חשיבות ומעלת כשרות המאכלים

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 15 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

נושא מרכזי בחיינו הרוחניים הוא כשרות המזון הנכנס לפינו. המזון קובע ומשפיע על מהותו הרוחנית של האדם.

כמבואר בגמ’ יומא: “אל תשקצו את נפשותיכם…ונטמתם בם” (ויקרא יא מג). תנא דבי רבי ישמעאל:

עבירה מטמטמת ליבו של אדם, שנאמר “ולא תטמאו בהם ונטמתם בם”, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם, וכו’ ע”ש. (דל”ט ע”א).

ופרש”י שם: מטמטמת ליבו של אדם – אוטמת, וסותמת מכל חכמה. ונטמתם חסר א’ (היינו שהיה צריך לכתוב ונטמאתם באלף כפי שורש המילה טמא). ורבינו בחיי (בפר’ שמיני שם) פירש: “ונטמתם בם” – חסר א’, שאות א’ מורה על הייחוד וקדמות, וע”כ חסר א’ שהשכינה מסתלקת ממקום טומאה והחטא. עכ”ד.

ונראה שיש כאן ב’ פירושים במ”ש התורה ונטמתם – חסר א’.

  א. שגורם טימטום הלב. ב. שגורם סילוק שכינה. ומרן החיד”א הביא ב’ פירושים אלו וכתב דנפק”מ ביניהם, שאם הוא טמטום הלב, אפשר לתקן קצת שיעשה דבר הגורם הרחבת הדעת ושמחת הלב, בטיול בגינות ובפרדסים וכיוצא בזה ע”ש. אולם לפי הטעם שאכילת איסור גורם לסילוק שכינה אין תיקון הנ”ל מועיל להיזקו.

והמתבונן יראה שיש ב’ סוגי מאכלות אסורים:

א. איסור מאכלים טמאים בחפצא [וממילא על הגברא], כענין האמור בפ’ שמיני, שאוכל שקצים ורמשים שנפשו של אדם מואסת בהם, או שאר חיות טמאות שהאוכל מהם גופו ניזוק ונבנה ממזון המוליד בו מידות רעות ואכזריות. וכמ”ש הגאון אבן עזרא   שם: “כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל” עכ”ל. ואדם האוכל מאיסורים אלו גורם לעצמו טמטום הלב, וגם סילוק השכינה, שהרי גם גופו ניזוק ע”י השחתת נפשו ומידותיו, וגם במה שעבר רצון בוראו, סילק השכינה ממנו.

ושו”ר מפורש כן בד’ הרדב”ז בספרו “טעמי המצוות” (מצוה קפ”ה). שהטעמים לאיסור מאכלות ומינים טמאים הם, משום שאיסורי המאכלות מזיקים לגוף ובעיקר מזיקים לנפש… (ע”ש שהרחיב לבאר הענין). עכ”ד. וכ”מ בדברי האור החיים הקד’ (ויקרא י”א , מ”ג) וז”ל: “שבא הכתוב להודיע כי האוכל מהשרצים נעשה נפשו עצמו שרץ, והוא אמרו “אל תשקצו את נפשותיכם” פירוש: לא תעשו את נפשותיכם שקץ ובמה? בכל השרץ השורץ על הארץ כשתאכלו אותם”.

ומחמת זה הטעם כתב הרמ”א ביו”ד (סי’ פ”א ס”ז) שקטן היונק מן הגויה, אע”פ שמדינא מותר לינק מן העכו”ם, מ”מ אם אפשר לינק מן הישראלית נכון יותר, מפני שטבען של ישראל נוח יותר, דרגילים במצות והם רחמנים ובישנים בטבע, והיונקים מהם מגדלים טבע כיוצא בהן. וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים אסורים. עכ”ל.  (וע”ע באו”ח סי’ שמ”ג ובנו”כ שם).

ב. מאידך נראה שיש מאכלים שלא שייך בהו הטעם שיולידו בנפש או בגוף האדם מדות אכזריות וכיו”ב כגון: איסור טבל, איסור חמץ בפסח, איסור אכילה מתבואה חדשה וכל כיו”ב. שבזה נראה דטמטום הלב שבא לאדם האוכלם, הוא טמטום רוחני של סילוק השכינה בלבד.

ובודאי שנזק זה כשלעצמו חמור מאוד, כמ”ש בזוה”ק (פ’ שמיני): ר’ יצחק אומר, כל הנטמא במאכלות אסורות כאילו עובד עבודה זרה שהם תועבת ד’, וכתיב לא תאכל כל תועבה, והעובד לע”ז יוצא מרשות הקדושה ועובר לרשות אחרת. ולא עוד אלא שנטמא בעולם הזה ובעוה”ב וכו’ ע”ש. ועוד גורם הדבר שמחמת סילוק השכינה ממנו נכשל מעבירה לעבירה, וכמ”ש בגמ’ יומא שם: “אדם מטמא עצמו מעט, מטמאים אותו הרבה” ע”ש.

ועפי”ז מיושבים דברי הזוה”ק (הביאם בס’ ראשית חכמה שעה”ק פט”ו) שביאר הפסוק “והתקדשתם והיתם קדושים” – כי המאכלים הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם, שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן האוכל מאותם הדברים מטמא נפשו, ומראה על עצמו שאין לו חלק בקדושה ולא באלוקי ישראל, וכו’ ע”ש.

הרי שבאיסור שקצים ורמשים איכא תרוויהו: מטמא נפשו בטמטום הלב, וגם גורם סילוק השכינה ממנו. ואילו בשאר איסורים שאין  בהם טמטום הלב, מ”מ סילוק השכינה בא ע”י אכילתם. וע”ע בס’ חפץ חיים להגר”ח פלאג’י מש”ב  (סי’ פ”ז).

וכן מתישב שפיר דברי הרמב”ן עה”ת (פ’ ראה) שכתב, כי טעם איסור מאכלות אסורות לצורך רפואת הנפש, ולא הגוף. וכ”כ בפ’ משפטים על הפסוק “ואנשי קודש תהיון לי” ע”ש. והקשה הגאון מהרי”א  (בפ’ שמיני וראה) שהרמב”ן גופיה כתב בפר’ שמיני  שהוא רפואת הגוף?

ולדברינו שפיר קאמר שהוא רפואת הגוף, שלא יאכל שקצים ורמשים המטמטמים גופו, מלבד טמטום הנפש וסילוק השכינה השייך בשאר איסורים. ודוק.

ובדרך זו נתיישב לי דקדוק אחר, שהנה לשון הגמ’ ביומא (לט.) “עבירה מטמטמת” נקט לשון עבירה ולאו דוקא האוכל שקצים ורמשים שעל פס’ זה נדרש. ואילו בילקוט ראובני איתא: ונטמתם בם – חסר א’ שכל האוכל שקצים ורמשים חסר דעת. ושני שינויים שינה מלשון הגמרא, א.שכתב האוכל שקצים ורמשים. ב.שנקט לשון  חסר דעת, ולא לשון הגמ’ “טמטום”.

וע”פ הנזכר שפיר דמי, דבילקוט ראובני דריש רק לענין שקצים ורמשים, ולכן כתב שניזוק בדעתו, דהיינו עניין טמטום הלב שמטמטם לבו מכל חכמה, כמש”כ רש”י שם. ואילו הגמ’ ביומא דרשה לכל ענין אכילת מאכלות אסורות, בין שקצים ורמשים בין שאר מאכלות אסורות, וזה מטמטם האדם האוכל, ולשון זה יתפרש בין טמטום הלב, בין סלוק השכינה וכנ”ל.

הוראת לדעת, דאוכל מאכלות אסורות מסלק השכינה ממנו, וממילא עבירה גוררת עבירה לטמא נפשו ולהזיקה מכל השגות של קדושה. ופוק חזי מ”ש הגאון רבי אליעזר פאפו בס’ פלא יועץ (ע’ אכילה ושתיה) עה”פ (משלי כג, ב’) “ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה”: מה מאד צריך ליזהר מכל נדנוד איסור התלוי באכילה, כי נמצא  הגוף גדל באיסור, ואשמה הנפש ההיא, מרעה אל רעה יצא, כי טומאתה בשוליה ולא תוכל להשיג אורחות חיים ליראה ולאהבה את ד’ הנכבד והנורא ולעובדו עבודה שלימה, ומה טוב ומה נעים להתנהג בפרישות ולברוח מאה שערים של היתר כדי שלא להיכנס לשער אחד של איסור, כי כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו, ז) ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא, כג).

ולכן השומר עצמו ממאכלות רעות יתגבר בו החפץ (החשק) בדברים הנוגעים לנפש. ולהיפך, המטמא עצמו במאכלים אסורים חלילה. וכתב בס’ מאור ושמש (פ’ שמיני) שהמטמא עצמו במאכלים אסורים ממשיך על עצמו כח טומאה, עד שכמעט אין יכולת לשורש נשמתו להסיר המסכים שמוסיף במאכלים האסורים ההם, שדבר טמא חוצץ בפני הקדושה ועושה מסך המבדיל בינו ובין המקום ב”ה. עכת”ד ע”ש.

בירושלמי (פ”ב דחגיגה ה”א) מובא שאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה וקיצץ בנטיעות, והיה הורג גדולי תורה וחוטא ומחטיא לומדי תורה כמבואר שם, עד שפעם אחת כשהיה רכוב על סוס ביוה”כ שחל בשבת, ושמע בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים ואומרת: שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה שידע רבונו ומרד בו. ובהמשך מבאר הירושלמי, שכ”ז בא לו מחמת שאמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עכו”ם, והריחה מאותו המין (מתקרובת עכו”ם) והיה אותו ריח מפעפע בגופה כארס של נחש (ופירש בעל קרבן העדה -שנפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עבירה). עכת”ד.

ועפי”ז כתב האו”ז (הביאו הגהות אשר”י בפ”ב דע”ז ה”ה), וכ”פ להלכה הרמ”א חיו”ד סי’ פ”א סס”ז, אודות הזהירות אפילו לתינוק מלאכול מאכלים אסורים, או לינק חלב עכו”ם.  ובפרי חדש (שם אות כ”ו) כתב, דאף שקטן האוכל נבלות, אין בי”ד מצווין להפרישו (יבמות קיד א), היינו מצד הדין אך מ”מ יש להפרישו, דמוליד לו טבע רע בזקנותו. וכתב אחד מהגדולים, שלפי שבזמננו אין נזהרים מכל זה, רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה,  והן הן עזי פנים שבדור, ואין יראת ד’ נוגעת בלבבם, וכשמוכיחין אותם אין מקבלים מוסר. עכ”ל. (וע”ע בערוה”ש יו”ד ס”ס פ”א מש”ב).

והנה מ”ש בירושלמי הנ”ל אודות סיבת יציאתו של אחר לתרבות רעה, יש להקשות דשם בירושלמי הובא טעם שונה לסיבת יציאתו של אחר לתרבות רעה, לפי שבשעה שהכניסו אביו אבויה (שהיה מגדולי ירושלים) למילה, קרא לכל גדולי ירושלים והושיבם בבית אחד, ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחר… א”ר אליעזר לר”י עד שהם (הקהל שהיו רוקדים ושמחים וכו’) עסקין בדידהו נעסוק אנן בדידן, וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, א”ל אבויה, רבותי מה באתם לשרוף את ביתי עלי, אמרו לו חס ושלום, אלא יושבים היינו וחוזרים בד”ת והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, והיתה האש מלחכת אותם וכו’. א”ל אבויה, רבותי אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן זה, לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקימה באותו האיש . עכ”ד. משמע א”כ שמחמת זה שהפרישו אביו לתורה שלא לש”ש יצא לתרבות רעה?

וראיתי בספר “מאור ישראל” (למרן הראש”ל הגרע”י נר”ו – עמ”ס חגיגה ט”ו בתוד”ה שובו בנים) שפירש הדבר דבצירוף כל אותם עובדות שאמו אכלה דבר טמא והיה מפעפע בגופה וכו’, לא עלתה בידו דאלישע בן אבויה ויצא לתרבות רעה, ע”ש.  (וע”ע בשו”ת יחו”ד  ח”ג סי’ ע”ד סוף עמוד רלז מש”ב). וכתוספת ביאור יש לומר ע”פ הנז’ לעיל, דכשהיתה אמו מעוברת והריחה דבר טמא, גרם הדבר לסילוק השכינה ונטמטם לבו של העובר, וממילא גרם הדבר, שמעשה דאבויה אביו שהקדישו לתורה  שלא לש”ש לא יועיל אף למדרגת, לימוד תורה שלא לשמה, ואע”ג ששנינו “לעולם ילמד אדם שלא לשמה ומתוך שלא לשמה יבא לשמה”, מ”מ הכא טמטום הלב שסילק השכינה והקדושה מהעובר, מנעה הטוב והשפע לבא בקרבו.