(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 7 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

נאמר בתורה (ויקרא י”ט) את חוקותי תשמורו. בהמתך לא תרביע כלאים. שדך לא תזרע כלאים  וגו’ ותרגם אונקלוס: בעירך לא תרכיב עירובין, חקלך לא תזרע עירובין וכו’… פירוש: התורה אסרה עלינו להרכיב הבהמות ולערב הזרעים מין בשאינו מינו בשדה. וטעמים רבים נאמרו לאיסור כלאים.

א.  הטעם שהובא בס’ החינוך:

במצוה רמ”ה כתב וז”ל: נצטוינו שלא לזרוע שני מיני זרעים כגון חטה ושעורה ביחד בא”י דוקא שנאמר, שדך לא תזרע כלאים. משרשי המצוה כתבתי מה שידעתי במצוה הקודמת ושם נאמר כך, כי הקב”ה ברא עולמו בחכמה ובתבונה ובדעת וצייר כל הדורות לפי מה שהיה צריך ענינם ראוי להיות מכוונת השלם בכיון וב”ה היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”. ובהיות היודע אלוקים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלמות לענינו שהוא צריך לעולמו, ציווה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו ולא יתערבו המינים פן יחסר שלימותן, ולא ציוה עליהן ברכתו. ומזה השורש לפי הנראה במחשבתינו נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, והוזהרנו בכך מזה הטעם גם על מין הזרעים והאילנות.

ב. הטעם שהובא בס’ הכלבו והרמב”ן:

טעם איסור כלאים כי  השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות, בדוממין ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדה שיתקימו המינים בהם לעד כל זמן שהוא יתברך ירצה בקיום העולם, וציוו בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעולם כמו שנא’ בהם למינהו והרכיב שני מינים משנה ומכחיש מעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב”ה בעולמו כל הצורה ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבע”ח לא יולידו מין בשאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולידו כגון הפרדים, יכרת זרעם כי הם לא יולידו.

וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשא”מ אין פרים צומח אח”כ 1*  ויהיה שאיסורם שני הטעמים ההם הנזכרים וזהו הטעם שדך לא תזרע כלאים שהוא בהרכבה על דעת חז”ל, ואסר אף כלאי זרעים מפני שנשתנו בטבעם ובצורתם בהיותם יונקים. ויהיה כל זרעם ממנו כאילו הורכב משני מינים. (כלבו כלאים צ”א רמב”ן ויקרא י”ט י”ט).

ג. הטעם שהובא בס’ מורה נבוכים להרמב”ם:

הרמב”ם במורה הנבוכים כתב טעם שונה והוא דהתורה אסרה לזרוע ולהרכיב כלאים משום חוקות הגויים להרחיקנו מע”ז. שהם מחשבים לפי המולד את זמן ההרכבה ומושכים ומקיפים את האילנות לכוכבים ומזלות מלבד שני המשרתים (השמש והירח). ע”ש באורך. (חלק ג’ ל”ז)

ד.  הטעם שהובא בס’ המאירי (שבת פ”ד):

כבר ידעת שכלאי זרעים אין נוהגין אלא בא”י ומ”מ כל הזורע כלאי זרעים בארץ וכו’… ואף בארץ איסור כלאי זרעים אינו אלא כששני המינים יונקים זה מזה. ושהדבר נראה לעין אבל אם לא היה נראה לעין אע”פ שיונקים זה מזה כגון שהיה גדר בינתים או ראש תור וכו’ הא אין איסורם אלא ביניקה ובמראית העין.

וצריך להבין מדוע הוצרך המאירי לטעם של יניקה הרי התורה אסרה לזרוע בעירבוביא כפירוש התרגום [ולטעם החינוך והכלבו ניחא]. ואפשר לפרש דהוקשה לו מאי שנא איסור כלאים מאיסור שבת לענין תערובת, והרי איסור בורר בשבת שייך רק אם יש לי יותר מפריט א’ משני מינים של אוכלין, או כלים, אבל אם יש לי תפוח א’ ואגס א’,  או כף א’ ומזלג א’, וכי שייך בזה בורר. הרי כל א’ בפני עצמו, ומדוע בכלאים שאיסורו משום עירוב כלשון התרגום די בחטה א’ ושעורה א’ כדי לחייב מלקות ונראה דלכך הוצרך המאירי לשני הטעמים גם לטעמא דיניקה וגם לטעמא דערוב הנראה לעין. דאם נראה חטה א’ ושעורה א’ סמוכות א’ לחברתה מהיכי תיתי לומר שזה עירוב האסור משום כלאים הרי כל א’ ניכרת בפני עצמה, אלא ע”כ צריכים אנו לטעם של יניקה. ולא לחינם מדגיש הרמב”ם בהלכותיו שאסור לסמוך מין לשאינו מינו. משום דיונקים זה מזה [פרק ד’ הל’ ט’ והל’ ט”ז].

ה) באור דברי הרמב”ם במשנה דערוגה:

ועתה נבוא לבאר בס”ד דברי הרמב”ם בפירושו למשנה דערוגה פרק ג’ וז”ל: ושמור אלו העיקרים והוא. שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין, לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל, הוא מותר ואפי’ שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חיטים וכו’… וכן בפרק ג’ הלכה ה’ מכלאים, כתב.  וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אע”פ שהם שני מינים בטבעם וכו’… לא חששו להם לכלאים זע”ז, שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין. ומכח דבריו אלו הסיקו המפרשים 2* בדעת הרמב”ם שאיסור כלאים אינו אלא מפני מראית עין והקשו עליו מהא דפסק בפרק ב’ הל’ א’, זרע שנתערב בו זרע אחר אם היו א’ מעשרים וארבעה. כגון סאה של חטים שנתערבה בעשרים ושלוש סאה של שעורים הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטים או יוסיף על השעורים, ואם זרע לוקה. והקשה עליו ה”שוהם וישפה” וז”ל: מהירושלמי שהביא הכסף משנה משמע שעיקר האיסור הוא משום מראית עין, ואיך כתב רבינו דלוקה. וכבר נתקשו בזה הרבה מהאחרונים, עד שדעת “הפני משה” היתה שמה שכתב רבינו לוקה היינו מכת מרדות, ואמת הברור הוא מ”ש הרמ”ז ז”ל דלא מיקרי מבטל איסור, כיון שעיקר האיסור שאסרה תורה כלאים הוא משום מראית עין וכמ”ש הר”מ בפירוש המשנה רפ”ג וז”ל ושמור אלו העיקרים. וכו’… וכיון שיש בו פחות מעשרים וארבע אין זה מבטל איסור. אלא כאילו אין שם איסור כלל וכו’ ע”כ דבריו.

וע”ע בספר המפתח שכתב על דברי הרמב”ם “ואם זרע לוקה”, צ”ע מגמרא ב”ב צ”ד. וירושלמי רפ”ב דבכלאים, דמוכח דאינו אלא מדרבנן משום מראית עין.  הרי לך שהבינו בדעת הירושלמי והרמב”ם שטעם איסור כלאים אינו אלא משום מראית עין בלבד. והדבר תמוה מאוד, דלאו דכלאים לאו גמור הוא מן התורה ולא נתנה התורה טעם לאיסור זה, ומדוע שונה הוא מכל איסורי תורה. ומה שכתבו הראשונים שהובאו לעיל, טעמים לאיסור כלאים. אינם אלא  לבאר טעמא דקרא. ועוד, דמהרמב”ם עצמו מוכח דאיסור כלאים איסור דאורייתא גמור ככל האיסורים, וממקום שבאת.  שבכל מקום שכתב הרמב”ם לוקה ע”כ לוקה מדאורייתא. דהרמב”ם לא חש לפרש, והיכא דצריך לכתוב מכת מרדות כתב [עיין פרק ה’ דכלאים הל’ ט”ו]. ובריש הלכות כלאים כתב בפירוש הזורע שני מיני זרעים כאחד בא”י לוקה, שנא’ שדך לא תזרע כלאים. ומיד בסמוך בהלכה ב’ כתב הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות.

ועוד ראיה שעיקר איסור כלאים דאורייתא ולא מפני מראית עין, שהרי כתב הרמב”ם (ע”פ הירושלמי) בפרק ב’ הלכה ו’. במה דברים אמורים [שאפשר למעט רובע מבית סאה או להוסיף] בשלא נתכוון לערב, ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו, אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר, או לזרוע השני מינים, אפי’ היתה חיטה א’ בתוך כרי של שעורים אסורה לזורעה וכן כל כיו”ב, ואם זרע לוקה (הרדב”ז שם) 3*.  ואם נאמר שאיסור כלאים עיקרו מפני מראית עין כפשוטו, מדוע אסור לזרוע חטה א’ בתוך כרי של שעורים וכי ניכרת היא לעין, והרי בריש פרק ב’ ברמב”ם ובמשנה בירושלמי ר”פ ב’ (שם) נכתב דכל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט,  משמע שדוקא באופן זה שייך מראית עין 4*.

והנלע”ד בביאור דברי הרמב”ם, דודאי הרמב”ם לא נתכוון כשכתב דעיקר איסור כלאים אין האזהרה בו אלא למראית עין לומר דאיסורו דרבנן. אלא ודאי פשיטא ליה דעיקר איסור כלאים הוא מדאורייתא ככל איסורי תורה. וכוונת הרמב”ם היא,  שהתורה אסרה עלינו לערב שני מינים ולזרעם, א) כששני המינים יונקים זה מזה. ב) כשהדבר נראה לעין, ז”א שהערבוביא והיניקה של הזרעים והצמחים נראית לעין לאפוקי ראש תור או שהיה גדר בינתים. וכן בשתי שדות של שני אנשים,  וזה ממש כדברי המאירי לעיל. ומעתה יובן דמה שכתב הרמב”ם בכל מקום לוקה סתם היינו מדאורייתא.

אלא דעדיין קשה על דברי הרמב”ם דפסק בריש פ”ב דכלאים דכל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט וכו’. ואם זרע ה”ז לוקה, דמהירושלמי ריש פ”ב דכלאים, משמע דאיסור דרבנן הוא ומשום מראית עין, וז”ל הירושלמי. בדה”מ ימעט: באיזה צד הוא ממעט? פירוש: (פ”מ) כיצד הוא ממעטו. או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה, בכדי שיתמעט הרובע מחלק אחד מ – כ”ד. ופריך, לא כן אמר ר”א בשם ר’ יוחנן. כל האיסורים שריבה עליהן, שוגג מותר, מזיד אסור. ומשני תמן את מרבה לבטל איסור תורה. ובהא הוא דאמר ר’ יוחנן דאסור לבטל איסור לכתחילה, ברם הכא את מרבה לבטל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין. וזה מותר אפי’ לכתחילה דהם אמרו והם אמרו ע”כ: משמע דאיסור רובע לבית סאה מדרבנן הוא ומשום מראית עין. וקשיא לרמב”ם.

ביאור דברי הירושלמי:

וקודם שנבוא בס”ד ליישב דברי הרמב”ם. נבאר דברי הירושלמי ע”פ דברי המפרשים א’ לא’ ונתנבאו כולם בסגנון א’. וראשון להם “תועפות ראם” על ספר יראים [מצוה ש”צ אות ג’ בשם באה”ט על ספר ויקרא]. דביאר דאין כוונת הירושלמי לומר דאיסור כלאים הוא משום מראית עין גרידא ומדרבנן 5א*.   דהרי לאו דכלאים מפורש בקרא. אלא כוונת הירושלמי דטעם ומהות איסור כלאים מן התורה אינו אלא מפני מראית עין וכמו שפירש רש”י בשבת פד: דגבי כלאים היכרא הוא דבעינן דלא ליהוי עירבוב. עכ”ל. ושני לו “עמודי אש” וז”ל: ולענ”ד נראה דכוונת הירושלמי הכא דבשאר איסורים האסורים מחמת עצמן כשהוא מבטל וכו’. אבל בכלאים דכל א’ בפני עצמו מותר אפי’ אחר שנתערבו קודם שיזרעו ולא אסרה תורה אלא בכה”ג דאז נראה וניכר הכלאים. א”כ כשאנו מבטלין לא יש איסור כלאים כלל וזה לא נקרא ביטול איסור אלא כמסיר האיסור דזה מותר לכתחילה, ומפני מראית עין דהכא לא דמי לשום מראית עין דעלמא. וכיון לדעת מהר”י חאגיז פ”ב דכלאים. ונראה דזו גם כוונת הרב מח”ס “קרית ארבע” (על הרמב”ם דכלאים) שמבאר גם כן דברי הירושלמי דאין הכוונה כאן ככל מראית עין דעלמא, ולא עוד אלא שתמה  על מרן  הכ”מ  שהבין בדעת  הירושלמי דהכא דין מראית עין הרגיל, שלא יחשדו בו שזרע כלאים בכוונה. והוסיף שגם מרן הגאון בעל חזו”א (סימן ד אות י”א) הלך בעקבות המפרשים הנ”ל, בביאור הירושלמי וז”ל: אין הכוונה שכאן איסור דרבנן, דגם כאן איסור תורה כמ”ש הר”מ בפ”ב מהלכות כלאים שאם יש רובע לסאה ממין אחר וזרען הרי זה לוקה. אלא הכוונה דהכא כל כלאים בערבוביא הנראית לעין אסרה תורה, וכו’ וכיון שהוסיף ואין כאן רובע לסאה אין כאן ערבוב. עש”ב.

ולאחר המח”ר נלע”ד דקשה להעמיס פירוש זה בדברי הירושלמי דמהירושלמי משמע בפשטות כדברי הפני משה וכהבנת מרן הכ”מ ורע”ק. וכן מוכח מביאור הגר”א (סימן רצ”ז אות ט”ו), ד”ה ואם זרע לוקה: וז”ל, צ”ע דהא בירושלמי שם אמרינן לא כן אמר ר”א בשם ר”י וכו’ ברם הכא מפני מראית עין, ועוד הא אמר שם דמיירי שלא נתכוון לערב ולזרוע. ע”כ.

ביאור דבריו שמהירושלמי ברור להדיא שמראית עין כאן בסוגיא “דכל סאה” הוא דין מראית עין הרגיל בתלמוד, כפירוש “הפני משה” שלא יחשדוהו שזרע בכוונה כלאים וע”כ לומר כן, דברישא כתב הירושלמי, תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא [בכלאים דרובע לסאה] את מרבה לבטל מפני מראית עין, ומכלל לאו אתה שומע הן, ואם שם איסור תורה, ע”כ הכא איסור דרבנן, דהם אמרו לאסור והם אמרו להתיר ע”י תוספת לסאה או מיעוט המין הנוסף. וא”כ משמעות הירושלמי כדברי מרן הכ”מ והגאון בביאורו וסיעתם. אולם צ”ל, דפירושם יפה בדברי הרמב”ם דריש פ”ג במשנה בערוגה וכמו שפירשתי לעיל, ודייקא נמי מלשונו שאין כאן דין מראית עין הרגיל שכתב כך ודע. שכלאים אין האזהרה כו אלא למראית עין, ולא כתב משום מראית עין. וכן בפרק ג’ הלכה ה’ כתב לענין שויון המינים שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין, וכוונתו דאיסור כלאים הוא כשנראה הערבוב לעין וכמו שפירשו המפרשים הנזכרים בדברי הירושלמי, וחזיתיה להרב תפא”י בפירושו על משנה זו דכל סאה שיש ביה רובע וכו’ וכן בתוס’ אנשי שם שהביאו דברי הר”מ שסיים ואם זרע ולא הוסיף לוקה. וביארו דאמנם עיקר דין כלאים הוא מן התורה אלא דשיעורין חציצין ומחיצין, הלמ”מ. וכן שיעור זה של רובע לסאה הוא הלמ”מ, 5ב*. ויישבו בזה דברי הרמב”ם. וכמו בשבת דעיקר מלאכות שבת דאורייתא ושיעוריהן הלמ”מ כמו טלטול ד’ אמות ברה”ר, או שיעורי הוצאה מרשות לרשות של חפצים שונים, וכן בשיעורי מאכלות אסורות דשיעורן בכזית ללקות עליהן.

אלא דעדיין קשה לפי פירושם, דאי נימא דשיעור זה של רובע לסאה היא שיעור מוחלט מהלמ”מ כדי לחייב עליו, א”כ מה לי נתכוון לזרוע ומה לי לא נתכוון לערב ולזרוע 6* והרי בירושלמי [וכן פסק הר”מ] נכתב בד”א [שאפשר למעט או להוסיף]. בשלא נתכוון לזרוע כלאים. אבל נתכוון לערב כדי לזרוע כלאים או לזרוע את המעורב, אפי’ חטה א’ בתוך כרי של שעורים אסורה לזורעה ובפשטות אסור לזורעה מדאורייתא 7* (עיין תויו”ט ובתולדות יצחק על ירושלמי (רפ”ב) ו”קרית ארבע” ורדב”ז על רמב”ם שם) ולא גרע מהא דסוף פרק א’ דכלאים דדעת ת”ק דר”י דאפי’ חטה א’ ושעורה א’ אסור משום כלאים ומן הסתם גם לוקין על זריעתן וכ”ש הכא דעירוב גמור הוא.

ישוב דברי הרמב”ם:

והנלע”ד ביישוב דברי הרמב”ם הוא כך. דלדעת הרמב”ם כל שכוונתו לערב שני מיני זרעים על מנת לזרוע או שנתערבו מאליהן בשעת כינוס התבואה ובכוונתו לזורעם, ונוח לו בזה, הרי זה אסור מן התורה. ואפי’ חטה א’ בתוך כרי של שעורים. ואם זרע לוקה, כמו שביארנו בסמוך, והם הם דברי הירושלמי בשמעתין. ומה שאמרו בירושלמי, כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט המין האחר או יוסיף על הסאה התם מיירי שנתערבו מאליהן בשעת כינוס התבואה ולא ניחא ליה בתערובתן ואדרבא טורח הוא לו לברור אחר כך התבואה מן המין האחר. וכן ביאר מרן הכ”מ על הר”מ בפ”ה ה’  וז”ל: ולענין פירוש הירושלמי נ”ל שהוא בע”א. דנתכוון לזרוע. היינו שהוא מתכוון לזרוע השני מינים כדי ליהנות משניהם. ואינו מתכוון לזרוע, היינו שאין מתכוון לזרוע אלא המין האחד בלבד, והמין האחר היה חפץ שלא יראה ולא ימצא, ועל כגון זה אמרו בירושלמי דכיון דלא ניחא ליה ואינו מכוון לא הטריחוהו חכמים לברור הכל, אלא עד כדי שלא יראה לעין 8* ושיערו שעד רובע לסאה לא ניכר העירבוב ומכאן ואילך ניכר, ולכן ימעט מרובע או יוסיף על הסאה. ולא גרע משבת דאמרינן התם דדבר שאין נתכוון מותר (כר”ש) ואפי’ בפ”ר, היכא דלא ניחא ליה. וכעין זה מצינו בפרק ט’ דכלאים משנה ה’: מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוונו (ליהנות) בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וחידש שם הר”ן [הובא בתוס’ רע”ק] שבמידי דלאו אכילה הוא אפי’ בפ”ר מותר. וכ”ש הכא דלאו אכילה אלא זריעה וגם לא ניחא ליה, ולפ”ז מתיישבים דברי הרמב”ם אל נכון בס”ד, בהא דפסק דלוקה [אף דרובע לבית סאה היא משום מראית עין כדברי הירושלמי] וטעמו הוא כיון שחכמים נתנו לבעל הזרעים שנתערבו בשעת כינוס התבואה אפשרות להמנע מאיסור כלאים ע”י מיעוט הרובע או תוספת על הסאה והאיש עומד בשלו ולא ממעט או מוסיף, גלי דעתיה דניחא ליה ואינו יכול לומר לא נתכוונתי 9* וחזר דינו כדין מתכוון דאפי’ חטה א’ בתוך כרי של שעורים אסור לזורעה.

ותניא דמסייע לן הם דברי הרא”ש בהגהותיו, הובא בחזו”א (שם) על האי סוגיא דרובע לסאה דימעט וז”ל: דכיון דלא ניחא ליה אינו כלאים מן התורה. פירוש. ולכן התירו למעט או להוסיף, משמע דהיכא דניחא ליה הוי כלאים מן התורה ולוקה עליו ואפי’ בפחות מרובע. ונראה שלזה נתכוון הגר”א בביאורו (שם) שכתב. ועוד הא אמר שם בהלכה ז’ דמיירי בשלא נתכוון לערב ולזרוע, ע”כ. ר”ל, דדוקא אז מותר לדברי הירושלמי להוסיף או למעט דכיון דאיסורו משום מראית עין [כיון דלא מכוון] ומדרבנן הוא. דהם אמרו והם אמרו ועפ”ז מיושבים גם כן דברי הירושלמי בס”ד.

ואחר הבאת הדברים לדפוס נזדמן לידי פירוש “קול סופר” להרב הגאון ר’ חיים סופר (מחבר שו”ת מחנה חיים) בהערותיו למשנה רפ”ב דכלאים, וראיתי שתירץ קושית רע”א על הרמב”ם כדברינו ושמחתי שכיוונתי לדבריו. וד’ יאיר עינינו בתורתו.

1) לכאורה קשה: הרי מצינו שיש להם פרי למורכבים כההיא דנוטל אדם יחור מאילן מורכב ונוטעו במקום אחר. ואולי צ”ל דכוונתו שהזרע של הפרי לא מוציא פירות.

2) פני משה ומשמעות מרן כ”מ בהבנת הרמב”ם ושאר מפרשים בהבנת הירושלמי שיבואר לקמן.

3) דלא גרע מחיטה א’ ושעורה א’ דמחייב ת”ק בסוף פרק א’ דכלאים.  ועיין במלאכת שלמה בפירושו על משנה דרפ”ב דכלאים, וכן בתויו”ט שם. שמשמע להו דאסורה לזורעה מדאו’, ובס’ “קרית ספר” כתב דכיוון דנתכוון, אחשביה, ואסור מן התורה אבל אפשר דאינו לוקה.

4) ואין להקשות לפ”ז מדוע לוקה על פחות מרובע, והרי באיסור כלאים צריך שיראה הערבוב לעין. הא לא קשיא, דגם בפחות מרובע נראה הערבוב אלא דלא יחשדוהו בכמות כזו שזרע בכוונה כלאים, כיון שדרך התבואה שמתערב בתוכה מין אחר בדרך כינוסה. ויאמרו היה טורח לו לבררן.

5א) ונראה דזו כוונת בעל דברי מלכיאל. (ח”ב סי’ מ”א או’ כ’) דכתב דדין כלאים דאו’ תלוי במראית העין גם לענין זרוע בכוונה.

5ב) ועיין ב”ציון ירושלים” על הירושלמי בסוגין דכתב בשם רע”ב ועוד אחרונים דמה שכתבו בירושלמי “באמת אמרו, הלמ”מ”. לאו דווקא אלא מדרבנן ור”ל  שהדבר ברור כהלמ”מ.

6) ועיין בתו”ס אנשי שם שכתב כן על דברי הר”מ. וז”ל. ולפ”ז לדעת הרמב”ם לוקה אפי’ אין לו הנאה ממנו.

7) וכן משמע שיטת הרא”ש שכתב בהגהותיו, שאם מערב ע”מ לזרוע לא בטל ברוב ואסור מדאורייתא [הובא במקורות וציונים על הרמב”ם פ”ב] וכן משמעות דעת הר”ש ו”מלאכת שלמה”.,

8) פירוש: שלא יראה לעין שזרע בכוונה ועד רובע לא יבואו לחשדו שזרע בכוונה אבל ביותר מרובע יבואו לחשדו שזרע בכוונה שני מינים.

9) וע”כ צ”ל דמתכוון הוא, דהרי לא מתחייב מלקות בלא התראה ומן הסתם התרו בו שלא יזרע, והוא זורע. ודמי להא דהיה לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש והוא לובש ופושט ,לובש ופושט, דחייב על כל א’ וא’.