(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 26 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד

ה”ה מ. צמח הי”ו

אשדוד ת”ו

שלום רב!

כמענה לשאלתך מיום ה’ שבט תשנ”ז  אומר זאת:

הזכרת בשאלתך את הירקות והפירות כיצד יש לנהוג בהם כשאתה קונה אותם מהשוק, ובקשת גם ללמוד מעט דינים אלו עם מקורתיהם, וכבקשתך אעשה.

א. בשנה השלישית והשישית לשמיטה מפרישין מעשר עני, ובשאר השנים מפרישין מעשר שני. והמקור הוא מהא שנאמר בתורה (דברים י”ד כ”ח) “מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו. למען יברכך ה’ אלוהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה”, ודרשו חז”ל בירושלמי מעשר שני (פ”ה ה”ג) מקצה שלש שנים אחת לשלש שנים ולא אחת לשבע. ועו”ע בסיפרי ע”פ ראה. ובגמ’ בבלי ר”ה (דף י”ב ע”ב) שדרשו מהפס’ “כי תכלה לעשר וגו’ שנת המעשר”, שנה שאין בה אלא מעשר אחד הא כיצד מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני יבטל. וכ”פ הר”מ בהל’ מתנו”ע פ”ו ה”ד.

מאידך שנת המעשר אינה מתחילה בכל היבולים כאחד, אלא באחד בתשרי הוא ר”ה למעשר תבואה, קטניות וירקות. והמקור לכך הוא מהמשנה ריש מס’ ר”ה, ובגמ’ (שם ח’) ע”א מה מעשר דגן ר”ה שלו תשרי. וכ”ה בתוספתא שביעית פ”ב ה”י.  וברמב”ם (מע”ש פ”א ה”ב).

ותבואה היינו: ה’ מיני דגן שהם: חיטה. שעורה. כוסמין, שיבולת שועל. שיפון. קטניות: כל שהזרע עצמו נאכל וזורק העלין, כגון השעועית והחומוס וכיו”ב. ירקות: כל העלים נאכלים ולא הזרע. (עי’ רמב”ם כלאים פ”א הל”ח, תוס’ רי”ד עמ”ס ר”ה שם. וכתב הרמב”ם בהל’ תרומות (פ”ב ה”ז) שתבואה קטניות שזרען  לירק,  בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות, ועי”ש בכ”מ שמקור הדברים הם מהתוספתא שביעית (שם ה”ז). ועו”ע בזה בתוס’ רי”ד שם).

בט”ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. והמקור לכך הוא מהמשנה בר”ה ובר”מ שם. ופסק הר”מ להלכה כדברי ב”ה. והטעם שמחלקת המשנה בין תבואה קטניות וירקות לבין אילנות כתבו התוס’ (ר”ה ח’ ע”א ד”ה מה מעשר) לגבי תבואה וירקות “ושמא נפק”ל מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית  השנה”.  ואילו  גבי  אילנות  כותב  התוס’  (שם י”ד ע”א ד”ה ובאחד)  שילפינן מעשרות מערלה, וגבי ערלה דרשו חז”ל ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורים משום ערלה וכו’. דהיינו של אילנות הר”ה שלהם מאוחר יותר מא’ תשרי. וזה שקבועוהו חז”ל בט”ו בשבט, אומרת הגמ’ שם (י”ד ע”א) שהואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ומסביר רש”י שם וז”ל:  שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ואמנם עיין למרן הגאון הרשז”א זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה (סי’ ס”ב אות ו)  שדן אודות פירות הבאים מדרום לקו המשוה, ונגמ”ל למעשר בא”י, האם גם שם נלך אחר ט”ו בשבט, שאם נאמר  שכל הטעם  משום הגשמים וכנ”ל, א”כ באותם ארצות לא שייך כלל טעם זה, כיוון שבזמן שאצלנו חורף אצלם קיץ ולהיפך. ובסו”ד מסיים שם וכותב שמזה שאומרת הגמ’ (ר”ה ט”ו ע”א) שהולכים אחר שבט דחודשים ולא שבט דתקופה, וכן בשנה מעוברת הולכין אחר רוב שנים, מוכח שבאמת הוא הלכה למשה מסיני ורק נתנו בגמ’ טעמים על עיקר ההלכה, ולכן גם באותם ארצות הולכים אחר ט”ו בשבט. עכת”ד. נמצא לפי”ז שכל התאריכים הנ”ל הם הלכה למ”מ, וההסברים אינם אלא לבאר עיקר ההלכה.

ב. עד כאן דיברתי אודות התאריך הקובע, אך השלב הקובע למעשר, הוא שונה בין סוגי היבולים, שבתבואה וקטניות אנו הולכים אחר עונת המעשרות, דהיינו אם הגיעו לשליש גידולן לפני ר”ה של שלישית, מפרישין מהן מעשר  שני.   ואם  הביאו  שליש  רק  לאחר  ר”ה של שנה שלישית מפריש מהן מעשר עני.

והמקור לדין זה הוא, שהנה בגמ’ ר”ה (שם) נאמר שתבואה בתר שליש, וכ”ה בתוספתא שביעית (פ”ב ה”י) “התבואה והקטניות שהביאו שליש לפני ר”ה מתעשרין לשעבר”. וא”כ באלו אזלינן בתר שליש. ואילו הר”מ כאן כתב שתבואה וקטניות הולכין אחר עונת המעשרות שלהם? אלא שכבר ביאר הר”מ בהל’ מעשר (פ”ב ה”ה) שעונת המעשרות ה”ה הבאת שליש, וכך היא בקטניות ועי’ בתוס’ בר”ה (שם) ד”ה התבואה. וכ”כ בערוה”ש (העתיד  סי’ צ”ה ס”ח) שקטניות משיביאו שליש כמו בתבואה, שלא מצינו להם שיעור מיוחד.

ולכן אם הגיעו לשליש גידול לפני השנה השלישית מפריש מהן מעשר שני כדין השנה השניה, ואפי’ שנגמרו ונאספו בשנה שלישית, ועי’ בכ”ז בר”מ שם ובשו”ע של”א קכ”ה. ועי’ עוד בר”מ (שם הל’ ח’) אודות האורז, הדוחן, הפרגין והשומשמין שאע”פ שמין קטניות הן שונה דינם משאר קטניות. ובד’ קטניות אלו הולכים אחר גמר הפרי ולא אחר עונת המעשרות ועי’ בנו”כ שם.

הירקות, דינם שונה שמתעשרים הם לפי זמן לקיטתן. כיצד? אם נלקט ביום  ראש השנה של שלישית מפרישין ממנו מעשר עני ונותנו לעניים ואפי’ שנגמר לגמרי בשנה השניה . ואם נלקט ברביעית, מפרישין ממנו, מעשר שני, ואפי’ שנגמר בשלישית.

ומקור דין זה הוא מהגמ’ ר”ה י”ג ע”ב – י”ד ע”א. והגמ’ שם למדה זאת מהפס’ באספך מגרנך ויקבך, מה גורן ויקב מיוחדין וכו’ יצאו  ירקות שגדילין על מי שנה הבאה ומתעשרין  לשנה הבאה.  ואין זה דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא, דהא לכו”ע מעשר ירק דרבנן הוא. וכ”פ הר”מ שם. והשו”ע שם קכ”ו.

ולקיטה היינו לקיטה ממש וכן הוא לשונו של הר”מ שם, שאזלינן בתר לקיטה ממש, ולא אכפ”ל שגמר הפרי היה בשנה השניה. וכ”כ במאירי והר”ן בר”ה שם, ואמנם בתוס’ בר”ה (י”ג ע”ב ד”ה אחר) כותב וז”ל: וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר הפרי אלא דנקיט בכל דוכתא בתר לקיטה משום דלקיטה תיכף לגמר פרי”. וכעי”ז עי’ בריטב”א וברשב”א ר”ה שם. ואמנם מרן השו”ע (שם) פסק כדברי הר”מ שהולכים בתר לקיטה ממש ולא אכפת לן מתי נגמר הפרי.

ומידי דברי בו אזכור קושיא שהתקשיתי בה לדעת התוס’, שהנה לדברי התוס’ דאזלינן בתר גמר פרי, צריך להבין ביאור הגמ’ בר”ה (י”ב ע”א -ב) “ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא תבוא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה”. ובשלמא לדעת הר”מ כיון שהעיקר היא הלקיטה לכן מה שלקט קודם שקיעה אינו כמו שלקט לאחר שקיעה ואין מעשרין מזה ע”ז שהעיקר אחר לקיטה ממש. אלא לדעת התוס’ בע”כ שמה שלקט דקות מספר זה אחר זה, שניהם כבר נגמר פריים וא”כ שניהם שייכים לשנה שחלפה כיון שהולכים אחר גמר פרי ולא אחר לקיטה בפועל? [אא”כ נאמר שליקט הירקות קודם גמר פריים, ואזי הלקיטה קובעת ודו”ק].

ובחזו”א שביעית (ז’ ס”ק ט”ז) כתב את דעת הר”מ ודעת התוס’, והביא שמרן השו”ע הכריע כהרמב”ם. ומוסיף שם החזו”א וראוי להתנות שיהיה מע”ש אם צריך, אבל לענין ליתן לעני יש להקל. (ועי’ מש”כ בזה בספרי “ביכורי שדה” פ”ד ה”ו ובהערה שם). ועו”ע בחזו”א (שם סי’ כ”ז ז) שגם לדעת הר”מ והרמב”ן שבעינן לקיטה ממש, מ”מ כ”ז שלא יבשו עוקציהן באופן שאין חיבורן חיבור.  ועו”ע בספר דרך אמונה להגר”ח קניבסקי שליט”א (הל’ מע”ש פ”א הל’ ד’) בביאור הלכה ד”ה ונגמר בשניה. שלהטעם שביאר רש”י, שירק שגדל על על מים וכל פעם שמשקין אותו משביח ומוסיף וגדל, נמצא דעד לקיטתו לא נגמר עדיין כח גדילתו ולכן הולכין בו אחר לקיטה. נמצא לפי”ד רש”י שאם הסתיים כבר גידולו לא שייך ללכת אחר לקיטה אלא אחר גמר פרי. ועיי”ש במה שכתב להסביר דעת הר”מ. אך מ”מ נראה שיש לבאר את  דברי רש”י כמש”כ הש”ך (יו”ד סי’ של”א ס”ק קמ”ג) על דברי מרן, שירק בשעת לקיטתו עישורו, וכתב הש”ך שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקטין אותו.

ופירות האילן, מחד שונים הם שכאמור ר”ה השנה שלהם הוא ט”ו בשבט, ולכן  כל  שחנטו  הפירות  קודם  ט”ו  בשבט של שנה שלישית מפרישין מהן מעשר שני. ואפי’ שנגמרו ונאספו בשנה השלישית. וכל שחנטו אחרי ט”ו בשבט של שלישית מפרישין מהן מעשר עני, ואפי’ שנגמרו ונאספו לאחר ט”ו בשבט של השנה הרביעית. וראוי לידע שהחנטה האמורה כאן, היינו שהגיעו הפירות לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש – שהגיעו הפירות לשליש בישולם.

הנה דין זה נלמד מהגמ’ שהבאנו לעיל נאמר שלענין קביעת שנת המעשר באילן הולכין בתר חנטה. והר”מ שם כתב “פירות שהגיעו לעונת המעשרות” וכו’. וכבר עמדו ע”ז בנו”כ שם. ועיקר הדברים כתב המהר”י קורקוס שם.  שלדעת הר”מ היינו חנטה היינו עונת המעשרות שהוא הבאת שליש (וצ”ל שחוץ מאתרוגים ותפוחים שעונה”מ שלהם פחות משליש. והוא משיתעגלו וכמש”כ הר”מ בהל’ מעשר פ”ב ה”ה). וכבר האריך לבאר ולהוכיח שדעת הר”מ כך היא, מו”ר הגאון הרשמ”ע שליט”א ב”תנובות שדה” גליון מס’ 5. והוכיח מהגמ’ כדברי המהר”י קורקוס בר”מ, ועיי”ש. וגם מרן בשו”ע (שם) נקט הלשון של עונת המעשרות. ולא סתם חנטה. וכ”כ מרן החזו”א (שביעית ס”ז י”ב) שדעת הר”מ שעונה”מ היינו חנטה והיינו שליש וזהו בכל האילנות (גם זיתים וענבים חוץ מאתרוגים ותפוחים) וכותב שם, ולענין הלכה כבר הכריע בשו”ע (סי’ של”א סקכ”ה) כהרמב”ם. והבאת שליש לענין זה היינו שיבשילו הפירות עד שליש מהבישול הראוי להם, וכך הכרעת האחרונים. ועי’ בכפתור ופרח (פכ”ו), [וכבר הוכיח את כל זה שכן עיקר ההלכה בדעת רבינו הרמב”ם מו”ר ועט”ר הג”ר שלמה משה עמאר שליט”א בתנובות שדה גליון מס’ 17, עי”ש].

היוצא להלכה בשאלתך שהקונה פירות וירקות בשוק בשנות המעבר בין שנת מעשר שני למעשר עני ולהיפך, עליו להבחין בין סוגי הפירות השונים, ובין תקופות השנה השונות.

ירקות טריים: כיון שבירקות הולכים אחר הלקיטה  לכן  כל הירקות שיהיו בשוק החל מכמה ימים לאחר ר”ה תשנ”ז ואילך מעשר מהן מעשר עני. ואמנם הירקות שמצויים בשוק מיד לאחר ר”ה אם לא ניתן להבחין או לוודא זמן לקיטתם, הרי זה מעשר שני עישורים מספק.

ירקות מאוחסנים: כגון הבצל יבש, הואיל ובתקופה מסוימת יש בשוק בצל טרי וישן בעירבוב, יש לברר זמן לקיטתם, ואם א”א לברר יעשר שני עישורים מספק. וכ”ה בתפו”א שכאשר מגיע לשוק תפו”א שנלקט בתשנ”ז, מצוי עדיין תפו”א שנלקט בתשנ”ו. וע”כ בכל מקרה של ספק יעשר שני עישורים. [כדוגמא יש לציין שבשנת התשנ”ח – שנת המעבר בין מעשר עני למעשר שני, בסוף חודש חשון כבר הגיע לשוק תפוח אדמה חדש, וניתן להבחין בו בבירור. ובחודש כסלו התחיל מעט מאד להגיע לשוק בצל חדש – זן “בית אלפא” מהערבה, אלא שהוא מעט וניתן בבירור להבחין בו ע”י העלים שמצויים עליו, הבצל מפוצל עם מעט קליפות. כמו”כ מצוי היה כבר באותם ימים בשוק דלורית חדשה שנלקטה כבר אז, דלורית זו ניתנת להבחנה בזה שהיא מבריקה יותר, והעוקץ שלה אינו מצומק. וע”כ יש לשים על לב, ולעשר ממינים חדשים אלו  מעשר שני].

פירות האילן:  בהם יש להבחין בין פירות חורף ואביב כגון האבוקדו והמנגו. לבין פירות הקיץ כגון האפרסק והשסק.  כמו”כ  יש להבחין בפירות שמצויים כל השנה, מקירור או איחסון. פירות הדר שילקטו אחר ט”ו בשבט תשנ”ז, יעשר שני עישורים מספק, ואפי’ שהביאו שליש קודם ט”ו בשבט.

שהנה בפירות בד”כ כל פירות החורף שיהיו בשנת תשנ”ז עד לקראת סוף הקיץ הם שייכים לשנת מעשר שני. לקראת סוף הקיץ מגיעים הפירות החדשים ששיכים לשנת מעשר עני ויהיו בשוק עד לקראת סוף שנת תשנ”ח. ופירות הקיץ עפ”י רוב יביאו שליש לאחר ט”ו בשבט תשנ”ז ולכן מפרישים מהן מעשר עני, וזה כולל גם את זני האפרסק שמקדימים לבוא, מ”מ הבאת שליש שלהם אינו אלא לאחר ט”ו בשבט. ופרי השסק בד”כ הרוב המוחלט הבאת שליש [בישול]  שלו הוא לאחר ט”ו בשבט, מ”מ ישנה כמות מועטה של פירות שהביאו שליש קודם ט”ו בשבט והם  שייכים  לשנת  מעשר  שני. ואמנם פירות אלו משווקים בתחילת העונה. ולכן הקונה שסק בתחילת העונה (עד פסח תשנ”ז). יעשר מהן שני עישורים מספק, אם לא שברור לו אחרת.

והפירות מהקירור והאיחסון וכגון האגסים והתפוחים, הפירות שיהיו בחורף ובתחילת הקיץ הם מקירור וצריך להפריש מהן מעשר שני. וכל האגסים והתפוחים החדשים שישווקו החל מקיץ תשנ”ז עד לתחילת קיץ תשנ”ח מעשר מהן מעשר עני. ומ”מ בתחילת הקטיף החדש הן בקיץ תשנ”ז והן בקיץ תשנ”ח עדיין משווקים פירות מקירור בעירבוב עם פירות חדשים וע”כ בכל מקרה של ספק יעשר שני עישורים. בעיות איחסון קיימות באגוזי פקאן, שקדים וכיו”ב ויש לברר בכל מקרה, ואם א”א לברר יעשר שני עישורים מספק.

בכבוד רב

שניאור ז. רווח