(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 14 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד ידידי וחביבי

הרה”ג ר’ שניאור זלמן רווח שליט”א

הרב דמושב בית עוזיאל

ויו”ר המכון למצות התלויות בארץ

שבנשיאות מרן הראש”ל שליט”א.

בברכת החיים והשלום, ותזכו לשנים רבות טובות ונעימות.

ואחדשה”ט כדבעי.

קיבלתי מכתבו האחרון בו חוזר ושואל על ענין ערלה, במה היא נקבעת ועל מה חל איסורה, ושואל לפי מה שהעלתי בתושבתי בזה והיא נדפס’ה בתונובות שדה גליון מס’ 5 שהעיקר לדינא דחלות הערלה נקבעת בהגיע הפרי לבוסר, וכמבואר שם דהרמב”ם ז”ל, בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (פ”א ה”ב) פסק שגם לקביעת שנת המעשר אזלינן בתר הבאת שליש, שהוא קובע גם עונת המעשרות, שכתב (בפ”ב מהל’ מעשר ה”ה), דכל הפירות עונת המעשר היא הבאת שליש. וכ”כ גם בדיני שמיטה ויובל (פ”ד ה”ט) דגם שם פירש להדיא דעונת המעשרות שהיא הבאת שליש היא הקובעת גם לענין שביעית.

ואולם בדיני ערלה (פ”ט מהל’ מעשר שני ונטע רבעי ה”י) תלה האיסור של ערלה בהוצאת הפרי ולא בהבאת שליש. וגדולי האחרונים עמדו על שינוי לשונו בזה וכמבואר בתשובה הנ”ל. ומרן החזו”א ע”ה בהל’ שביעית (סימן ז’ אות כ’)  כ’ לחלק בטוטו”ד בין מעשר לערלה, ועוד התאמץ שם לחלק בין שביעית לערלה, וגם אני בעניותי כתבתי בתשובה הנז’ עוד טעם נוסף לחלק ביניהם כיע”ש.

ושם דקדקתי מלשון מרן בש”ע (סימן רצ”ד ס”ד) ששינה מלשון הר”מ ובמקום שכתב הר”מ כל מה שיוציא האילן וכו’, כ’ מרן ז”ל כל הפירות שיחנטו, ועוד שבסעיף ב’ שם, כתב העלין והלולבין ומי גפנים מותרין בערלה וברבעי, ודילג על הסמדר אע”פ שבמשנה דערלה (פ”א מ”ז) התירו חכמים גם את הסמדר, וכ”פ הרמב”ם להדיא שם (פ”ט הי”ג) ודלא כרבי יוסי דפליג על חכמים במשנה הנז’ ואוסר הסמדר, ומכל זה העלתי שמרן ז”ל ספוקי מספקא ליה בדין הסמדר, וע”כ השמיטו משלחנו הטהור. וגם בחלות הערלה כתב משיחנטו שזה סובל גם בוסר וגם סמדר, וע”כ כתבתי שם דטוב להחמיר ולחוש לדעת מרן ז”ל שמחמיר בזה, ובפרט שגם רבינו הטור חש לזה, וכמ”ש שם.

ועתה כב’ שואל להגדיר מהו “סמדר”, וכתב שמתחילה הפרח הוא קטן וסגור (ועטוף בעלי הגביע) וממשיך לגדול בעודנו סגור, ואחר זמן נפתח הפרח ומתחלק והיה לארבעה או חמשה עלים, ומתגלה הצלקת עם עמוד העלי, ובתחתיתו כעין פרי קטן מאד שאחר שנתאבק מהאבקנים גדל להיות הפרי עצמו, ועוד כתב שגם בעודנו סגור ניתן להבחין בגרגיר קטן ביותר שנמצא בתוכו. ושואל כיצד להורות לשואלים בזה מאימתי חלה הערלה? ובאיזה שלב שיבא מאלו לפני ט”ו בשבט של רביעית שיכלל בכלל ערלה ואסור באכילה ובהנאה?  ועוד שואל בעץ לימון שפריחתו מתחלקת לימים רבים וחלק מהפריחה וכו’ היתה לפני ט”ו בשבט וחלק אחר ט”ו בשבט, איך להורות להם בזה? ועוד שואל אם לומר לחקלאי שראוי לחמיר כדעת מרן גם במקום הפסד מרובה?

א. השלב הקובע לענין איסור ערלה:

והנה בתשובה ההיא הזכרתי מ”ש הב”ח (עמוד ע”ז בטור) דלמה השמיט רבינו הטור את הסמדר, וכתב דאפשר משום שרבי יוסי אוסר הסמדר, נסתפק רבינו שמא הלכה כרבי יוסי לחומרא, אבל הרמב”ם פסק במשנה דאין הלכה כרבי יוסי וכ”פ בחבורו (ספ”ט דמעשר שני). ובעניותי כתבתי שם דיותר נראה לומר שחשש לד’ רש”י בברכות (ל”ו ע”ב) דס”ל דלא נחלקו חכמים עם רבי יוסי אלא בענבים בלבד, אבל בשאר הפירות גם הם מודים דהסמדר אסור. דקשה לומר שחשש לדעת רבי יוסי במקום חכמים. וע”ש. והנה עתה שחזרתי לעיין בכל זה, ראיתי שלא רק רש”י לבדו כתב כן אלא באמת כן נראה מפשיטות הגמ’ בברכות שם (ל”ו ע”ב), וגם דאמרו שם, ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר וערלתם ערלתו את פריו, את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי וכו’. והא”ר נחמן אמר רבה בר אבוה הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפרי וכו’, ר”נ ס”ל כרבי יוסי דתנן (ערלה פ”א מ”ז) ר’ יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי, ופליגי רבנן עליה. מתקיף לה רב שימי מנהרדעא, ובשאר אילני מי פליגי והתנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית בש”א וכו’, ובה”א החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו וכו’, ושאר כל האילנות משיוציאו, וא”ר אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן, פול הלבן ס”ד, אלא שיעורו כפול הלבן, מאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא, רבנן, וקתני ושאר כל האילנות משיוציאו. וכו’ ע”כ. ופירש”י מאן שמעת ליה דאמר,  גבי ענבים בוסר הוא דהוי פרי אבל סמדר לא,  רבנן הוא דפליגי עליה דרבי יוסי במס’ ערלה, וקאמרי בשאר אילנות משיוציאו הוי פרי הראוי עכ”ל. נמצא שהוא מפרש דכל מחלוקתם דחכמים ור’ יוסי הוא רק בענבים, ובאמת כן הוא משמעות הגמ’ דאמרו ובשאר אילנות מי פליגי רבנן עליה, והתנן וכו’ מאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן, וקתני ושאר כל האילנות משיוציאו.

וכן נראה גם מפשיטות הגמ’ דפסחים (נ”ב ע”ב) שגם שם כתובה סוגיא זו באותו הנוסח. וגם שם פירש”י ז”ל כהנ”ל. וכן מפורש בפירושו של רבינו חננאל ז”ל שם, (בפירושו בדף נ”ג ע”א) וז”ל: איני ומי פליגי רבנן עליה בכל האילנות, והתנן בשביעית מאימתי אין קוצצין וכו’. ש”מ דלהאי תנא בוסר נקרא פרי, אבל סמדר אינו פרי, מאן שמעת ליה האי סברא, רבנן, וקתני ושאר כל האילנות משיוציאו. והנה לא נחלקו רבנן על רבי יוסי אלא על הגפנים בלבד. ופרקינן לעולם כל אילן משיוציאו אסור לקוצצן, ור’ אילא כפנייתא שחנטו קצץ דלדברי הכל אין בהן פירות. עכ”ל.

נמצא דפשטות הגמ’ בברכות ובפסחים מורה, דלא פליגי חכמים עם ר’ יוסי אלא בענבים, אבל בשאר האילנות לכו”ע אסור גם הסמדר, וכן מפורש בפירושי ר”ח ורש”י ז”ל.

וראיתי כעת בכרם ציון הלכות ערלה בפסקי הלכות (פי”ד ה”א) שכתבו דאין איסור ערלה נוהג אלא משיגיע הפרי לשיעור בוסר דהיינו כגודל פול הלבן, אבל הסמדר אין בו איסור ערלה, ובסעיף ב’, כתבו, בד”א בענבים, אבל שאר פירות אסורים בערלה תיכף שיוציאו הפרי. והחרובים משיראו בהם כמין שרשרות של חרובין, והזיתים משיגדל העץ. וי”א דאין חילוק ובכל הפירות סמדר מותר ובוסר אסור. עכ”ל. וכתבו שם על הדעה הראשונה שכן משמע בברכות ל”ו ע”ב, ושכן כתב בארחות חיים (הל’ ערלה), ושכן כתב בספר שושנים לדוד (פ”ק בערלה), ובספר לב מבין (פ”ט ממעשר שני), וכ”נ מס’ פמ”א (סימן ס”ה).

ובגידולי ציון שם (הערה ג’) כ’ דמשמעות הגמ’ הנ”ל, דערלה דומה לשביעית וכל האילנות משיוציאו, וכן פסק בש”ע או”ח (סי’ ר”ב) לענין ברכה, וכן יש קצת דיוק מדברי הגר”א שם, שהשיג על הש”ע דברכה אינה דומה לשביעית, משמע דלענין ערלה מודה דדמיא לשביעית דכשמוציאים הפרי חשיב פרי, ואח”ז הביאו דברי הארחות חיים ושאר הספרים הנ”ל.  עו”כ שם, דהמפרשים עמדו ע”ד הרמב”ם שלא הזכיר חילוק זה בהדיא (ר”ל שלא חילק בין ענבים לשאר פירות), ובהל’ שמיטה ויובל (פ”ה הי”ח) כ’ וכל האילנות משיוציאו בוסר, ולכאורה מוכח דאדרבה שאר פירות דמי לענבים, וכתבו שבס’ פאת השדה (סי’ כ”ה אות י”ח) האריך בזה, והגר”א מפרוזנא ז”ל בספרו הליכות אליהו, כ’ כיון שהר”מ דייק משיוציאו בוסר, נראה דהיינו תיכף כשהוציאו פירות, ורק בשאר פירות קרי להו בוסר ע”ש, ועוד ציינו לעיין ברעק”א ותפא”י במשנה דערלה שם

ונראה דמתאמצים בכל כוחם לבאר בד’ הרמב”ם ז”ל כפשיטות הסוגיא דגמ’ בברכות ופסחים הנ”ל, דבכל האילנות שוה דין הערלה לשביעית, ואפילו מ”ש הר”מ בהל’ שביעית דכל האילנות משיוציאו בוסר, פירשוה משם הרב הליכות אליהו ז”ל דהיינו סמדר שהוא מיד שיצא הפרי, ורק דבשאר הפירות קורא לזה בוסר. וכנ”ל.  ובמחכ”ת קשה מאד להעמיס את זה בדברי הרמב”ם ז”ל, דהוא ז”ל סתם וכתב (בפ”ט ממעשר שני ונטע רבעי ה”ח) באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי, ומאימתי מונין לערלה ולרבעי משעת נטיעה וכו’, ובהלכה ט’ כתב, נמצאת למד שהנוטע מ”ד יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה. ואעפ”כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרים בערלה או ברבעי עד חמשה עשר יום בשבט שהוא ראש השנה לאילן, ובהלכה י’ כתב, כיצד הנוטע אילן מאכל בט”ו באב משנה עשירית ליובל הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט”ו בשבט משנת שלש עשרה. וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה וכו’, וכל מה שיוציא בתוך זה הרי הוא רבעי וכו’. ובסוף הפרק (הלכה י”ג) כתב, העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי וכו’ עכ”ל. והרי כאן כתב כל דיני ערלה ומנין השנים, ואיך ניתן לומר שכל זה נאמר רק בענבים אבל בשאר פירות נאסר גם הסמדר. והוא כותב את זה בסתם ולא רמז על שום חילוק כלל ועיקר. ועי”ש בהלכה ד’ שכתב דיני כרם רבעי, ובהלכה ה’ כתב וז”ל: ענבים של כרם רבעי התקינו ב”ד וכו’. הרי שכשמדבר על ענבים פירש דבריו להדיא, ומינה דכל מה שסתם קאי על כל הפירות בלא יוצא מן הכלל. וע”ש במקורות וציונים על הלכה ט’ שהזכירו משם כמה אחרונים דבערלה לא מצריך הרמב”ם שיגיעו לעונת המעשרות, וכמ”ש בתשובה ההיא.

ועוד דלפי מ”ש בכרם ציון דבשאר אילנות משוה ערלה לשביעית, ופירשו דמשיוציאו היינו סמדר, והרי דעת הרמב”ם ברורה דבמעשר ושביעית אזלינן בתר הבאת שליש (וכבר ביררתי את זה היטב באותה תשובה מפי ספרים ומפי סופרים). ובמפורש כ’ הר”מ בהל’ שמיטה ויובל (פ”ד ה”ט) בא’ בתשרי ר”ה לשמיטין ויובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה וקטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרים. וכתב שם מהר”י קורקוס ז”ל במפורש שדעת רבינו שחנטה היא הבאת שליש והיא עונת המעשרות. עכ”ל. ורק לענין קציצת האילן בשביעית דאסור משעה שיהיה בו פרי, בזה כתב (בפ”ה הי”ח) ששאר האילנות משיוציאו בוסר, דמשעה שיש פרי אסור לקוץ העץ, ודקדק לכתוב משיוציאו בוסר, דרק בוסר מיקרי פרי אבל סמדר לא מיקרי פרי, דהוא פסק כחכמים בכל האילנות, וכמו שפסק (בפרק ט’ ממעשר שני הי”ג) דהסמדר מותר דאינו פרי אלא דינו כעלים ולולבין. וגם מרן החזו”א ע”ה פסק כן, וטרח  רבות לפרש החילוק שבין ערלה לתרו”מ ושביעית כיע”ש. ויש עוד מה להאריך בזה ומקוצר זמן אסתפק לע”ע בזה.

אלא זאת היא שקשה שהרמב”ם ז”ל (בפ”י מהל’ מעשר שני ונטע רבעי הכ”א) פסק, דאין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהכפניות כפרי, ע”ש. ובירושלמי (פ”ק דערלה) אמרו דאיסור זה הוא כרבי יוסי דאוסר סמדר, אבל לרבנן דמתירים הסמדר גם בכפניות מותר. ומזה הקשו רבים על הרמב”ם ז”ל דפסק כחמים להתיר הסמדר, ועם כל זה אסר להרכיב הכפניות. וראיתי שבגידולי ציון שם (פי”ד או’ ד) כתבו להכריח מזה, דהרמב”ם ז”ל ס”ל דסמדר דשאר פירות אסור גם לרבנן, ופסק בזה דלא כהירושלמי, משום סתמא דגמרא דידן בברכות (ל”ו ע”ב). אלא דהוקשה להם עפי”ז דברי הגר”א ביו”ד (סי’ רצ”ד ס”ק ל”ז) שכתב דהא דהשמיט המחבר דין דאין מרכיבין כפניות של ערלה, משום דרק לר’ יוסי הוא דאסור דס”ל שסמדר אסור, ואנן קי”ל כרבנן, ולדידהו גם כפניות של ערלה מותרים. ונראה מזה דהגר”א סובר שגם הסמדר דשאר פירות מותר לרבנן, וקשה מהגר”א בהל’ ברכות הנ”ל, וכן הביא הגר”א כאן בשם הר”ן בע”ז, דתולה הדין דכפניות בדין הסמדר, ולרבנן הוא מותר, ולפ”ז יוצא שהוא סובר ג”כ, דהסמדר מותר בכל הפירות. עוד כתבו שם, שגם הריטב”א ז”ל בע”ז (מ”ח ע”ב ד”ה מודה) כ’ בשם הראב”ד, דלרבנן שמתירים סמדר גם הכפניות מותר, משמע דגם הם סוברים דלרבנן מותר גם סמדר של שאר פירות, וכן משמע קצת בכפתור ופרח (פ’ נ”ד) ומכוח כל זה נשארו שם בצ”ע כיע”ש.

ולפי מ”ש אדרבה מכל זה יש לנו סייעתא גדולה דלהרמב”ם ג”כ אין חילוק בין ענבים לשאר פירות  ובכולם הסמדר מותר. וע”ש עוד שציינו שגם הרדב”ז בתשובה ח”א (סימן מ”ב) העלה דסמדר מותר בכל הפירות.

אלא דעדיין קשה למה פסק לאסור להרכיב הכפניות. ואולם כבר עמד ע”ז הרדב”ז ז”ל בחידושיו להרמב”ם שם, והביא דברי הירושלמי הנז’ דהאיסור של כפניות הוא רק לרבי יוסי דאסר הסמדר. וכתב, וא”כ קשיא על רבינו שקבע אותו להלכה? וי”ל שאין מפרש רבינו ייחור שיש בו כפניות של תמרה (כמ”ש הר”ש והרא”ש), שזה ודאי מותר שהסמדר אין בו משום ערלה. אלא כפניות הם הלולבים  של התמר בעודם רכים והם ראוים לאכילה כפרי עצמו, ונוהג בהם ערלה. והא דתנן העלין והלולבין מותרים בערלה, היינו הלולבין הקשים שאינם ראוים לאכילה. וסובר רבינו כיון דאפשר לפרושי מתניתין דתיהוי הלכתא דלא מוקמי לה כר’ יוסי, ולולבי התמרה בתחלת צמיחתן נקראין בתלמוד כפניות. עכ”ל.

נמצא דכבר הרגיש בכל מה שהקשו בזה ויישבו בטוטו”ד. וכבר קדמו בזה מהר”י קורקוס ז”ל בביאורו שם שקיצר וכתב בזה”ל: ופירוש כפניות, לולבי תמרים, דהיינו בתחלת צמיחתן, והם יותר מסמדר. עכ”ל. והרי שני הנביאים בסגנון אחד התנבאו, ופירשו דהר”מ רוצה להעמיד המשנה דכפניות אליבא דהלכתא, וע”כ פירשה בלולבים הרכים שהם יותר מסמדר ואסורים גם לרבנן, ומפורש עולה מדבריהם ג”כ דסמדר דכל הפירות מותר לרבנן, ושכן פוסק הרמב”ם ז”ל.

ויתירה מזה ראיתי להרדב”ז ז”ל בח”א (סי’ מ”ד) [שרמזו שם בגידולי ציון הנז’] דשם מפורש ומבואר כמה פעמים דבכל האילנות הסמדר מותר להלכה ולמעשה כיע”ש. ובסוף התשובה הקשה למה אסור הכפניות של ערלה אע”פ שהן סמדר. וכתב שהרמב”ם ז”ל תירץ קושיא  זו, וכתב אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהם כפרי. כלומר כיון שדרך העולם לאכול אותם, הרי הם כפרי ואסור.  ולא חשיב כסמדר אלא כבוסר דנוהג בו ערלה, וע”ש מ”ש בשם רבינו שמשון הזקן. ואפשר שגם הפירוש הזה הוא מכוון עם הפרוש שכתב בפירושו על הרמב”ם ז”ל. נמצא דמהר”י קורקוס ז”ל והרדב”ז ז”ל בחידושיו וגם בתשובתו, וכן הגר”א ז”ל מפרשים בדעת הרמב”ם דפוסק כחכמים דסמדר מותר בכל הפירות כולם. וכן עולה גם מדברי החזו”א ע”ה, וכן מדברי המקדש דוד שהז’ בתשו’ ההיא. ועתה הרווחנו שזהו גם דעת הר”ן והריטב”א והראב”ד ז”ל במסכת ע”ז וכנ”ל, וכן הוא דעת הרב כפתור ופרח ג”כ, וכאמור כן עולה בבירור מכל דברי הרמב”ם ז”ל והכל על מקומו יבא בשלום.

ואולם לעומת זה כבר הזכרנו שיש רבים שחולקים ומפרשים כפשטות הסוגיא דברכות ופסחים הנ”ל, דלא נחלקו חכמים על ר’ יוסי אלא בענבים בלבד, אבל בכל הפירות הם מודים לו דסמדר  ג”כ חשיב פרי ואסור. ואע”ג דאנן קי”ל כהרמב”ם ז”ל ובפרט שכאן רוה”פ הכי ס”ל, מ”מ הואיל ולפי מה שדקדקתי מדברי מרן ז”ל בש”ע שגם הוא חשש לאסור הסמדר, וכתבתי שעיקר הטעם שלו הוא משום הסוגיא דברכות ופסחים הנ”ל, ובפרט שכן פירשוה ר”ח ורש”י ז”ל, ושגם הטור הכי ס”ל וכמו שדקדק ממנו הב”ח,  ע”כ בודאי דראוי לחוש להחמיר בזה וכמ”ש בתש’ ההיא.

ומה שלא הזכיר מרן ז”ל בשו”ע הדין דאין מרכיבין הכפניות של ערלה ובירושלמי אמרו דזה אזיל כרבי יוסי שאוסר הסמדר, והגר”א ז”ל כתב, שמרן השמיטו משום דאנן קי”ל כרבנן, אבל לפי מ”ש דמרן ז”ל השמיט הדין דסמדר מותר, משום שחשש לסוגיות דברכות ופסחים, א”כ הדרא קושיא לדוכתה דהו”ל לכתוב דין הכפניות. ונלע”ד דבאמת מרן ז”ל לא הכריע בדין הסמדר, רק מסתפק בזה וע”כ השמיטו לגמרי, וכמ”ש שם. ומטעם זה גופו השמיט גם דין הכפניות כי לא רצה להכריע בזה כלל לא להתיר ולא לאסור. ואע”פ שהר”מ ז”ל כ’ דין הכפניות, ופירשו באופן אחר דאסור גם לרבנן, וא”כ היה לו למרן לכותבו ממ”נ? י”ל דהרמב”ם כיון שכתב שהסמדר מותר, לא יטעו לחשוב שאסר הכפניות משום שסובר כרבי יוסי, אלא כמו שפירשו מהר”י קורקוס והרדב”ז ז”ל את דבריו. אבל מרן שלא כתב שהסמדר מותר, אם יכתוב דין הכפניות, יאמרו שהכריע לגמרי כרבי יוסי לאסור הסמדר וע”כ השמיט גם הכפניות לגמרי.

ולכן כנ”ל בודאי דראוי לחוש להחמיר בזה, וכמ”ש בתשובה ההיא, וק”ו בהצטרף כל אותם פוסקים שהזכירו בכרם ציון וכנ”ל.  אלא דבכרם ציון הכריעו וסתמו דהעיקר הוא שרק בענבים הוא דמחלקים חכמים בין בוסר ובין סמדר, אבל בשאר פירות אסורים גם בסמדר גם לחכמים, והזכירו הדעה השניה רק בשם י”א. וגרם להם זה שחשבו שגם הרמב”ם ס”ל כדעה קמייתא, וכבר הוכחתי במישור דהרמב”ם ורוב הראשונים אדרבה משוים שביעית לערלה, ובכל הפירות לא נקרא שמו פרי אלא בבוסר דוקא, וע”כ העיקר לדינא כהרמב”ם ז”ל וכל קדושים עמו. ובפרט שבדברי מרן ז”ל אין הדבר מפורש. ומ”מ המחמיר תע”ב. ולשאלת כב’ אם להודיע את זה לחקלאים, לפי עניות דעתי יש לומר להם שהעיקר דאזלינן בתר בוסר, ומיהו מי שמחמיר בזה תע”ב, והם יחליטו לעצמם.

ב. מהו סמדר:

ומעתה הבא נבא לברר ענין הסמדר מה היא הגדרתו. וכבר הזכרתי בתשובה ההיא דהרמב”ם ז”ל בפי’ המשניות דערלה (פ”א מ”ז) כתב, וסמדר הוא הפרח שממנו יהיה הפרי, אבל בבוסר אין חולק שהוא אסור, והש”י אמר וערלתם ערלתו את פריו (ויקרא י”ט), ואמרו בספרא פריו, פרט לעלים וללולבים ולמי גפנים וסמדר, עכ”ל. וגם רבינו עובדיה מברטנורה ז”ל שם פי’ כהרמב”ם. והלם ראיתי בערוך שכתב: פירוש סמדר, בין לבלוב לבוסר, עכ”ל. ונראה דזה קרוב לפירוש הרמב”ם ז”ל.

ואולם רש”י ז”ל בברכות (ל”ו ע”ב) כתב, סמדר ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר. ובפסחים (נ”ב ע”ב) כ’ משנפל פרח גפן ונראית צורת הענבים והיינו סמדר, וע”ש. ולדבריו ז”ל כל זמן שהפרח לא נפל עדיין לא הגיע לסמדר, אבל מהרמב”ם ז”ל נראה שגם בעוד הפרח קיים מיקרי סמדר, שכתב שהסמדר הוא הפרח שממנו יהיה הפרי.

ועוד ראיתי בשיר השירים (ב, י”ג) התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר. ופירש”י סמדר כשנפל הפרח והענבים מובדלים זה מזה ונכרים כל ענבה לעצמה קרויה סמדר. ורבינו אברהם ן’ עזרא ז”ל שם, פירש חנטה המתיקה, וי”א כי עשתה כדמות אבק, מן ויחנטו הרופאים, וכו’. סמדר כשיצא ציץ הגפן עכ”ל. ונראה דהציץ הוא הפרח, אלא שבחומש במדבר (י”ז, כ”ג) נאמר והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, ומשמע שהציץ הוא שלב שאחר הפרח. ואולם רש”י ז”ל שם פירש ציץ היא חנטת הפרי כשהפרח נופל עכ”ל. ונראה דמ”ש רש”י שציץ הוא החנטה הוא לאו דוקא אלא הוא שלב שלפני חנטה, שהרי במסכת מנחות (ס”ט ע”א) בעי רמי בר חמא שתי הלחם הנצה שרייה, או חנטה שרייה וכו’. רואים שהנצה היא קודם החנטה, וכן פרש”י שם וז”ל: דחנטה הוי פרי יותר מהנצה. עכ”ל.

והרב מלאכת שלמה בערלה (פ”א מ”ז) הביא לפירוש רש”י בברכות שפירש דבענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קורי סמדר, וכתב דאינו כן שזהו פתח הסמדר, שנפתח הנרתיק כמו בקפרס וניכר השושן והגרגיר בתוכו קרוב סמדר. ופירוש סמדר סמר דר, וסמ”ך וצד’י מתחלפים, וכ”כ הרב ז”ל גבי פתח הסמדר, עכ”ל. ונראה דמ”ש המלאכ”ש בסוף דבריו, שכ”כ הרב ז”ל וכו’ כונתו לרש”י ז”ל שפירש בשיר השירים (ז’, י”ג) נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרימונים, ופירש”י פיתח הסמדר, כשהפרח נופל והענבים ניכרים הוא פיתוח הסמדר, ולהם דמה בעלי משנה וכו’ ע”ש. וכ”כ גם במצודת ציון שם. והמלאכ”ש ר”ל דהסמדר הוא הפרח, והתפתחות הפרח הוא שלב נוסף ונקרא שמו פתח הסמדר. ואולם מרש”י בברכות ופסחים הנ”ל נראה דפיתוח הסמדר הזה הוא שנקרא בפי חז”ל בקיצור סמדר.

ובמשנה ראשונה בערלה שם, כתב את פירוש הרמב”ם ז”ל, ואח”כ כתב לפירש”י ז”ל בברכות (ל”ו ע”ב), וכתב שרש”י ז”ל דקדק לכתוב ענבים, וכ”מ מפירוש הר”מ שכתב שממנו יוצא הבוסר, ושם בוסר אינו אלא בענבים, וכדמסיק שם בגמ’ (ברכות ל”ו ע”ב) דל”פ רבנן עליה דרבי יוסי אלא בענבים, אבל בשאר אילנות מודו דסמדר הוי פרי, ומוכח ממתניתין דשביעית (פ”ד מ”ז) דתני כל האילנות משיוציאו, וצ”ע על הרמב”ם שסתם וכתב בפירושו ובחיבורו דסמדר מותר ואין הלכה כרבי יוסי, ולא חילק לומר דזה דוקא בענבים. ובגמ’ מוכח דלית מאן דפליג בהא וצ”ע. עכ”ל. וכבר כתבתי לעיל שזאת לא קשה, דהרמב”ם באמת לא מחלק בין ענבים לשאר פירות, וס”ל דבכולהו פירות הסמדר מותר. וכמ”ש מהר”י קורקוס והרדב”ז ז”ל וכ”כ הגר”א בביאורו וכנ”ל. אלא שצריך ליישב הסוגיא דברכות ופסחים הנ”ל לפי שיטת הרמב”ם ז”ל ועוד חזון למועד אי”ה.

ועוד ראיתי במנחות (ט”ו ע”ב) דאמרו והתניא מעשה בא’ שזרע כרמו של חברו סמדר וכו’, ופירש”י ז”ל סמדר, כבר חנטו ענבים. והוא פלא דזה היפך ממ”ש הוא ז”ל בכל המקומות הנ”ל, וזה קרוב למה שראיתי בפירוש רבי נתן אב הישיבה (שבסוף המשניות) שכתב, וסמדר הם פירות שלא בשלו אלא ניצנים שנתקשו מעט, עכ”ל. והוא היפך משמעות הגמ’ דמנחות (ס”ט ע”א) הנ”ל.

והלם ראיתי בכרם ציון (פי”ד הערה א’) שכתבו, שגם האו”ז (אות שכ”א) פירש כהרמב”ם והרע”ב ז”ל, והמאירי בפסחים (נ”ג ע”א) פירש כרש”י דהיינו שנפל הפרח ונראים הגרגירים. ושכן פירש רבינו ירוחם (נכ”א), וארחות חיים. עו”כ שם שהרב כפתור ופרח הביא ראיה לפירוש הרמב”ם ז”ל מתרגום ישעיה, וע”ש עוד מזה. והנה בהמשך הזכירו מ”ש הכפתור ופרח משם גאון ז”ל, שסמדר אחר שגדל שלשים יום נעשה בוסר. נלע”ד דזה ג”כ מסייע לפירושו של הרמב”ם ז”ל שהוא הכי רחוק מבוסר.

עוד ראיתי באנציקלופדיה התלמודית שהביאו הרבה שיטות בזה יע”ש. ובהיותי בזה ראיתי את תשובתו הרמת’ה של גדול אדונינו הרדב”ז ז”ל בח”א (סימן מ”ד) שבה דן אם להריח בבשמים של ערלה, וכתב דהערלה אסורה בהנאה, והריח יש בו הנאה כדאמרו בהקדש ריח קול ומראה לא נהנים ולא מועלים, הלכך כל שאסור בהנאה אסור להריח בו. וע”כ כל אילן הנטוע לפירות כגון ניימון (אולי צ”ל לימון) ונארג’ ואתרוג וכיוצ”ב שיש להם זה’ר פי’ פרח (הפריחה של פרי הדר), צריך לדקדק שלא יהיה (אולי צ”ל שלא יהנה) בפרי עצמו אע”פ שהוא בוסר אלא בעודו סמדר, שכך שנינו העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרים בערלה וברבעי, הלכך מותר להריח בזה’ר של האילנות של ערלה, אע”פ שיש בהם עיקר הפרי, לפי שעדיין הוא סמדר, וכיון שמותר לאכול  כ”ש שמותר להריח בו, אבל אם גדל הפרי קצת אסור להריח בו, וכ”ש שאסור לאוכלו. וכו’, ע”כ. נמצא דפרח זה’ר נקרא סמדר בפי הרדב”ז  ז”ל, והואיל והוא פוסק כהרמב”ם לגמרי ג”כ התיר את הזה’ר דסמדר הוא, וסמדר מותר באכילה וכ”ש שמותר להריח בו.

והנה מצאנו לפי”ז דדעת הרמב”ם ז”ל ברורה לפנינו דמאז שיצאה הפריחה שממנו יהיה  הפרי מיקרי סמדר, וכ”פ הרע”ב והרב מלאכת שלמה, וכ”כ האו”ז (אות שכ”א), והכפתור ופרח הביא ראיה לפירוש זה מתרגום ישעיה,  ונראה שכן הוא סובר. ולעומת זה רש”י ז”ל מפרש דסמדר הוא, לאחר נפילת הפרח, וכל גרגיר נראה לעצמו, וטכ”פ המאירי לפסחים (נ”ג ע”א) וכ”כ רבינו ירוחם (נכ”א) ואורחות חיים. אך הרב מלאכת שלמה העיר, בפירש”י ז”ל דזה שכתב משיפול הפרח וכו’, הוא מה שנקרא פתח הסמדר, ובאמת כן פירש”י ז”ל בשיר השירים (ז י”ג) עה”פ פתח הסמדר, שהפרח נובל והענבים ניכרים הוא פיתח הסמדר, ואם זהו פתח הסמדר, נמצא דהסמדר הוא הפרח עצמו, וכדברי הרמב”ם ז”ל.

ועוד דרשי ז”ל וסיע’ ס”ל דכל מה שאמרו במשנה דסמדר מותר, הוא רק בענבים. וא”כ י”ל דרש”י פי’ כן רק בענבים ולא בשאר פירות, דמסתבר שיש הבדל בזה ביניהם, ובפרט דרש”י ז”ל פוסק כסוגיית הגמ’ בברכות ופסחים הנז’, דבשאר אילנות משיוציאו אסורין גם לרבנן, וכנ”ל. ובפסחים (נ”ב ע”ב) פירש רש”י ז”ל משיוציא תחילת העלים בניסן, וגם לרש”י בברכות שם, שכתב משיוציאו הפרי, (ועי’ בגליון הש”ס להגאון רעק”א ז”ל). נראה דהיינו מתחילת יציאתו ואפילו אם הפרח סגור.

ועוד דאנן קי”ל כהרמב”ם ובפרט בעניני זרעים, דאע”ג דבעצם הענין הזה דאמרנו שיש להחמיר ולחוש בערלה, ולאסור הסמדר הוא דלא כהרמ”ם ז”ל, היינו טעמא שמצאנו למרן ז”ל בשולחן ערוך שנטה בזה לחוש לדעות הראשונים החולקים על הרמב”ם, אבל בפירושו של סמדר לא אמר מרן ז”ל דבר, וע”כ עלינו ללכת בזה אחר שיטת הרמב”ם ז”ל. ובפרט שרוב המפרשים הסכימו לשיטתו. ועוד שהרב כפתור ופרח הוכיח כן מתרגום של ישעיה וכנ”ל, ובפרט שכן פשיטא ליה להרדב”ז ג”כ, (ח”א סי’ מ”ד) הנ”ל, דהעלה בפירושו דהסמדר מותר בכל האילנות כשיטת הרמב”ם ז”ל, וכתב שהזה’ר שהיא התפרחת של ההדרים הוא סמדר, מותר באכילה וכ”ש בריח, וכנ”ל. נמצא  דאע”ג שלא נפלו הפרחים מיקרי סמדר, וזהו פירושו של הרמב”ם ז”ל ממש.

וע”כ נראה לענ”ד דמי שרוצה להחמיר ולחוש לדעת האוסרים את הסמדר בערלה, שהיא שיטת רש”י וסיע’ דס”ל דרק בענבים הוא שהתירו חכמים את הסמדר, אבל בשאר פירות מודים לר’ יוסי דסמדר אסור, וגם הטור ומרן ז”ל חששו לזה, וכנ”ל. יחוש מעת שיצאו הפרחים שמהם יוצא הפרי, דמאז נקרא שמו סמדר. ורק אמנם נראה דמיקרי סמדר, רק כשנפתח הפרח ולא כשהוא סגור, (אלא דלא בעינן עד שיפול הפרח כפירוש רש”י ז”ל). ולמדתי זה מדברי הרדב”ז ז”ל שכתב שהזה’ר הוא סמדר, וידוע דהוא נקרא כן אחר שנפתחים הפרחים. וגם נראה שכל זמן שהפרח סגור, לא מיקרי עדיין פרח אלא יש לו שם אחר כמו ניצן, והרמב”ם ז”ל כ’ שהסמדר הוא הפרח וכו’, וע”כ נלענ”ד דהמחמיר לחוש לאסור הסמדר יחמיר מעת פתיחת הפרח.

ואגב אורחא למדנו שמי שחושש כדעת מרן יהיה אסור להריח התפרחת של פרי הדר (אזה’ר) שבתוך שנות הערלה, שכאמור זהו סמדר. והרדב”ז ז”ל התירו משום דפסק כהרמב”ם ז”ל דסמדר מותר באכילה וכ”ש להריח בו, אבל לדעת מרן ז”ל בשו”ע שחושש לדעת האוסרים את הסמדר, ה”ה שאין להריח בו ג”כ, אלא שיש מחלוקת הפוסקים אם מותר להריח פרי של ערלה גופיה, ועוד חזון למועד אי”ה. אבל באכילה אסורים לדעת מרן ז”ל.

ג. מסקנא דמילתא:

א. מעיקר הדין אין הסמדר אסור בערלה, דלא אזלינן בתר סמדר, למנין שנות הערלה, ומיהו הבוסר אסור והוא שקובע למנין שנות הערלה. וכמו שפסק הרמב”ם ז”ל, וכן דעת רוב הפוסקים. והמחמיר לאסור גם הסמדר, וכן לקבוע את שנות הערלה ע”פ הסמדר, תע”ב. שכן נראה לדעת מרן ז”ל בשו”ע, שחושש להחמיר כדעה זו, (וכמו שמבואר בפנים).

ב. בהגדרת סמדר מהו, רבו הדיעות כמ”ש בפנים. והעיקר לדינא שהסמדר הוא כשנפתח הפרח שממנו יוצא הפרי. וכמו התפרחת של פרי הדר.

ג. בעלי גינות קטנות שיש להם עץ או שנים ואין זה עיקר פרנסתם, טוב שיחמירו לחוש בזה לדעת מרן  ז”ל ולאסור הסמדר, ואם נפתחו הפרחים לפני ט”ו בשבט של שנה רביעית, יש לאסור אותם פירות.

ד. משקין או מרקחת הנעשים מפריחה של ההדרים הנקרא אזה’ר, לדעת הרמב”ם ז”ל וסיעתו מותרין. ולדעת מרן ז”ל יש להחמיר ולאסור, והמחמיר תע”ב.

זה הנלענ”ד וה’ הטוב ברחמיו יאיר לנו באורו הגדול, הולך ואור עד נכון היום של ישועתינו ופדות נפשינו בב”א.

בברכת   חתימה טובה וישועה ורחמים

ע”ה  ש.מ.  עמאר