(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 13 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד

ידידי מזכה הרבים

כה”ר יעקב תורג’מן שליט”א

מעיה”ק נתיבות

השלום והברכה!

אודות מה שנדברנו כבר כמה פעמים, על יבולים הגדלים באיזור נתיבות עיר מגוריך, ובסביבה, האם יפריש תרומות ומעשרות עם ברכה, או דילמא שאיזור זה, הוא מהמקומות המסופקים ויפריש בלי ברכה.

והנה כב’ יודע היטב את עמדתי, שמעולם לא רציתי לתקוע את עצמי בין גאוני עולם, ובפרט בסוגיא מסובכת וקשה זו, שחביות דיו כבר נשכפכו ע”י פוסקי כל הדורות בהגדרת גבולות ארץ ישראל באיזור זה. וגם בשיעורים הרבים שזכיתי למסור לפני חברי האברכים שיחיו, בנתיבות ובאופקים, תמיד נמנעתי מלהשיב על שאלה זו, ואמרתי שזה מסור לפני גדולי הדור שיורו בזה.

ואמנם, לאחר מה שהעלתי בגליון מס’ 12. אודות העיר רמלה שחייב להפריש שם עם ברכה, והכל ברשות ובהסכמת מרן הראש”ל שליט”א. שהסכים להלכה בקביעה הלכתית זו. ועוד הוספתי שם, שלענ”ד נראה עיקר שכל המקומות שנכבשו ע”י עולי מצרים הגם שלא נכבשו ע”י עולי בבל. יש להפריש שם תרו”מ עם ברכה, וכמו שכותב הרמב”ם להדיא בהל’ תרומות פ”א ה”ה. (מלבד מקומות מסוימים שחכמים פטרום. ועיי”ש). והבאתי שם את דעתם של רבים מהפוסקים שהכי ס”ל בדעת הר”מ וכך הורו להלכה, שבמקומות אלו משום תקנת חכמים, יש להפריש תרו”מ. ועוד הוספתי שם שפשיטא שאם מעשרין ע”פ תקנת חכמים, ברור שחייבים גם לברך שם. וכמו ביתר מצוות מדרבנן. וכדין עמון, מואב וסוריה. ועפ”י כ”ז אמרתי לכב’ שאכתוב את דעתי [ורק את דעתי] על אותם עיירות דרומיות. ואמנם כ”ז בע”ה להלכה, אך למעשה יש לשאול את דעת פוסקי דורינו ובראשם מרן הראש”ל שליט”א. ובזה החילותי.

א. הגבול הדרומי הנזכר בתורה:

נאמר בתורה “והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה: ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר אדר ועבר עצמנה: ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה: [במדבר פל”ד פס’ ג -ה].

ב. הגבול הדרומי מזרחי:

הנה בתוה”ק הוזכרו בענין הגבול הדרומי שני קצות הגבול, היינו, את הדרומי מזרחי. והדרומי מערבי. כאשר בגבול הדרומי מזרחי, הזכירה התורה נקודה המזוהה לבלי חולק. והיא ים המלח, שאין עליה עוררין. [רק ששפתו של הים אינה ברורה שלדעת הרבה חוקרים (עי’ תחומין ח”ה במאמרו של ד”ר רונסון. ועוד באחרונים). גבולות הים לפני מאות שנים חרגו הרבה יותר מגבולותיו היום]. ואמנם מה שנאמר בתורה “מקצה ים המלח קדמה”, כאן אין הדברים ברורים. דהיינו לא הוברר כיצד ירד הגבול לכיון מעלה עקרבים. וכמו”כ לא ברור זיהוי של מעלה עקרבים. וכבר האריכו בזה גדולי האחרונים שעסקו בענין זה, ועי’ בספר אדמת קודש (פרק א’) ובתבואות הארץ (פרק א’) ועי’ באריכות בספר משנת יוסף (קונטרס גבולות הארץ עמ’ קי”ב ויאלך). ובידיעון “הליכות שדה” (גליון 87) במאמרו של הרב יוסף אפרתי שליט”א, ובספר מנחת ירושלים (במבוא לפרק י’).

והנה לכל זה ישנם נ”מ רבות לענין כל הישובים הנמצאים בדרום מזרח ארץ ישראל, החל מנאות הכיכר דרך חצבה ועין יהב עד קטורה יטבתה, ועד אילת. שלחלק מהדעות, מהצד המזרחי של נאות הכיכר ואילך עד אילת, לא נכבש ע”י עולי מצרים, וממילא אפשר לקחת משם יבולים בשנת השמיטה, וכמו”כ הגדל שם פטור מתרו”מ [אא”כ דינם כמקומות הסמוכים שיש להחמיר בגידולים החייבים מהתורה]. וכך נוהגים בפועל, בועדת הכשרות של הבד”ץ העדה החרדית בי-ם. (עי’ מנחת ירושלים עמ’ ק”ע מה שהעידו ע”כ בשם בעל המנחת יצחק ורבני הבד”ץ). ולגבי נאות הכיכר כ”כ להלכה גם בספר אור לציון (שביעית עמ’ עט בד”ה והנה).

ולדעה האחרת ס”ל, כפי שכתב בהליכות שדה שם ע”פ עדויות נאמנות בשם מרן החזו”א זצ”ל, שאילת וגם בשטחים צפונה לה, כגון יטבתה, הם כדין חו”ל היינו שלא נכבשו ע”י עולי מצרים, ואין לגבי היבולים הגדלים שם דיני שביעית. והוסיף שם שיתכן שכל שהוא דרומית למעַלה השלשים (עי’ רמב”ם הל’ קידוש החודש פי”ח הל’ ט”ז) אינו בכלל המקומות המסופקים. והיינו מקטורה ואילך עד אילת. עכת”ד עיי”ש. ודע שיש מי שכתב שמעלה עקרבים, היינו עקבה הסמוכה לאילת, ולדעתו א”י נמשכת עד אילת, כ”כ הגרי”מ טוקצינסקי זצ”ל בספרו ארץ ישראל, ועי’ מש”כ בנו הגרנ”ט בספרו הארץ וגבולותיה (עמ’ ז’).

אמנם כידוע רוב ככל הפוסקים חולקים עליו בדבר זה לענין אילת. וכאן ובהזדמנות זו אציין את דעתו של מרן הראש”ל שליט”א שאמר לי בכמה הזדמנויות שדעתו היא, שאילת וסביבתה [ולא ביאר לי עד היכן] חו”ל גמור היא לענין מצוות הארץ. עכ”ד. ובענין יו”ט שני באילת וסביבתה. עי’ בתשובתו של הראש”ל הגאון הרבצ”ח עוזיאל זצ”ל. שנדפסה בראש חוברת זו.  ואמנם דעתו שם שגם אילת וסביבתה נכבשה בידי עולי מצרים, וכ”כ בתשובה נוספת הנמצאת תח”י, כשהשיב להגרי”מ טוקוצינסקי שכתב לו שם שאילת לא נכבשה ע”י עו”מ, ושב וחיזק את דבריו שכן נכבשה ע”י עו”מ.   ומ”מ להלכה אין נוהגין כן וכמו שפסק מרן הראש”ל שליט”א.

והנה עד כאן הבאנו בקיצור את הדעות השונות של הפוסקים להלכה, בענין הגבול הדרומי מזרחי של ארץ ישראל. וכיון שאין גבול חבל ארץ זה קשור לנידו”ד ע”כ לא הארכתי בזה וכתבתי רק הדברים להלכה.

ג. הגבול הדרומי מערבי:

התורה בפסוקים הנ”ל ציינה את המקומות מעבר הגבול מים המלח עד קצהו השני, ואלו הן: ים המלח, נגב למעלה עקרבים, נגב לקדש ברנע, חצר אדר, עצמונה, נחל מצרים שסופו בים. הרי למדנו שנחל מצרים הוא הקצה הדרום מערבי של ארץ ישראל כפי שהוזכר בתורה. והנה מהו נחל מצרים לא איברר לן. ומצינו דעות שונות בראשונים, וראשון שבהם הוא רש”י שכתב בפי’ לספר יהושע (פי”ג פס’ ג’) מן השיחור, הוא נילוס הוא נחל מצרים וכו’. וכן פירש הרד”ק שם, שנחל מצרים היינו הנילוס. ומ”מ בספר מדבר שזה עיקר המקום אודות הגבולות לא פירש רש”י שנחל מצרים הוא הנילוס ועי’ לקמן. אמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל שם כתב (במדבר שם פס’ ה’), שהיינו נילוס דמצרים. וכך תירגם הירושלמי שם. וכ”כ הר”ש סיריליאו בפי’ למסכת שביעית (פ”ו מ”א ד”ה ועד הנהר, ועי’ מש”כ עוד הר”ש סיריליאו בהמשך שם בגמ’ בד”ה ליתי)  וכ”מ הגר”א (בביאורו לנ”ך יהושע ט”ו פס’ ד’). ועי’ בספר ערך לחם (למהריק”ש והב”ד בספר משנ”י עמ’ קי”ד הערה ה’), שכתב שדעת רש”י ותוס’ ורוב הפוסקים שראיתי דבריהם, שנחל מצרים הוא הנילוס, עכ”ד. (ועי’ בתוס’ ערכין ט”ו ע”א ד”ה כשם, שהזכירו שהנילוס הוא המבדיל בין א”י למצרים. ומ”מ אפשר דלא מוכרח ודו”ק).

ומאידך מצינו לראשונים אחרים שכתבו שנחל מצרים היינו ואדי אל עריש ולא הנילוס, וראשון שבהם הוא רבינו סעדיה גאון בתרגומו לתנ”ך (במדבר שם, ובישעיהו פכ”ז פס’ יב). וכ”כ בספר כפתור ופרח (פי”א בד”ה הרי שנחל מצרים. וע”ע שם  שכתב שכ”ה דעת רש”י, וקשה שרש”י מפורש לא כתב כן, ועי’ במשנ”י עמ’ קי”ד מש”כ בזה. וע”ע בהערת המהדיר לכפו”פ הוצ’ ביהמ”ד להלכה, הערה 19. ועי’ לקמן.). וכ”כ הרדב”ז (בשו”ת ח”ו שני אלפים ר”ו) שהוא ואדי אל עריש. והביא שם מה שפי’ הרא”ם שהיינו הנילוס, וכתב ע”ד שאין לתפוס עליו שהוא צייר מה שהוא לא ראה, וכתב על האומרים שזה נילוס “ובלי ספק שזה טעות מפורסם” והוסיף שם שכן אומרים עד היום העכו”ם כי עד שם הוא גבול מצרים, וסיים, “ולמפורסמות אין צריך ראיה”. עכת”ד.

ובתו”ד שם ג”כ כתב שלא הזכיר רש”י בכל הגבולים נילוס, אלא נחל מצרים, משמע שהוא סובר דנחל מצרים לחוד ונילוס לחוד עכ”ד. ובאמת יש להעיר עליו כנ”ל על הכפו”פ, שרש”י להדיא ביהושע יג’ כתב הוא נילוס והוא נחל מצרים? ואמנם י”ל שמהא שרש”י ז”ל במקומות העיקריים היינו בפר’ מסעי, וביהושע ט”ו, ששם הוזכר נחל מצרים, לגבי הגבול הדרומי,  לא ביאר רש”י שהיינו הנילוס. ואולי זה מ”ש הרדב”ז, “תדע שלא הזכיר רש”י בכל הגבולים נילוס”. היינו במקום המוזכר גבול לא הזכיר נילוס, וזה  מחזק את דברי הכפתור ופרח, ואת דברי הרדב”ז.   וכ”כ הרדב”ז בפי’ על הרמב”ם (הל’ תרומות פ”א ה”ז), שהיינו אל עריש. וכל האומר שזה הנילוס אינו אלא טועה. (ועו”ע מש”כ בשמו בארץ חיים – סיתהון, ביו”ד של”א בד”ה וכתב הכפתור ופרח). ועו”ע בביאור האבן עזרא לספ’ במדבר (שם) שכתב, נחל מצרים, ואיננו היאור. וכ”כ באברבנאל שם וכ”כ עוד מפרשים עה”ת עי”ש. וכ”כ בס’ תבוא”ה (שם) והאדמ”ק (שם). וכ”כ הגרי”מ טוקצינסקי בספרו א”י והוב”ד גם בספר “הארץ לגבולתיה”. והוסיף שם, שבמפת הפסיפס שנמצאה בעיירה מידבא, וכמשוער משנת ד”א ש”כ, מצוין נחל מצרים – ואדי אל עריש. וכסיכום לדברים נביא מש”כ הגרמ”נ כהניו בהקדמתו לספר “ארץ חפץ” וז”ל: ודע דהגבול המבואר בתוה”ק עד נחל מצרים. מיצר הגבול הדרומי, הסכימו כל הראשונים והאחרונים, שזה הנחל אין זה נהר הנילוס רק שהוא השיחור וכו’ ונקרא בלע”ז ואדי אל עריש, עכ”ד.

והנה אמת כי יש לדון, לאותם האומרים שנחל מצרים הוא הנילוס, וכי לדעתם  חלק ניכר ממצרים הוא בתוך גבולות א”י. ועי’ להרש סירילאו שם שכתב, וצ”ל דעד הנהר דקתני דהיינו ארץ מצרים היושבת על הנהר, דעד ולא עד בכלל, דמבואר שם דארץ מצרים היושבת על שפת הנילוס לא כבשה ואפי’ במס וכו’. עכ”ד. וע”ע ברדב”ז (בשו”ת הנז’) שכתב, וכבר ראיתי אחד מגדולי הדור שהיה במצרים, ואומר שהיה דר בא”י כיון דמצרים מצד הנילוס לצד א”י, ובשעת פטירתו צונו להעלות עצמותיו לירושלים, כנראה שחזר בו. ע”כ. וע”ע במ”ש המהריק”ש בספר הנז’, שאם הנילוס הוא המפסיק. הרי שאל קהרא (קהיר) נמצאת בא”י. ועי’ עוד מש”כ במשנ”י שם ובמלואים עמ’ קפ”ז. ועי”ש מה שהביא שם חידוש שראה ברש”ס למס’ חלה שאלכסנדריה לפנים מנחל מצרים היא. אלא שלא כבשוה עו”מ. ועי’ מש”כ ע”ז. ע”כ. ועי’ לקמן מה שמצאתי להרב לחם שמים שכתב שאלכסנדריה אחרת היא ונכבשה בכיבוש ראשון. ואינה אלכסנדריה של מצרים, ונפלה תמיהתו של הרב משנ”י.  וע”ע במשנ”י (אות ו’) מש”כ על דברי הרדב”ז אודות אותו גדול שביקש להעלות עצמותיו לירושלים.

ומ”מ כפי הנראה מביאור האחרונים. גם אותם הסוברים שנחל מצרים היינו הנילוס, כנראה שהפי’ על הקצה של הנילוס שנשפך לים הגדול (שהרי כך מוכרח מהפסק “והיו תוצאותיו הימה”). (ועי’ מש”כ הגר”א ביהושע ט”ו שם, שהגבול היה מתרחב עד קצה הנחל, ומשם הולך הקו במישור עד הים הגדול). ובספר הארץ לגבולתיה כתב וז”ל: ומוצאו לדבריהם בדלתת הנילוס. כנראה בזרוע הימנית קיצונית, וכפי ההשערה היא זרוע פילוסין המסומנת במפה. עכ”ד. ועו”ע בספר מרכבת המשנה על הרמ’ (הלכות תרומות פ”א ה”ז) שכתב, עד סוף נחל מצרים בעזה. ודו”ק. ועו”ע מש”כ בספרו חוג הארץ, (אות נ’ ס”ק ט”ו) נחל הבשור הוא נחל מצרים. עיי”ש. וא”כ עפי”ז עיקר הנ”מ בין שני הפירושים הנ”ל, הם אותם הערים השוכנים על שפתו של הים. ועי’ עוד לקמן.

וא”כ עד כאן ראינו, שהגבול הדרומי מזרחי יורד מים המלח עפ”י הדיעות השונות וכפי שביארנו לעיל, וסופו בגבול הדרומי מערבי הוא בנחל מצרים שנשפך לים הגדול (ע”פ הדיעות השונות כפי שהובאו לעיל). והנה ברור מהכתוב בתורה, שהגבול הוא אינו ישר מים המלח עד נחל מצרים, אלא יורד לעומק מתעקם ומתרחב. ע”פ המסלול שכתבה התורה היינו, מעלה עקרבים, קדש ברנע וכו’. ובאמת שכל אלו אותם מקומות אינם ברורים ממש, והרוצה לעמוד על כך, יעי’ באריכות בכל אותם פוסקים ראשונים ואחרונים שהזכרנו לעיל, וביאור לחלק מהמקומות כבר רמזנו לעיל. אמנם כפי שנראה לקמן לנידון השאלה שלפנינו אין נפ”מ כ”כ, וע”כ לא נכנסתי לבאר ענין מקומות אלו, אלא ע”פ הצורך.

ד. גבולות עולי מצרים:

אחר שראינו הגבולות כפיי שנכתבו בתורה הקד’, עלינו לראות, אם בכיבוש עולי מצרים באמת כבשו כנזכר בתורה.  שנינו במשנה (שביעית פ”ו מ”א) שלש ארצות לשביעית וכו’ כל שהחזיקו עולי בבל וכו’, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד וכו’ עכ”ד. והנה על כל תיאור של מיקום הנזכר במשנה נחלקו המפרשים. אך לא נעסוק כאן אלא במה שנצרך לנידון דידן.  היינו הגבול הדרומי מערבי של א”י.

בירושלמי שם סוף הלכה א’ הביא, תני איזו היא ארץ ואיזו היא חו”ל, כל ששופע וכו’. הנסים שבים אתה רואה אותך כאילו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים וכו’, וכתבו המפרשים שם על הירושלמי, שהיינו הנהר שהזכירה המשנה. היינו נחל מצרים.  ועי’ש בפי’ הריבמ”ץ. ובספר הניר ד”ה מעתה, וכ”מ הר”ש סיריליאו בד”ה עוד הנהר, והזכיר סברא זו הרא”ש על המשנה, וכן הר”ש על המשנה. וכ”מ הגר”י בנבנשתי בספר שדה יהושע עמ”ס  חלה (פ”ד משנה ג’ ארצות).

וכפירוש זה פי’ הרמב”ם בשו”ת (פאר הדור סי’ ד’) וז”ל: “הנחל המוזכר במשנה הוא נחל מצרים בלי ספק”. עכ”ל. וכ”מ בתפא”י על המשנה, ובמלאכת שלמה (עדני) על המשנה  שם, וכ”ה בשנות אליהו להגר”א שם. אולם הר”ש והרא”ש הנז’ למרות שהביאו כפי’ הקודם לא קיבלו הדברים ופירשו שהוא נהר אחר הנמצא בצד צפון למזרחה של כזיב. וכ”מ הרע”ב. אך כפי’ הנז’ רוב המפרשים לא ביארו כך, אלא שהוא נחל מצרים. וכ”כ הרמב”ם בתשובה הנ”ל. וכך פסק בהל’ תרומות (פ”א הל’ ז-ח).  ועו”ע בהל’ שמיטה ויובל (פ”ד הל’ כ”ד). וכ”מ בפני משה  על הירושלמי במשנה שם.

וא”כ מהרמב”ם הנ”ל נראה שעכ”פ בגבול הדרומי מערבי, גבול עולי מצרים, הוא נחל מצרים והיינו כפי שכתבה התורה בגבולות הארץ. וכ”ה ע”פ הרש”ס הנ”ל, וכמו שכתב מפורש שם סדר שכבש יהושע התואם למה שכתבה התורה בגבולות הארץ, ועי’ עוד לקמן מש”כ לענין עזה. וכן מצאתי שכתב בשו”ת הרי”ד (סי’ קכ”ג) וז”ל: נמצא שאשקלון היא תחום מקצוע דרומית מערבית לכיבוש עזרא ונחל מצרים לכיבוש עולי מצרים וכו’. עכ”ד. וכ”כ בספר כפתור ופרח (פי”א ד”ה נמצא) וז”ל: נמצא שעולי מצרים החזיקו כל גבולי ארץ ישראל הנזכרים בתורה פרשת אלה מסעי, באורך כלומר מדרום לצפון וכו’. ועי’ מה שכתב להלן לענין הגבול ממערב למזרח בצד צפון, עכ”פ מפורש שבצד הדרומי כבשו עו”מ כגבולות המוזכרים בתורה. וכ”כ הגר”י בנבנשתי (אחיו של בעל הכנה”ג) בספרו שדה יהושע עמ”ס חלה שם, שעולי מצרים כבשו עד הנהר שהוא נחל מצרים.

וכ”כ הגר”א בשנות אליהו על המשנה בשביעית שם, שעולי מצרים כבשו עד נחל מצרים והיינו גבולות הת’. וכ”ה בספר הניר הנז’. והנה מצאנו שכ”כ ג”כ הרדב”ז בשו”ת (ח”ד תשו’ אלף קה) לשאלה שהגיעה מעזה, מה דינה למצוות הארץ, וכתב שם הרדב”ז, שעו”מ פשוט שכבשוה, וממילא חייבת בכל המצוות. ואפשר שגם עו”ב כבשוה. וגם אם לא מ”מ עו”מ ודאי כבשוה. עכ”ד. הרי לך שהוא ז”ל ס”ל שגם בגבול הדרומי מערבי כבשו הכל כפי הגבולות המוזכרים בתורה.

ואמנם הרב מהרי”ט ז”ל (בשו”ת ח”א שאלה מ”ז) בתשובה שהשיב בשנת שנ”ז לעזתה לאיש שרצה לכוף על אשתו לעלות ממצרים לעזה, השיב לו המהרי”ט שאינו יכול לכופה. כיון שעזה אינה חייבת במצות הארץ וטמאה היא. אך במפורש כתב שם שמ”מ ברור לו שעו”מ כן כבשו את עזה. רק שבטלה קדושה ראשונה.  ואדרבה הביא שרבותינו הקדמונים שבירושלים החזיקוה כחו”ל לענין תרו”מ ושביעית, וכל הלכה שהיא רופפת ראה מה הציבור נוהג בה. עכת”ד. הרי לך שלדעתו ג”כ, עו”מ כבשו את עזה והרי”ז הגבול הדרומי מערבי כפי שנזכר בתורה. [ומש”כ שלמרות שזה כיבוש עו”מ פטר מתרו”מ, ופליג ארדב”ז הנ”ל בזה, בע”כ צ”ל שס”ל כהתוס’ ולא כהרמב”ם שגם מה שנכבש ע”י עו”מ, מתקנת חכמים שצריך לעשר שם. והרדב”ז ס”ל כהרמב”ם. ועי’ מש”כ בזה בארוכה במאמרי בתנובות שדה בגליון 12].

וכן נראה להדיא, מהראשונים בריש גיטין. שהנה התוס’ (ב’ ע”א ד”ה ואשקלון) הקשה שאיך אפשר שאשקלון לא כבשוה, והרי מפורש בפס’ וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון? ואומר ר”ת, דעולי בבל לא כבשוה עכ”ד, הרי לך שס”ל שעו”מ כבשוה לעזה ואשקלון, וא”כ שכבשו גם את שפת הים, וכבשו את עזה, הרי שהגיעו לנחל מצרים. ובחלק זה נכבש כפי הנזכר בתורה. וכן י”ל בדעת הריטב”א (למס’ גיטין שם בד”ה ה”ג). שכתב, שעזה נכבשה בכיבוש ראשון, וכנ”ל. וכן כתבו הנו”כ על התוספא (שביעית פ”ד ה”ד). וז”ל המנחת ביכורים שם: וכל שהחזיקו עולי מצרים וכו’ ומפרש כאן דא”י הנאכל ולא נעבד, הוא מנהר דרומה הוא נחל מצרים עד כזיב עכ”ד. הרי שהוא ג”כ ס”ל שעו”מ כבשו עד נחל מצרים וכנז’ בתורה. ומש”כ מנהר דרומה צ”ל מהנהר שבצד דרום שהרי הוא הולך לכזיב שבצפון ולא לדרום, וכצ”ל בתוספתא שם. וכבר ביאר כך הגר”ד פארדו זצ”ל בפירושו חסדי דוד לתוספתא שם. והוא ז”ל עוד הגדיל לעשות וכתב שם שגם עו”ב כבשו בצד זה הכל עד נחל מצרים וככיבוש עו”מ והכל כנזכר בתורה ועי’ עוד לקמן.

ועוד מצאתי להרב היעב”ץ בספרו לחם שמים עמ”ס חלה (פ”ד י’) שכתב שאלכסנדריה הנז’ שם, אינה של מצרים, אלא  אחרת היא שהיתה בא”י על שפת הים ומכיבוש ראשון היה. הרי לך שס”ל שכבשו את שפת הים הדרומית. וראיתי להרה”ג יעקב אריאל שליט”א (במאמר שלו שהתפרסם בתחומין. ויישר כח לבנו ידידי הרב עזריאל נר”ו ששלח לי צילום מהתשובה). שהביא בשם היעב”ץ (מור קציעה או”ח סי’ ש”ו) שכתב, שעזה נכבשה בכיבוש ראשון, ויתכן אפילו בקדושה שניה. עכ”ד. ועו”כ בשם הר”י מקוטנא (ישועות מלכו יו”ד ס”ו – ס”ז) שלדעת הפוסקים שהובאו בתוס’ בריש גיטין, עזה נתקדשה בקדו”ר. [ואין הספר כרגע תח”י לעי’ בו, אך נראה שכוונתו לתוס’ והריטב”א הנ”ל שכתבתי וב”ה שכוונתי].

הרי לך שכל גאוני עולם עולים ראשונים ואחרונים. ופוסקי כל הדורות. ס”ל שבגבול הדרומי מערבי כבשו עו”מ הכל וכנזכר בתורה, ויש שהגדילו לעשות וכתבו שגם עו”ב כבשו הכל בדרום שם. ואמנם מצינו להר”ש סירילאו (על המשנה בשביעית, והוב”ד לעיל). שכתב את סדר המקומות שכבש יהושע מאשקלון דרומה וכלל בתוכן את עזה, אן יונס וכו’ עד נחל מצרים (נילוס לדעתו). וס”ל לתנא דמתני’ דכיון דישראל דרים שם ומעלים מסים ממילא הם קדושים בקדו”ש וחייבים בתרו”מ. ופליגא על רבי דס”ל, שהעלאת מס לא אהני, אא”כ הרגום או גרשום. ואע”ג שכתוב וילכוד יהודה, את עזה ואת גבולה את אשקלון ואת גבולה, מ”מ וילכוד כתיב ולא ויוריש דהיינו העלאת מס. וצ”ל דעד הנהר דקתני, עד ולא עד בכלל, ועי”ש שהאריך לבאר מחלוקת רבי ורבנן, האם עד הגבול כיבוש חשיב או לא. עכ”ד. ובאמת בגמ’ ירושלמי (שביעית שם בהמשך) נאמר, ר’ סימון ורבי אבהו יתיבון אמרי, הא כתיב וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה, ליתי עזה, את אשקלון ואת גבולה, ליתי אשקלון, מעתה ההן נחל מצרים ליתי נחל מצרים. עכ”ל הירושלמי. והנה במהרי”ט הנז’ לעיל פי’ את הגמ’ שבודאי עזה ואשקלון הם הקיימים היום ואלו שנכבשו בכיבוש ראשון, רק כיון שבכיבוש שני לא נכבשו לכן פטור. אך הרש”ס ביאר בגמ’ שם עפ”י דרכו הנ”ל במשנה, היינו, שעזה ואשקלון אמנם נלכדו אך לא חשיבי ככבושין, שלא נלכדו אלא להעלאת מס שאינה חשיבה כיבוש. וא”כ לכאורה, לדבריו עזה לא נכבשה גם בכיבוש ראשון, אלא לענין מס.

ועו”ע בפי’ הפ”מ על הירושלמי שם, שביאר שהגמ’ שאלה, שהרי נאמר וילכוד יהודה וא”כ מדוע פטורה מן המעשרות? והשיבה, שאין זה עזה ואשקלון שבכתוב. וע”כ שאלה הגמ’, וכי א”כ גם נחל מצרים אינו שבכתוב? ונשארה הגמ’ בקושיא. ע”כ. נראה א”כ שהגמ’ לא קיבלה תי’ זה. ומכאן שאלה למה שכתב הגר”ש ישראלי זצ”ל בספרו ארץ חמדה (עמ’ ק’), שהסיק מפי’ הפ”מ, שדעתו שעו”מ לא כבשו רק עד אשקלון. ואחהמ”ר, אה”נ שבגמ’ הוא ביאר כך, אך הגמ’ הרי לא קבלה תי’ זה. ובפרט שהפ”מ הזכיר כמה פעמים שעו”מ כבשו עד נחל מצרים, לדוגמא, עי’ מה שכתב על המשנה בשביעית שם, ובמראה פנים בד”ה קשיתה ועוד. וצל”ע.

ואמנם הרש”ס באמת כך ביאר למסקנת הירושלמי שאיזור זה לא נכבש ע”י עו”מ כיבוש גמור רק למיסים. אך עי’ בתוס’ ובראשונים לעיל שביארו את הפסק וילכוד יהודה הנז’, שזה עו”מ וכן כבשו רק שעו”ב לא כבשו. ושו”ר בס’ משנ”י (עמ’ ק”כ סוף הערה כ’) שהביא מס’ מלבושי יו”ט שפי’ ליתי עזה, שלא כבשו עזה עצמה אלא רק את גבולה, וכתב שזה כפי’ המהר”א פולדא עכ”ד. [ובאמת המעין במהר”א פולדא יראה שאה”נ שכתב שעזה תחומה ולא היא, אך בהמשך ביאר שהגמ’ שאלה מנחל מצרים, שהרי שם אין תחום אלא הוא התחום, ונשארה בתמיה. וא”כ ס”ל שלא קיבלה הגמ’ תי’ זה אלא הו”א הוא].

והנה עמש”כ הר”ש סיריליאו לדייק שכתוב וילכוד שאין זה כיבוש, יש להעיר מפי’ התרגום שם עה”פ (שופטים א’ יח’) וילכוד – וכבש יהודה וגו’. הרי שהתרגום פי’ וילכוד שהוא כיבוש, ולא לכידה בעלמא. ומה שי”מ שכבשו את תחומיהם של עזה ואשקלון אך לא את העיר עצמה, עי’ בפי’ הרד”ק ליהושע (פי”א פס’ כ”ב) עה”פ “לא נותר ענקים בארץ בני ישראל, רק בעזה, בגת ובאשדוד נשארו” והקשה שם הרד”ק, ומה שאמר בספר שפטים וילכד יהושע [צ”ל יהודה] עזה ואת גבולה וגו’, אחרי מות יהושע היה זה, וכו’ ומן  אלה המקומות שזכר ונשארו בעזה, עד שלכדם יהודה וכו’ עכ”ד. הרי לך בהכרח שס”ל שיהודה לכד את עזה ממש ולא רק את גבולה.

והנה א”כ דעת כולם מלבד הרש”ס (שהכי ס”ל להלכה) הגבול הדרומי מערבי נכבש ע”י עו”מ כפי הגבולות שנזכרו בתורה. ואף אשקלון ועזה בכלל וכנ”ל. והרב תבואות הארץ (פ”א) כתב אמנם שבצד צפון לא כבשו עו”מ את כל הנזכר בגבולות התורה. ומשמע מדבריו שבצד דרום כן כבשו הכל עד נחל מצרים. וכך דייק מדבריו גם במשנ”י (סוף עמוד קי”ח). ואמנם מצינו להר”ג בספרו אדמת קודש שכתב, חידוש גדול, שעו”מ לא כבשו עד נחל מצרים כלל, אלא כבשו עד אשקלון ומשם בקו ישר עד קדש ברנע. כך שאת כל הפינה המערבית דרומית, מנחל מצרים עד אשקלון הם לא כבשו כלל. ולענ”ד דבריו הם חידוש גדול והוא יחיד נגד כל אותם ראשונים ואחרונים שהבאנו לעיל שלדעתם עו”מ כבשו עד נחל מצרים. (וכ”כ במילואים לספר משנ”י עמ’ קפ”ז, שדעת האדמ”ק היא דעה יחידית נגד כל הראשונים והאחרונים ואינה להלכה).

וא”כ עד כען כבר נראה ברור, שכיון שבאיזור הדרומי מערבי של א”י נכבש ע”י עו”מ הכל עד נחל מצרים, הרי שנתיבות, אופקים, תפרח והסביבה. נכבש מקומם ע”י עו”מ, וחייבים שם בהפרשת תרו”מ כדין מקומות שכבשום עו”מ, וכמו שהארכתי במאמרי הקודם בגליון מס’ 12, שהכי ס”ל להרמב”ם בהל’ תרומות. שמקום שנכבש ע”י עו”מ לא פטרום מן התרו”מ. וממילא חייבים להפריש תרו”מ, וודאי שיפריש עם ברכה, וכמ”ש במאמרי הנ”ל.  והנה כל זה הוא לדעת הראשונים והאחרונים, אך ברמב”ם ז”ל אין הדברים כ”כ ברורים, וע”כ נביא דבריו ונשתדל לעמוד ולהבין את דבריו הקד’.

ה. שיטת הרמב”ם בגבולות עולי מצרים:

הנה כפי הנז’ לעיל דעת הרמב”ם בתשובותיו, ובספרו, שמה שנאמר במשנה נהר, היינו נחל מצרים, וכתב ע”ז הרמב”ם שזה בלי ספק. והנה בהל’ תרומות כתב הרמב”ם (פ”א ה”ז) איזו היא הארץ שהחזיקו עולי מצרים, מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל, עד עכו שהיא בצפון. עכ”ל. הרי לכאורה מפורש ברמב”ם שהגבול הדרומי מערבי הוא מסתיים באשקלון. והנה לומר את הדברים כפשוטם ודאי שא”א, שהרי מפורש גם בתשו’ הרמב”ם הנז’, שגבול עו”מ הוא נחל מצרים ולא אשקלון. וכ”כ גם מפורש לקמן בהמשך הסעיף וז”ל: והננסים שבים [איים] רואים אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי סמנום ועד נחל מצרים וכו’. וכן הוא בסעי’ ח’ שם שכתב: מהיכן החזיקו עולי בבל מכזיב ולפנים כנגד המזרח ומכזיב לחוץ עד אמנה והיא סמנום, ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו, וכזיב עצמה לא החזיקו בה. עכ”ל. הרי מפורש שרק עו”ב לא החזיקו עד הנהר, אך עו”מ כן כבשו עד שם. וכ”כ בהל’ שמיטה ויובל פ”ד הכ”ו, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה וכו’. ע”כ. הרי לך בהדיא שסובר הרמב”ם שעולי מצרים כבשו עד נחל מצרים. ועו”ב הם שלא כבשו עד שם.

אלא שמ”מ יש לבאר כוונת הרמב”ם שכתב עד אשקלון. ובאמת שאלה זו הוזכרה בהרבה אחרונים. ואין אחד שחשב לומר בדעת הרמב”ם שעד אשקלון בלבד זה כיבוש עו”מ, ומשם נמשך הגבול לים המלח, שהרי לפי”ז כל דרום א”י הוא חו”ל גמור וזה א”א, שהרי מודים כולם שחברון ובאר שבע ועוד נכבש אפילו ע”י עולי בבל, וכמו שמפורש בנחמיה (יא’ כה -כז), והזכיר ד”ז בביאה”ל הל’ תרומות שם, ובעוד מפרשים. ובע”כ שאפי’ עולי בבל כבשו במקומות שאחרי אשקלון, וק”ו עולי מצרים.  ועי’ במראה פנים בשביעית שם, שהזכיר שעו”מ כבשו עד נחל מצרים וכתב בפשיטות, וכ”פ הרמב”ם בהל’ תרומות ועי’ עוד ברש”ס שם מש”כ בשם הר”מ.

והנה כמה פירושים ראיתי שאמרו בזה, י”מ שהרמב”ם נקט ריבוע בשטח ארץ ישראל שבתוכו כולו נכבש ע”י עו”מ ואין ע”ז עוררין. אך מצד דרומו ואילך יש מקומות שנכבשו ויש מקומות שלא, וכך פי’ בדרך אמונה (על הר”מ שם בביאה”ל בד”ה אי זו וכו’). וכפירוש זה ראיתי שכתב הרה”ג יעקב אריאל במאמרו הנ”ל. ועוד עי’ באנציקלופדיה התלמודית (ציון 336) שכתבו לתרץ, שהרמב”ם מסמן רק את הגבולות של עולי מצרים העודפים ברוחב לצד מערב על השטח שהיה גם של עולי בבל, אבל להלן באורך היה הגבול של עולי מצרים בלבד על פני כל הרוחב. (ותי’ זה הביא גם במשנ”י שם הערה כ”ב עי”ש). ועי’ עוד במעדני ארץ להגרש”ז אויערבך זצ”ל שהביא את התבוא”ה שס”ל שטעות המעתיק כאן ויש ט”ס. ומגיה, איזו ארץ שהחזיקו עו”מ, כל ששופע ויורד מטורי אומנום עד נחל מצרים, ועי’ שם מה שהקשה ע”ד.

והנה הרמב”ם שם בהל’ ה’ כתב שרבינו הקדוש התיר את בית שאן מאותן מקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. עכ”ל. הרי שס”ל להרמב”ם שאשקלון נכבשה ע”י עו”מ, ורק ע”י עו”ב לא נכבשה ופטרה רבי לגמרי מן המעשרות. אך הנה לקמן בהלכה ט’ כתב הרמב”ם, אבל עכו חו”ל כאשקלון והם תחומי ארץ ישראל. וכתב הרדב”ז שלאו דוקא חו”ל גמור, אלא שלא כבשו עולי בבל, אלא רק עולי מצרים בלבד. ואם דברי הר”מ כפשוטן, צ”ל שתרי אשקלון הוו וכו’ עי”ש. וגם מרן בכ”מ הקשה סתירה בר”מ בין ההלכות הנ”ל, וכתב, וא”ל שיש בה ארץ ישראל ויש בה חו”ל.

והנה עפי”ז יש לפרש בר”מ כך שאה”נ גבול עו”מ מגיע עד נחל מצרים וכמש”כ בכמה מקומות להדיא, רק כיון שבאשקלון ובעכו יש חלק שהוא א”י וחלק שהוא חו”ל, קטע הרמב”ם את רצף הגבולות ואמר שעד אשקלון זה א”י, שנכבש ע”י עו”מ. ושוב לאחר אשקלון או  חצי ממנו, עד נחל מצרים הכל נכבש ע”י עו”מ. וממילא אין צורך להגיע לגבולות שונים מזה שהזכירה התורה, ובאמת הגבול הדרומי נכבש כולו מים המלח דרך כל המסלול שהזכירה התורה, והגיע עד נחל מצרים. ושוב המשיכו עד אשקלון, והשאירו חציו חו”ל, וכבשו את חציו השני ועלו צפונה.

ועכ”פ לענין עולי מצרים נכבש כל הגבול הדרומי כפי המוזכר בתורה. וכדעת הראשונים שהבאנו לעיל. ושו”ר בספר מרכבת המשנה על הרמב”ם (בהל’ תרומות שם) שכתב, ומש”כ מאשקלון מתפרש כפשוטו, דתחלה מסיים ומציין גבול הדרומי של א”י שהוא מן רקם שנגד ים המלח במזרח א”י, עד הים הגדול גבול המערב. וכו’. וחוזר ומציין אורך א”י הגבול המערבי ואומר, מאשקלון שהוא על שפת הים הגדול לדרום, וכל הגליל עד עכו וכו’. הרי שהוא ז”ל ביאר בפשטות את הרמב”ם שבודאי דעתו שעד נחל מצרים כבשו, רק שהזכיר הרמב”ם ראשית את הקו ים המלח עד הים הגדול שזה קו הרוחב, ושוב מציין את קו האורך מהמקום שהוא הפסיק בקו הרוחב דהיינו אשקלון ודרומה, אשקלון וצפונה. והדברים כנ”ל. (ובהמשך שם, הביא את התוס’ שהקשה על אשקלון מהפס’ בשופטים, וכתב ע”ז שהביאור שם שלא כבש את אשקלון אלא את גבולה. ועי’ לעיל מה שכתבנו בזה).

וא”כ היוצא לנו, שדעת הרמב”ם ז”ל היא כדעת כל הראשונים שבגבול הדרומי כבשו עו”מ את כל הגבולות שבפר’ אלה מסעי. וממילא ה”ה גם בגבול הדרומי מערבי. ולפי”ז הדרינן לנידו”ד שאיזור נתיבות אופקים והסביבה, הרי הוא מקום שנכבש ע”י עו”מ, והגדל בו חייב בהפרשת תרו”מ עם ברכה.

ו. גבולות עולי בבל בגבול הדרומי לשיטת הרמב”ם:

הנה בענין עולי בבל האריכו הרבה הפוסקים שהבאנו לעיל, ואם תרצה לעמוד על הדברים עיי”ש, ולא באתי כאן אלא לראות את דעת הרמב”ם בזה, וגם זה בקיצור נמרץ.

הנה לכאורה בזה כתב הרמב”ם מפורש (הל’ ח’), שעולי בבל לא החזיקו עד הנהר והוא נחל מצרים. אמנם לאידך גיסא ברור שא”א לומר שאשקלון זה הגבול הדרומי של עולי מצרים, שהרי הרבה יותר דרומה נמצאים ישובים שודאי כבשום עולי בבל, וכגון באר שבע וחברון, וכנ”ל. ומאידך כתב הרמב”ם שאשקלון לא כבשוה עולי בבל. וכמו”כ לא כבשו עולי בבל עד נחל מצרים. הרי שישנו איזה איזור בדרום מערב ואולי הוא מאשקלון לנחל מצרים שלא נכבש ע”י עולי בבל. והנה לעיל גם הבאנו את דעות האחרונים לענין עזה, והסכימו לענין גבולות עו”מ, וגם הרדב”ז והיעב”ץ כתבו רק בדרך אפשר לענין עולי בבל. ועוד הבאנו שם את דעתו של הגאון רבי דוד פארדו בפי’ חסדי דוד על התוספתא  שהגדיל לעשות וכתב, שבגבול הדרומי  אין חילוק בין עו”מ לעו”ב, שכל מה שכבשו עו”מ כבשו עו”ב. ומ”מ לכאורה בדעת הרמב”ם ז”ל נראה שס”ל שיש מקומות בדרום שכבשום עו”מ ולא כבשום עו”ב. ועכ”פ מפורשים הדברים לענין הגבול הדרום מערבי.

והנה מרן החזו”א זצ”ל כתב (שביעית סימן ג’ ס”ק ל”ב אות ג’), שדעת הרמב”ם היא, שעו”מ ועו”ב כבשו בכל ארץ ישראל אותו דבר, מלבד רצועת חוף שהולכת מצפון – טורי אמנום, עד לדרום – נחל מצרים. ומלבד כמה כרכים בודדים שלא כבשום עולי בבל. והוסיף שם החזו”א  שהכי ס”ל להגר”א.

ובאמת לאחר עיון בתשובת הרמב”ם ראיתי מעין דברים אלו. שהנה הרמב”ם כתב (סי’ קכ”ח ובפאה”ד סי’ ט”ו בקצת שינויים) וז”ל: וכל מה שהחזיקו עו”מ בקדושה ראשונה ממה שלא החזיקו עולי בבל והוא מן אמנה עד נחל מצרים באורך, וברוחב עד הגבול שקידש עזרא והוא עד כזיב, כל זה נופל מזאת המעלה שבקדושה וכו’ עכ”ד. נראה א”כ מפורש בתשו’ הרמב”ם (שכתבה כידוע לאחר ספרו היד החזקה וכמו שציין שם לספרו) שס”ל, שמאמנה עד הנהר, ישנה רציפות של רצועה כנראה, שלא נכבשה ע”י עולי בבל. (ובצד צפון א”י יש רצועה ברוחב). ושו”ר שמרן הגרשז”א בספרו מעדנ”א על הרמ’ בהל’ תרומות שם הביא את דברי הרמב”ם בתשובה זו  והסיק ממנה, כביאור הזה ברמב”ם.

וא”כ נמצא לפי”ז, שמלבד רצועת חוף זו, עו”מ ועו”ב כבשו הכל אותו דבר, וכמובן מלבד אותם כרכים בודדים. והשתא נותר לנו לברר היכן מסתיימת רצועה זו שלא נכבשה ע”י עו”ב, שהנה ודאי שכפי שכתב הרמב”ם שם הרצועה מסתיימת בנחל מצרים, ולכאורה זה במקום החיבור של נחל מצרים עם הים הגדול שעל שפתו הולכת הרצועה, ומשו”ז אשקלון אינה בכלל כיבוש עו”ב. ולפי”ז היינו אשקלון שהיא על שפת הים והיא תל אשקלון של היום, ובאמת כ”כ הרב משנ”י בעמ’ קכ”ז, והוסיף שם, שאשקלון החדשה שרחוקה כמה ק”מ מהים היא בכלל כיבוש עו”ב (ואמנם מהר”מ סוף הל’ ה’ משמע שפטרוה כדין הכרכים הבודדים, ולא משום הרצועה הכללית ודו”ק), ואולי עפי”ז גם עזה השוכנת לשפת הים, לא נכבשה ע”י עו”ב, או שאפשר שהרצועה הולכת סמוך ממש לשפת הים, ואין עזה בכלל, שהיא מעט דרומית יותר, והדברים צריכים לי הקטן בירור ולימוד נוסף. ועי’ בזה בכל ספרי האחרונים שהזכרתי לעיל, וע”ע במאמרו של הגר”י אריאל הנ”ל העוסק בדין עזה.

ואמנם זה כן נראה בבירור, שמה שכתב האדמת קודש הנ”ל, שאשקלון הוא הגבול גם בעו”מ וגם בעו”ב, ומאשקלון יורד הגבול בקו ישר עד קדש ברנע. זה ודאי לא ס”ל לכל הראשונים והאחרונים הנ”ל, שפליגי עליה לענין עו”מ וכנ”ל, וגם לא לגבולות עו”ב אליבא דהרמב”ם, דס”ל שנחל מצרים הוא סוף אותה רצועה שלא נכבשה ע”י עו”ב, ומכאן ואילך נכבש ע”י עו”ב. ולדברי האדמ”ק שמגיע עד קדש ברנע, מעולם לא תגיע לנחל מצרים. וכבר כתבנו לעיל שדעתו היא דעת יחיד ואינה להלכה.

ועיינתי במה שציינת לי בספר “אור לציון” להגאון רבי ב”צ אבא שאול שליט”א (שביעית עמ’ פ – פא’), ואחהמ”ר מלפני הדר”ג של המחבר שליט”א, לא זכיתי להבין דבריו, ואכתוב הדברים כקטן שבתלמידים הדן לפני רבו, שמה שכתב למסקנא, שמלבד אשקלון ועזה, גם נתיבות אופקים ותפרח, וכל הישובים שנמצאים ממערב לקו אשקלון – קדש ברנע, לא נכבשו גם ע”י עו”מ או עכ”פ הם נמצאים בבית הספק, ולכן כתב שהספיחים הגדלים שם מותרים באכילה, ותרו”מ יש לעשר מספק אך ללא ברכה. עכ”ד. הנה את כל ענין הקו אשקלון – קדש ברנע הוא כתב שם עפי”ד של האדמ”ק, שכבר כתבנו שהוא דעה יחידאה ואינה להלכה, וכמ”ש שכל הראשונים ס”ל בהיפוך ממנו. וגם אם יפקפק על גבולות עו”ב, הרי עו”מ ודאי שכבשו שם, ולדעת הר”מ ז”ל הקו הוא אשקלון – נחל מצרים, וישובים אלו ודאי בפנים, ואם כן גם אם יקל בספיחים כדין מקומות שכבשום עו”מ, מ”מ לענין מעשר הרי הם חייבים כשאר מקומות שכבשום עו”מ שמפני תקנת חכמים לא פטרום מן המעשרות, וכמ”ש הרמב”ם להלכה בהל’ תרומות פ”א ה”ה, והארכנו בזה במאמרי בגליון הקודם מס’ 12. ובכה”ג ודאי שחייבים לעשר עם ברכה וכמו שהוכחתי במאמרי שם. [ובפרט לפי מ”ש הגאון המחבר שליט”א בהקדמתו לאור לציון ח”ב, שבמקומות שלא גילה מרן דעתו יש לנו לילך אחר הוראות הרמב”ם]. וק”ו שכפי הנראה גם עו”ב כבשו מקומות אלו וכנ”ל, וא”כ אסורים גם הספיחים הגדלים שם. ומלבד כל הני יש להעיר, שגם אם כדעת האדמ”ק, מ”מ ע”פ המופיע במפות אופקים ותפרח ודאי אינם מערבית לקדש ברנע, ואפשר שגם נתיבות לא.  וכ”ז אחהמ”ר מהגאון המחבר שליט”א רק  שתורה היא וללמוד אני צריך.

ז. העולה מן האמור:

מכל הלין נלענ”ד, שאיזור נתיבות, אופקים, והמושבים פטיש, תפרח ושאר כל ישובי הסביבה הסמוכה, נכבשו ע”י עו”מ בודאי, וכך דעתם של רוב ככל הראשונים והאחרונים ובראשם רבינו הרמב”ם ז”ל. [לבד דעת האדמ”ק שלא ס”ל הכי ודעה יחידאה היא, ואינה להלכה. ובפרט שגם לפי”ד נראה שאופקים ותפרח הם בתוך א”י ונכבשו גם ע”י עו”ב, ואפשר שגם נתיבות], וכפי שביארנו בפנים נראה שאליבא דהרמב”ם גם עולי בבל כבשו איזור זה, וזה עפ”י מ”ש הרמב”ם בתשו’ וכמו שביארו בדבריו, החזו”א והגרשז”א זצ”ל.

ולכן כל היבולים הגדלים באיזור זה חייבים להפריש מהם תרו”מ עם ברכה כדת, שדי לנו שנכבשו ע”י עו”מ כדי לחייבם בהפרשת תרו”מ עם ברכה, וכמבואר בפנים ע”פ דעת רבינו הרמב”ם. וכ”ז כמ”ש בפתיחה נלענ”ד להלכה, אך למעשה יש לשמוע דעתם של רבותינו פוסקי הדור, ובראשם מרן הראש”ל שליט”א.