראל בשעת הדיגון, (וגם הדיגון יעשה ע”י ישראל.). וע”כ בהלכה י”א כתב שהישראל לקחן ואח”כ מירחן דרק בזה מחייב בתרו”מ, ובהלכה י”ג כתב דאם מירח הגוי תבואה של ישראל אינה חייבת אלא מדרבנן. משום דחסר דיגון ישראל ואין חיוב עד שיהיה דגנך ודיגונך.

הערות הגרצ”פ על מהריט”ץ:

והגרצ”פ ז”ל שם האריך לדחות את דברי מהריט”צ ז”ל כיע”ש. ואע”ג דאפשר שיש מקום ליישב מה שהקשה עליו מדקדוק לשון הרמב”ם ז”ל דכנגד זה יש דיוקים מלשונו של הרמב”ם לחזק דברי מהריט”צ ז”ל. מ”מ עוד הקשה עליו מעצם הענין של דגנך ודיגונך, יע”ש שהאריך בזה מדברי התוס’ בכמה מקומות ומפשטות הסוגיא דגמ’ בגיטין שם, והסתייע גם מדברי שאגת אריה בדיני חדש (סימן ג’) שמכל זה הוכיח דדגנך לא קאי על התבואה כי אם על השדה עצמה, כמבואר בתוס’ בגיטין (כ”ג ע”ב) ורק לר”א דס”ל דיש קנין לגוי בא”י וכו’, הוא דצריכים דרשה דדגנך ולא דגן עכו”ם, דמזה שנתמעט דגן עכו”ם שהוא הקרקע שלו, מזה למד דיש קנין לגוי להפקיע. וממילא דהרמב”ם ז”ל דס”ל אין קנין לגוי בא”י וכו’, אין לומר דס”ל דרשה דדגנך למעט קנין פירות של גוי, וע”ש בזה.

עו”כ להקשות על מהריט”ץ ז”ל מהרמב”ם שם (הי”ג) שכתב, ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שהגיעו לעונת המעשרות וגימרן הגוי פטורין מתרו”מ, והביא מ”ש מרן ז”ל באבקת רוכל (סימן ח’) דלשון וגמרן הוא שהגוי גימרן, ודייק הגרצ”פ ז”ל דש”מ אם גימרן ישראל חייב אע”פ שהבעלים גוי. ומוכח להדיא דמירוח ישראל בשל גוי מחייב כשיטת ספר החרדים, דכיון דהר”מ ז”ל סובר בדין מירוח גוי דאזלינן בתר פועל (ולא בתר בעלים), אין לחלק בין מירוח גוי למירוח ישראל בשל גוי, דלעולם בתר פועל אזלינן להקל ולחמיר. והפסק של מהריט”ץ ביהודים שעושים דבש מענבים של גוי, שפטורים מהמעשר. צ”ע דלהרמב”ם שם (הי”ג) עולה דחייב דבתר פועל אזלינן. עו”כ דאפשר שאם ראה מהריט”ץ ז”ל מ”ש החרדים, לא היה פוטר ממעשר פירות הגוי שנתמרחו ע”י ישראל. עכת”ד. וע”ש עוד באורך גדול.

סיוע למהריט”ץ מלשונו של הרמב”ם:

והיה מקום להוכיח מהרמב”ם ז”ל כדברי מהריט”ץ, דבהלכה י’ שם כתב פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא”י וכו’ שנא’ דגנך ולא דגן גוי. ולכאורה אינו מובן למה כתב דגנך, ולא כתב דיגונך ולא דיגון גוי, שהרי הרמב”ם פסק דאין קנין לגוי וכו’ ובגיטין (מ”ז ע”א) אמרו על מחלוקת רבה ור”א, במאי קמיפלגי, מ”ס דגנך ולא דגן גוי, ומ”ס דיגונך ולא דיגון עכו”ם. וכתבו התוס’ שם דמרש”י משמע דהא בהא תליא, דלרבה דאמר אין קנין ודריש דיגונך ולא דיגון עכו”ם אית ליה מירוח הגוי פוטר וכו’. עכ”ל. וא”כ הרמב”ם ז”ל שפסק דאין קנין כרבה, למה כתב דגנך וכו’, שהיא דרשתו דר”א, ומזכי שטרא לבי תרי. והנה בהלכה י”ג כתב, הואיל ודיגונן ביד גוי אינן חייבין בתרו”מ, וזוהי בעצם הדרשה של רבה, דיגונך ולא דיגון גוי. ולכאורה נראה דדריש שתי הדרשות וכדברי מהריט”צ ז”ל.

ואולי עפ”ז בנה מהריט”צ ז”ל את הפירוש הנ”ל בשיטת הרמב”ם ז”ל, ואין בידי ספר מהריט”צ לעיין בו. ושו”ר בספר המפתח (ברמב”ם הוצאת ה”ר פרנקל), שציינו שמהריט”צ ז”ל הנז’ עמד על הערה זו דלמה נקט הר”מ ז”ל דגנך ולא כתב דיגונך, וכן ציינו שעמד ע”ז רבינו בצלאל ז”ל בשו”ת שלו, ועוד. ועיין בילקוט שינויי נוסחאות שם, שיש כתבי יד של הרמב”ם שבהם הגירסא היא, דיגונך ולא דיגון גוי. וכן היא הגירסא בסמ”ג.

ומדברי מרן ז”ל בכסף משנה בהל’ מעשר (פי”א הט”ו) נראה דהוא סובר שמ”ש הרמב”ם דגנך ולא דגן גוי (שגם שם כתב כן) זה מכוון לדיגונך, שכתב שם בזה”ל, וטעם רבינו משום דבפ”ק דבכורות גבי הלוקח טבלים ממורחים וכו’, אי דמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי, משמע בהדיא דדיגון גוי אפילו מדרבנן פוטר. עכ”ל. נמצא דמפרש למ”ש הרמב”ם דגנך ולא דגן גוי, דר”ל דיגונך ולא דיגון גוי, וצ”ל דס”ל שהר”מ באמת מתכוין לדיגון, רק דנקט לשון המקרא.

קושיא על מהריט”ץ:

ואחר העיון נר’ לכאורה דגם זה קשה שהרמב”ם ז”ל כתב בריש הלכה י”א וז”ל, פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא”י, אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי ומרחן הגוי פטורים מכלום, שנאמר דגנך ולא דגן הגוי. עכ”ל. ונראה דלא פטרם אלא בכה”ג שגדלו אצל הגוי וגם מרחן הגוי, אבל אם מרח הגוי פירות של ישראל לא נפטרים וזה בודאי סותר למש”כ בסוף הלכה (י”ג) הנז’ דאם מרח הגוי פירות ישראל פטורים וכנ”ל. (ומ”ש שם דחייבין מדבריהם כ’ מרן ז”ל שם בשם מהר”י קורקוס ז”ל דהוא מטעם שהביאו שליש בידי ישראל, וע”ש). ושו”ר בהר צבי שם, שכתב הוכחה זו משם השל”ה בשער האותיות (ענין תרו”מ), שדייק מזה דאם מירחן ישראל חייבים אע”פ שהם של הגוי, וכמו שפסק החרדים. וע”ש. וזה בודאי דלא כמהריט”צ ז”ל שמצריך שני דברים. 2*

ז. יישוב הסתירות שבפסקי הרמב”ם:

ואחר שהוברר היטב בס”ד שדעת הרמב”ם והש”ע דמירוח גוי פוטר אפילו בתבואה של ישראל. משום דאדיגון קפיד רחמנא כלשונו של מהר”י קורקוס ז”ל, א”כ בודאי עומדת למולנו הסתירה מהלכה י”א דשם, מבואר באה”ט דלא מהני דיגונו של ישראל אא”כ לקחם תחילה. וכל מה שטרח הגרצ”פ ז”ל ביישוב הענין לא יועיל להוציא מקרא מפשוטו וכבר ביארתי הענין לעיל. וכנגד דברי מהריט”צ ז”ל עומדים קושיותיו הרבות של הגרצ”פ ז”ל.

ואחר עיון גדול בכל הסוגיא הזו נלע”ד לבאר דעת הרמב”ם ז”ל בזה. בדרך פשוטה, דבאמת הרמב”ם ז”ל סובר שהעיקר הוא הממרח בפועל שע”ז נאמר בגמרא, גיטין (מ”ז ע”א) ועוד “דיגונך ולא דיגון עכו”ם” ואדיגון קפיד רחמנא, וע”כ פסק הרמב”ם ז”ל בהלכה י”ג וגם בהלכה י”ד, שאם מרח הגוי את הפירות של ישראל פטורים מתרומות ומעשרות מן התורה. ולגבי חיוב דרבנן אין זה תלוי בכך שהפרי הוא של ישראל בשעת המירוח, אלא תלוי בעונת המעשרות, אם כשהגיעו לשליש היו ברשות ישראל, אפילו שמירחן גוי חייבים מדרבנן, דכיון שכבר חל עליהם חיוב לא פקע לגמרי, ולא עוד אלא אפילו מכרן לגוי לגמרי ומירחן הגוי כשהם שלו, כיון שהבאת שליש היתה ברשות ישראל, חייבים בתרו”מ מדרבנן, וכמו שמבואר כל זה להדיא ברמב”ם ז”ל שם, ובדברי מהר”י קורקוס שבכסף משנה. ואין בזה שום ספק.

ומיהו אע”ג דאמרינן שאדיגון קפיד רחמנא, ולא על הבעלות. מ”מ אין דיגון ישראל מחייב בתרו”מ אא”כ דיגנן והן שלו, וכמו שמבואר בדברי הרמב”ם ז”ל שם (הלכה י”א) הנז’, וכמו שעולה בבירור גמור מדברי מרן בכ”מ ומהרדב”ז ז”ל שם. ושני טעמים בדבר, א’ דיסוד החיוב הוא רק בפירות של ישראל דוקא, אבל פירות הגוי הם מופקעים מכל חיוב כלל, ואע”ג דקי”ל שאין קנין לגוי בא”י להפקיע מן המעשרות, והארץ נשארת בקדושתה, מ”מ פירותיו של הגוי שגדלו אצלו בקרקע שלו, לא חל עליהם חיוב. ולא מהני להו דיגון של ישראל כדי לחייבם בתרו”מ, ואפשר דמ”ש “דיגונך”, ממילא כלול בזה שהדגן יהיה שלך ושתדגן אותו,ואין צריך לשתי הדרשות, כמ”ש מהריט”ץ ז”ל, שעל זה הרבה להקשות הגרצ”פ ז”ל. ולהוכיח מהגמ’ והראשונים שלדעת רבה לא שייך לדרוש את שתי הדרשות, אלא באמת הוא דורש רק “דיגונך” אך בכלל זה יש הענין שיהיה שלו כשמדגנו. או בלשון אחרת , י”ל דלא נקרא “דיגונך” אלא כשמדגן דברים שלו, אבל של הגוי הם מופקעים מחיוב, ואין בכוח המירוח של ישראל להחיל עליהם חיוב של תרו”מ.

ואולם דרך זו קשה, דהרמב”ם ז”ל בהלכה י’ שם, כתב גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי הוא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה וכו’. ובהלכה י”א כתב, פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא”י, אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי ומרחן הגוי פטורין מכלום, שנאמר דגנך ולא דגן גוי עכ”ל. עינינו הרואות דאפילו שגדלו בקרקע של גוי וגמרן הגוי, עם כל זה לא נפטרו בגלל שהם פירותיו של הגוי או שגדלו אצלו, אלא רק בגלל שהגוי מרח אותם, ואפילו נאמר כמ”ש הגרב”צ עוזיאל ז”ל בתשובתו הנ”ל, דמ”ש כאן הר”מ ז”ל ומרחן הגוי, הוא לאו דוקא אלא אפילו אם מרחן ישראל נמי פטורים, מ”מ הרי הרמב”ם ז”ל כתב הטעם משום שנאמר דגנך וכו’. והדרא קושיא לדוכתה אחר שהרמב”ם סובר דבתר הממרח אזלינן, א”כ אם מרחן ישראל אמאי פטורים. ובע”כ צ”ל דדריש גם דגנך וגם דיגונך כמ”ש מהריט”צ ז”ל.

ביאור ד’ הרמב”ם כאן ע”פ דבריו בהל’ מעשר:

והיותר נראה בזה בעה”ו דבאמת אזלינן רק בתר הממרח בפועל. וע”כ אם מרח הגוי תבואת ישראל פטורה מתרו”מ, ומ”מ בישראל שמרח פירותיו של הגוי פטורים, ולא משום שהפירות הם של גוי, דהא גם פירות הגוי לא נפטרו אלא משום שנא’ דגנך וכו’, והיינו דיגונך דקי”ל כרבה. (ועי”ל מ”ש בזה). אלא היינו טעמא דאפילו מירחן ישראל אינם חייבים, משום דלא מיקרי דיגונך, אלא כשמדגן בשביל עצמו ולא בכה”ג, שהרי כתב הרמב”ם ז”ל בהלכות מעשר (פ”ב ה”א) אינו חייב להפריש מעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו, אבל הגומרן למוכרן, פטור מן התורה וחייב מדבריהם. שנאמר עשר תעשר וגו’ ואכלת, אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאכלה. עכ”ל. נמצא דאפילו פירות של ישראל שגדלו בשדהו ומירחן בעצמו, רק שאין דעתו לאוכלן בעצמו, אלא למוכרן לאחרים שיאכלו אותם, מ”מ פטורים מן התורה, למדנו מכאן דהתורה גילתה לנו שאין  המירוח מחייב במעשר, אא”כ הוא מרח  כדי לאוכלן בעצמו דוקא, אבל בלא”ה פטורין, ולא זהו דיגונך האמור בתורה, ואע”ג דבתיבת דגנך אין משמעות לזה, מ”מ למדו כן מדכתיב “ואכלת” שאינו מתחייב אלא בכה”ג דוקא. והדברים ק”ו לזה שממרח פירותיו של הגוי, דבודאי דזה לא לצורך אכילתו שלו, ובודאי דגרע מזה שממרח את תבואתו שלו, רק שאינו מתכוין לאוכלה בעצמו, אלא למוכרה לאחרים שיאכלוה. ובזה שממרח לגוי גם חיוב דרבנן ליכא דזה לא שייך בגוי. דרק כשגדלו עד לשליש אצל ישראל דכבר חל עליהם חיוב, ואח”כ מכרן לגוי, בזה אמרו דחייבים מדרבנן דלא פקע מהן אותו חיוב. משא”כ בזה דהיו של הגוי מאז ומעולם.

אלא דלכאורה לפי זה יוצא שגם אם יש לו פועלים יהודים יהיה דיגונם פטור, דהם ממרחים בשביל בעה”ב, ולא בשביל שיאכלו הם. אלא דזו אינה קושיא, דהואיל וקי”ל שלוחו של אדם כמותו [וגם יד פועל כיד בעה”ב] אז כשיהודי ממרח ברשותו ובציוויו של בעה”ב נחשב שבעה”ב מרח בעצמו, וחייבין בתרו”מ מן התורה. משא”כ פועל גוי דאין שליחות לגוי. [ועיין לקמן מ”ש בזה בס”ד.] אבל גוי שמרח תבואתו ע”י פועלים ישראלים, אפילו את”ל דבכה”ג נחשבים הישראלים שלוחיו של הגוי, מ”מ תבואה זו פטורה, דשלוחו כמותו, וכמו שמרחה הגוי עצמו חשיבא ופטורה. ואם מצד מירוחו של הישראל כבר כתבתי דבכה”ג פטורה התבואה, גם למ”ד דהעיקר הוא הממרח, דבעינן שימרח כדי לאוכלן בעצמו וליכא. ומיהו ראיתי להרשב”א ז”ל בחידושיו לב”ק (נ”א ע”א) שכתב, וי”ל דאין שליחות לגוי, ואפילו אינהו לדידן. עכ”ל ע”ש. ודי בזה.

ח. יישוב דברי הר”מ בהלכות אלו וסידורן:

אלא דעדיין קשה מהרישא דהלכה י”א שכתב הר”מ ז”ל שם, פירות הגוי וכו’ ומרחן הגוי פטורים. וש”מ דאם מרחן ישראל חייבים אפילו הם של גוי עדיין. וזה היפך ממ”ש מיד אחרי זה, שאם לקחן הישראל ומרחן חייבים, דש”מ דאם מרחן ברשות הגוי פטורים. וכבר כתבתי לעיל שכן דייק השל”ה.

והנראה בזה לענ”ד הוא, דכאן (בריש הי”א) בא ללמדנו הדין דאין קנין לגוי בא”י וכו’, שבהלכה הקודמת כתב עצם הדין דאין קנין לגוי בא”י, אבל בסוריא יש לו קנין להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר, וכאן בהלכה י”א מבאר את הענין באופן מעשי, וה”ק פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא”י וכו’, פטורין מכלום שנא’ דגנך ולא דגן גוי. כלומר אע”ג דנזרעו וגדלו בקרקע שבארץ ישראל, ואמרינן דאין קנין לגוי בא”י להפקיע מן המעשרות. מ”מ פירות אלו פטורים מכלום משום שדיגון עכו”ם פטור. וש”מ דדיגון ישראל חייבים, ואת זה הוא מפרש מיד אחרי זה דדיגון ישראל מחייבם. ומיהו רק בתנאי שהוא לקחם ואח”כ מירחן. ובהלכה הראשונה לא בא לאפוקי שאם מירחן ישראל יהיו חייבים אע”פ שהם של הגוי עדיין, אלא רק בא לומר את עצם הדין דאין קנין לגוי להפקיע, ומ”מ אם נגמרו אצלו פטורים משום דיגון עכו”ם. ולא חש לבאר דאפילו אם מירחן יהודי ברשות הגוי פטורים, שהרי תיכף ומיד כתבה בלא שום הפסק. שכתב ואם לקחן ישראל וכו’ וגמרן חייבין בכל מן התורה. שבזה ביאר דמירוח ישראל מהני רק אם מירחן כשהן ברשותו דוקא. אבל בלא”ה לא מהני מידי ואע”פ שהוא מירחן ופטורים הם, משום דזה לא דיגונך שמחייב בתרו”מ, וכמו שביארתי בס”ד. ובהלכה י”ב שם, חזר וכתב דין דמרחן ישראל אחר שלקחן, שהן חייבים בתרו”מ. וחידש בה דין, דאם לקחם הישראל מן הגוי לפני שבאו לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייבין בכל, ונותן התרו”מ לבעלים. ואם מכרן לישראל אחר שבאו לעונת המעשרות, מפריש תרו”מ ונותן מהן לבעלים לפי חשבון, שאם גדלה שליש ביד גוי ושני שלישים בידי ישראל

נותן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ומוכר לו שליש אחד, וכן נותן שני שלישי מעשר ראשון ללוי. ובהלכה י”ג כתב דין ישראל שמכר פירותיו לגוי, דאם מכרן לו קודם עונת המעשרות וגמרן הגוי פטורים מן התרו”מ לגמרי, ואם מכרן לו אחר עונת המעשרות אפילו מרחן הגוי חייבין מדבריהם. ופירש מהר”י קורקוס ז”ל הטעם דהואיל ונתחייבו אין חוזרים ונפטרים, דכיון דבשעת הבאת שליש שהוא זמן חיובם היו ברשות ישראל, ירד להם תורת חיוב ולא ראו חכמים לפוטרם לגמרי.

עו”כ באותה הלכה, דין מירוח הגוי שהוא פטור אפילו שהפירות הם של ישראל, דבתר הממרח בפועל אזלינן, וכמ”ש לעיל, ובהלכה י”ד המשיך לפרט דין זה, דיש אופן שאין בו גם חיוב דרבנן,

והיינו כשמכרן הגוי לישראל אחר שבאו לעונת המעשרות, ומרחן הגוי ברשות ישראל. ואחר שגמר לבאר דיני קרקע א”י שבידי הגוי, שכתב בהלכה י’ שאין לו קנין להפקיעה מחיוב מעשר. התחיל בהלכה ט”ו לבאר דין הגוי שקנה קרקע בסוריא, שכתב שם בהלכה י’ שיש לו קנין בסוריא להפקיע מהמעשר ושביעית. זהו הנלע”ד בביאור דברי הרמב”ם ז”ל בהלכות אלו.

בדין פועלים גוים אי אמרינן בהו יד פועל כיד בעה”ב:

ט. ואחר שביררנו שדעת הרמב”ם ז”ל דדיגון הגוי פוטר גם בפירותיו של ישראל, ושכן הוא דעת מרן ז”ל בכסף משנה ובש”ע.

עדיין יש מקום בראש לדון באלו הפועלים הנכרים, דחשיב מירוח דידהו כמו מירוח דבעה”ב שהוא ישראל, מדין שלוחו של אדם כמותו, או מדין דיד פועל כיד בעה”ב. והנה מרן ז”ל בכסף משנה שם (הלכה י”א) כתב בשם אורחות חיים (סוף הלכו’ חלה) בשם הראב”ד, אפילו קנה מהגוי דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ומעשרות. ואם קנה מהגוי שבלים לצורך מצות, ומרחן גוי לצורך ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו, אבל אם המוכר גוי מרחן פטור. עכ”ל. ואיני יודע מנין לו לרב ז”ל לחלק בין מוכר עצמו לגוי אחר, ואפשר דהכי קאמר אם המוכר גוי מרחן קודם שמכרו לישראל פטור. ומ”ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם בדבר דהא אין שליחות לגוי, כמ”ש בב”מ (ע”א ע”ב). עכ”ל הכ”מ.

ומפשטות דברי הראב”ד ז”ל שבאורחות חיים הנז’, עולה דכשהגוי עושה מירוח לצורך ישראל חייב מדין שלוחו של אדם כמותו, וחשיב כמו שהישראל מירחם בעצמו, אלא שמרן ז”ל גמגם בזה מהא דאין שליחות לגוי, ומשמע דאינו דוחה דבריו ממש. ולכאורה היה לו לדחות דבריו מהא דקי”ל אין שליחות לגוי וגמגום זה לא ידענו מה הוא. ואפשר דשאני הכא שא”צ דיני שליחות, ובכה”ג אפשר דיש שליחות לגוי, וע”כ לא דחהו ממש רק גמגם עליו. ועוד דאפשר שהראב”ד ז”ל אמר כן לחומרא. [ובאגב למדנו מדברי הראב”ד ז”ל, דגם הוא סובר בזה כהרמב”ם ז”ל דדיגון הגוי פוטר גם כשאין הפירות שלו אלא של ישראל, דאי לאו הכי למה צ”ל דשלוחו של אדם כמותו. וצ”ע ממ”ש החזו”א בשם הראב”ד, והבאתי דבריו לעיל הערה 2. ע”ש.]

תשובת הגר”ע הדאיה ז”ל:

ובהיותי בזה ראיתי תשובת הגה”צ רבינו עובדיה הדאיה זלה”ה, והיא נדפסה בכרם ציון ח”א (עמוד קמ”ז), שהביא דברי הכ”מ הנז’, וכתב דמבואר מדבריו שהבין בדברי הראב”ד, דאפילו עשאו למוכר שליח לא אמרינן ביה שלוחו של אדם כמותו, ועל זה תמה (בכ”מ) מנ”ל חילוק זה, וכתב , ובהורמנותיה דמרן ז”ל אני אומר דדברי ראב”ד ז”ל ברור מיללו, דמ”ש אבל אם המוכר עצמו מירחו, דהיינו שהמוכר מצד עצמו מרחו לעשות טובה לקונה שלו, בזה הוא דפטר מכיון שהלוקח לא ביקש ממנו את זה ולא הוי כשלוחו, לא כן בעכו”ם אחר מסתמא שהישראל עשאו שליח למרחו, ודיבר בהוה דמן הסתם גוי אחר שמירח, עשה כן בשליחות הישראל, אבל המוכר עצמו מסתמא עושה מצד עצמו בלא שהישראל ביקש ממנו, וכן מדוייק בדברי הראב”ד עצמו שבעכו”ם אחר כתב בשביל ישראל, אבל במוכר לא כתב בשביל ישראל, וע”כ לא שייך לומר שהוא שליח של

ישראל. עכת”ד. ולא ידעתי מאי קשיא ליה בדברי מרן ז”ל, דבאמת כן הוא פשט דברי מרן דמתחילה שאל מנ”ל לחלק בין המוכר לגוי אחר כי מלשון הראב”ד נשמע קצת דמחלק בין זה ובין זה. ואח”כ כתב דהחילוק הוא לא בין הגוי המוכר לגוי אחר, אלא הכל תלוי בזה שהגוי עשה בציווי הישראל או לא, וזהו שכתב, ואפשר דה”ק אם הגוי המוכר מרחן קודם שמכרו לישראל פטור. עכ”ל. כלומר דבמוכר פטר משום שמרחן קודם שמכר לישראל, ואדעת עצמו עבד. אבל מ”ש שמרחן גוי אחר, ר”ל שמרחן בציווי הישראל.

יישוב דברי הכ”מ מקושיות הרב ישכיל עבדי:

וגם מה שהוסיף הגר”ע הדאיה ז”ל באות ג’ שם, לתמוה ע”ד מרן ז”ל בכ”מ הנ”ל למה כתב, ואפשר דה”ה (בכ”מ שבהוצאת פרנקל כתבו ואפשר דה”ק ולא דה”ה) אם כונתו ליישב מה שהקשה על הראב”ד ז”ל, איך נתיישבה הקושיא, דהגם דמרח קודם שמכר פטור, משום דלא עשה בשליחות ישראל דעדיין לא היה שלו,  אבל במרח אחר שנמכרו דע”ז נאמרו דברי הראב”ד ז”ל דפטור, אכתי קשיא דבאומרו “וה”ה” מבואר דדין א’ שוה לשניהם, בין קודם שמכר ובין לאחר שמכר, אם מרחם המוכר פטור, והדרא קושיא לדוכתה, מה בין המוכר לאחר, וע”ש דכתב לתקן את הנוסח ובמקום “דה”ה” יש לכתוב ואפשר דהוא ביום המוכר וכו’, וע”ש שהאריך בזה והעלה דעיקר החילוק הוא בין מרחן קודם שמכרן לישראל, לבין מרחן לאחר שמכרן לישראל דהוי כשלוחו, ואה”נ שגם אם המוכר עצמו שמרח אחרי שמכר לישראל חייב, דהוי כשלוחו. דאחר שנעשה ממון ישראל אין חילוק בין המוכר עצמו לגוי אחר, עכ”ד. ואחר המחילה מהדר”ג א”צ בכל האריכות הזו, כי דברי מרן ז”ל פשוטים וברורים, וכל מה שהאריך לבאר בזה, הן הן הדברים שכתב מרן ז”ל בקיצור נמרץ, ותלה את כל החילוק בין זה שהמוכר מרח קודם שמכר לישראל, וע”כ לא שייך בזה לומר שמרח בשליחות הישראל. וכמו שפרשתי לעיל.

י. גוי שמרח בשליחות ישראל:

ומ”ש הראב”ד שאם מירחן עכו”ם בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו, ומרן ז”ל כתב דאין שליחות לגוי, ראיתי בברכ”י (סימן של”א אות ו’) בשם מהר”ם מזרחי בשו”ת פרי הארץ ח”ג כ”י (יו”ד סימן ה’), שהפליא לתמוה על מרן ז”ל דהוא גופיה בב”י לעיל סימן קס”ט העלה להלכה דיש שליחות לגוי לחומרא, ומה מקשה על הראב”ד, והאריך ובסוף כתב שהיא תמיהא נשגבה על מרן. וגם הפר”ח בהגהות רמ”א כתב על הכ”מ הנז’, דאיברא דאין שליחות לגוי מן התורה אפילו לחומרא כדאיתא בב”מ (ע”א) אבל מדרבנן יש שליחות לחומרא כמ”ש הה”מ פ”ה דמלוה דין ד’. עכ”ל. ומרן החיד”א ז”ל כתב דמדכתב מרן, ויש לגמגם ולא הקשה עליו שדבריו היפך הדין דאין שליחות לגוי, נר’ מזה דפשוט לו למרן ז”ל דיש שליחות לגוי לחומרא, רק שהראב”ד כתב בפשטות דשלוחו של אדם כמותו, ומשמע מזה דמן התורה קאמר, ע”כ כתב מרן דיש לגמגם בדבריו, דאין שליחות לגוי, כלומר כלפי מ”ש בפשיטות דיש שליחות לגוי, לזה כ’ דאין שליחות לגוי, ואיברא דלחומרא מדרבנן יש שליחות לגוי, וזהו גמגום בלשון בלבד ולא בעיקר הדין. וגם בלשון הוא רק גמגום, די”ל דגם הראב”ד פשיטא ליה דאין שליחות, רק כוונתו שיש שליחות לחומרא רק לא רצה להאריך, ומיהו גמגום יש בדבר, דבמקום שכתב, דשלוחו של אדם וכו’, היה לו לכתוב דהוי שלוחו לחומרא. ולכן גמגם בו מרן ז”ל. עכתד”ק דהחיד”א ז”ל.  ונתתי שמחה בלבי שגם אני הבנתי דברי מרן ז”ל קרוב לזה הפירוש ת”ל ית’.

וראיתי כעת להגר”ע הדאיה ז”ל בתשובה הנז’ , שדן בדבר זה אם הראב”ד אמר כן מדין תורה או מדרבנן, ולא זכר ש’ר את דברי מרן החיד”א הנז’. ואולם הביא שם את דברי הפר”ח הנ”ל שהובאו בשער המלך (הל’ תרומות פ”א הי”א). והשע”ה כ’ על הפר”ח, דאין נראה לומר שהראב”ד התכוין לחייב בשליחות הגוי מדרבנן, דלדעת הראב”ד בהל’ מעשר (פי”א הט”ו) ששם פסק הר”מ שאם

הפקיד  ישראל פירות מתוקנין אצל גוי פטורים, שאפילו החליפם הגוי פטורים דדיגונך אמר רחמנא וכו’. והראב”ד בהשגתו שם כתב, חייבין מדבריהם. גם אם היה מתחלתו של הגוי ומירחן הגוי חייבים מדבריהם. ומה צ”ל דאם עשה הגוי בשליחות ישראל חייבין מדבריהן. אלא בע”כ צ”ל דמ”ש הראב”ד, אם מירחן הגוי בשביל ישראל חייב, היינו מן התורה. ושפיר קשיא ליה למרן ז”ל דהא קי”ל אין שליחות לגוי, דמהתורה אפילו לחומרא אין שליחות. ובאמת היא קושיא גדולה גם על דברי מהר”ם מזרחי ז”ל שהובא בברכ”י הנ”ל, וכן קשה נמי על מסקנת הברכ”י, דר”ל שגם הראב”ד לא התכוין לומר דיש שליחות לגוי ממש, אלא להחמיר והיינו מדרבנן, דמהתורה אין שליחות לגוי כלל ואפילו לחומרא. ואיך אפשר לומר כן כשדעת הראב”ד ז”ל ברורה, דגם בפירותיו של גוי ומירחן הגוי חייבין מדבריהם, כשגדלו בא”י.

מתרץ קושית שער המלך על הפר”ח:

וראיתי להגר”ע הדאיה ז”ל באותה תשובה שכתב לתרץ, דצ”ל דכאן היה סבור הראב”ד ז”ל, שאין לחייב מדבריהן אלא כשמרח בשליחות ישראל דוקא, ובהגהותיו (בהל’ מעשר ספי”א) הדר ביה וחלק על הרמב”ם, ופסק דבכל גוונא חייב מדרבנן. עכ”ד. ובאמת זה דוחק גדול. ולענ”ד היה נראה לומר דמ”ש הראב”ד ז”ל בהל’ מעשר שדיגון הגוי חייב מדבריהם, הוא רק כשחיוב תרו”מ הוא מן התורה, ולא בזה”ז שכל חיוב תרו”מ הוא דרבנן דוקא. והטעם הוא משום דחיוב זה שכתב הראב”ד ז”ל הוא גזירת חכמים משום בעלי כיסים. [דבמנחות (ס”ו ע”ב) אמרו מירוח הגוי אי פוטר תנאי הוא, דתניא תורמין משל ישראל וכו’ דברי ר”מ ורבי יהודה, רבי יוסי ור”ש אומרים תורמין משל ישראל וכו’, ולא משל כותים ושל גויים על של ישראל. בעי רבא גלגול הגוי מאי, הדר אמר רבא מ”ד מירוח הגוי פוטר, גלגול הגוי פוטר, וכו’. איתיביה ר”פ גוי שהפריש פטר חמור וכו’, ועוד איתיביה רבינא חלת הגוי וכו’, והא האי תנא דאמר מירוח הגוי אינו פוטר, גלגול הגוי פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין. ופירש”י, כלומר לעולם הא דקתני לגבי חלה גלגול פוטר, הנך תנאי הוא דפטרי במירוח, והא דקתני לעיל, הא תרומתו אסורה מדרבנן, הויא משום גזירה משום בעלי כיסים, עשירים שלוקחים תבואה מחמרים, ואי שרית ללוקח מן הגוי שלא יעשר דמירוח הגוי פוטר, אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פטור, ל”א משום בעלי כיסים שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות, ויקנוהו לגויים וימרחוהו גוים ומפקע ליה ממעשר עכ”ל. וכתב מרן ז”ל בכ”מ (פ”א מהל’ תרומות הי”א), דמשמע ליה להרמב”ם ז”ל להלכה דאין לחייב מירוח גוי כשהיה של הגוי, דר”פ ורבינא פליגי על רבא ולית להו גזירת כיסין, והלכה כוותייהו דבתראי נינהו. ועוד דאיכא למימר דגם רבא לא גזר אלא כשהיה מתחלתו של ישראל וכלשון שני דרש”י, אבל כשמתחילה היה של גוי לא גזר. אבל הראב”ד ז”ל חולק על זה, וע”ש. נמצא דלדעת הראב”ד ז”ל גם בשהיו של הגוי שייכת גזירה זו דבעלי כיסים וע”כ חייבין מדרבנן.] ויש מקום לומר דרק בזמן שהיה חיוב מעשר מן התורה, הוא דגזרו במירוח הגוי אטו בעלי כיסים, אבל בזה”ז שכל החיוב מדרבנן בלבד, י”ל דיודה הראב”ד ז”ל דבזה לא גזרו, דהוי כמו גזירה לגזירה. ובאמת כן ראיתי לרבינו המבי”ט ז”ל ח”ב (סימן קצ”ו דף י”א טור ג’). הוב”ד בתשובת הגאון מוהרא”ז מלצר ע”ה, שבכרם ציון על תרומות ח”ב (עמוד קל”ד) בסוף תשובה א’ של הגאון הנז’, שכתב כן בדעת הרמב”ם ז”ל שכתב (הל’ תרומות סוף ה”י) דאם גדלו אצל ישראל עד להבאת שליש ואח”כ מכרן לגוי, והוא מרחן חייבין מדבריהם, וכתב המבי”ט ז”ל דבזה”ז שכל התרו”מ הם מדרבנן, אם מרחן גוי פטור לגמרי. וע”ש. ופשוט דלפ”ז גם מ”שּ הראב”ד ז”ל דמירוח גוי חייב מדרבנן, הוא רק בזמן שחיוב תרו”מ הוא מן התורה, אבל בזה”ז שכל חיוב תרו”מ הוא מדרבנן אין מירוח הגוי חייב אפילו מדרבנן, אלא שבהשגותיו ע”ד הרמב”ם שמדובר מעיקר הדין, כתב הראב”ד ז”ל דמירוח הגוי נמי חייב מדבריהם, אבל באותו מעשה שקנו חטים למצות וכו’ דזה הלכה למעשה, ואיירי בזה”ז שאין חיוב דרבנן על מירוח הגוי, והיינו צריכים לפוטרם לגמרי מתרו”מ, ע”כ חידש הראב”ד ז”ל שחייבים מדרבנן מדין שלוחו כמותו.

דאע”ג דאין שליחות לגוי מה’ת, מ”מ יש שליחות לגוי מדרבנן לחומרא וע”כ יש להחמיר ולחייבם במעשר מדבריהם. ומרן ז”ל ג”כ הבין דבריו לנכון דרק מדרבנן קאמר, וע”כ לא דחהו רק גמגם בדבריו וכמ”שּ מרן החיד”א ז”ל הנ”ל.

יש שליחות לגוי לחומרא:

והעולה מדברי הפר”ח ומהר”מ מזרחי ומרן החיד”א ז”ל, דגם לדעת מרן ז”ל, אם אמר ישראל לגוי למרח לו תבואתו, ומרחן בשליחותו, אע”ג דאין שליחות לגוי, מ”מ חייבים מדבריהם, דמדרבנן אמרי’ שיש שליחות לגוי לחומרא. ואע”ג דבלא”ה בנ”ד יש חיוב דרבנן אפילו מרחן הגוי, דהרי פירות דנ”ד גדלו אצל ישראל, וגם להרמב”ם אם רק הביאו שליש אצל ישראל, אפילו מירחן גוי חייבין מיהא מדרבנן. מ”מ הנה לדעת המבי”ט ז”ל דין זה הוא רק בזמן שנוהג דין תרו”מ מדאורייתא, ולא בזה”ז, אבל השתא שמינהו לגוי למרח ברשותו, לכ”ע יש חיוב מדרבנן מדין שליחות. וכנ”ל.

אלא שראיתי להגאון ישכיל עבדי שם, שכתב, דאפי’ דקי”ל יש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן, מ”מ בהפרשת תרו”מ לא מחמירים בזה, דהויא חומרא דאתי לידי קולא, דאתו לאפרושי מנייהו על דבר שחיובו מן התורה, והוי כמו מפטור על החיוב, דבזה פטור מן התורה, וכן להיפך נמי. ולא אמרו להחמיר בשליחות הגוי אלא ברבית וכדומה, אבל בתרו”מ אפילו מדרבנן ל”א דיש שליחות לגוי, דהיא חומרא דאתי לידי קולא. ואולם המעיין בדבריו יראה דהוא ז”ל גופיה התקשה בסברא זו, והוצרך לחלק בזה בין דעת הרמב”ם לד’ הראב”ד, דלהראב”ד לא אמרינן סברא זו דאתי לידי קולא, דהוא חולק על הר”מ וס”ל דאפילו בקרקע הגוי ומרחן הגוי חייבים מדרבנן, הרי דלא חיישינן שמא יפרישו מנייהו על פירות אחרים, ושוב כתב לחלק דשאני פירות הגוי דמידע ידעי דאין חיובם אלא מדרבנן ולא אתי לאפרושי מנייהו על אחרים, משא”כ פירות ישראל שקנה אותם מהגוי ומירחן הגוי אם נחמיר בהם מדין שליחות לחומרא, יש מקום שיטעו בהם ויפרישו מהן על אחרי’ או להיפך. וע”ש בדבריו. וגרם לו זה כדי לבאר קושית מרן ז”ל בכסף משנה שהקשה על הראב”ד דאין שליחות לגוי, ואשתמיטתיה דברי מרן החיד”א ז”ל בברכ”י שביאר דברי מרן בטוטו”ד. וא”צ לחילוקים הללו, והעיקר כדברי כל גדולי האחרונים הפר”ח וסיעתיה דרבנן החמירו בזה ולא חיישינן דאתי לידי קולא, דכמה וכמה דינים דרבנן נאמרו בתרו”מ ולא חששו לחששא זו.

יא. דעת מחנה אפרים בפועל גוי:

וידועים דברי הגאון מחנה אפרים בהלכות שלוחין (סימן י”א) שנשאל במי שרוצה לתקן מעקה ע”י אומן גוי אם יברך עליו, והעלה דיד פועל כיד בעה”ב ממש, יותר משלוחו, דשליח אינו יכול לזכות לבעה”ב במקום דחב לאחרים מה שאין כן פועל גופו קנוי לב”ה לגמרי ועדיף משליח. [ולמד את זה מב”מ (י’ ע”א) דס”ל לר”נ דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו. ואותביה מהשוכר את הפועל לעשות עמו במלאכה דמציאתו לבעה”ב, ומשני שאני פועל דכידו של בעה”ב דמי ע”כ. והעלה שם דפועל שנשכר לכל מלאכת בע”ה אפי’ למציאה כשמגביה מציאה זכה בה בע”ה אפי’ לא התכוין לזכות בה לבעה”ב, אבל שליח אפי’ למ”ד שיכול לזכות לבע”ה מ”מ בעי’ שיתכוין לזכות לו] וכתב שכן ראה בת’ הרשב”א ז”ל החדשות, וה”ט דשכירות ליומיה ממכר הוא, וכמ”ש הריטב”א ז”ל בחידושיו, ודמי לעבד כנעני דאמרי’ בפ’ השואל ( צ”ו ע”א) אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו, תבעי למ”ד שלוחו של אדם אינו כמותו, ה”מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו, ומסיק מסתברא יד עבד כיד רבו, וה”נ יד פועל כיד רבו, וכתב שכעי”ז כ’ מהרש”ך ז”ל באפוטורופוס של יתומים דידו כידם יע”ש, ואחרי זה הביא המח”א ז”ל את דברי הראב”ד שבארחות חיים הנ”ל, וכתב דלכאורה היה נראה דהראב”ד ז”ל איירי כשמרחן ע”י פועלים גויים דנהי דאין הגוי נעשה שליח, מ”מ פועל שאני דידו כבע”ה וכאילו מרחן בע”ה בעצמו. וכתב שכן משמע בירושלמי פאה על המשנה דקצרוה עכו”ם

ה”ז פטורה משום דקצירך אמר רחמנא, ולא קציר כותים, ואמרו עלה דאם קצרוה פועלים כותים ה”ז חייבת. ולפ”ז י”ל דאם שכר פועל לתקן המעקה ה”ז מברך עליו דחשיב כאילו הוא עצמו עשהו. עכ”ד.

וע”ש במח”א שכתב עוד דהא דאין שליחות לגוי הוא רק במידי דבעי שליחות כגון תרומה, אבל לא במידי דלא בעי שליחות, והזכיר ד’ הרשב”א שכתב דמהני טבילה לכלי שטבלו גוי. וכתב, ואפשר שזהו טעמו של הראב”ד ז”ל שכתב דשלוחו כמותו, דבזה לא אתמעיט משליחות, וע”ש.

והנה לדברי הרב מחנה אפרים ז”ל עולה דהראב”ד מחייב בזה מן התורה או מטעם דשאני פועל שידו כיד בעה”ב ממש, וחשיב מירוח של ישראל. או מטעם דבדברים כאלו שא”צ שליחות לא התמעט הגוי משליחות כזו, ושפיר אמרינן ביה שלוחו כמותו. וא”כ עולה דמרן ז”ל חולק ע”ז לגמרי, וס”ל דגם באופנים אלו אמרינן דאין שליחות לגוי. והלם ראיתי להגאון מהרי”ט אלגזי ז”ל בבכורות (פ”ד אות נ’) שהביא דברי מחנ”א הנז’, (ובדף כ”ג ע”א טור א’ ד”ה ואולם לפענ”ד) כתב דרבים מהפוסקים חולקים על זה והאריך להוכיח מהתוס’ בגיטין (פ”ב) שכתבו לפי שאינן בתורת גיטין וקדושין דס”ל דאפי’ ע”י עבד שלה לא מתגרשת מדין שליח קבלה, ולא אמרי’ יד העבד כידה. וכ”כ ריא”ז שם, וכ”נ מסתמיות כל הפוסקים, וע”ש במה שחילק לדחות ראיות המחנ”א. וכתב בזה”ל, כיון דלרוב הפוסקים נר’ דס”ל דבדבר שהעבד והפועל גופייהו פסולים לשליחות, אינם נעשים שליח אפילו לרבם, וא”כ בעושה מעקה ע”י פועל גוי, לא חשיב כאילו עשה הוא עצמו, כיון דאין שליחות לגוי. עכ”ל.

יב. הירושלמי בפאה וביאורו:

אלא דעדיין קשה מירושלמי פאה (פ”ב מ”ז) דתנן קצרוה גויים פטורה. ואמרו בירושלמי, דוקא שקצרוה לעצמם, אבל אם קצרה ע”י פועלים גויים חייבת דקרינן בה ובקוצרכם, וכ”כ הרמב”ם ור”ש ורע”ב ז”ל בפירוש המשנה שם. וכ”פ הרמב”ם להדיא בהל’ מתנות עניים (פ”ב ה”י) ע”ש. וש”מ דפועל גוי נמי ידו כיד בעה”ב. ועלה בדעתי הקטנה דאולי בפאה לא דקפיד רחמנא אלא שיקצור מדעתו ולא שיקצור בעצמו דוקא. דרק בדיגון הוא דפקיד רחמנא אדיגונך דוקא. ויש בזה גם סברא שהדיגון שעל ידו חלים על התבואה מצות הפרשת תרו”מ. בזה אמרה תורה שאין מצות אלו חלים, אלא כשנגמרה מלאכתן ע”י ישראל. (דיש בזה קצת קדושה של תרומה וכו’), אבל פאה שהיא ממתנות עניים, אין ענין שיקצור בעצמו, אלא די שיקצרוה לדעתו ולרצונו. ומצאתי תנא דמסייע לי בזה מדברי הפר”ח שבתוס’ רעק”א ז”ל שם, וז”ל מסתברא דגם שאינם פועלים שלו, כל שקצרוה לצורך הישראל גם בלא ידיעתו חייב בפאה. וכו’ עכ”ל. והוא סיוע גדול לאמור בס”ד. שוב מצאתי הדבר כמו מפורש במשכנות הרועים (מע’ פ’ אות ל”א, בדף רב”ע ע”א ד”ה וראיתי) שכתב בשם הרב חזון נחום ז”ל על פאה שם, דאם קצרוה פועלים גויים לישראל חייבת, דכיון שהוא מדעת בעלים, ובקוצרכם קרינן ביה, אע”פ שאין שליחות לגוי. וכתב המשה”ר דשפתיו ברור מללו דרחמנא תלי במה שנקצר מדעת בעלים חייבת ולאו מתורת שליחות, ולאו מתורת פועל. ובהכי אזדא לה ראית מהרשד”ם ז”ל וע”ש. והן הן הדברים שכתבתי לעיל בעוניי ת”ל. (אלא שלהלן סוד”ה ומ”ש עוד הרב ז”ל, נראה מדבריו שמפרש לד’ הרב חזון נחום ז”ל קצת אחרת ממ”ש כאן. והעיקר כמ”ש כאן שגם בסוף דבריו חזר וכתב כמו שכתב כאן וכדלהלן.)

ועוד יש להוסיף דיש פוסקים שפירשו, שכל החיוב דפאה שנקצרה ע”י פועלים גויים הוא רק מדרבנן, מדין דיש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן, וכמ”ש המשנה ראשונה בפאה שם. והשוה את זה לגזירת בעלי כיסין. ועפ”ז ג”כ אין ראיה מזה שיד פועל גוי כיד בעה”ב. שו”ר במשה”ר שם (דף רב”ע ע”ב בשם חזו”נ כ”י, שפירש כן בירושלמי פאה הנ”ל, וגם בדברי הרמב”ם ז”ל בהל’ מתנו”ע (פ”ב ה”י), וכתב עליו משה”ר, ש”מ דס”ל דאין יד פועל גוי כיד בעה”ב. עוד פירש דהרב חזו”נ ז”ל האריך בזה, לומר דגם למאן דפליג אסברת ר”ח ורש”י, וס”ל דלא אמרינן יש שליחות לחומרא (בפרק א”נ), מ”מ מודה הכא דקנס קנסוהו חז”ל כדי שלא יפקיע ממנו מצות תרו”מ. וע”ש.

וכבר כתבתי דלפי פירושו של המח”א גם מרן ז”ל חולק על הדין הזה, וס”ל דלא מהני מירוח הגוי לחייב אפי’ שהפירות של ישראל והוא פועל של ישראל או שלוחו בכל גוונא פטור. ועתה הוסיף מהרי”ט אלגאזי ז”ל דרוב הפוסקים חולקים על המחנ”א בזה, ויש להוסיף שכן נראה מדעת הפר”ח ומהר”ם מזרחי ז”ל ומרן החיד”א ז”ל בברכ”י הנ”ל, שגם בכה”ג אמרי’ דאין שליחות לגוי מן התורה, ורק מדרבנן יש להחמיר בזה.

וכעת ראיתי בתשובת הרב ישכיל עבדי הנז’, שהקשה ע”ד המחנ”א איך אפ”ל בדברי הראב”ד ז”ל שהוא מדין פועל, והראב”ד קרא בחיל דשלוחו כמותו, ולדברי המחנ”א פועל עדיף משליח והו”ל לומר יד פועל וכו’. ואעיקרא דהראב”ד לא הזכיר פועל כלל, ומשמע מדבריו דאיירי בשליח ולא בפועל. [וכעת ראיתי להרב משכנות הרועים (דף רע”ג ע”א) ד”ה הדרי שגם הוא העיר על הרב מחנ”א כעי”ז.]

וכן הביא שם שהרב שער המלך דחה לד’ המחנ”א ממ”ש בב”ק (נ”א ע”א) בור של שני שותפין היכי משכחת ליה, אי דשוו שליח אין שליח לדבר עבירה, והרשב”א ז”ל שם הקשה נימא דעשו שליח גוי ותירץ דאין שליחות לגוי. ולהמחנ”א נימא בפועל גוי דידו כיד בעה”ב, אלא ודאי דגם פועל גוי אין ידו כבעה”ב. והרב ישכי”ע ז”ל שם (אות י”ב) תירץ קושיא זו ויש מקום לשאת ולתת בדבריו ז”ל ואכמ”ל דבלא”ה גם הוא העלה דלא משמע כן מהראב”ד ז”ל.

אלא דמ”ש הרב ישכי”ע שם (אות י”ג) שאם היה הגוי שכור אצלו אפשר דגם מרן יודה דהפירות חייבין ביד פועל כבעה”ב וכמ”ש המחנ”א, אינו נראה לענ”ד, דהמחנ”א מפרש בדעת הראב”ד ז”ל דאיירי בפועל, וע”ז גופיה כתב מרן ז”ל דאין שליחות לגוי, כלומר דאינו מודה לו גם בזה. וכאמור רוה”פ חולקים על המחנ”א וכמ”ש מהרי”ט אלגאזי ז”ל בפירוש, וכן נראה מכל גדולי האחרונים הנ”ל.

יג. דעת הרמב”ם במירוח פועל נכרי:

ועוד נראה לענ”ד שכן נראה בפשיטות מדברי הרמב”ם ז”ל (בפ”א מהלכות תרומות הי”ג) שכתב, וכן הגוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד גוי אינן חייבין אלא מדבריהן. ומשמע דבכל אופן שהגוי מרח פטורים, בין אם עשה כן מדעתו ובין אם הישראל אמר לו והוא שלוחו, ובין שהוא פועל שלו בכל גוונא פטורים דדיגונך אמר רחמנא ולא דיגון עכו”ם, ואם איתא לדברי המחנ”א, הו”ל להרמב”ם ז”ל לבאר דבריו היטב כדרכו בקדש ולא להניח מקום לטעות בהם, ובפרט דמסתמות הדברים עולה שבכל גוונא  פטורים. וכ”נ גם מהלכה י”ד שם, וכן נמי בש”ע (סי’ של”א ס”ז) שכתבו, מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות. ומירחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבים בתרו”מ, וכו’ עכ”ל. והדבר הוא כמו מפורש כמה פעמים בדברי מהר”י קורקוס ז”ל שהובאו בדברי מרן הכסף משנה ולא העיר בהם כלל.

דעות הפוסקים החולקים על מחנ”א:

וכ”נ מהב”ח בסימן של”א (דף רע”ו ע”א) ע”ד הטור שכתב אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך, וכתב הב”ח דמ”ש דיגונך ולא דיגון גוי הוא בפירותיו של נכרי, אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל, אין הנכרי עושה אלא מלאכה אצל ישראל וחייב לעשר. וכתב דבזה חולק רבינו על הרמב”ם ז”ל שכתב וכן נכרי וכו’. עכ”ל. ומסתמיות הדברים עולה דהרמב”ם פוטר במירוח הגוי בפירות ישראל בכל גוונא גם בפועל.

וכ”נ להוכיח מתשובת מהריט”צ ז”ל (סימן ז’) שדן בפועלים יהודים שעשו דבש מענבים של הגוי ברשות הגוי, והאריך במו”מ של הלכה כיד ה’ הטובה עליו, והעלה לפוטרן מתרו”מ משום דלא מהני דיגון של ישראל אלא כשמדגן פירות שהם שלו. ואם איתא לדבר המחנ”א, הו”ל לפוטרם גם להחולקים וס”ל דמירוח ישראל מחייב אפי’ בפירות של גוי, דשאני הכא שהם פועלים של הגוי ויד פועל כיד בעה”ב, והו”ל מירוח של גוי. א”ו דפשיטא ליה להרב מהריט”צ ז”ל דאין חילוק בין אם הוא פועל או לאו, ואין נ”מ בזה לענין המירוח.

עוד ראיתי בסה”ב משכנות הרועים (מערכת אות פ’ אות ל”א) שהאריך הרחיב בדין פועל דקי”ל דידו כיד בעה”ב, כמ”ש בב”מ (דף י’ עא, וי”ב ע”ב) ובח”מ (סימן ע”ר ס”ג). ועיין שם להלן (בדף רע”א ע”ב טור ב’ ד”ה ועדיין יש לברר) שדן בפועל גוי אי אמרינן ביה נמי דידו כיד בעה”ב או לאו. ותלה את זה בפלוגתא דרבוותא, שהשטמ”ק בב”מ (י’ ע”א) כ’ בשם גליון התוס’ וז”ל, ועוד דר”י הכהן אומר דרבא פריך ליה מפועל דהוי שלוחו של בעה”ב וכו’ עכ”ל. ומשמע דפועל לא עדיף משליח וממילא בגוי דאינו בתורת שליחות גם אם הוא פועל אין ידו כבעה”ב. אבל מעליות דרבינו יונה ז”ל  נראה דגם פועל גוי ידו כיד בעה”ב. וע”ש שכתב שכ”נ מהתוס’ והרא”ש ז”ל, אבל מרש”י ורשב”ם הוכיח להיפך.

עוד הביא ד’ מהרשד”ם ז”ל חח”מ (סימן שע”ו) בהחזיק קרקע שיש בה עפרות זהב על ידי פועלים נכרים שעובדים לו שם, ופשיטא ליה דהויא חזקה גמורה, ואפילו שאין שליחות לגוי, כיון דכ”ע הכי עבדי דפרעי לגויים החופרים וכו’, וכמ”ש רע”ב (בפ”ב דפאה מ”זּ) דתנן קצרוה גויים פטורה.וכו’  והרב משכנות הרועים הק’ על מהרשד”ם דמתחילת דבריו משמע דס”ל דפועל גוי לא אמרינן דידו כיד בעה”ב, שכתב דלאו מתורת שליחות אתינן עלה, אלא כיון דכ”ע הכי עבדי ומשמע שהוא מתורת סטומתא כמו בח”מ (סי’ ר”א), והדר מייתי מפאה דמשמע דיד פועל כבעה”ב אפילו הוא גוי. ולעומת זה הביא דברי הרב חזון נחום ז”ל כ”י שכתב בפאה שם, אבל אם קצרוה לישראל דהיינו מדעת בעה”ב, ומשמע דפועל גוי אין ידו כיד בעה”ב. וע”ש שכתב ע”ד הרב מחנ”א ז”ל דזה תלוי במחלוקת דאשלי רברבי כהנ”ל, ובסו”ד (שם דף רע”ג ע”א סוד”ה עו”כ הרב שע”ה, כתב בזה”ל, איך שיהיה בפועל גוי אי אמרינן דידו כיד בעה”ב, לא אתברר, דלדעת הרב חזון נחום והר’ שעה”מ ז”ל, פשיטא להו דלא אמרינן, והרב מחנ”א ז”ל שם ובהל’ קנין חצר (סימן ט”ו) לא החליט לומר דהוי כידו כמו שיראה המעיין ואתה תחזה. עכ”ל.

והרווחנו בזה עוד דלדבריו ז”ל גם להרב מחנ”א לא מוחלט לומר שיד פועל גוי כידו של בעה”ב, ומאחר ורבים חולקים עליו בודאי דלא נניח למילתא דאינה מוחלטת בידי הרב מחנ”א מפני רוב הפוסקים דהחליטו שאין יד פועל גוי כיד בעה”ב.

עוד ראיתי לרבינו השדי חמד (מע’ הכללים מע’ אלף אות קמ”ו, כרך א’ עמוד 46 ) שהביא דברי הרב מחנ”א הנז’, והאריך בדברי האחרונים החולקים בזה ע”ד הרב מחנ”א ז”ל ומכללם הגאון שעה”מ בהל’ תרומות (פ”א הי”א), וערך השלחן חא”ח (סימן ש”ז אות יו”ד), והשו”מ ח”ב (סימן ק”י) הגם שכתב ליישב קושית הרבנים הנז’ מב”ק (נ”א) מ”מ הקשה עליו מגיטין (כ”ג) כיע”ש ודחה דבריו. ובסימן ס”ט וסימן ע’ כתב דהאחרונים דחו סברת הרב מחנ”א, עוד הביא ד’ מרן מוהרי”ט אלגזי ז”ל (הנ”ל) שגם הוא חולק על הרב מחנ”א (וע”ש בזה), וגם הרב חקרי לב ח”ב (יו”ד דט”ו) חולק על הרב מחנ”א, וע”ש עוד שתמה על איזה אחרונים שפסקו כהרב מחנ”א ולא שתו לבם לדברי החולקים עליו. והזכיר לדברי מוהרש”ק ז”ל בשיורי טהרה (בקונטרס תיקון עולם ד”ט ע”א) שכתב דהמחנ”א הוא מגדולי חכמי הספרדים, ואין לדחות דבריו בגילא דחיטתא. וע”ש עוד מדברי האחרונים, והזכיר ד’ שו”ת בית שלמה חא”ח (סימן פ”א) בשם נה”מ (סי’ פק”ח) שסובר כהרב  מחנ”א, והחמיר עפ”ז בנידונו לענין חמץ שעבר עליו פסח, והשד”ח כתב עליו, ואילו ראה אמבוהא דספרי הנ”ל החולקים על סברת הרב מחנ”א, לא הוה חייש בנדונו, כיון שחמץ שעבר עליו הפסח הוא דרבנן, כדאי הם לסמוך עליהם, ולומר דגם בפועל אין שליחות לגוי. וע”ש עוד מזה.

ועיין עוד להשד”ח ז”ל במערכת האלף כללים בפאת השדה (כרך א’ עמוד 249 )  (אות ע”ח ד”ה ועל מה שכתבתי וכו’) שהאריך מאד בזה בדברי חכמי זמנו ע”ה ע”ש ותרוה נחת ממשא ומתן של תורה.

מסקנת הדברים בפועל נכרי:

נמצא דדעת רוב הפוסקים הוא דגם בפועל אמרינן אין שליחות לגוי, והרב מש”ה כתב שגם הרב מחנ”א ז”ל גופיה לא החליט בזה. וכתב כתבתי שכן יש להוכיח מהרמב”ם והשו”ע ומהב”ח, ושכן מבואר מדברי מהריט”צ ז”ל וכנ”ל. ובפרט שכל דין תרו”מ בזמנינו הוא רק מדרבנן בלבד, ע”כ בודאי דאין לנו להחמיר בזה נגד רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים. וכנראה שזוהי סברתם של הגרבצ”ע והגרצ”פ פרנק ז”ל (הנ”ל) דדנו גם על פועלים גויים, ונו”נ אם הולכים אחר הממרח בפועל או אחר בעה”ב, ולא העלו על דל שפתם הענין של יד פועל כיד בעה”ב. ועיין עוד בדברי מרן החזון איש ז”ל בהל’ דמאי (סימן י”ב אות י”ט) שכתב, שאם מרח ישראל ע”י פועלים נכרים מיקרי מירוח נכרי לדעת הרמב”ם ז”ל ע”ש. הרי דפשיטא ליה דאין נ”מ בין פועל ובין שליח, אלא בכל גוונא חשיב מירוח הגוי, ופטור להרמב”ם ז”ל.

ע”כ נלע”ד דגם בממרח ע”י פועלים גויים חשיב מירוח של גוי ופטור לדעת הרמב”ם ז”ל וסיעתו. ורק אמנם יש מקום לחייב מדרבנן מצד דיש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן, וראיתי בשדי חמד בכללים מערכת האלף אות רנ”ו (כרך א’ עמוד 66) שדן במה שאמרו יש שליחות לחומרא אם הוא מן התורה או מדרבנן ע”ש. ובאות רס”ב שם, דן אם הא דלחומרא יש שליחות לגוי הוא דוקא באיסורי רבית, או גם בשאר איסורין, וע”ש שהזכיר פוסקים רבים, דס”ל דלא החמירו אלא ברבית, ובין היתר כתב שבשו”ת בית שלמה או”ח (סימן פ”א) כ’ דמתשובת הרא”ש ז”ל (כלל ק”ח), והריב”ש ז”ל (סימן ש”ה) משמע דדוקא באיסור רבית החמירו, אבל מרש”י שבת (קנ”ג) ובסוף פ”ק דע”ז ותוס’ שם נראה דגם באיסור שבת אמרינן כן, ובשו”מ (סימן ס”ט) בשם הב”מ (סי’ ה’) כ’ דגבי שבת לא שייך לומר יש שליחות לחומרא, דמ”מ גופו נח. וע”ש. ועי”ל מ”ש בזה בשם הרב ישכיל עבדי ז”ל.

יד. יש להחמיר במירוח הגוי מדין שליחות:

אך מ”מ נראה שהעיקר בזה, כמו שהעלו הפר”ח והרב פרי הארץ שמדרבנן מיהא חייבים במעשר, ומרן החיד”א ז”ל הסכים על ידם, ופירשו שכן הוא דעת מרן ז”ל גופי’ בכסף משנה וכנ”ל. ובנדוננו דמיירי בפירות שגדלו אצל ישראל דבלא”ה חייבים בתרו”מ מדרבנן משום גזירת כיסים גם להרמב”ם ז”ל, וכמ”ש לעיל. ואע”ג שדעת המבי”ט ז”ל דבזה”ז שכל דין התרומה ומעשר אינו אלא מדרבנן, יש לפטור מירוח הגוי לגמרי, ולא חייבו הרמב”ם ז”ל אלא מעיקר דינא בזמן שהיה דין מעשר מן התורה. [וגם מצדד דבזה”ז י”ל דיש קנין לעכו”ם בא”י להפקיע מתרו”מ כמו בסוריא. וכתב הגרא”ז מלצר ז”ל שכן ד’ הגר”א ז”ל ביו”ד (סימן של”א) דנוטה לדעת סה”ת דבזה”ז יש קנין. וע”ש.] מ”מ בזה שיש גם שליחות של הגוי, דרבים כן שלמים סברי דחיישינן לחומרא לפחות מדרבנן  (ויש שחשו לה גם מדאורייתא). ובלא”ה הנה דעת רש”י בגיטין (י”ח ע”א) דמירוח הגוי אינו פוטר אלא בפירות שהן שלו בשעת מירוח, וכן למדו האחרונים בדעת התוס’ ושאר ראשונים בבכורות (י”א ע”א) הנ”ל, ואע”ג דהעיקר בזה כהרמב”ם ז”ל ובפרט שדעת הרמב”ן והרשב”א והריטב”א ז”ל סברי שהולכים רק אחר הממרח בפועל, וכדמשמע מדבריהם על מסכת קידושין (מ”א ע”ב), וכמ”ש הגרצ”פ ז”ל (בהר צבי זרעים ח”א סי’ י”ז אות ג’ ד”ה ובאמת) וע”ש. וכ”כ גם הקה”י ז”ל בזרעים (סי ‘ ט’) בתחילת דבריו יע”ש. ובפרט שכ”כ מהר”י קורקוס, וכן דעת מרן ז”ל בכ”מ וגם בש”ע פסק כן, וכן עולה גם מפסקו של מהריט”צ ז”ל ועוד, מ”מ בזה שיש גם שליחות הגוי, ויש שסוברים שבפועל גם בגוי, אמרינן דידו כיד בעה”ב, וגם שגדלו ברשות ישראל לגמרי נראה דלכה”פ יש לעשרן מדרבנן, וכן עיקר.

[ואע”ג דיש מקום לדון מצד ס”ס ובפרט בזה”ז דכל דין תרו”מ הוא רק מדרבנן, והוא לז”ג על רבים מאב”י ואכמ”ל עוד]

הכלל העולה מכל האמור:

א) העיקר בדעת הרמב”ם והש”ע דמירוח גוי פטור ואפילו שהפירות הם של ישראל. ומיהו אם גדלו עד שליש אצל ישראל, אפילו מירחן גוי חייבים בתרו”מ מדבריהם. [ודעת המבי”ט דבזה”ז פטורין גם מדרבנן.]

ב) מירוח ישראל אינו מחייב אלא בפירות של ישראל, וכשממרחן כדי לאוכלן בעצמו. (אבל ממרחן כדי למוכרן פטורים מה”ת וחייבים מדבריהם, כמ”ש הרמב”ם בהל’ מעשר פ”ב ה”א).

ג) פירות שגדלו אצל גוי בקרקע שקנה בא”י, וקודם המירוח לקחן ישראל ומירחן, חייבים בתרו”מ מן התורה. (ונותן תרומה גדולה לכהן, ותרומת מעשר מוכרה לכהן ומעשר ראשון מפרישו והוא שלו).

ד) קנה ישראל פירות מחוברין מהגוי, לפני שבאו לעונת המעשרות (שהוא שליש) ונגמרו ביד ישראל חייבין בכל. (ונותן תרו”מ לבעלים). ואם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות (בידי הגוי) וגמרן ישראל. מפריש כל התרו”מ. (ונותן לבעלים לפי חשבון, שאם גדלו שליש ביד הגוי ושני שלישים ביד ישראל, נותן ב’ שלישי תרו”מ לכהן, וב’ שליש מעש”ר ללוי, ומוכר לו השליש).

ה) פירות של ישראל שגדלו בשדה שלו, (או שקנה אותם מהגוי קודם שנמרחו), ומירח אותם גוי בשליחות ישראל, או מירחו אותם פועלים גויים ברשות ישראל, חייבים מדרבנן. דאמרינן יש  שליחות לגוי לחומרא מדרבנן.

ו) אין מעשרין מפירות שנתמרחו ע”י הגוי, (בין שהם פועלים, ובין שהם שליחים של ישראל) על פירות שנתמרחו ע”י ישראל. ואפילו בדיעבד לא מתוקן. 

ז) לאור האמור צריכים להזהיר למשגיחים בשוקים הסיטונאים, שיעשרו בכל הפירות של כל מקום לבדם מיניה וביה, דיש מקומות שהמירוח נעשה ע”י ישראל ויש ממרחין בידי גויים. [ואע”ג דמרן החזו”א (דמאי סימן י”ב או’ י”ט] מצדד להקל בדיעבד במקום הדחק בזה”ז שהתור”מ הם מדרבנן, ולסמוך על החולקים בזה על הרמב”ם כיע”ש. מ”מ לכתחלה גם החזו”א מודה שלא יעשו כן, ובפרט דאנו פוסקים בזה כהרמב”ם והש”ע].

זה הנלע”ד קלה כמו שהיא, ואל שד’ ינחנו בדרך אמת ויזכנו לביאת המשיח ובנין ביהמ”ק, ונזכה לקיים את כל המצות התלויות בארץ בשלמותן כדת וכדין בב”א. המצפה לרחמי ה’  וישועתו הקרובה ע”ה ש.מ. עאמר 


1) וראיתי להגאון מופת דורנו רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק”ל בספרו הבהיר קהלות יעקב על זרעים (סימן ז’) (בד”ה  ובודאי באה”ד) שכתב דרש”י ז”ל שפירש דמירוח אריס ישראל הוי מירוח ישראל, לגבי כל הפירות חשיב מירוח ישראל, דאזיל לשיטתו בס”פ השולח גבי שדה שישראל ונכרי שותפין בו, דאין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין ע”ש, וכיון שא”א למרח חצי חצי חטה, נמצא דמכח חלקו של האריס הוא שליט למרח את הכל מחמת חלקו דידיה, ומשו”ה חשיב מירוח ישראל. והתוספות לשיטתם בגיטין שם, שהשותף יש לו מחצה מסוים אלא שלא הוברר איזהו, ומשו”ה הקשו דעל חלקו של נכרי אין כאן מירוח ישראל. עו”כ שכן משמע מרש”י בגיטין (מ”ז ע”א) ד”ה דגונך, דלא מיקרי מירוח ישראל אא”כ הפירות הם של ישראל  .עכ”ל. ואולם מפשיטות לשונו של התוס’ לא נראה דמפרשים ברש”י שעל כל הפירות קאי שיחשבו מרוחים ע”י ישראל שהרי כתבו, אי בחלק העכו”ם וכו’, ואי בחלק ישראל וכו’. ונראה דפשיטא  להו דלאו על כל הפירות קאי, ואע”ג דאפשר לדחוק ולומר שכתבו כן לפי שיטתם שהם חולקים בזה על רש”י ז”ל, מ”מ לא הו”ל לכתוב כן על דברי רש”י ז”ל. ועוד דלדברי הרב קה”י זלה”ה, קשה על דברי רש”י ז”ל דהרי שם בברייתא דגיטין (מ”ז סוף ע”א) בישראל ועכו”ם שלקחו שדה בשותפות, קי”ל כרבי, דאמר טבל וחולין מעורבין זה בזה. וע”ז כתב רש”י ז”ל אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין. וטעמו דרבי הוא משום שאין ברירה, וכמ”ש בגמרא שם להדיא, ע”כ ל”פ אלא דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה . ע”ש.  ומכוח זה כתב רש”י ז”ל שם שישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה, ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו, מפני שמפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור, אבל כי מעשר מיניה וביה וכו’. עכ”ל. ולפ”ז גם בגמ’ דבכורות שאמרו שחייב לעשרן, אם מדובר בכה”ג שהוא מכוח תערובת ונחשיב אריס כשותף עם הגוי ממש, א”כ הו”ל לרש”י ז”ל לפרש דיעשרן מיניה וביה דוקא. וא”ל דשאני ההיא דבכורות דכיון שמירחן ישראל לכולהו. אהני לעשותה כחיוב גמור, וכפי שכתב הקה”י, דמכוח חלקו של האריס (הישראל) הוא שליט למרח את הכל מחמת חלקו דידיה. וכנ”ל. דהא גם בההיא דגיטין איירי גם בכה”ג שמרח הכל דאי לא”ה אין חיוב דאורייתא כלל, ופשטות הגמ’ דגיטין משמע דאדאורייתא קאי, וע”כ מתיב מינה למ”ד אין קנין לגוי בא”י להפקיע מיד מעשר. ועיין ברמב”ם בהל’ תרומות (פ”א הלכה כ’ וכ”א) דמחלק בין א”י שהמעשרות של תורה שבזה אין ברירה, לבין סוריא שחיובה מדבריהם דבזה יש ברירה וחלק הגוי פטור. ומ”ש בהל’ כ’ שם דאפילו מירחן הגוי חייבים מדבריהם, והוא מטעם שהביאו שליש אצל ישראל, דחלק ישראל בכה”ג חייב אפי’ מירחן הגוי, (וכמ”ש הר”מ ז”ל שם הלכה י”ג וע”ש בכ”מ בשם מהר”י קורקוס ז”ל.) והרי זה דרבנן ויש ברירה, כבר עמד ע”ז הרדב”ז ז”ל בפירושו שם, וע”ש. ואע”ג דבגיטין שם הוכיחו מברייתא זו דיש קנין לגוי בא”י להפקיע מן המעשר ואנן קי”ל דאין קנין, ואיך פסקו הרמב”ם ז”ל והש”ע (סימן של”א סעיף י”א) לברייתא זו. כבר יישב את זה מרן ז”ל בכסף משנה שם, ועיין עוד בפנ”י על גיטין שם. ויש עוד מה לפלפל ולסלסל בזה, ועוד חזון למועד אי”ה ב”ה.

2) והנה ראיתי חידוש גדול למרן החזו”א ע”ה בדמאי (סימן י”ב אות י”ט) ד”ה ישראל שמרח תבואתו ע”י פועלים נכרים, דעת הר”מ דמקרי מירוח עכו”ם, ואין מעשרין מהן על תבואה שמירחה ישראל, ואפי’ בדיעבד אינו מתוקן. עו”כ דאפשר דבמקום הדחק יש לסמוך על התוס’ בבכורות (י”א ב’) דכל שהתבואה של ישראל מקרי מירוח ישראל. וגם זה ד’ הראב”ד והרא”ש, וכמ”ש בשביעית (סימן א’ ס”ק כ”א), וע”ש עוד מ”ש בזה. להוכיח כהתוס’ ודעמיה שאם התבואה של ישראל, אפי’ מירחוה פועלים גויים מיקרי מירוח ישראל דאזלי’ בתר בעלים, ולא כהרמב”ם ז”ל שמחשיבו למירוח של גוי משום דהגוי מירחה בפועל וזה הקובע. אלא שבסוף דבריו ר”ל דאפשר שגם הרמב”ם ז”ל יודה בזה, וכתב בזה”ל, ומש”כ הר”מ (הלכה י”ג) וכן העכו”ם שגמר וכו’, היינו לקח קודם מירוח, וקמ”ל דאפילו לקח תלוש. עכ”ל.

נמצא דהחוז”א מפרש שהרמב”ם בהלכה י”ג מדבר במירחן הגוי לאחר שלקחן, וכמו בהלכה י”א דשם מפורש בהר”מ שלקחן ישראל ואח”כ מרחן, גם כאן לקחן הגוי ואח”כ מרחן. ואחר המחילה מהדר גאונו אין הלשון מרשה לומר כן, דמלבד דבהלכה י”א פירש הרמב”ם דעתו להדיא וכתב, ואם לקחן ישראל וכו’, וה”נ היה לו לכתוב דברים ברורים כדרכו, וכן הגוי שלקח פירות מישראל וגמרן וכו’. ולמה יסתום הדברים. ועוד יותר מזה דהלשון שכתב, וכן הגוי שגמר פירות ישראל, מורה להדיא שהפירות עדיין של ישראל הן. ואם לקחן הגוי כמ”ש החזו”א, כבר לא נקראים פירות ישראל. ועוד שכתב הטעם, הואיל ודיגונן ביד גוי אינן חייבים, מראה שרק הדיגון ביד הגוי אבל הדגן הוא של ישראל עדיין. וע”כ העיקר הוא כפירושו של מהר”י קורקוס ז”ל שהובא בדברי מרן ז”ל בכסף משנה, שכתב להדיא כמה פעמים דמיירי בפירות של ישראל, וכתב וכל דיגון פטור אפילו שהוא דגנך. וע”ש שחזר ע”ז כמה פעמים והוא פשוט וברור. וגם מרן ז”ל לא העיר עליו כלום. וכן עיקר. והמעיין בדברי הגר”א ז”ל בביאורו (בהוצאת הר’ פרנקל) ע”ד הרמב”ם שם הלכה י”ג, יראה שכן למד גם הוא בדעת הרמב”ם ז”ל. וע”ש היטב. ובאמת שהדברים מבוררים בדברי הרמב”ם ז”ל גופיה שם בהלכה י”ד (וכן פסק גם הש”ע סימן של”א ס”ז) וז”ל, מכר גוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות, ומרחן הגוי ברשות ישראל, אינן חייבין בתרו”מ הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי, ומרחן הגוי אע”פ שהם ברשות ישראל. עכ”ל. ומ”ש שבאו לעונת המעשרות ברשות הגוי, הוא לומר דע”י זה אינן חייבים אפילו מדרבנן, דמן התורה אינן חייבין בתרו”מ משום שמרחן הגוי, ואפילו שהן של ישראל, אך אם היו גדלים ברשות ישראל והיו מגיעין אצלו לעונת המעשרות היו חייבים מיהא מדרבנן, וכמבואר בהרמב”ם שם, וכנ”ל. נמצא דלהלכה ולמעשה זה ברור בדעת הרמב”ם ז”ל וגם בדברי מרן הש”ע, דכל שמירחן הגוי אפילו שהן של ישראלפטורין מן התורה מתרו”מ ולגבי חיוב דרבנן זזה תלוי בעונת המעשרות שאם בזמן שהגיע לעונהמ”ע היו ברשות ישראל, אפי’ מירחן גוי, חייבין בתרו”מ מדרבנן, דלא גרע מדין דמכרן הישראל לגוי אחד שהגיעו לעונת המעשרות דחייבים מדרבנן, כמבואר בהרמב”ם שם ריש הלכה י”ג. וכן בש”ע שם סעיף ו’. וזה פשוט.

ובמקורות וציונים על הרמב”ם ז”ל שם כתבו, שהטור (בסימן של”א) חולק ע”ז וס”ל דגוי שמירח פירות ישראל חייב מה”ת, ב”ח. ועיין גם מאירי בגיטין ד”ה זה שאמרו וד”ה זה שביארנו, וע”ש שהזכירו כמה ראשונים דסברי שמירוח גוי פטור אפילו בתבואת ישראל וע”ש, ובאמת הב”ח פירש להדיא בדעת הרמב”ם ז”ל הנ”ל דמירוח נכרי בפירות של ישראל פטור שהטור בסימן של”א (דף רע”ו ע”א) כתב אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך. עכ”ל. וכתב הב”ח ע”ז, פירוש וחייב לעשר מן התורה, דמפורש במנחות (ס”ז) ובפ’ השולח דהא דדרשינן, ולא דיגון נכרי, אינו אלא בפירותיו של נכרי, אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל כשלא מכרן לנכרי, אין הנכרי עושה אלא מלאכה אצל ישראל וחייב לעשר. עו”כ שם, ובזה ג”כ חולק רבינו אמ”ש הרמב”ם וכן נכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אין חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן. שלדעת רבינו חייבין מן התורה. עכ”ל. וכן חזר וכתב שם הב”ח (בסוף אותו עמוד) ד”ה ומ”ש וכן הנכרי וכו’ ובסוף דבריו כתב, והיישוב לדעת הרמב”ם כתוב בספר כ”מ בשם ר”י קורקוס ע”ש. עכ”ל. הרי מפורש שהוא מבאר ג”כ בדעת הרמב”ם כמ”ש לעיל . וכן מפורש גם בדרישה שם (אות י”ב) להדיא, שהביא את לשונו של הר”י קורקוס שבכסף משנה הנז’, וכתב עליו, ולפ”ז צ”ל דרבינו חולק בזה עם הרמב”ם, דדיגון נכרי בפירות של ישראל אינו פוטר מדאורייתא. עכ”ל. וכן מפורש גם בחידושי הגהות שם (אות י”ב) להדיא יע”ש.