לוגו בית המעשר
|

חמורה מבכירה שמכרה הרב לגוי בשטר מכירת החמץ ללא ידיעת הבעלים

א' אב התשנ"ז | 04/08/1997

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 13 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

חמורה מבכירה שמכרה הרב לגוי

בשטר מכירת החמץ ללא ידיעת הבעלים

 סיפור העובדות בתקציר כפי שנכתבו בשאלה למרן הראש”ל שליט”א

לכבוד

מו”ר ועט”ר

מרן הראשון לציון שליט”א

השלום והברכה!

ביום שישי עש”ק פר’ חוקת בהיותי אצל מרן הראש”ל שליט”א, הגיעה שאלה למרן אודות פטר חמור, שבעליו המתין זמן רב להולדתו ע”מ לזכות במצוה חשובה זו, והנה נתברר לו על ידי הרב המקומי בישובו, שבשטרות של מכירת חמץ, שלקח הרב המקומי  מהרה”ג ש. הכהן קוק שליט”א הרב הראשי לרחובות, מכרו עבורו גם את החמורה, וממילא הפטר שייך לגוי, ואין צריך לפדותו. ומרן שליט”א הורה, שכיון שהבעלים לא רצה למכור את החמורה, על כן המכירה אינה חלה, וחייב לפדותו עם ברכה.

ושאלתי את פי מרן שליט”א שהרי סוכ”ס החקלאי הנ”ל חתם על השטר מכירה, ובשטר כתוב מפורש שנותנים רשות להרב למכור את כל הבכורות? ואמר לי מרן שליט”א לברר הענין ולמצוא את השטרות.

ואמנם כהוראת מרן כן עשיתי, ובבירור שערכתי עם הרב שמחה הכהן קוק שליט”א נתברר לי, שאמנם בשטרות מוזכר ענין הבכורות, אך לא הוזכר במפורש גם חמורה, אך כוונתו בודאי גם על החמורות, ובאמת בשטר שהרב קוק עורך עם הגוי, נאמר במפורש שהוא מוכר לגוי גם את החמורות.

בשיחתי עם החקלאי נתברר, שאכן הוא יודע מזה שנים שבשטר מכירת חמץ כלול גם ענין הבכורות, אך ברור לו היה, שמדובר רק  על בכור בהמה טהורה, ולא על  החמורה, ואדרבה הוא ממתין שנים רבות, ואף טרח טירחות גדולות לקיים מצוה זו. עד כאן דבריהם.

ובאמת קיבלתי את נוסח השטר מהרב שמחה קוק שליט”א, ושם נאמר בזה”ל: “כמו”כ אנו עושים את וכו’ שליח למכור את כל הבהמות הנמצאים ברשותינו, וכו’ שלא להכשל באיסור בכור, ולהנצל מאיסור מוקצה בחליבה וכו’ ע”כ. והנה מחד הזכיר שם את “כל” הבהמות. אך מאידך הזכיר ענין החליבה שאינו רלוונטי אלא בבהמה טהורה.

אך לכאורה בלא”ה י”ל שכאן הרי זה בלבו ובלב כל אדם, שהאדם הזה שטרח על קיום מצווה חשובה זו, שהוא אינו התכוין אלא לטהורה בלבד. והדרינן לפסק מרן שליט”א, שחייב לפדות עם ברכה, ואפי’ שחתם, מלבד שהנוסח הכתוב שם אינו ברור.

מצו”ב מכתבו של הגר”ש קוק שליט”א. והטפסים הרלוונטיים.

ביקרא דאוריתא

שניאור ז. רווח

להלן תיאור העובדות

מאת הגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט”א

הרב הראשי וראב”ד רחובות וכפי שביקש מרן הראש”ל שליט”א

אל מע”כ הגאון הגדול

הרב הראשי והראשון לציון

הגר”ע יוסף שליט”א

בעמח”ס “יביע אומר” ו”יחוה דעת”.

ברכת ה’!

כב’ הרב רווח שליט”א בקשני בשם מעכת”ר להעביר את טופס הבהמות המבכירות. והריני מצרפם בזה.

דברי הבהרה: ברחובות מאז הווסדה היה נוהג שטר מכירת חמץ ומכירת הבהמות המבכירות מחמת היות האיזור חקלאי מובהק, אף בעיר רחובות. לימים, פסקה חקלאות בעיר ונשארו המושבים הממשיכים למכור חמצם על ידינו.  לכן הנהגתי כי אנשי העיר יחתמו על טופס מכירת חמץ בלבד, ואילו במושבים חקלאיים המשיך הטופס שהנהיגו קודמי ברבנות, הרבנים הגאונים זצ”ל. ואמנם היתה תועלת בדבר בבקר צאן  והן בחמורות. בבהמות ניצלו מאיסור בכורות, “איסור קדשים”, ובחמורות ניצלו מאיסורי פדיון פטר חמור אשר רבים נכשלים באי קיום מצוה זו.

כאשר הגיעה השאלה ע”ד פדיון פטר חמור, שאלוני אם אכן חתימת בעל האתון פוטרת אותו ממצוה זו. השבתי, כי ראוי לקיים מצוות הפדיון כי יש לנו כמה וכמה ספיקות על דרכי הקנינים לנכרי אם יועיל בדרך זו שאנו עוסקים בה. ומחלוקת בין הפוסקים ר”ת וסיעתו, הסוברים דרק במשיכה קונים בעכו”ם, ולא מעות. ורש”י וסיעתו דס”ל דמעות קונות ולא משיכה. וכבר הכריע הש”ך בס’ ש”כ ס”ק ח’ דלצאת ידי ספק צריך לעשות שניהם, קנין משיכה וקנין מעות. והוסיף לומר דאם עשה רק אחד משני הקנינים או משיכה או מעות לא נפטר מבכורה. והוסיף הב”ח לומר שאם לא נתן הגוי מעות מיד, אין זה דין מעות קונות.

לכן אמרתי כי לא יפטור עצמו ממצוה חביבה זו, אלא יפדה את הפטר חמור, אך לגבי ברכה יש ספק כיון שיש שיטות שסוברות כי אכן החמורה קנויה לנכרי ופטור ממצות הפדיון. אך כב’ הרב רווח שליט”א הוסיף לי בשם מעכת”ר דבר שלא ידעתיו. כי המוכר לא רצה כלל למכור החמורה לנכרי כיוון שרצה בכל נפשו לקיים מצות פדיון פטר חמור. וכן הבין בעל הפטר חמור שטר השליחות שאינו עוסק בענין החמורות, אלא רק בבהמות החולבות. ולזאת ודאי השאלה שונה ולכן גם המסקנה משתנית, כי אכן יש גם לברך על המצוה. אך מכיון שזכה השואל להניח שאלתו על שולחן גדולים של מעכת”ר יפסוק מעכת”ר בשאלה זו. ובעהי”ת כל אשר יחליט נשמח לקבל תשובתו ומסקנתו.

המברך

בברכת כהנים באהבה,

הרב שמחה הכהן קוק

רצו”ב ע”י ידידנו הרה”ג רווח שליט”א

טופס השליחות וטופס המכירה שלי לנכרי

הנהוג ברחובות עשרות שנים.

ע”פ הוראת מרן הראש”ל

הפנינו את השאלה למו”ר הגאון רבי שלמה מ. עמאר שליט”א

אב בית הדין הרבני פ”ת ומורה דרכו של המכון.

ולהלן תשובתו.

לידידי וחביבי ליש ולביא,

הרה”ג רש”ז רווח שליט”א

הרב דבית עוזיאל

ויו”ר המכון למצוות התלויות בארץ

החיים והשלום וכט”ס

קיבלתי מכתבו בדבר השאלה שעלתה על שלחנו של מרן הראש”ל מופת דורנו שליט”א, בחקלאי שקנה אתון וממתין זה זמן רב לקיים מצות פדיון פטר חמור. ועתה אמר לו רב היישוב שהוא פטור מהפדיון, משום שבזמן שמכר החמץ לגוי ע”י הרב, מכרו גם הבהמות לגוי כולל החמורות. שכן נהגו ברבנות רחובות מקדמת דנא, למכור הבהמות המבכירות לגוי ביחד עם מכירת החמץ. והאיש הזה טוען שמעולם לא עלה על לבו למכור אתונו לגוי, אלא היה מצפה מזה זמן רב לקיים מצות הפדיון בשמחה גדולה. עוד אמר שאכן הוא יודע מזה כמה שנים שמוכרים הבהמות לגוי יחד עם החמץ, ואולם חשב בדעתו שמוכרים רק הטהורות בלבד. והנה כב’ הביא לפני מרן נר”ו את הטפסים למכירת החמץ וכן למכירת הבהמות הנהוגים ברבנות של רחובות, וכן הביא עמו תשובתו של הרה”ר לרחובות הגר”ש קוק שליט”א בענין זה. ומרן נר”ו מפאת העומס הרב של הכלל והפרט שלפניו, הפנה הדברים אלו לחוות דעתי העניה בענין זה.

וכמצווה ועושה הנחתי כל מלאכתי והקדמתי לזה משום כבודה של תורה, והנה מהעיון בטפסים התברר שבשטר הקנין שעשה הרב עם הקונה הגוי, פירשו להדיא שמוכר לו גם החמורות המבכירות, אך בשטר ההשראה שממנים את הרב להיות שלוחם ולמכור עבורם לגוי, מוזכר החמץ לסוגיו, ואח”כ כתוב שם, כמו”כ אנחנו וכו’, למכור את כל הבהמות אשר נמצאים ברשותנו וכו’, בכדי שלא להכשל באיסור בכור, ולהנצל מאיסזר מוקצה, ולהשכיר את כל המקומות וכו’. עכ”ל. וכבר עמדת ע”ז במכתבך. והנה המוכרים לא ראו מעולם את שטר הקנין הנעשה בין כב’ הרב ובין הקונה הגוי, כי הם חותמים על שטר ההרשאה ורק אותו הם רואים. ולפ”ז עולה דלא מבעיא שלא התכוון למכור את אתונו וכנ”ל, אלא גם בהרשאה שעליה חתם לא הרשה את הרב ע”ז.

אלא דשם כתוב “כל הבהמות”, ולכאורה לשון זה כולל גם הטמאות, ואולם יש לדחות ולומר בכל דקאמר הוא משום שיש בהמות רבות לכל אחד, ולכן כתבו שמרשים את הרב למכור את כל בהמותיהם, ועוד דיש כמה סוגי בהמות טהורות יש בהמה גסה ויש דקה, וגם בזה יש עזים ויש רחלים, וע”כ כותבים כל הבהמות, ואע”ג דאפשר לכלול בזה גם הטמאות, מ”מ נראה דיותר מכוון לטהורות בלבד. משום דבכל המקומות מוכרים רק הטהורות, כמעט שלא שמענו שימכרו הבהמות הטמאות.

תדע שבש”ע יו”ד לא נזכרה המכירה לגוי אלא בבהמה הטהורה, והוא בסימן ש”ך ס”ו וז”ל: בזמן הזה מצוה לשתף עם העכו”ם קודם שיצא לאויר העולם כדי לפוטרו מן הבכורה, אע”פ שמפקיע קדושתו, הרי עדיף טפי, כדי שלא יבוא לידי מכשול ליהנות ממנו בגיזה ועבודה וכו’. עכ”ל.  אך בדין בהמה טמאה לא נתנו עצה זו, להשתתף לכתחילה עם הגוי, ולא עוד אלא אסרו לעשות כן כמבואר שם (סימן שכ”א סעיף כ’) וז”ל: שותפות הגוי פוטר בו, וכל דיני שותפות הגוי בטהורה כן דינו בטמאה. אלא שאסור להשתתף עמו כדי להפקיע קדושתו כיון שאפשר בפדיה או בעריפה, עכ”ל. והוא מדברי התוס’ והראש ז”ל בבכורות (ג’ ע”ב) ויע”ש בביאור הגר”א ז”ל אות ל”ד.

ובאמת שמעולם לא שמענו ולא ראינו מכירת בהמות כדי להנצל מאיסור בכור אלא בבהמות הטהורות בלבד, ולא בטמאות. והטעם פשוט דבטהורה אם נולד כבר הבכור אין לו שום תקנה עוד עד שיפול מום, כמבואר בכמה וכמה מקומות, וביניהם בסימן ש”ח וסימן ש”ט שם, ועוד. ומפני החשש שיתקלו בו התירו להפקיעו מקדושתו ע”י השתתפות עם הגוי, משא”כ בפטר חמור שיש לו תקנה גם אם כבר נולד וכנ”ל. וע”כ גם האיש הזה צדק במחשבתו שאמר שהוא יודע שהוא מוכר הבהמות לגוי אך היה בדעתו תמיד רק על הטהורות לבדנה.

ועוד שכתבו בשטר ההרשאה הנז’, כדי לא להיכשל באיסור בכור, ומשמע מלשון זה דקאי על הטהורות בלבד, דבטמאה יכול לפדותו בשוויו או בשה ולא יכשל באיסור, ואע”ג דאפשר לומר דר”ל שלא יכשלו באיסור בכור, דהיינו שיניחוהו כך בלא פדיון כלל, הוא רחוק. ועוד דהוסיפו וכתבו שם, ולהנצל מאיסור מוקצה ר”ל בחליבה, וזה ודאי קאי רק על הטהורה בלבד, דמי יחלוב הטמאה.

והנה אם באמת היו מפרטים וכותבים בהרשאה (שבה חתם גם האיש הזה) שנותן לרב נר”ו רשות למכור לגוי גם החמורות, וכדרך שפירשו בשטר הקנין, לכאורה בכה”ג לא יועיל מה שטוען לאחר מכן שלא התכוין אלא על הבהמות הטהורות, דאחר שחתם על השטר והתחייב שוב אינו נאמן לומר שלא ידע על מה חתם, וכמו שפסק הרשב”א ז”ל בתשובתו הידועה, במי שטוען על כתובת אישתו שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, משום שהוא עם הארץ ואינו מבין, שאין שומעין לו. ופסקה מרן ז”ל בשלחנו הטהור בח”מ (סימן ס”ח סעיף י”ג). עוד פסק שם (סימן ס”א סעיף ט”ו) לתשובת הריב”ש ז”ל, שמדקדקין לשון השטר ודנין ע”פ אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי, והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון , עכ”ל. וגם הרמ”א כתב דברים אלו לעיל בהגה’ לסעיף י”ג שם, והסמ”ע שם (ס”ק כ”ד) כתב דהרמ”א ז”ל כתב דין זה בסעיף י”ג לומר, דאפילו טוען כן שלא ידע ולא חשב על דקדוק זה וכו’, אין שומעין לו, וכמו זה שטוען על כתובת אשתו שמבואר שם בסעיף י”ג.

ועיין עוד במ”ש מרן ז”ל שם (סימן מ”ה ס”ג) דאפילו ברור לנו שאינו יודע לקרוא, והעדים מעידים שחתם עד שלא קראו לפניו, מ”מ מתחייב בכל מה שכתוב בו. ועיין עוד בהגה’ שבסוף סימן ס”ח שחזר וכתב כעין זה. ונתן טעם בדבר בזה”ל: שהרי גמר בדעתו להתחייב, ולכן חתם עצמו, ובודאי קראוהו בפניו והאמין לקורא ההוא, (תשובת הרשב”א סימן תתקפ”ה), עכ”ל. וגם בסמ”ע (סימן ס”א ס”ק כ”ג) כתב, דהו”ל מתחילה לומר שיפרשו לו, וכל שתיקה בענינים אלו הוא כקבלה שקיבל עליו וקיים מה מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהם. עכ”ל.

וע”ש בדברי האחרונים שנשאו ונתנו בכמה חילוקי דינים בזה. ולא עת האסף. ועל כן אם היה מפורש בהרשאה שמרשהו למכור עבורו גם הבהמות הטמאות, שוב אינו יכול לטעון שלא התכוין לכך דכבר חתם, ולאו כל כמיניה לטעון טענות אלו לאחר מעשה. משא”כ בנידון זה דכאמור הדבר לא פורש בהרשאה, ואדרבה הלשון מורה שמדובר בטהורות בלבד. ובודאי דבכה”ג נאמן בטענתו שלא התכוין מעולם למכור הבהמות הטמאות, ומאחר ולא התכוין וגם לא הרשה בזה להרב למכור עבורו את הטמאות, ואע”פ שהרב מכר לגוי גם הטמאות וכמו שמפורש להדיא בשטר הקנין שערך עם הגוי, אינו כלום דלגבי הטמאות הוא מכר את שאינו שלו ואינו מורשה עליהם ואינה מכירה כלל ועיקר, לגבי זה שלא התכוין למכור ואינו חפץ במכירה זו כלל, כי אם בקיום המצוה של הפדיון.

ועוד נלע”ד לחדש בזה דאפילו אם היה כתוב בשטר ההרשאה הנז’, גם הבהמות הטמאות בפירוש כמו שכתבו בשטר הקנין, גם בזה יהיה נאמן האיש הזה לומר שלא ידע ולא שם לבו למכור גם הטמאות, דמאחר ומכירת הטמאות היא אסורה לכתחילה וכנ”ל, וגם שלא שמענו בשום מקום שימכרו האתונות לגוי כדי להפקיע מהם קדושת בכור, אע”פ שכונתם של הרבנים ברחובות ודאי לטובה, שכפי הנראה עשו כן בזמנו אחר שהתברר להם היטב שרבים לא הקפידו בקיומה של מצות פדיה והניחו את בכורי החמורים בלא פדיון, והשתמשו בהם ונכשלים בהם. מ”מ בשאר המקומות לא שמענו שעשו כן. ועוד דבימנו אלה הויא מילתא דלא שכיחא, דכמעט אין החמורים מצויים אצל יהודים כלל, ובדאי שלא מגדלים אתונות, ואם המצא ימצא אצל איזה יהודי אתון הוא רק כדי לקיים בה המצוה היקרה הזו וכמו ביהודי זה, וכל כה”ג שהוא מילתא דלא שכיחא כלל, נלע”ד דיכול לטעון שלא ידע ולא קרא, שהוא בבחינת מילתא דלא רמיה עליה ולא אשגח בה. דהנה רוב העולם לא מדקדקים לקרות כל הכתוב בשטר לפני החתימה, אלא דעם כל זאת לא מצי לטעון שלא ידע, שהיה לו לדרוש שיקראו לו לפני שחתם, וכנ”ל, אך זה שייך בדבר שאדם מעלה בדעתו, כגון זה שטען שלא ידע הסכום שכתבו בכתובה, דזו ודאי אינה טענה, דהיה לו לדרוש אז שיבררו לו מה התחייב, שזה כל מהות השטר להתחייב לאשתו לכתובתה, ובזה לא יועילו לו שום טענות, ואמרינן דרק אשתמוטי משתמיט. משא”כ בדבר כמו זה שהוא לא שכיח כלל ולא נעשה בשאר המקומות, וגם בודאי אינו מגוף השטר ועיקרו, שהרי הוא בא בעיקר על ענין החמץ, ואגב זה אמרו לו למכור הבהמות, ודעתו היתה על הטהורות, וכמו שמקובל בעולם (ומפורש בשו”ע וכנ”ל) בזה נלע”ד שהוא נאמן.

ואמינא לה מדברי השו”ע עצמו שם (סימן ס”א סעיף ט”ז) וז”ל: יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה. עכ”ל. ואע”ג דכתבו בלשון יש מי  שאומר, הוא מוסכם מכל הפוסקים. וע”ש בצדק ומשפט להגר”ד פארדו ז”ל מ”ש בזה שהוא מוסכם, אלא שכן דרכו של מרן לכתוב בשם יש מי שאומר דבר שמפורש רק בפוסק א’ אע”פ שאין בו חולק, וכמ”ש הסמ”ע והכנה”ג ועוד יע”ש. ולכאורה הוא סותר מ”ש מרן לפני כן בסעיף ט”ו, שמדקדקין לשון השטר ודנין ע”פ דקדוק זה וכו’.

אלא נלע”ד דמחלק כאן בין גוף השטר שהם הדברים העיקריים והנוסחאות הנהוגות ע”י הסופרים שבזה לאו כל כמיניה לומר לא הבנתי ולא ידעתי וכו’, ואפילו שהוא ע”ה וידעינן ביה דאינו יודע לא מהני ליה, וכנ”ל. ובין תנאים נוספים שכל אחד מוסיף לפי ענינו, ואין בהם כללים ומנהגות, שבזה דנים לפי הכוונה, ולא לפי הלשון שבו כתבו אותו תנאי. וע”כ כתב מר”ן ז”ל כאן (משם רבינו ירוחם ועוד) שאדם שמתנה עם חבירו וכו’. ויש סעד לזה מלשון הסמ”ע שם (ס”ק כ”ג) שכתב, שקבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהם. יע”ש. ואולי רמז בזה בלשון הצח למעט התנאים  שאדם מתנה עם חבירו. ז”א שיש לחלק בין דבר שהוא מעיקר השטר ובין דבר טפל שנוסף אגב גררא וכנ”ל, דבכה”ג אזלינן בתר הכוונה ולא בתר דקדוק הלשון.

והדברים ק”ו לנ”ד שמכירת הבהמות היא באה בזה רק באגב, אך אינה כסתם תוספת אלא היא ענין בפני עצמו שמצריך קנין וגמירות דעת ממש, וכל שלא פירשו בהדיא הוא יכול לטעון ששם לבו רק לעיקר שהוא החמץ, אבל הבהמות שבאו באגב לא נתן דעתו לדקדק בדבר, וחשב שמדובר רק בטהורות בלבד, אפילו אם היה מפורש ומפורט שם שגם הטמאות בכלל, מ”מ נאמן הוא בזה, דבכה”ג אזלי’ בתר הכוונה. [ועיין שם בחכמת שלמה להגרש”ק ז”ל שבגליון השו”ע מה שחילק בין מוסיף בסניפין ולא בעיקר ובין תנאי וחיוב חדש כיע”ש, ונמצא דיש מקום לחלק בטעם ובסברא בדברים אלו, וע”ע בדברי החת”ס חח”מ (סי’ ה’) והוב”ד בפתחי תשובה שם סק”ו יע”ש].

ומצאתי חיזוק לדברי מדברי הרב פנים במשפט ז”ל שם (אות ז”ך, דף ער”ה ע”ב) שכתב, נראה פשוט דהא דדייקינן לישנא ולא אזלינן בתר אומדנא לומר דהאי גברא לא כיוון לכך, היינו דוקא בדליכא אומדנא דמוכחא מצד הענין עצמו נגד משמעות הלשון, וליכא אלא הך אומדנא דהאי גברא לא גמיר, וא”א שיתכוין לדקדוק זה שאנו מדקדקין בדבריו, ויש מקום לתלות כונתו בהבנה אחרת, בהא קאמר דלא אמרינן הכי, ודייקנן שפיר לישנא דשטרא. אבל בדאיכא אומדנא בעיקר הדבר עצמו, שא”א שיתחייב בדרך זו שאנו באים לדקדק מצד הלשון, בזה הדבר ברור דלא דייקינן הלשון הכתוב בשטר, ואזלינן  בתר הכונה לפי האומדנא. וכמ”ש להדיא מרן ז”ל בב”י כאן בסמוך לסוף הסימן, וז”ל: כלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה. מישרים (נתיב כ”ג חיו”ד) עכ”ל. והביאו בשו”ע סעיף ט”ז והוא משם תשובת הרשב”א ז”ל, והביא ראיה מההיא, דע”מ שאראך ק”ק זוז דפרק האיש מקדש, דאמרו לא התכונה אלא לראות משלו, הרי דכל שיש אומדנא דמוכח שלא היתה כוונתם כפי משפט הלשון, אזילנן בתר האומדנא, עכ”ל. (וע”ש שמיישב בזה איזה ענינים). עוד הוסיף שם דלא אזלינן אחר הכוונה אלא כשמוכרח הדבר שהתכוין לזה, כההיא דע”מ שאראך ק”ק זוז, דאנן סהדי שלא התכוונה אלא משלו, משא”כ היכא דליכא אומדנא דמוכח היפך הלשון, בזה אין לנו אלא לשון הכתוב בשטר. עכ”ד וע”ש עוד מזה.

הרי שאפילו שקבעו רבותינו לדקדק לשון השטר ושאינו נאמן לבא אחר מעשה ולומר לא ידעתי ולא קראתי וכל כיוצ”ב, מ”מ במקרה שיש אומדנות אחרות מקבלים טענתו, וה”נ בנ”ד שיש כמה סיבות לומר שלא ידע ולא עלה על דעתו שמוכרים את אתונו שהוא נאמן, ובפרט דיש בזה גם אומדן גדול בגוף הענין, שהוא קנה האתון בשביל המצוה הנדירה החביבה הזו, ואיך יפסידנה בידים, וימכור אותה לגוי ויפסיד המצוה שבה חפץ מאד, נראה דבכה”ג יהיה נאמן לומר שלא שם לבו שכללו בשטר גם הבהמות הטמאות.

ועוד אפשר להוסיף בזה סברא חדשה בס”ד, דרק בשטר מכר או התחייבות שמתחייב לאחר, כמו בכתובה שהתחייב לאשתו בסכום מסויים, ועתה טוען שלא ידע ולא הבין ורוצה להפחית מזה, וכן אם מכר בית לחבירו ועתה טוען שלא התכוין למכור גם החצר וכדו’. דבכל אלו הוא בא למעט ולהחסיר מהשני, בזה אמרו דלאו כל כמיניה לומר שלא ידע, כדי להפסיד את חבירו. אבל בנ”ד שאין הפסד לקונה כלל, וגם לו אין רווח אם ימכור גם החמורות או לא, והענין הוא רק בינו לבין קונו, ואומר בברי שלא התכוין מעולם למכור את אתונו, ובדאי דהוא נאמן בזה, וחייב בפדיון הפטר החמור.

וכל זה הוא גם אם היה כתוב בשטר ההרשאה גם המבכירות החמורות, שגם בזה נראה, דנאמן לומר שלא התכוין למוכרה ולא ידע שכן כתוב בשטר, וזאת מכוח כל הסברות האמורות, ובפרט מכוח האומדנא דהוא חפץ מאד במצות הפדיון ואיך יפסידנה בידים וכנ”ל. אך למעשה בשטר ההרשאה לא נכתבו הבהמות הטמאות, והלשון מורה דבטהורות לבד מיירי.

וע”כ בזה נראה פשוט וברור בעהית”ש, דהבהמה הטמאה היא עדיין שלו לגמרי והבכור שילדה חייב בפדיון, ויקיים בו המצוה של פדיון בברכה בלא פקפוק. וכל זה כתבתי לפי עניות דעתי, ואנא תראה הדברים למרן שליט”א והוא בדעתו הרחבה והגדולה יכריע בדבר כיד ה’ הטובה עליו, כי מי כמוהו מורה ולאורו נראה אור, א-ל ה’ ויאיר לו באורו הגדול הולך ואור עד נכון היום, שבו אור חדש יאיר בציון בביאת משיחנו בב”א.

ברכת התורה ובידידות

ע”ה שלמה משה  עמאר