חשיבות ומעלת כשרות המאכלים

(פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 19 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

בתנובות שדה גליון מס’ 15 פורסם מאמרו של הרה”ג אליהו אלחרר שליט”א רבה של העיר מודיעין יע”א בנושא “חשיבות ומעלת כשרות המאכלים”.

מאמר זה היה למראה עיניו של הגאון רבי חיים דוד הלוי זצ”ל רבה של ת”א, ושלח לכב’ הרב הכותב את הדברים הבאים.

לכבוד

הרה”ג ר’ אליהו אלחרר שליט”א

רב העיר מודיעין

השלום והברכה!

ראיתי מ”ש כת”ר בחשיבות ומעלת כשרות המאכלים בגליון 15 של “תנובות שדה”, והנני מצרף מ”ש גם אנכי בזה1* לעיונך אודות מש”כ הרב בן איש חי פרשת אמור ש”ש סעיף יד בדין חלב נכרית, שאע”פ שדינו כחלב ישראלית ומותר, עכ”ז אם צריך לתינוק מינקת ישתדלו מאד שלא להניקו מן הנכרית, מפני שחלב נכרית מטמטם את הלב ביר”ש ומוליד לו טבע רע ואכזריות וכו’… עכ”ד ע”ש. ומקור דברי הרב בן איש חי הוא ברמ”א.

בכבוד רב

חיים דוד הלוי

הרב הראשי וראב”ד

לתל אביב – יפו

מקור דברי הרב בן איש חי הוא ברמ”א (יו”ד סי’ פ”א ס”ז) וזו לשונו: חלב נכריה כחלב ישראלית, ומ”מ לא יניקו תינוק מנכריה אם אפשר בישראלית דחלב עכו”ם מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע (ר”נ פא”מ בשם הרשב”א) וכן לא תאכל מינקת אפילו ישראלית דברים האסורים (הגהות אשר”י) וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו עכ”ל. וכ”כ גם בדרכי משה על הטור מקור הדברים.

וטרם נבוא לשאלת כת”ר רואה אנכי צורך לפרש תחלה מה שנראה לענ”ד בהבנת דברי רבינו הרמ”א, שכתב בשם הגהות אשר”י שלא תאכל מינקת אפילו ישראלית דברים האסורים. וקשה אטו ברשיעי עסקינן. וכתב הש”ך (שם סקכ”ה) כלומר אעפ”י שאסור לה בלא”ה לאכול דברים האסורים מ”מ גם בשביל התינוק לא תאכל. ונפקא מינה אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורים לא יתן האב לתינוק לינק ממנה אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראלית עכ”ל. וכעין זה כתב הט”ז (שם סקי”ד), וכך הם גם דברי הרב בן איש חי שהעתקנו לעיל. וכל זה קשה אחרי העיון בדברים במקורם. והנה שם העתיק הרא”ש דברי המשנה בפרק שני דעבודה זרה (באות ו’): אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראלית ברשותה, והביא דברי הירושלמי, עכו”ם מיניקה בת ישראל שנאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהן מניקותיך. וע”ז כתב בהגהות אשר”י: להזהיר את המיניקות שלא יאכלו נבילות וחזיר וכ”ש שאין להאכילן דברים טמאים, וראיה מאחר (הכונה לאלישע אחר) שאמו אכלה ממין עכו”ם וזה גרם לו לעת זקנותו שיצא לתרבות רעה עכ”ל.

ודבריו צריכים פירוש, שאם נניח שכונתו למינקת ישראלית חולה, והזהירה לבל תאכל נבילות וחזיר, מה כונתו בהמשך דבריו “וכל שכן שאין להאכילן דברים טמאים”, מי יאכיל מינקת ישראלית דברים טמאים, ואם חולה היא, הרי שאוכלת בעצמה וכבר הזהיר עליה. ובאמת ששם לא נזכרה מינקת ישראל כלל, וכל הענין הוא במינקת עכו”ם, ולכן נראה שכונת הגהות אשר”י היא, “להזהיר את המיניקות (הגויות שמיניקות תינוקות ישראל) שלא יאכלו (בימי ההנקה) נבילות וחזיר. וכל שכן שאין (לישראל) להאכילן (למניקות הגויות) דברים טמאים (שיזדמנו להם במקרה בבית) וראיה מאחר (כמה גדולה השפעת דברים אסורים) וכו’. והענין כי מינקת זאת מקבלת שכר מלא מהישראל ואף אולי יושבת בביתו או בסמוך מאד כדי שתוכל להניק את הבן, וניתן להזהירה על כך.

וצריך לדחוק בהבנת דברי הרמ”א שלמד דינו מדברי הגהות אשר”י שהביא סיפורו של אלישע אחר (ללמוד ממנו השפעת מאכלות אסורים) שאכלה אמו בימי הריונה ממין עכו”ם ולכן יצא לתרבות רעה בימי זקנותו. והיא ישראלית היתה, ומכאן הוציא דינו שאפילו מינקת ישראלית לא תאכל דברים אסורים, ועל כרחנו בחולה, ועדיין קשה, שכן אמו של אלישע אחר לא אכלה סתם דברים אסורים אלא הריחה ממין עכו”ם, ופשוט שתקרובת ע”ז חמורה היא ממאכלות אסורים. ועוד שכפי המסופר (בירושלמי חגיגה פ”ב ה”א) לא אכלה כלל אלא הריחה בלבד, שכך מסופר שם: וכל דא מן הן אתת ליה (וכל זה מאין באה לו שטעה כל כך) וכו’, וי”א אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עכו”ם והריחה מאותו המין (תקרובת עכו”ם) והיה אותו הריח מפעפע בתוכה כארס נחש עכ”ל. ואיך ניתן ללמוד מסיפור זה על אכילת סתם דברים אסורים, ועדיין צ”ע.

חסידות ולא איסור

כל זה כתבנו להבנת דברי הרמ”א אבל ברור שאין בדבריו שום איסור להיניק תינוק ממינקת נכרית, אלא רק להמנע מזה אם אפשר, והיא דעת הרשב”א כמצויין בשם הר”ן וזו לשונו: מדינא חלב כותית מותר… אלא ממדת חסידות הוא שלא לינק מחלב כותית לפי שטבעם של ישראל רחמניםוביישנים אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהם.. וה”נ מוכח במדרש ואלה שמות דאמרינן וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, וכי היה אסור למשה לינק מחלב מצרית… אלא למה אמרה כך לפי… הקב”ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן המצרית עכ”ל.

ובכל דברי הר”ן בשם הרשב”א הנ”ל לא נזכרה מלת “טמטום” כלל. ולא זו בלבד אלא שלא נזכרה אף מלת גנאי על הנקת נכרית, אלא דברי שבח על “ישראל שהם רחמנים וביישנין אף חלבן כיוצא בהן”. ומנין הוציא הרמ”א “דחלב עכו”ם מטמטם הלב ומוליד טבע רע” וכל זה לא נזכר כלל בדברי הרשב”א, ומפורש בדבריו שהיא מידת חסידות בלבד.

וראיתי דברי הרשב”א במקורם בסוף פרק י”ג דמסכת יבמות וגם שלא נזכר בעיקר הדברים יותר ממה שהעתיק הר”ן בענין זה. וגם מרן החיד”א (בברכ”י שם אות ד’) העתיק מדברי הר”ן בשם הרשב”א “דישראל הם ביישנים ורחמנים, וכשיונק מן הנכרית מוליד לו אכזריות ועזות כמותם”. ועיין מ”ש שם עוד בשם הריטב”א, ויש מקום דקדוק בדבריו ואיני יכול להעתיק הדברים. עכ”פ נראה שלמדו זה מדיוק דברי הרשב”א, שכיון שכתב דישראל שהם רחמנים וביישנים חלבן מגדל טבע כמותם, דייקו ההיפך לגבי מינקת עכו”ם והוא קשה כמובן בפשיטות למעיין ואין להאריך בזה יותר.

עבירה מטמטמת לבו של אדם

ולשון זו “מטמטם הלב” הזכיר לי דברי רבותינו על הפסוק בויקרא י”א – מ”ג, בפרשת בעלי חיים האסורים ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ותנא דבי ר’ ישמעאל עבירה מטמטת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמתם (יומא לט:) ופירש”י מטמטמת אוטמת וסותמת מכל חכמה עכ”ל. וכאן ניצבת הקושיא בכל מלוא עוצמתה, היתכן, והלא יש בין הגויים אוכלי נבילות וטריפות ובעלי החיים האסורים, והם חכמים גדולים בעלי מדע והשכלה. ואולי שזה היה קשה להגרי”ח בבן איש חי, ותירצה בתוספת מלה אחת “מטמטם הלב ביראת שמים”, כלומר שגורמת לאדם אבדן יראת שמים שבו ולא טמטום כפשוטו.

אלא שכאמור רש”י פירש אוטמת הלב מכל חכמה, וגם מרן החיד”א (בברכ”י יו”ד סי’ פ”א אות ג’) כתב, שכן כתב מהרש”ל סוף פרק חרש בשם המקובלים שאכילת שקצים ודומיהן מטמטמין הלב והשכל, ועוד כ”כ בשם רבינו בחיי בפרשת משפטים לענין בשר בחלב עיי”ש, והדברים צריכים ביאור.

ותחלה נקדים קושיא בדברי הגמרא הנ”ל שכבר עמד עליה הרי”ף פינטו (בפירוש עין יעקב) וזו לשונו: עבירה מטמטמת לבו של אדם, יש להקשות דהא קרא לא איירי בעבירות אלא “לא תטמאו בהם ונטמתם בם” כלומר בשרצים הטמאים, ואילו היה כתוב קרא זה בעבירות הכתובות בסדר אחרי מות הוי אתי שפיר. ושמא הכי דריש שהמשקץ נפשו בשרצים הרי זה עבירה בידו והם מצויים באל תטמאו בהם, וחזר לומר “ונטמתם בם” לומר שהטמטום אינו מחמת השרצים עצמם שהם טמאים אלא מסבת שעבר על מצותו יתברך, ותהיו מטומטמים בם בשביל העבירה שעבר על אזהרתם, שאם הוא מצד טומאת השרצים הו”ל לומר אל תטמאו ונטמתם, ומדקאמר בם הוא על העבירות עכ”ל. ודבריו דברי אמת וקילורין לעיניים.

נוסיף דברי הסבר, שכל עבירה שעובר אדם, אם מאמין הוא בה’ ותורתו, בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחבירו, ואם אינו מאמין בה’ ותורתו במצוות שבין אדם לחבירו, גורמת לו אטימות נפש קדרות וטמטום. רעיון זה עובר כחוט השני בספרו של הרב קוק זצ”ל “אורות התשובה”, ונצטט קטע אחד בלבד לדוגמא מהפרק הראשון, וזו לשונו: “טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי, הרי החוש הזה  של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו”. מכאן הטמטום שבעבירה, ומכאן שמחת הלב של ישרי לב, כאמור, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

נמצאנו למדים “שהטימטום אינו מחמת השרצים עצמם שהם טמאים אלא מסבה שעבר על מצותו יתברך” כדברי הרי”ף. ובאמת דברים אלה הם כל יסוד דברי ר’ ישמעאל, שממנו ניתן ללמוד בבהירות רבה ששום מעשה אפילו כאכילת בעלי חיים האסורים ושקצים ורמשים אינו גורם הטמטום, אלא עצם העבירה על רצון האלקים שציוה עליה.

ולכן, אין “טימטום” זה פועל אלא על לבו של מי שנצטוה על כך בלבד, וכמו שהגדרנו – למאמין בה’ ותורתו. ומדברי הרב קוק זצ”ל למדנו עוד פרט חשוב ביותר, שכל זה שייך רק “אם עדיין נפשו לא נשחתה לגמרי”. וזה ברור ביותר, שאדם שנפשו נשחתה לגמרי אינו חש ואינו מרגיש שום מוסר כליות על מעשה עבריינותו, וכפי שרמזו חז”ל באמרם: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר (מו”ק כז:), ולכן אין העבירה מטמטמת לבו של אדם זה. ומובן מאליו שכל זה אינו חל כלל על נכרים שלא נצטוו מעולם על שמירת מצוות. ולכן גויים וכן אפיקורסים גמורים מישראל שניתקו קשריהם עם תורת ה’, אין מעשי העבירה משפיע עליהם כלל ועיקר, ויכולים להבריק בחכמתם והשכלתם, כי כאמור לא אכילת שקצים ורמשים או כל מעשה עבירה אחר, הם הפוגעים בנפש האדם, אלא עצם העבירה על דברי מי שציוה כך.

כל הנ”ל הם דברי אגדה, ולעיל כתבנו על דברי ר’ ישמעאל ביומא, ולפי פירושו של הרי”ף שדבריו דברי אמת וקילורין לעיניים. ועתה נוכיח זאת מדברי הלכה, שכן דברי אגדה שבש”ס וכ”ש במדרשים לא עמדו מעולם בכור המבחן, משא”כ דברי הלכה שהם אמת מוחלטת ולא ניתנת לשום ערעור.

קטן אוכל נבילות

כתב הרמב”ם (בה’ מאכלות אסורות פרק י”ז הלכות כ”ז-כ”ח): קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורם מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהם משום שבות, אעפ”י שאין בית דין מצווין  את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר “חנוך לנער על פי דרכו” עכ”ל. וכך פסק גם מרן בשו”ע או”ח סימן שמ”ג (ומה שיש לדקדק על מ”ש הרמב”ם בפכ”ד מה’ שבת כבר דברו בזה כל מפרשיו, ועיין למרן הב”י באו”ח שם שהאריך וציין כל מקורות ההלכה ואכמ”ל).

דברי הרמב”ם הם הוכחה לכל מה שכתבנו לעיל, שאין שום הבדל בין אכילת מאכלות אסורים לבין כל עבירה אחרת כחילול – שבת. וכשם שקטן המחלל שבת אין ב”ד מצווין להפרישו כך הוא הדין כשאוכל נבילות, וכלשון ההלכה במקורה: קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו (יבמות קיג:) ואפילו כאשר מגיע לגיל חינוך אין ב”ד מצווין להפרישו, שכן אין חיוב חינוך חל אלא על אביו בלבד. ואף שהרמ”א (בסימן שמ”ג) הביא בזה מחלוקת, כבר האריך בזה מרן החיד”א (בברכ”י שם אות ז’) והעלה דאב דוקא חייב לחנך בנו, עיי”ש באורך.

נוסיף עוד שגם אביו שמצווה להפרישו מדין חינוך, זה “דוקא בתינוק בר הבנה, אבל לאו בר הבנה לית לן בה, דהא אפילו יונק מבהמה טמאה” (או”ח שמ”ח הבי”ד הרמג”א בסימן שמ”ג סק”ב), ודברי סברא הם, שכן אין שייך חינוך בקטן שעדיין אינו בר הבנה. מעתה אם נקבל את ההנחה שאכילת איסור גורמת קשיחות אכזריות וטמטום ומוליד טבע רע, כיצד ההלכה קובעת שקטן אוכל נבילות וה”ה עובר כל עבירה אחרת, אין ב”ד מצווין להפרישו, והלא נגרם לו בזה נזק נפשי חמור, והיעלה על הדעת שאם נראה קטן אוכל דבר המזיק לבריאותו נאמר שאין אנו מצווים להפרישו ולא איכפת לנו בנזק שייגרם לו, והאם פחות חמור נזק נפשי מנזק גופני. ומכאן, שכל הנזכר בדברי הרמ”א בחיו”ד למנוע הנקת נכרית, וכן למנוע אכילת דברי איסור למינקת ולתינוק הלקוחים מדברי הרשב”א, הם מדת חסידות, כמבואר בפירוש בדברי הרשב”א, ואין להסיק מזה שום מסקנות על נזק נפשי הנגרם לאוכל.

ריפוי קטן חולה במוסד שיאכילוהו נבילות וטריפות

והחתם סופר בתשובותיו (או”ח סימן פ”ג) נשאל אודות נער יתום כבן שבע, שדעתו קלושה ביותר ואינו יודע מה הוא מדבר וכו’, ואין רפואה למכתו אלא בעיר וינא, “ששם הוקם בית חינוך שבו מורים מחנכים מלמדים לאלה דעת ומזימה”, ושם יעלה מעלה אחר מעלה להיות בעל אנושי לישא וליתן וכו’, והשאלה כי אחרי אשר ינתן שמה אי אפשר יהיה לשלוח לו די מחיתו בכשרות וכו’ והוא צריך לחיות בחברתם וכו’ ואף במאכלם ומשקם, אם רשאים למוסרו, כיון שבודאי יאכל נבלה וכל טריפה.

והרב חת”ס דן בפלפול ארוך אם עצם מסירתו למוסד זה הוא כמאכילו בידים וכו’, והגיע למסקנא: דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים… ובתנאי שכשיגיע לבן י”ג שנה ויום אחד יוציאוהו משם, זה נראה לענ”ד מעיקר הדין, מ”מ העידו קדמונינו ז”ל שע”י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו’ עד כאן לשונו.

וגדול הוא החת”ס שנבוא להרהר אחרי פסיקתו, אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, שאחרי שפסק להתיר מעיקר הדין משום שהכנסתו למוסד זה אין דינו כמאכילו בידים, כיצד ייעץ לשואלו שלא לשולחו משום שאכילת מאכלות אסורים גורם לטמטום וטבע רע, ומוטב שיהיה שוטה כל ימיו, והרי גם הרמ”א לא אסר כלל, ואילו הרשב”א שהוא מקור הדברים לא אמר אלא משום חסידות וכמו שנתבאר, וכיצד אפשר למנוע ריפויו של אדם ולהשאירו שוטה כל ימיו משום מדת חסידות בלבד.

ויותר תמה אנכי שהרב לא עמד כלל על בעיא יותר חמורה מאשר אכילת מאכלות אסורים, והיא כי “בית חינוך זה שבו מורים מחנכים מלמדים לאלה דעת ומזימה” כלשון השואל, הוא כמובן מוסד נוצרי, ושם מלמדים גם חינוך כללי, ואין ספק שיחנכוהו על יסוד אמונתם ודתם, והרי זו סכנה גדולה ומוחשית יותר ממה שמאכלות אסורים יכולים להשפיע על נפשו. ואילו היה זה בית חולים לריפוי מחלתו בלבד, ניחא, ששם אין עוסקים בחינוך, וכאן הלוא מדובר בבית חינוך. ואולי חשב הרב שעוסקים בדעת ומזימה לריפוי מחלתם בלבד ואינם מחנכים חינוך כללי, ודוחק וצ”ע.

למסקנא נראה לי ברור כמו שכתבנו, שאין כל דברי הרמ”א הלקוחים מדברי הרשב”א אלא דברי חסידות בלבד, ואין להסיק כאמור מאומה על נזק נפשי הנגרם לאוכל וליונק, אלא שאם כבר יצאו הדברים מפי ראשונים כמלאכים, וגם מרן החיד”א העתיק כן בשם המקובלים, טוב וראוי ליזהר אם אפשר כלשון רבינו הרמ”א.

למאמר חשיבות ומעלת כשרות המאכלים לחץ כאן

1.  [מתוך הספר “מים חיים”]