לוגו בית המעשר
|

טו בשבט – ראש השנה לאילנות

י"ג שבט התשפ"א | 26/01/2021

א. קביעת יום טו בשבט כר”ה

ראש השנה לאילנות הוא ט”ו בשבט, בשונה משאר גידולי האדמה, כמבואר במשנה בתחילת מסכת ר”ה. ובגמ’ (שם יד.) שואלת מאי טעמא? אמר ר’ אלעזר אמר ר’ אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.., ופירש רש”י –שכבר עברו רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטים מעתה. והוסיפו המפרשים [מלאכת שלמה ועוד] שכל החנוטים קודם זמן זה הם מהשרף של גשמי שנה שעברה.
תאריך זה נקבע לפי התאריך העברי בחדשי השנה, וכמבואר בגמ’ (שם טו.) שהזמן הוא שבט דחדשים ולא שבט המשתנה לפי התקופה. ובתוס’ (שם ד”ה דחדשים) אכן שאלו, וז”ל: אע”ג דבישול הפירות הולך אחר החמה שנאמר “ממגד תבואות שמש”, ה”נ כתיב “ממגד גרש ירחים”, וגם ישראל מונים ללבנה.

והנה קושייתו של התוס’ ברורה, שמן הדין היה לקבוע את ראש השנה לפי שנת החמה, מאחר שהמגד, כלומר מתיקות הפרי, מושפעת מהשמש, כמבואר בפסוק הנזכר. גם תחילתו של התירוץ מובן, שמהפס’ מבואר שהמתיקות מושפעת גם מהלבנה. אלא שמה שסיימו בתוס’ “וגם ישראל מונים ללבנה”, צ”ב, מה מתרץ על הקושיא הנ”ל, הרי קביעת ראש השנה תלוי בשרף העולה?

ולכאורה יש לתרץ שקושיא כעין זו כבר הקשה ר’ ירמיה (שם יג.) לגבי שליש בתבואה, וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? ותירצו שכל מידות חכמים כך הן, במקווה של ארבעים סאה עולה בו האדם מטומאה לטהרה, ואם חסר קורטוב לא עלתה טבילה, וחייב מיתה באופנים מסוימים כדין טמא גמור. ועעו”ש. וה”ה לגבי אילנות, שבכל תאריך שייקבע לא יהיה בזה ערך מוחלט למצב עליית השרף באילנות, שיש שנים גשומות, והגשם מוקדם, ויש שנים שהגשם מתאחר. וגם לא כל המקומות שווים, ולא כל האילנות שווים. אלא שכך ניתן הדין בסיני, שנתנה התורה לחכמים לקבוע זמן שווה לכל האילנות, וכל מידות חכמים כך הם אפילו כשבכך נקבע דין תורה. אלא שחכמים חיפשו לקבוע את הזמן הקרוב יותר למציאות, ועי”כ לקבוע תאריך שווה לכל האילנות, ובזה נחלקו ב”ש וב”ה איזהו הזמן הקרוב, אם בתחילת שבט או בט”ו בו, והלכה כב”ה. אלא שקושיית התוס’ היא שמאחר שבישול הפירות הולך אחר החמה שנאמר “ממגד תבואות שמש”, א”כ היו חז”ל צריכים לקבוע לפי זה, שזהו הזמן היותר קרוב, ולא להתייחס לשנת לבנה כלל, שהיא קביעה שאינה שייכת למציאות כניסת השרף והמתיקות בפירות. וע”כ מת’ תוס’ שמאחר שגם ללבנה חלק במגד ובמתיקות, ועל כן קביעת הזמן לפי חדשי לבנה שייכת לגמרי למציאות. ובזה הוסיפו התוס’ שגם ישראל מונים ללבנה, ולכן נקבע לפי חדשי לבנה, אבל בסופו של דבר עיקר הקביעה היא עפ”י היסוד שכל מידות חכמים כך הוא, וזהו הכח שניתן לחכמים, אף שאין בכך הוכחה לכל אילן ואילן.

אולם, בביאור דברי תוס’ אלו ידוע יסודו של החתם סופר (בתשובותיו או”ח סי’ יד) עפ”י הירושלמי שאמר שעפ”י קידוש החודש נקבעת מציאות, לגבי תינוקת בת שלוש שמחמת שהחודש התקדש ע”י ב”ד מתברר שהיא אינה בת שלוש, שבתוליה חוזרים, והיינו שקביעת התאריך גורם לשינויי מציאות, והטבע משועבד לתורה. ולמדו כן מהפסוק “לקל גומר עלי”. והנה לפי תירוצו נראה שלפי זה מציאות עליית השרף באילנות משתנה לפי חדשי הלבנה, כאמור. ואם חכמים היו קובעים הלכה כב”ש שר”ה אילן בא’ בשבט, עליית השרף באילן היתה קודמת, מא’ בשבט. אלא שנחלקו מהו הזמן הקרוב יותר עפ”י דרך הטבע, ואותו יש לקבוע.

*

ב. האם טו בשבט הוא יום דין לאילנות

אעפ”י שהמשנה הנ”ל מונה את טו בשבט כר”ה, מ”מ במשנה שאחריה שבה מוזכרים ארבעה פרקים שהאדם נידון בהם לא מוזכר תאריך זה, אלא בעצרת נידון על פירות האילן. ועולה מכך שיום טו בשבט לא התייחס כיום הדין על הפירות אלא כיום הראשון לגידול היבול החדש.
רבים נוהגים לאכול מפירות הארץ, ולהודות ולברך לקב”ה על כל הטוב. בספר “תיקון יששכר” (דף מו ע”ב שחובר ע”י רבי יששכר ברבי מרדכי ברבי סוסאן מערבי זצ”ל, היה מגדולי רבני צפת בתקופת מרן הב”י) כתב: “ונוהגים האשכנזים יצ”ו להרבות במיני פירות האילנות לכבוד שמו של יום”. הביאו המג”א או”ח סי’ קלא סקט”ז, וכן בכנה”ג הגב”י שם מצטט את לשון התיקון יששכר. ובכף החיים שם ס”ק צז כתב שגם בקהילות ספרד יש שנוהגים כן. אמנם מנהג זה התפשט בכל קהילות ישראל, להודות ולהלל על הפירות, ולבקש על העתיד בשבח הפירות, ויש שנהגו לייחד תפילות לאתרוג נאה. וכבר נכתבו ספרים וקונטרסים רבים אלו תפילות ובקשות שראוי לומר עם אכילת הפירות [ראה ספר פרי עץ הדר שנדפס לפני כמאתיים שנה בליוורנו, ומקורותיו שחכמים קדמונים שאחר האר”י הקדוש, שהרחיב ופירט בזה. ומורינו הגרש”ז רווח שליט”א הוציא קונטרס טו בשבט בהלכה ובאגדה, שבו מקורות ומנהגי יום זה, בתוספת התייחסות לבעיות השכיחות לנגיעות תולעים בפירות המצויים בעונה זו, ע”ש].

והנה בספר אדני פז (רבי אפרים הקשר דומ”צ באלטונא והמבורג לפני קרוב לשלוש מאות שנה) הביא את דברי המג”א, וכותב “ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה”. ומ”מ הוא נותן טעם למנהג זה, ואומר: דע”י שמרבים בפירות יזכור שהוא ראש השנה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו בפירות, כדאיתא במסכת ר”ה אמרה תורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן… ע”ש שרוצה לחדש שיש שני זמני דין לפירות, בט”ו בשבט ובעצרת, ולכן ראוי להתפלל על כך בט”ו בשבט.

אולם ראייתו מדברי הגמ’ לא מובנת, דאדרבא, דווקא בעצרת מוכח מכך שהתורה אמרה לעשות מעשה, להביא שתי הלחם, הוכיחה הגמ’ שזהו זמן הדין, אבל בט”ו בשבט לא נאמרה שום עשיה, וא”כ משמע שהוא ראש השנה כעין ראש השנה למעשר בהמה, ולא משום שהוא יום דין. וכן משמע מסדר המשנה בתחילת ר”ה, וכפי שכתבנו לעיל.

ואכן מרן הראשל”צ הגרע”י זצוק”ל [נדפס ב”קול סיני”, ליקוטים מדברי מרן הגרע”י, עמ’ 11 הערה 2] הביא את דברי האדני פז, ודחאם, ז”ל: “ואין דבריו מוכרחים, כי באמת נראה שאין יום הדין על פירות האילן אלא בעצרת (ר”ה טז.), ומה שנקבע טו בשבט ר”ה לאילנות הוא מפני שאז יצאו רוב גשמי שנה, ופירש”י וכו’ [כמובא לעיל]. והרה”ג הגרא”ח נאה זצ”ל בס’ שנות חיים (במקו”ח סי’ לא אות א) כתב שהמוני העם טועים וחושבים שטו בשבט הוא יום הדין לאילנות, וזה אינו. ע”ש”.

גם המנהג שנהגו להתפלל על אתרוג כשר בטו בשבט שבו שרף האילן עולה, אינו משום שזהו יום הדין שלו, אלא מאחר שאז תחילת כניסת השרף הוא יום מתאים להתעורר ולהתפלל שיעלה יפה, כשם שמתפלל אדם בכל יום ולא רק ביום הדין [וראה בתוס’ בר”ה טז.].

*

ג. מהלכות מצוות הארץ הנוגעות לר”ה לאילן [סיכום בקצרה]

ראש השנה מגדיר את שנת הפרי לעניין שנת המעשר, האם זו שנת מעשר שני, מעשר עני, או פירות שנת שמיטה. וכן בשאר שנות המעשר נקבע אז אם הם פירות השנה הקודמת או הבאה, ונפ”מ לאיסור להפריש משנה על חברתה. כמו כן יש לטו בשבט נפ”מ לגבי מנין שנות ערלה ונטע רבעי [לכל הפחות בגידולים שזמן קליטתם היה בין טו בשבט לטו באב. ואכ”מ].

שלב הגידול הקובע לקביעת השנה בפירות הוא החנטה. פירות שחנטו לפני ט”ו בשבט של השנה השלישית מעשרים מעשר שני, ואותם שחנטו אחר ט”ו בשבט של השנה השלישית – מעשרים מעשר עני.

האתרוג יוצא מכלל זה, שאע”פ שהוא עץ בהגדרתו, וראש השנה שלו הוא ככל האילנות, בט”ו בשבט, אולם מאחר שהוא דומה בתכונותיו לירק, כיון שצורך הרבה מים, לכן שנת המעשר שלו נקבעת לפי הלקיטה כירק. על כן אם נלקט האתרוג קודם ט”ו בשבט של שנה ג’ – מעשרים מעשר שני. ואם נלקט לאחר ט”ו בשבט של שנה ג’ – מעשרים מעשר עני, ואפי’ שחנט קודם ט”ו בשבט. (רמב”ם הל’ מע”ש שם ה”ה. שו”ע שם סעי’ קכ”ו. ובאחרונים עמדו לבאר הטעם אמאי אף שלעניין מעשרות הולכים בו אחר לקיטה כירק אליבא דרבן גמליאל, מ”מ ר”ה למעשרות שלו הוי ט”ו בשבט, והלא כל עניינו של ט”ו בשבט הוי מצד זמן החנטה של האילנות. ועי’ בטו”א ובפנ”י ר”ה יד. וערול”נ שם טו. מש”כ בזה.)

בשנה השביעית שונה דין האתרוג משאר השנים, מאחר שקדושת שביעית חלה על האתרוג מראש השנה של שביעית ועד סופה. בנוסף, קיים ספק להלכה אם נקבעת השנה לפי לקיטתו או לפי חנטתו לאחר ר”ה. לפיכך, אם חנט ונלקט בשמיטה בודאי שפטור ממעשרות, ואם חנט בשישית ונלקט בשביעית או שחנט בשביעית ונלקט בשמינית יש להחמיר מספק. והנה כאשר מפריש מספק אתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית לפני ט”ו בשבט, מעיקר הדין יש להפריש מעשר עני כדינם של החייבים במעשרות בשנה השביעית. אולם כיון שיש האומרים שיפריש מעשר שני כדין השנה הראשונה לאחר השמיטה, על כן יפריש את שניהם ויאמר בלשון תנאי: ומעשר עני בדרומו, ואם צריך מעשר שני יהיה זה מעשר שני, וכו’.

לגבי שאר פירות הדר ישנם ספיקות: ראש השנה של פירות ההדר [תפוזים, לימונים, ועוד] הוא כשאר אילנות, בט”ו בשבט. ואילו לגבי קביעת שנת המעשר שלהם יש מי שהסתפק האם הם כאתרוג שהולכים אחר הלקיטה כירק, כיון שהם צורכים הרבה מים כאתרוג, או שהקובע בהם הוא החנטה כבשאר אילנות. ויש מי שכתב בפשיטות שדווקא באתרוג, ולא בלימון ושאר הדומים לו. ולהלכה כיון שספק הוא, טוב להפריש גם מעשר שני ולפדותו בלא ברכה, וגם מעשר עני.

***

ד. דין הקורא שם מעשר שני בשנת מעשר עני בטעות או בספיקות

שאלה: מצוי הדבר שבזמן המעבר שבין מעשר שני למעשר עני ממשיך המפריש ואומר מעשר שני במקום מעשר עני [מעשר שני בדרומו או בעליונו, וכדומה], אע”פ שהפירות שייכים כבר לשנת מעשר עני. לפעמים אומר כך משום שחושב שעדיין היא שנת מעשר שני, ולא שם לב שהפירות חייבים במעשר עני. לפעמים יודע וזוכר לפני ההפרשה שהחיוב הוא מעשר עני, אלא שבשעת ההפרשה אומר כפי שמורגל בלשונו, מעשר שני. ואפשר גם שחושב שלשון מעשר שני כולל גם מעשר עני, ובקריאת שם מעשר שני מופרש גם מעשר עני, וע”כ אינו מקפיד. כמו כן, לפעמים הוא בספק, שאינו יודע אם חיובם של פירות אלו הוא מע”ש או מע”ע, ולכן אומר לשון מעשר שני, שלדעתו כוללת את שני המעשרות, איזה מהם שצריך. מה דינם של פירות אלו, האם חלה ההפרשה, או שמי שאכל מפירות אלו אכל פירות הטבולים למעשר עני?

[ברור שבעוד הפירות לפניו יכול לתקן את דבריו ולחזור ולומר על אותם פירות שקרא שם מעשר שני – מעשר עני בדרומם, וכדומה, שהרי אם ההפרשה הקודמת חלה, לא עשה כעת כלום, ואם לא חלה מקודם, מועילה קריאת השם השניה. ואפילו אם הפירות כבר זזו ממקומם, וכעת המעשר כבר לא בדרומם [או בעליונם וכדו’], יכול לקרוא שם מעשר עני, ואין נפ”מ בין אם יאמר מעשר עני יחול באותו מקום שקראתיו מקודם מעשר שני, ובין אם יאמר מעשר עני בדרום הפירות. ואף שבמקרה האחרון יש לו ספק האם חלה ההפרשה הראשונה שאמר מעשר שני, או ההפרשה השניה שאמר מעשר עני, מ”מ דינו כמי שמעורב מעשר עני בין הפירות, ולוקח פירות כשיעור המעשר עני ויתן לעני, כמבואר במשנה בפאה פ”ה מ”ב שהלכה כחכמים שעשו שאינו זוכה כזוכה בזה, וא”צ לזכות לעני את כל הפירות כדי שיזכה גם כחלק המעשר עני האמיתי, ע”ש. וכן בפירות שהם ספק מע”ש ספק מע”ע וקרא בתחילה מע”ש, יכול לחזור ולומר בלשון תנאי אף כשהפירות זזו – אם ההפרשה הקודמת לא חלה אלא צריך לקרוא שם מע”ע, יהיה מעשר עני במקום שקראתיו מע”ש, או יאמר יהיה מע”ע בדרומו, וכפי שביארנו לעיל. וגם כאשר מקצת מהפירות כבר אינם לפניו, כגון שמקצתם נאכלו, או שנתן מקצתם לאחר, יכול להפריש ממה שנשאר בידו [עשירית ממה שיש מהפירות בעולם], ולקרוא שם מעשר עני, ולתת לעני, כדלעיל.

אולם נפ”מ בשאלה זו במקרה שהפירות כבר אינם אצלו כלל, ואינו יכול להפריש, שאלתו האם חלה הפרשתו הראשונה או שיחפש אחרי כל מי שהפירות בידו. וכן נפ”מ לפירות שכבר אכל ורצונו לדעת אם עבר איסור טבל. וכן נפ”מ אם נתן את הפירות הראשונים כמעשר עני מחמת ההפרשה הראשונה, אם צריך לשוב ולהפריש ולתת. וכמו כן נפ”מ במי שצריך להפריש מע”ע ואמר מע”ש, האם לא חלה ההפרשה כלל וממילא יוכל להפריש מפירות אלו גם על פירות אחרים שלא היו בהפרשה הראשונה. וכדומה].

(המקורות והראיות לנידון זה הם מהגרש”ז רווח שליט”א ראש המכון, וכן מפי אחי הרה”ג אברהם שליט”א).

תשובה: הרמב”ם בפ”א מהל’ מע”ש הי”א כתב: פירות שנה שניה שהתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית, הולכים אחרי הרוב. מחצה למחצה מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור שהרי הוא קודש ומעשר עני חול. וכן פירות שהם ספק פירות שניה הם או פירות שלישית מפריש מהן מעשר שני.

ובראב”ד שם השיג: א”א ולמה לא יפריש מעשר עני, והלא יש עליהם איסור טבל, ואוסר במשהו. ומצינו לר”ע שעל ספיקו עישר שני עישורים, מעשר שני ומעשר עני. ואפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל אלא בדמאי. עכ”ל. תחילת השגתו היא על דברי הרמב”ם שבספיקו אינו מפריש מע”ע כלל, ולמד הראב”ד בדבריו, וכן מורה פשטות לשון הרמב”ם, שאין צריך אפילו לקרוא שם מע”ע, ודי במה שמפריש מעשר שני. ועל כך תמה הראב”ד שהרי עדיין הפירות ספק טבולים למעשר עני [ובהמשך דבריו הקשה גם כשיש רוב ממין אחד].

מקור דברי הרמב”ם מהמשנה במכשירין פ”ב מי”א שכתבה שבמקרה זה כשיש רוב הולכים אחר הרוב, ובמחצה על מחצה להחמיר. והר”ש בפירושו למשנה שם אכן פירש כהראב”ד שלהחמיר הוא שמפריש שני מעשרות, וז”ל: “יפריש מעשר אחד, ויחלל המעשר על המעות, ויחלק הפירות לעניים, והמעות יאכל בירושלים. והיינו שני עישורין דר’ עקיבא (עירובין ז., ר”ה יד.)”. ואמנם מש”כ לגבי הנתינה לעניים בספק הוא נידון בפנ”ע, ואכ”מ, ושייך לסוגיית ספק מתנות עניים לחומרא, אבל מש”כ שיש לקרוא שם מע”ע כדי להוציאו מאיסור טבל צ”ל דין פשוט, וכפי שהשיג הראב”ד. ומדוע לא כתב כן הרמב”ם? [ובמקו”א הבאנו את תירוץ האו”ש שהוכיח מכאן שבמקום שקריאת שם המעשר אינה פועלת שום חלות, ופירות המעשר לא נעשים ממון עניים, אין כאן הפרשה כלל, שהרי לא החל בדבריו כלום, שהרי אין קדושה במעשר עני, וגם לא זכו בזה עניים, ומשום כך בספיקות, שמחמת הממע”ה לא נהפך לממון עניים, ומוציא מיד עני התופס, לא חלה הפרשה כלל, וגם אין צריך הפרשה לכה”ג. ועפ”י דבריו כתב הגרשז”א במנח”ש ח”א סי’ נג שבפירות גוי שנגמ”מ ביד ישראל קריאת שם מע”ע אינה מעיקר הדין. ומשם הוציא את דינו שמי שמפריש ואינו מבין שבהפרשתו נהפך חלק המעשר לממון עניים, לא חלה ההפרשה כלל. והרחבנו בזה, ואכ”מ].

ובמהר”י קורקוס שם [וכן הביאו בכסף משנה] תירץ שודאי שהועילה קריאת השם גם למעשר עני להוציא מידי טבלו, וכל הספק הוא רק איך לנהוג במעשר, אם כמע”ש או כעני, וע”ז נאמר להחמיר. אלא שמתוך דברי מהר”י קורקוס נראה שכשקרא שם מעשר הועיל בין למע”ש ובין למע”ע, וז”ל: “שאין נקרא טבל אלא כשלא הוציא כל מה שצריך להוציא, ונשאר באותו הכרי מחוקי השם, אבל זה הוציא כל הצריך להוציא, תרומה ומעש”ר ותרומ”מ, נשאר עליו מעשר אחד והוא בספק אם יאכל אותו כדין מע”ש, או יתן אותו לעניים.. מ”מ הכרי יצא מכלל טבל שהרי הוא מפריש המעשר החייב להפריש שהוא או שני או עני, וכיון שהפרישו אין כאן דין טבל… דודאי אינו מחויב בשעת הפרשה לפרש ולברר שזה לשני וזה לעני…”. מבואר מדבריו שכדי להפקיע מאיסור טבל אינו צריך לפרט אם הוא מעשר שני או מעשר עני, ומשמע שגם אינו צריך להתנות אם חיובו במעשר שני, יחול, ואם חיובו מע”ע יחול, אלא כל שהפריש מעשר נוסף על מעש”ר פקע טיבלו. ואמנם בדבריו לא מפורש כיצד אמר בשעת ההפרשה, אם אמר או חשב שזה המעשר הנוסף, או שאמר זהו מעשר שני, ואעפ”כ התיר מידי טבלו מאחר שגם מעשר עני בכלל המעשר השני. ונראה מסתימת דבריו שבכל ענין שיפריש את השני פקע טבלו. ונראה להוסיף בביאור דבריו, שסובר שבפרשת מע”ש ומע”ע לא נאמר שיש שינוי בין השנים במעשה ההפרשה, אלא רק בקיום מצות עשייתה, שבשנות מע”ש נאמרה מצותה באכילה בקדושה ובטהרה כדין, ובשנות מע”ע מצותה בנתינה לעני, אבל ההפרשה היא אותה הפרשה [ולולי דבריו היה אפשר להגדיר שדין המעשר השני והעני אינם שונים רק בקיום מצות המעשר, אלא הם מצוות שונות לגמרי ואין בהם חיוב הפרשה אחד]. ומ”מ מדבריו עולה שבספיקות כשאומר שהעשירית מעשר מועיל, ומשמע קצת מדבריו שאף שאמר שזהו מעשר שני, הכל בכלל. אלא שאולי אין להביא ראיה מדבריו אלא למי שמסופק ואמר לשון זו, ומחשבתו בין למע”ש ובין למע”ע כפי דינו, אך מי שחשב שהוא מע”ש ואמר כן, והתברר שהיא שנת מע”ע, אין ראיה. אמנם מלשונו של המהרי”ק, וכן לפי מש”כ בסברתו שסובר שהפרשת המעשר אחת היא בין למע”ש ובין למע”ע, ולא חלוקים בהפרשה אלא בקיום מצותה, א”כ אפשר שגם בטעה וחשב שהיא שנת מע”ש הדין כן. אמנם הרה”ג הגרש”ז רווח סובר שמלשונו של מהריק”ו משמע שמדובר כשאמר בלשון כוללת, ולא מוכח מדבריו שגם כשפירש ואמר מע”ש חל.

עוד היה נראה לדייק שבקריאת שם מעשר שני עולה גם קריאת שם למע”ע, מלשון הירושלמי, מובא בתוס’ בר”ה יד. ד”ה ונהגו, לגבי ר”ע שלקט אתרוג באחד בשבט ונהגו בו שני עישורים מספק, “מפרש בירושלמי שהפריש מעשר אחד למעשר שני ופדאו וחילקו עניים”, מלשונו משמע שרק בתחילה קרא שם והפריש למעשר שני, ולאחר שפדאו לא קרא שם והפריש למעשר עני, אלא רק חילקו לעניים, והיינו שסמך על קריאת שם הראשון, ואע”פ שהפריש למעשר שני בתחילה. ומ”מ אין מכאן ראיה אלא למי שקרא שם מספק, ולא למי שטועה, וכנ”ל.

אלא שהחזו”א הביא מדברי התוס’ האלו ראיה להיפך, שבאמירת שם מע”ש לא חל מע”ע, וכפי שנבאר בהמשך, ולפי ראייתו לכאורה צ”ל שתוס’ קיצרו בלשונם, וכוונתם שיתנה שזהו מע”ע אם צריך, או שיאמר בלשון שכוללת גם מע”ש וגם מע”ע, כדלהלן. אמנם ראה בסוף דברינו שיישבנו את סתירת הראיות.

והנה הגרצ”פ פראנק זצ”ל (מובא בכרם ציון ח”א הר צבי סי’ א’ בד”ה ואדכרנא) הסתפק בשאלה זו, באחד שטעה והפריש מעשר שני במקום מ”ע, וגם הוא הציב את ספיקו בשאלה האם מעשה ההפרשה אחד הוא למעשר השני ולמעשר עני אלא ששונים במצותם. ובתחילת דבריו תלה את הספק במחלוקת הרמב”ם והראב”ד הנ”ל, שלפי’ המהרי”ק ברמב”ם מעשה ההפרשה משותף לשניהם, והספק הוא בקיום מצוותו, ומ”מ יצא מידי טבל, ולפי הראב”ד צריך לפרש למע”ע כדי שיצא מטבלו. ומדבריו נראה שלמד במהרי”ק שדעת הרמב”ם שאפילו אם אמר בשעת ההפרשה שהוא מע”ש, מועיל.
גם מדברי רש”י במכות (יט: ד”ה מעשר עני. ע”ש) מדייק הגרצפ”פ שם שסובר כהראב”ד, שבשנת מע”ע צריך לומר דווקא מע”ע ולא מע”ש.
אלא שחוזר ומביא תוספתא מפורשת בתרומות פ”ד הי”א, וז”ל: נתכוין לומר מע”ש ואמר מ”ע, מ”ע ואמר מע”ש, לא אמר כלום (הגירסא אצלנו “ראשון” והגר”א הגיה שם שני עיי”ש. ועי”ש במנח”ב שכתב שהטעם הוא שלא כיון למה שהוציא בפיו). הרי שתוספתא מפורשת שלא כפי שפירש מהריק”ו בדברי הרמב”ם. ושוב הביא גירסא אחרת בתוספתא מכת”י [בשם החזון יחזקאל], ושם הגירסא: נתכוין לומר מע”ש ואמר מ”ע לא אמר כלום, מעשר עני ואמר מעשר שני דבריו קיימין. ולפי גיר’ זו גם אם אמר מעש”ש מועיל למע”ע. הרי שספק זה וכן גירסאות התוספתא תלויות במחלוקת הרמב”ם והראב”ד.
אמנם לפי דברי הגרש”ז רווח שליט”א שגם המהר”י קורקוס לא דיבר באופן שפירש מע”ש, אלא אמר בסתם מעשר, וא”כ אין הכרח שלשיטת הרמב”ם יועיל כשיאמר מעשר שני.

לכאורה סברת הראב”ד נראית פשוטה, שמאחר שהזכיר מעשר שני ולא מעשר עני הרי שלא הפריש מעשר עני כלל ולכן לא חל, אלא שהגרצפ”פ שם לא ניחא ליה כנראה בכך, אלא שואל מ”ט לא תועיל קריאת שם מע”ש למע”ע לדעת הראב”ד ועימיה, ומת’ תי’ נפלא עפי”מ שדן שם לומר שמי שקורא שם למע”ע אלא שדעתו שלא ליתנו לעני לא חלה ההפרשה כלל, מאחר שקריאת שם והפרשת המעשר עני ללא נתינה היא חסרון במעשה ההפרשה, וכפי שסוברים הגאון רבי שלמה קלוגר וכן השו”מ [וכבר כתבנו במקו”א שלהלכה לא נקטינן כוותייהו בזה אלא כדעת הסוברים שמאחר שחלה ההפרשה ונהפך לממון עניים, דעתו לא משנה. ומ”מ משתמשים ביסוד זה במקום שההפרשה לא מחילה כלום, כגון בקונה פירות מגוי ומדין קאתינא יש פוטרים ממע”ע, שבזה לא חלה ההפרשה כלל. וכ”כ הגרש”ז אוירבך זצ”ל לגבי מי שאינו יודע כלל שפועל בהפרשתו קנין לעניים. ואכ”מ], וא”כ כשקורא שם מעשר שני הוא על דעת שלא יתן לעניים, ולא חלה הפרשתו משום כך. ויש להוסיף בביאור דבריו שבודאי מודה הגרצפ”פ שבספיקות חלה ההפרשה אף במקרים שאינו צריך לתת לעני, ומשום שהוא מזכה לעני על הצד שאם הוא חייב במע”ע הרי זה של העניים, אלא שא”א לגבות זאת [במקרים שלא אומרים בהם ספק מתנו”ע לחומרא]. אמנם כוונת הגרצפ”פ היא שמהדין הנ”ל שהקריאת שם וההפרשה צ”ל כזו שמחילה דין וזכות ממון לעניים, וא”כ ע”כ מוכח שאא”ל שהפרשה אחת היא למע”ש ומע”ע, שהרי במע”ע צריך כבר בהפרשה להחיל שם ממון עניים, ובלי זה הוי חסרון בהפרשה, וע”כ כשאומר שזה מע”ש ולא מפרט חסר בזיכוי לעניים, והוא חסרון במעשה ההפרשה.
והנה החזו”א במכתב (הובא בדרך אמונה ח”ג מכתב טז אות ו, עמ’ 776) כתב, וז”ל: “אין ספק שהמפריש בשנה שלישית ואמר עשרה מעשר שני שמעשר שני לא חל, ומעשר עני לא אמר”. ומביא ראיה מהתוס’ בר”ה הנ”ל בהא דר”ע נהג לחומרא דמע”ש ומע”ע, שכתבו התוס’: אם שני עישורין ממש הפריש לא נהיה מתוקן…, ובהגהות התוס’ מוסיף “שהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים”. והטעם שמעשרותיו מקולקלים הוא משום שאם קורא מע”ש על עשירית, ואח”כ מע”ע על עשירית נוספת, לא תחול הפרשת המע”ע על החלק המופרש למע”ש, כיון שידמה בלבו שאותו חלק מתוקן. ואם אכן אין צריך לקרוא שוב למע”ע, מדוע מעשרותיו מקולקלים, הרי שם מע”ע חל בשעה שקרא שם מע”ש. ולפי זה נוקט החזו”א שאין בזה מחלוקת, ובהכרח צ”ל שגם לדעת הרמב”ם כן הוא, ומש”כ בדיני הספק שאזלינן אחרי הרוב או המקודש כמובא לעיל, מדובר באופן שהתנה אם צריך מע”ש ואם צריך מ”ע. והביא שם את המהרי”ק שכתב להליץ על הרמב”ם שצריך להפריש סתם, וזה כפי שכתבנו לעיל שכך למד הגרש”ז רווח שליט”א בדעת המהרי”ק [ומ”מ זה לא כמו שכתב החזו”א בספרו בשביעית סי’ ז סקט”ו, שכוונת המהרי”ק אינה ברורה, ויל”פ כוונתו שצריך להתנות]. וא”כ דעת מרן החזו”א שכשאומר מע”ש על מע”ע נשארים הפירות בטבלן בין כשטועה, בין כשצריך להפריש מספק מע”ש ומע”ע.

ומ”מ אם אמר סתם מעשר מבואר שחל אף שלא מבורר אצלו אם מע”ש או עני, וכמבואר במהר”י קורקוס הנ”ל, ולא מצאנו מי שחולק בזה. וסברא היא שהרי מעשר ניטל במחשבה, ואין כאן דיבור שמקלקל. וכן כתב בחזו”א במכתב שם “ואם אמר סתם אפשר דמהני, אבל לכתחילה ודאי צריך שיתנה שיהא המעשר למה שצריך אם מע”ש אם מע”ע..”.

אלא שעדיין יל”ע מדוע לא תועיל ההפרשה כשאמר מעשר שני, התינח כאשר טועה וחושב שהוא מע”ש, ניתן להגדיר שהמע”ע אינו שווה במעשה ההפרשה אלא הוא חלות חדשה ושונה ממע”ש, וכיון שלא אמר ולא התכוון למע”ע, לא חל. אבל כאשר מסופק, ומספק קורא שם מע”ש וחושב בדעתו לאיזה מעשר שצריך, מדוע לא יחול, והרי אם לא יאמר מע”ש בדרומו אלא המעשר השני, חלה הפרשתו כמו אילו היה אומר המעשר סתם, וא”כ מה גרע במה שאומר מעשר שני, הרי יש במשמעו גם מעשר שני הנאכל בירוש’ וגם המעשר השני שצריך להפריש, ואין דיבורו סותר למחשבתו, ובזה המחשבה היא הקובעת, וכוונתו למעשר הנוהג בשנה זו.

ואמנם החזו”א שם מדבר במי שחשב שהיא שנת מע”ש והתברר שהיא שנת מע”ע, וגם ראייתו אינה אלא במי שבספק מפריש מע”ש בנפרד ומע”ע בנפרד [שע”ז כתבו התוס’ שלא נכון להפריש כך], וע”כ כשאומר מע”ש הוא מתכוון למע”ש דווקא, ומזה מוכיח החזו”א דבריו שהמתכוון למע”ש לא מועילה ההפרשה למע”ע, אבל בספק ואומר מע”ש, וכוונתו גם למע”ע אם צריך, יתכן שהחזו”א יודה. ולפי זה נוכל לישב את מה שהערנו מקודם שמדברי התוס’ הנ”ל יש מקום להוכיח שמועילה קריאת שם אחת, ואילו החזו”א הוכיח להיפך. ויש לומר שראיית החזו”א היא במקום שאומר מע”ש ומתכוון לכך, ובכה”ג לא מועיל למע”ע [ודלא כפשטות המהריק”ו], ואילו בירוש’ כפי שהביאו התוס’ הוא קורא שם מע”ש גם על הצד שהוא מע”ע ומועיל. אמנם בחזו”א עצמו א”א לפרש חילוק זה, שכן כותב במפורש שאפילו במי שמסופק, אם יאמר מע”ש הרי זה ספק טבל, ולכן כתב שיאמר בסתם, ולכתחילה עדיף שיפרט במפורש.

לסיכום: א. הקורא שם מעשר שני בפירות שחייבים במעשר עני, בין אם טעה וחשב שחיובם הוא מעשר שני, בין אם ידע שחיובם הוא מעשר עני, אלא שטעה בשיגרת לשונו ואמר מעשר שני כדרכו, ובין אם ספק לו אם חיובם מעשר שני או מעשר עני, בכל אלו יחזור ויפריש בלי ברכה, מאחר שיש סוברים שבכל מקרה חלה ההפרשה למעשר עני, ומאידך, יש הסוברים שלשון זו אינה מועילה בכל מקרה [כשמפריש פעם נוספת, אם אינו מפריש את אותם הפירות שהפריש בפעם הראשונה, יש לזכור שההפרשה חלה על כל הפירות, ואף על מה שהפריש קודם].

ב. ואם אמר בלשון סתמית, כגון המעשר, במקום לומר מעשר שני, נראה שחלה ההפרשה הראשונה, ומ”מ כתב החזו”א שלכתחילה טוב שיתנה ויפרט. אלא אם כן טעה וסבר שהפירות חייבים במע”ש, שבזה שב הספק כדלעיל, ויפריש בלי ברכה. ומסתבר שאם יאמר המעשר השני, וכוונתו למעשר המחויב, דינו כדין מי שאמר המעשר, וכדלעיל. ומ”מ כתב החזו”א שלכתחילה טוב שיתנה ויפרט אם צריך מע”ש, יהיה מע”ש בדרומו, ואם צריך מעשר עני יהיה מעשר עני בדרומו.

***

כתבו בספרים קדמונים [מובא בס’ התודעה] שהואיל וט”ו בשבט מזכיר את ארץ ישראל ושבחה, ראוי להזכיר מדברי חכמים שהפליגו בשבח הארץ וחביבותה, והודאה לקב”ה שנתן אותה לעם הנבחר. משל למלך שיש לו בן אחד שהוא חביב עליו מכל בניו, וכרם אחד שהוא משובח מכל שאר כרמיו, אמר – נותן אני את הכרם המשובח לבן המשובח. כך ישראל הנבחרים מכל האומות, וארץ ישראל נבחרת מכל הארצות, יבואו בחירים וינחלו נחלה בחירה.