בפרשת בחוקותי, לאחר תיאור ההבטחות לעם ישראל אם ישמרו חוקיו ומצוותיו – מזהיר ה’: “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה… והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויבכים.. והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה – או – אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה.. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה.. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם” (ויקרא כו, יח – מג).

פסוקים אלו מבהירים בצורה חד משמעית, שהארץ תהיה שממה, חרבה ועזובה – בגלל אי שמירת מצות השמיטה בשבת עם ישראל עליה.

והשאלה עולה מאליה: מה הוא הקשר בין קיום מצות השמיטה לבין פריחתה או שוממותה של הארץ? מדוע אי קיום מצוות השמיטה גורר אחריו גלות, חרבן ושממה? וכן, האם שמירת השמיטה מבטיחה קיום יהודי בארץ ישראל?

ברם, לכאורה חורבנה של הארץ תלוי בעזיבת התורה, וכדברי הנביא ירמיהו: “על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה’: על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה” (ט, יא – יב), וידועים דברי האמורא הגדול רב שנאמרו על פסוק זה: “שלא ברכו בתורה תחילה” (ב”מ פה, א –ב)

ופירשו הראשונים: “על שלא היתה התורה חשובה בעינהם כל כך שתהא ראויה לברך עליה, ושלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה” (ר”ן בנדרים פא, א בשם רבינו יונה, והובאו הדברים בבית יוסף בתחילת סימן מ”ז).

על כל פנים מבואר שביטול תורה ואי התייחסות למעלתה ולכבודה היו בגורמי חורבן הארץ, ואם כן, כיצד נבין את דברי התורה הקושרת את חורבן הארץ עם אי קיום מצות השמיטה?

תשובה ברורה ונוקבת מצאנו בדברי הקדוש רבי חיים בן עטר זצ”ל, בפירושו הנפלא על התורה “אור החיים”: “ועוד מצינו שאמר הכתוב למעלה “אם תרצה הארץ את שבתותיה” וגו’, “ותרץ הארץ שבתותיה”, הרי כי לסיבת עון השמיטה תאבד הארץ מהם, ומעתה הם שני טעמים ליציאת ישראל מארץ הקדושה.

לזה אמר יען וביען, חזר ופירש מה הם שתי הסיבות, ואמר “במשפטי” מאסו – הם השמיטות, ואת “חוקותי” געלה נפשם – הוא עסק התורה, כמו שאמר בתחילת הפרשה: אם בחקתי תלכו, ופירשנו על עסק התורה. 

וממוצא דבר אתה יודע כי צריכים שתי הסיבות, שאם היו עוסקים בתורה היו מתייסרים באופן אחר, ותתרצה הארץ בביטול השמיטה לצד תועלת התורה הנשמעת בה, ואם היו מקיימים מצות השמיטה הגם שלא היו עוסקים בתורה, היה ה’ מייסרם באופן אחר ולא היו גולים, ובהצטרף שניהם יצא הדין להביא אותם בארץ אויבהם שאמר בתחילת הענין”. עכל”ק.

מדבריו אנו למדים יסוד גדול: ביטול תורה וביטול מצות השמיטה – שניהם יחד – בגורמי הגלות וחרבן הארץ, ואם היו ישראל שומרים מצות השמיטה, גם אם היה בהם ביטול תורה – לא היו גולים (אם כי היו נענשים בעונש אחר, אך לא בגלות).