משא ומתן בענין אוצר בית דין

(בשמיטה תשנ”ד פורסם בירחון “אור תורה” משא ומתן הלכתי בנושא “אוצר בית דין” בין הרבנים הרה”ג יוסף עזרא זליכה שליט”א לבין הרב שניאור ז. רווח שליט”א. והיות ונושא זה הוא אקטואלי לקראת השמיטה הבעל”ט בשנת תשס”א, ראינו לנכון להדפיס את הדברים לתועלת הלומדים)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 27 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לפניית שלמים וכן רבים מאחינו בית ישראל הי”ו בעקבות מאמרי בענין ספיחין באור תורה (שבט תשנ”ד סימן מ”ז), לברר אם כתבתי בענין אוצר בית דין (שכן בסיום המאמר שם כתוב “ועוד חזון למועד”), הנני להודיע שאכן כתבתי בזה מאמר בשנת תש”מ, אלא שבינתיים נדפסו ספרים שמאריכים בזה (כגון משנת יוסף ליברמן על מס’ שביעית, וכן הארץ ומצוותיה גולדברג, ועוד), הלכך לא מצאתי לנחוץ להדפיס את המאמר בשלמותו אלא רק קיצור נמרץ ממנו, וזה תוארו:

במסכת שביעית פ”ז משנה ג’ איתא שאין עושין סחורה בפירות שביעית.

ושלש שיטות יש בדבר:

(א) שיטת הר”ש שאיסור סחורה הוא דוקא כשבעה”ב לוקח על מנת למכור, וה”ה לוקט על מנת למכור, וגם הוא עצמו מוכר. אבל אם לקח או לקט שלא ע”מ למכור: אפילו הוא עצמו מוכר מותר. וה”ה אם אחר מוכר אזי מותר אפילו אם בעה”ב לקח או לקט ע”מ למכור.

(ב) שיטת הרמב”ם היא שכל הנ”ל בשיטת הר”ש אסור, ואין היתר אלא כשבעה”ב לקט או לקח לעצמו, שאז מתר לבנו למכור. וגם כאן כתבו כמה אחרונים שדוקא מעט מותר.

(ג) שיטת הרב יהוסף המובאת במלאכ”ש שרק הלוקח ע”מ למכור אסור, שזה דרך סחורה, אבל הלוקט מהשדה אפילו ע”מ למכור ואפילו הוא בעצמו מותר למכור שזה הוא רק פרנסה ולא סחורה. וראה בחזון איש סדר השביעית סי’ ו’ שפסק כה”ר יהוסף, ומסביר גם את הרמב”ם והגר”א כמוהו, אלא שהגביל את ההיתר לכמות מצומצמת מחמת התוספתא שכתוב בה במפורש שאסור ללקוט ע”מ למכור, וצריכים לחלק בין כמות גדולה שאסור, לכמות מצומצמת שהיא המותרת ע”ש.

ובהיות וכ”ז אם קונים ישירות מבעל השדה, ברם הסיטונאי וגם הירקן הוא עושה סחורה, לזה תיקן שכל הצרכנים שבעיר יעשו את הסיטונאי או את הירקן שליח להביא להם פירות מהאכר, וממילא האכר מוכר להם ולא הסיטונאי, וזה מותר בהיות והאכר מוכר קצת לכל אחד ע”ש סימן ה’. ומלבד זה תיקן שהמכירה תהיה בהקפה, ולכתחילה תפרע ההקפה לאחר שנאכלו הפירות, ורק כשהירקן מתעקש אפשר לסמוך על המקילים (ר”י בתוד”ה יאות. ע”ז סב.) ולשלם גם לפני שהפירות ייאכלו. וכ”ז בכדי שלא ימסור דמי שביעית לעם הארץ ע”ש.

ברם חכמי ירושלים רצו לתקן אליבא דכ”ע ולא לסמוך על שיטת ה”ר יהוסף הנ”ל (וכמ”ש הר”ח ברלין, הו”ד בס’ משנת רבי עקיבא סי’ ד’, ובעוד ספרים), ועל כן חדשו את תקנת אוצר בין דין המובאת בתוספתא שביעית פ”ח שהיו בעלי השדה מביאין פירות לאוצר ב”ד שבעיר.

ויתירה מזאת שב”ד היה שוכר אנשים לארות תאנים ולבצור ענבים מהשדות ועושין אותן דבילה ויין ומחלקים לעם ע”ש. והוסיפו על זה שלא צריך מחסן מיוחד בעיר לזה, אלא כל ירקן יהה כשליח וסניף לבית הדין וייחשב כאוצר ב”ד. ועוד שמותר לקחת כסף מהעם ולחלקו בין שלוחי הב”ד, והוא שכר טרחא ודמי הוצאות הובלה ואחסנה בלבד.

וע”ז היו כמה ערעורים.

(א) מה שמשמע מהתוספתא שמחלקים לעם בחנם וההוצאות על חשבון הב”ד (או אפילו אם לוקחים שכר מינימום על הובלה כמו שהיה בשנת תר”ע), ואף שהב”ד חי ממס שגובה מהקהל, עכ”ז מדאין קשר בין המס לפירות וגם מי שלא (קונה או) מקבל פירות מהאוצר משלם את המס שהוטל עליו, אזי ניכר שהפירות הפקר, ברם בזמנינו שגובים שכר טרחא גבוה כ”כ עד שהוא מגיע למחיר הפרי בשוק ואף יותר מזה, הרי שאין ניכר שהפירות הפקר, ובכהאי גוונא לא התירה התוספתא.

(ב) רק הרמב”ן מפרש את התוספתא בפירות שביעית, ברם הר”ש סירליאו מפרש דקאי אפירות ששית ומטרת אוצר ב”ד היתה שתהיה אספקה סדירה לעם בשביעית. ואף שהחזו”א דחה דבריו, מ”מ מידי פלוגתא לא נפיק.

(ג) הראב”ד חולק בעיקר תקנת אוצר ב”ד וסובר שכל התקנה היתה רק לענין ביעור, שכל הפירות שהיו באוצר ב”ד בזמן הביעור נחשבים כמבוערים.

(ד) הרמב”ם לא הזכיר תוספתא זו וכתב הרדב”ז שזה מפני שהוא חולק עליה וסובר שאינה להלכה.

(ה) טענה חדשה טוען הר”ש ברזם זצ”ל (בקונטרס קדושת שביעית שבט תשכ”ה) שאוצר ב”ד אינו בא ממילא (שלא כל ב”ד שעושים אוצר הוא אוצר ב”ד של התוספתא) אבל בכל שמטה צריכים לשבת הב”ד הגדולים ביותר בדור ולתקן זאת מחדש כדי שיהיה להם כח לעשות הפירות הפקר מהשדה ועד שיגיעו לידי הצרכן, וממילא ברור שאין בימינו ב”ד כזה וגם אינם יושבים לתקן זאת כל שנת שמטה ע”ש.

וכשדברתי בזה עם הגר”א חיון שליט”א אמר לי שלכן אינו סומך על תקנת אוצר ב”ד וכן מורה לתלמידיו. וגם על תקנת החזו”א אינו סומך מדלא אתיא כפשטות הרמב”ם (ושמעתי מתלמידי הגרב”צ אבא שאול שליט”א שגם הוא חושש לשתי השיטות שאינן כדעת הרמב”ם שהוא מרא דארעא דישראל בדברים שמרן הש”ע לא גילה דעתו), ולכן רק פירות נכרים אפשר לקנות.

וחזרתי והצעתי דרך חדשה, שבעל השדה ילקוט לאכילת בני ביתו, וכל בני משפחתו קרוביו וידידיו מזון ג’ סעודות לכל אחד, ואחר שלקטן ימכרם בנו או בן בתו ע”י שליח. והשליח טוב שכל קבוצה תמנה שליח אחד מבני הקבוצה שאינו ירקן, ויקנו את הפירות בהקפה. ולכתחילה יפרעו ההקפה אחרי שנאכלו הפירות, ולשליח ישלמו דמי הובלה ושכר טרחא בנפרד, וכאן א”צ הקפה, ובזה ינצלו מאיסור סחורה אליבא דכל הפוסקים. והשי”ת יאיר עינינו באור תורתו אמן.