(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 9 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(המשך מאמר, לצפייה בחלק א’ של המאמר לחץ כאן)

ומעתה נבא לברר בדרך הקנין היותר מתאים שהסטונאי או המשגיח שמבצע את הפרשת התרו”מ יכול לעשות כדי לזַכות את הפירות של מעשר עני, לעניים או לגזבר של עניים. והנה למעשה כבר כתבתי בתשובה בחוברת 8, שהעיקר לדינא דבכה”ג שהוא מוכר הפירות ונותן דמיהם לעניים, א”צ להקנות להם את גוף הפירות, כי בעצם נתינת המעות מקיים מצות מעשר עני, ועוד שהעני מינה את הסיטונאי או בעל המטע להיות שלוחו למכור לו את הפירות, ולהביא לו תמורתם כסף כדי שווים, ועוד הוספתי שם סניפים לחזק את זה כיע”ש.

ועם כל זאת מי שרוצה להדר להקנות הפירות גופם לעני ולזכותם לו ע”י אחר (וכדעת מהר”י קורקוס ז”ל) תע”ב, וע”כ הצעתי שם שבמקומות הסיטונאים ששם יש משגיח שמעשר, והוא יש לו הבנה בעניני קנין  של תורה, טוב שיזכה אותם לעניים, ואח”כ ימכור אותם הסיטונאי עם סחורתו יחד, ולאחר מכן יעשה חשבון וינכה ההוצאות, ויתן היתרה לעניים.

ובפשטות הקנין היותר פשוט הוא משיכה או הגבהה שיגביהם או ימשכם לקנותם עבור עניים או עבור הגזבר שלהם, אלא שקשה למשוך וק”ו להגביה עשרות ומאות ארגזים בכל יום ויום, ואולם אם יש להם טרקטור או מלגזה והוא יפעיל אותה וימשוך אותם אפשר דמהני, דנראה שזהו כוחו, אך גם זה קשה ולא כל משגיח יכול להפעיל כלים כאלו במיומנות, וזאת מלבד ההפרעה שתגרם במקום.

וע”כ יש שהציעו להקנות בקנין חצר, ואולם לדעת מר”ן ז”ל בש”ע ח”מ (סימן ר’ ס”א) לא קונה לו חצירו אלא א”כ עומד הלוקח בצד חצירו או שהחצר משתמרת לדעתו, וא”כ צריך לבא העני או הגזבר ולעמוד על יד הפירות ויקנו לו את החצר או ישכירוה לו, ואח”כ יקנה אותם פירות מדין חצר, וזהו בלתי אפשרי לעשותו ובפרט שזה דבר של יום יום.

והגם שהרמ”א ז”ל שם בהג”ה כתב, ויש חולקים וסבירא להו דבמכר או מתנה אם משומר לדעת המוכר או הנותן סגי וקנה, וכן נראה להורות. ומ”מ אנן דקי”ל כמרן ז”ל לא סגי לקנות בחצר בלא שיעמוד שם הקונה. ובפרט דגם הש”ך (שם סק”א) הרבה לתמוה על הר”ב בזה והעלה שדעת רוב הפוסקים כהרי”ף והרמב”ם דגם במכירה ומתנה שדעת אחרת מקנה לו בענין שיהיה בשמירת הקונה ולאו דוקא במציאה, ואעפ”כ כתב שם שהוא ספיקא דדינא. וע”ש באחרונים בנתיבות והקצות ועוד, ויש הרבה מה לשאת ולתת בזה , ומ”מ לדידן לא אפשר בהכי דאנן בשיפולי גלימיה דמרן ז”ל נקטינן.

ועיין עוד בסימן רמ”ג סעיף כ’ שכתב מרן ז”ל, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע”פ שאינו עומד שם, כיון שהגיעה המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר. ובסעי’ כ”א שם, כתב, בד”א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו, עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכתה לי שדי. עכ”ל. והרב ז”ל כתב וי”ח כמו שנתבאר לעילסימן ר’. וע”ש.

ויש גם אפשרות להקנות ע”י שיקנה לו מעט קרקע ואגבן יקנה לו את הפירות של מעשר עני, וענינו מבואר היטב בח”מ סימן ר”ב יע”ש. אך יש בזה קושי שבכל פעם יצטרך למכור או להשכיר לו מעט קרקע על כל פעם שיעשר וירצה להקנות פירות המעשר לעני. והוא טורח גדול מאד.

ואכתוב בקיצור נמרץ הצעה מעשית שניתן לבצעה בפשטות ובקלות ויוצא בה לכו”ע:

א. והוא שישכיר לו את המקום שבו מניחים הפירות (אצל הסיטונאי), וטוב לברר המקום המיוחד לפירות הנכנסים, ששם רגיל המשגיח לעשר את הפירות הנכנסים, ישכירו כל המקום הזה לגזבר של   העניים   למשך  כל  שנת  המעשר  עני,  (פירות וירקות),  ויתנו  במפורש  שגם  בעל  הבית רשאי להשתמש בו בכל אותו זמן לכל מה שירצה, וגם הגזבר רשאי להניח שם פירותיו עד שיקחו אותם הקונים אותם.

ועוד זאת יעשה הגזבר ימנה את המשגיח שיהיה שלוחו לקנות עבורו הפירות, וממילא לא חייב להיות הגזבר נוכח ולשמר החצר ההיא, או לעמוד בתוכה בעת שמקנים לו הפירות, כי שלוחו יעמוד שם במקומו ובודאי דמהני דשלוחו כמותו, ואם יכול למכור ולקנות עבורו וזה מועיל לו כמו שהוא עצמו קנה או מכר, וכמבואר בח”מ (סימן קפ”ב) ע”ש, ק”ו לזה שיועיל מה שמשמר החצר במקומו בשליחותו, ובאמת כן ראיתי מפורש בערוך השלחן, ח”מ (סימן ר’ סק”ב) בסוה”ד כתב, וכן  כששלוחו או אחד מבני ביתו עומדים שם הוי כעצמו, דשלוחו של אדם כמותו, ולכן לא מהני אם קטן או כותי עומדים שם, דאינן בני שליחות, ואפשר דכותי מהני דלא בענין שליחות בזה, אלא שימור מדעת הלוקח, ולא גרע ממנעול, וכיון שהוא בר דעת מהני וכן נראה עיקר. עכ”ל.

ב. יש עוד אפשרות אחרת שבעה”ב יקנה אותה החצר למשגיח, והוא יזכה בפירות מדין קנין חצר לגזבר של עניים, ועיין ברמ”א (סי’ ר’ ס”ב בהגה’). ובערוך השלחן שם (סק”ד) כתב, וברשות אדם אחר מהני גם בלא הקנאת רשות, כגון שהמוכר יאמר לבעל החצר זכה בחפץ זה לפלוני ואמר שזוכה בשבילו, נקנה מיד,  לפי שזכין לאדם שלא בפניו, דכשם שהוא זוכה לו, כמו”כ חצירו זוכה לו. ואפילו לא אמר זכה לפלוני, אלא תנהו לפלוני וכו’. עכ”ל.

ואז ימנה אותו בעה”ב להפריש מעשרות ולהקנות המעשר עני לעניים ע”י הגזבר שלהם, והוא יזכה עבורם, בקנין חצר.  והחצר ההיא שמשכיר לגזבר או למשגיח צריכה קנין (עי’ ברמ”א הנזכר) וידוע דקנין השכירות הוא כמו קנין שמקנה לו לגמרי. ובסימן קצ”א מבואר דקרקע נקנה בשטר, ובסעיף ב’ נאמר דזה דוקא במוכר שדהו מחמת רעתה (דאז ודאי גמר להקנותה לו), אבל שאר קרקעות אע”פ שהגיע שטר מכר לידו לא קנה עד שיתן דמים.

ואע”פ שכאן יש טעם חשוב  שגמר להקנותו לו כדי לקיים המצוה, ובעקרון הוי כמוכר שדהו מפני רעתה דגמר להקנותה, מ”מ טוב שיתן לו גם כסף, ואע”ג דמבואר בסי’ ק”צ ס”ב דקרקע נקנה בכסף גם בלא  שטר, מ”מ מבואר שם (סעיף ו’) דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר. וע”ש.  והואיל ונהגו היום להשכיר ע”י חוזה שכירות, טוב יותר שיכתבו השכירות וגם יתן לו כמה פרוטות, ובזה ישכיר לו החצר לכל עונת המעשר עני.  (ועיין בש”ע א”ח (סימן תמ”ח ס”ג) ובשע”ת שם ובמשנה ברורה שם (ס”ק יז’) וכן בביאוה”ל שם וגם כה”ח ושאר אחרונים מדיני מכירה של החמץ, יעו”ש היטב. ועיין בשו”ת הר צבי (א”ח ח”ב סימן ל”ח) ששם כתב הנוסח של שטר מכירת חמץ, שמשכירים מקום החמץ לגוי, בכמה פרוטות,  וגם כותבים זה תוך השטר מכר. וע”ש. וה”נ יכתבו שטר ע”ז וגם יתנו לו איזה פרוטות, ויזכה לו ע”י משגיח, ואח”כ  ימכור אותם הסיטונאי בשליחות הגזבר של עניים, וינכו ההוצאות ויתנו היתרה לעניים).

והנה דעתי שיש עוד מה להבהיר ולהאיר בכל זה, אך מפני הלחץ זה הדוחק  של הזמן לא אוכל להאריך עתה, ובעה”ו אשוב ועוד ארחיב בענין זה להבהירו ולבארו כראוי לו.

זה הנלע”ד וה’ הטוב יאיר עינינו בתורתו, ויחיינו ויזכנו לביאת המשיח ובנין ביהמ”ק בב”א.

ע”ה ש.מ. עמאר