הפרשת תרומות ומעשרות ע”י  נוסח הפרשה מקוצר [חלק ד’]

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 28 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(לחלק ג’ של המאמר לחץ כאן)

לא.  כיצד ינהג אדם שזוכר חלק מנוסח ההפרשה בעל פה

הבא נבוא כעת לדון איך ינהג אדם שזוכר בע”פ את נוסח ההפרשה השלם, אבל באופן מעומעם, ויודע בעצמו שאם יפריש ויאמר בע”פ מה שזוכר יתכן שיטעה ויתבלבל ויחליף תרומה במעשר וכדומה, או שעלול לטעות בסדר ההפרשות, וכל כה”ג, האם עדיף שאע”פ כן יאמר מה שזוכר, ולרווחא דמילתא יאמר בסוף גם את הנוסח המקוצר: “שיחולו כל ההפרשות בכתוב בנוסח”, או דלמא דבכה”ג עדיף שיאמר רק את הנוסח המקוצר, או איזה אופן אחר? ואשר אנכי העני בדעת אחזה לי, שאיש אשר אלה לו שאינו זוכר את הנוסח בע”פ כראוי, עדיף שלא ינסה כח זכרונו לומר מה שזוכר, אלא בכה”ג יסמוך על היתר החזו”א להפריש ע”י הנוסח הקצר. וזה נלע”ד ברור מכמה טעמים. הא’, משום שעלול הוא לטעות בסדר ההפרשות ולהקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם. ויש בזה איסור תורה דמלאתך ודמעך לא תאחר (ובזמנינו הוא איסור דרבנן עכ”פ). ועוד דכיון שבנ”ד הוא שוגג ואינו יודע שעושה איסור, י”א דבכה”ג כיון דודאי לא ניח”ל למעבד איסורא, לא אהנו מעשיו ונשאר הכל טבל. עיין בס’ דרך אמונה ח”ב (פ”ג מתרומות אות רז בדרך אמונה, ובציון ההלכה אות תב ותג). וא”כ ממ”נ, או שלא הועילה הפרשתו או שהועילה הפרשתו ועבר על איסור. הב’, משום שעלול הוא להפריש לתרומה גדולה את כל “האחד ממאה”, ובהא עביד תרתי לריעותא, הן במה שהפריש תרומה גדולה במידה, והן שלא נשאר לו שיעור למעשר ראשון ותרומת מעשר. וכמו”כ יכול לטעות בשיעורם של שאר ההפרשות. לכן נלע”ד שאין לומר את נוסח ההפרשה בע”פ אא”כ זוכרו בע”פ כהוגן. והדבר ידוע שלאחר קריאת שם תרו”מ על הפירות כבר לא יועיל מה שיוסיף לומר שיחולו כל ההפרשות ככתוב בנוסח, אלא הוא מעוות שלא יוכל לתקון. וכבר כתב המהר”א אזכרי בס’ חרדים (בדפו”ח ירושלים תשד”מ, פנ”ב הט”ז) שמי שאינו בקי בטיב תרומות ומעשרות אסור להיות לו עסק עמהם. והובא בפתיחה לס’ משפטי ארץ אידלשטיין (עמוד יז). וע”ש.

לב. וכדברים האלה מצאנו שכתב בחלקת מחוקק לאה”ע (סי’ לח סק”ג), עמ”ש הרמ”א שגם בתנאים שצריך להקפיד לעשותם ע”פ כל משפטי התנאים כנלמד מתנאי בני גד ובני ראובן, כל שהתנה תנאי ואמר בסתם “שיהא התנאי כהלכות תנאי בני גד ובני ראובן” שפיר דמי. ע”כ. כ’ ע”ז הח”מ, דזה מועיל דוקא אם לא אמר דברים שסותרים לתנאי בני גד ובני ראובן, כגון שכשהתנה את תנאו לא הקדים את המעשה לתנאי, ולא הקדים לאו להן וכדו’, אז מהני מה שאמר בקיצור שהוא מתנה כתנאי בני גד ובני ראובן. אבל אם בשעה שהתנה את תנאו עשאו שלא כדין, כגון שהקדים את המעשה לתנאי, בכה”ג לא יועיל מה שיחזור ויאמר שהוא עושה את התנאי ע”פ הלכות תנאי בני גד ובני ראובן, שהרי הוא עשה את התנאי בפירוש שלא כפי הלכות תנאי בני גד ובני ראובן. ע”כ. והסכים לדבריו בב”ש שם (סק”ה). ועע”ש ביד אהרן (הגה”ט אות ב). ע”ש. וה”נ בנ”ד נראה דלא יועיל אם לאחר שקלקל בהפרשתו הראשונה יחזור לומר שיחול הכל כדין. (אלא בכה”ג צריך לישאל, ויעשה שאלת חכם). ואפילו לפי החזו”א דערלה (סי’ יד אות ד –  בדפו”ח הובא בחזו”א דמאי סי’ טו אות ו) הנ”ל, שחלק על הח”מ והב”ש בזה, וכתב שאפילו עשה אדם את תנאו שלא כהלכות תנאי ב”ג וב”ר, כל שסיים שהתנאי יחול ככל דיני התנאים שפיר דמי. נראה שאין ללמוד מזה לנ”ד, שהרי נימק זאת החזו”א משום שעדיין לא נתן את המתנה ויכול לחזור בו, מש”ה כל שחזר ואמר בסוף דבריו בלשון מתוקן שפיר י”ל שנותן את המתנה לפי התנאי שנעשה כתקנו. ע”ש. וא”כ ברור שאין זה שייך בנ”ד, דהא בנ”ד בשעה שקורא שם על ההפרשה כבר נגמר הדבר, ומה יועיל מה שיחזור לומר “שיחולו כל ההפרשות ככתוב בנוסח”, דהא מה שעשה עשוי. וקצת יש לדמות זה למש”כ הגאון רבי יצחק אלפנדארי בתשובתו הנדפסת בשו”ת מוצל מאש (סימן ט). ע”ש. אלא שאינו דימוי מוכרח. וקצרתי.

לג. לכן נלע”ד כדכתיבנא  שאדם שזוכר בעל פה את נוסח ההפרשה אבל בעמעום, לא ינסה לומר מה שזוכר, אלא יפריש יותר מאחד ממאה מהפירות, ויאמר את הנוסח המקוצר שחידש הגאון החזון איש זלה”ה. ואמנם נראה ברור שיכול הוא לעשות להיפך, דהיינו שיפריש יותר מא’ ממאה, ותחילה יאמר את הנוסח המקוצר ואח”כ יאמר מה שזוכר מן הנוסח הארוך, דבכה”ג נ’ דאם לא הועיל גם לא הזיק. והבן כי קצרתי במובן. מ”מ ע’ מה שנכתוב בזה בסמוך. ושוב מצאתי את שאהבה נפשי שזכיתי בעניי לכוין בזה למופה”ד הגר”ח קנייבסקי שליט”א בספרו הבהיר דרך אמונה ח”ב (פ”ג מתרומות ה”ט בביאור ההלכה סד”ה מקום), שכ’ וזל”ק: ומי שאין לו הנוסח לפניו כעת ומתיירא לומר בע”פ שמא יטעה, יכול לומר את הנוסח הקצר ואח”כ את הנוסח הארוך(מה שזוכר) לפרש מה שכיון מקודם, ובכה”ג אף אם יטעה אין בזה חשש כי כבר חלו כל ההפרשות כדין ע”י הנוסח הקצר. וגם בכה”ג אין שכחת התורה (שעורר ע”ז בתחילת דבריו), כיון שמפרש אח”כ. כנלע”ד. וצע”ק. ע”כ. וזה כמ”ש בעניותין בס”ד. ואמנם הגאון שליט”א הניח זה בצ”ע, ממידת ענוה כתב כן כדי שלא להורות הלכה למעשה, וכמו שתיווכח מדב”ק בהקדמת דרך אמונה ח”א. ע”ש. סוף דבר נראה לענ”ד שאדם שאינו זוכר בע”פ כראוי את נוסח ההפרשה, יפריש את היותר מא’ ממאה ויאמר את נוסח ההפרשה המקוצר. וכ”מ בס’ משפטי ארץ אידלשטיין (פ”י ה”ב). ע”ש. ודוק בלשונו. ונראה לענ”ד דיש להורות לרבים שבכה”ג יש להפריש ולומר רק את הנוסח המקוצר, וללא הוספות, כי אדם שאינו יודע כהוגן את עניני ההפרשות עלול להתבלבל בזה ולעשות להיפך דהיינו שתחילה יאמר את מה שזוכר מהנוסח הארוך באופן מעומעם ואח”כ יאמר את הנוסח הקצר, והרי ביארנו תלי”ת שאסור לעשות כן. לכן כדי שלא תצא תקלה נלע”ד דיש להורות לרבים שאדם שאינו זוכר כראוי את נוסח ההפרשה השלם בע”פ, יאמר רק את נוסח ההפרשה המקוצר. (וכמובן שצריך להקפיד לאומרו בנוסח המתוקן, כאשר עוררנו ע”ז לעיל אות כז, ואות כח). ובזה אתי שפיר.

לד. בענין הפרשת כל התרו”מ בבת אחת

פש גבן לברורי האם אין איסור להפריש תרו”מ ע”י הנוסח המקוצר, שאומר שיחולו כל ההפרשות ככתוב בנוסח, מצד מה שהזהיר הכתוב (שמות כב, כח) מלאתך ודמעך לא תאחר. ופרשו חז”ל (תמורה ד.) מלאה אלו ביכורים ודמעך היא תרומה, ואמרה תורה לא תאחר דבר שראוי להקדימו. ע”כ. וכן פסקו הרמב”ם (פ”ג מתרומות הכ”ג) ושאר פוסקים, שהוא איסור תורה. דאיך יהיה הדין בנ”ד שאמנם אינו מקדים את המעשר לתרומה אבל עכ”פ כיון שאומר אמירה אחת שעל ידה מפריש כל ההפרשות, נמצא שגם אינו מקדים את התרומה למעשר כנדרש מהתורה, אלא הוא עושה הכל בבת אחת, האם יש בזה איסור או לא. והנה מצד הסברא היה נלע”ד בפשיטות להקל בזה, דהא לא קפיד קרא הכא אלא על איחור, כדכתיב לא תאחר, וא”כ אם עושה כולן בב”א לית לן בה. ושוב נתעוררתי שכ”כ להדיא התוס’ בתמורה שם (ד. ד”ה ואיתמר) שהמפריש בבת אחת אינו עובר על הלאו דלא תאחר “כיון שלא הקדים שני לראשון”. וה”ז כדברינו דלא קפיד קרא אלא על שינוי הסדר ממש שמקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם. וכ”כ הר”ש והרא”ש על המשנה דדמאי (פ”ז מ”ו). וכ”כ להדיא הגאון המבי”ט בקרית ספר על הר”מ (ספ”ג מתרומות). וע”ע להלן.

לה. וכן ראיתי הנודע כמוהר”ר ן’ ציון אבא שאול זלה”ה בשו”ת אור לציון ח”א (חיו”ד סי’ כד) שעמד בחקירה זו, וכתב שאין לאסור בזה. וכה כתב בתירוץ בתרא, ליכא בזה משום בל תאחר, וראיה לזה מהא דכתב הרמב”ם (פ”א מהל’ שבת הי”א) בענין אדם שהיו לפניו ב’ נרות אחת דולקת ואחת כבויה, וז”ל: אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר וכיבה ראשונה ואח”כ הדליק שניה אחריה, פטור. (דאין זה מלאכת מחשבת וכדאיתא התם ה”ט וה”י). כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת חייב, שאע”פ שלא הקדים ההדלקה, הרי זה לא איחר אותה אלא שתיהן כאחת ולפיכך חייב. וכן כל כיוצ”ב. עכ”ל. מבואר בדבריו דאם התכוין לעשות כסדר מסויים ועשה בבת אחת אינו מעכב, וחשיב כאילו עשה כסדר, ורק אם היפך הסדר פטרינן ליה משום דלא זו היתה כוונתו. וה”נ גבי לא תאחר לא אסרה התורה אלא שלא יקדים מעשר שני לראשון וכדומה, אבל אם הפרישן בבת אחת לית לן בה וחשיב כאילו עשה כסדר, וא”כ יכול (להקל כהחזו”א) לומר שההפרשות יהיו כמו שכתוב אצלי בנוסח, ואין בזה משום לא תאחר. וגם החילולים של מעשר שני ורבעי מתחללים עי”ז עם המעשרות, וא”צ אמירה נוספת עבור החילולים, דאפילו אם יחולו בבת אחת עם ההפרשות לית לן בה. עכ”ל הגרב”צ זצ”ל.

לו. אלא שראיתי למר אבי הגאון כמוהר”ר ציון שליט”א בגליון האור לציון שכ’ לדחות דברי הגרב”צ זלה”ה. וזל”ק נר”ו: לכאורה אין הנדון דומה, דשאני ענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת, וכל שלא עשה כסדר מחשבתו פטור משום “שבלא כוונה עשה” – לשון הרמב”ם (בהלכה ט שם). ועל כן כל שנעשה בבת אחת הואיל ולא איחר את הפעולה שרצה להקדים, אע”פ שלא הקדימה, התקיימה מחשבתו הוי. (משא”כ כשאיחר, לגבי כל פעולה לא היתה הפעולה כפי מחשבתו). משא”כ בענין מעשרות (שיש להם סדר מהתורה) מהיכי תיתי לומר דלא בעינן סדר (בדוקא) ובבת אחת מהני. ותו הרי על כרחך בעינן סדר במעשר, דמעשר ראשון הוא עשירית מן הנשאר לאחר הפרשת תרומה גדולה, ומעשר שני אחר הפרשת מעשר ראשון דהיינו מעשר מן התשעים הנשאר לאחר המעשר ראשון, וכאשר הכל חל בבת אחת איך נשער המעשר ראשון ומעשר שני, אם בבת אחת הכל חל נמצא שכל המעשרות הם מעשר מן הכל, ונמצא מרבה במעשרות. (אמר בן הרב שליט”א, עיין בס’ מעדני ארץ (תרומות פ”ג הכ”ג דקט”ז ע”ב, ד”ה ומה), שלפי דב”ק שם מתורצת קושית אאמו”ר שליט”א). וראיה מצאתי דבבת אחת אינו כזה אחר זה, מהא דקי”ל (ר”ה לד:) דאם שמע ט’ תקיעות מט’ בנ”א בבת אחת לא יצא. והטעם דבכה”ג אין כאן פשוטה לפני התרועה ופשוטה לאחריה, וכמבואר בתוס’ שם. וכן ראיתי בר”ן שם שכ’ כהתוס’. ואף לרש”י שם שגורס שמע מט’ בנ”א כאחד “יצא”, לא פליג אדברי התוס’, ובגוונא דאיירו התוס’ גם רש”י יודה שלא יצא. אלא דרש”י איירי באופן שהתשעה היו תוקעין כך: ג’ מהן תקעו תקיעה כאחת, ואח”כ ג’ מהן תקעו תרועה  בבת אחת, ואח”כ ג’ מהן תקעו תקיעה בב”א. דנמצא ששמע ט’ תקיעות מט’ בנ”א ויצא משום דאיידי דחביב יהיב דעתיה. אלא דקשה דאי איירי בכה”ג הו”ל לרש”י לפרש. ועכ”פ הרי להלכה קי”ל כהתוס’ והר”ן בזה. וכ”פ הרא”ש שם (פ”ד סי’ יג). וכן נפסק בש”ע (סי’ תקפח ס”ג). עכל”ק נר”ו.

לז. ולענ”ד הן אמת שאפשר לדחות את ראיית הגרב”צ אבא שאול להיתר מההיא דכ’ הרמב”ם בהלכות שבת  בענין ב’ נרות. מ”מ הראיה לאיסור שהביא אאמו”ר שליט”א מדין שמע ט’ תקיעות בב”א לא יצא, דה”ה בנ”ד דאסור להפריש כל ההפרשות בבת אחת. יש לעיין בזה. דהא י”ל דגבי שופר הא דאם שמע ט’ תקיעות בב”א לא יצא הוא משום דבעינן פשוטה “לפניה” ופשוטה “לאחריה”, וכששמען כולן בב”א הא ליכא. אבל בנ”ד דהפרשת תרו”מ, “לא תאחר” אמר רחמנא, וכשעשאן בבת אחת הא לא איחר. וכדכתיבנא לעיל בעניותין. לכן לענ”ד עדין לא מצאנו טענה לאסור להפריש כל ההפרשות בבת אחת. וידידי הר”ר עידן ן’ אפרים נר”ו העירני לדברי הגאון מהר”י ענגיל בס’ ציונים לתורה (ריש כלל לה) שחקר בזה חקירה גדולה לכל התורה, כאשר צריך מהדין לעשות כמה דברים בסדר מסויים, והוא עשאן בבת אחת, מה הדין. וראיתי שהאריך בחקירה זו הרבה. גם ראיתי שעמד שם גם בראיית הגרב”צ מההיא דב’ נרות, וצידד בזה לב’ הצדדים הנ”ל, דאמנם אפשר ללמוד מזה וכדברי הגרב”צ, וגם אפשר לדחות וכדברי אאמו”ר שליט”א. ונמצא שאלו ואלו דברי אלהים חיים. וכן ראיתי שם (בד”ה וע”ע ר”ה) שעורר גם מההיא דשמע ט’ תקיעות. ועע”ש שהאריך לפלפל בחקירה זו באורך וברוחב כדרכו בקדש. ואין פנאי כעת להתענג בדב”ק. ע”ש. וע’ בשו”ת שמחה לאיש אבא שאול (חאה”ע סי’ ב אות יג) שג”כ עמד בחקירה זו. וכ’ מדנפשיה להוכיח מההיא דשמע ט’ תקיעות בב”א דלא יצא, דה”ה בנ”ד. אך שוב דחה זאת בב’ אופנים. והאופן הב’ הוא כדכתיבנא בעניותין. והביא שכ”כ הגאון אבני נזר (חאו”ח סי’ שעט אות ז) ובתוספת נופק מס’ גור אריה (ספ”ב דשבת). ע”ש. ודפח”ח. ועע”ש בשמחה לאיש (אות יד) שג”כ כתב לדחות ראיית מר אחיו הגרב”צ אבא שאול נ”ע מהרמב”ם בהל’ שבת. ע”ש. עכ”פ בנ”ד דהפרשת תרו”מ לכאורה אין איסור להפריש כל ההפרשות בבית אחת, מהטעם שכתבנו בתחילה, דנראה שהתורה לא הקפידה אלא על איחור ממש. אך ע’ בסמוך.

לח. איקשיא לי הא קשיא על ההיתר להפריש כל ההפרשות בבת אחת. דבירושלמי דמאי (פ”ז ה”ו)  איתא להדיא שהקובע תרומה ומעשר בבת אחת אע”פ שאינו עובר בלאו דלא תאחר מ”מ עובר הוא בעשה. ע”כ. והובא בר”ש וברא”ש על המשנה שם (משנה ו). וכן במלאכת שלמה שם. וכן הובא בתוס’ תמורה (ד. ד”ה ואתמר). ע”ש. ומצאנו שתפסו האחרונים שכן מוסכם להלכה שאסור מן התורה להפריש תרו”מ בבת אחת. ע’ להגאון מהר”י ענגיל בס’ ציונים לתורה (כלל לה), ובשו”ת אבני נזר (חאו”ח סי’ שעט), ובחזו”א דמאי (סימן יא אות יז, וסימן טו אות ו), ובקונטרס הלכות תרו”מ מהחזו”א שבסו”ס דרך אמונה ח”ג (סימן ב הלכה י), ובשו”ת הר צבי ח”א מזרעים (סימן מח), ובס’ דרך אמונה ח”ב (פ”ג מתרומות אות רט), ושם בציון ההלכה (אות תיא) ועמ”ש עד”ק להלן. וכ”כ בספר דרך אמונה ח”ג (פ”ז ממעשר אות צא וצד). וע”ע שו”ת שמחה לאיש אבא שאול (חאה”ע סי’ ב סוף אות יב) משם הדובב מישרים ח”א (סי’ יח ואמ”א). ועוד שם בשמחה לאיש (אות ו והלאה). ועוד. וע”ע בתפארת ישראל (דמאי פ”ה מ”ב בבועז אות ג) שכתב מסברא דנפשיה טעם אחר לאסור להפריש הכל בבת אחת. ע”ש. אך מלבד די”ל ע”ד דאשתמטיתיה דברי הירושלמי והראשונים בזה. גם ע’ ליה גופיה להלן (פ”ז מ”ו ביכין אות ל) שפקפק בדברי עצמו. ואפשר שחזר בו. ומאחר שכן שיש איסור להפריש כל ההפרשות בבת אחת, א”כ לכאורה יש גם לאסור להפריש ע”י הנוסח הקצר, שהרי הוא מפריש את כל ההפרשות בבת אחת. וכן השיב לי הגאון מהרי”י פישר שליט”א, כששאלתי האם אפשר לסמוך על היתר החזו”א להפריש ע”י הנוסח המקוצר, השיבני: שיש בזה שאלה של “בבת אחת” (ומ”מ לא הכריע לאיסור).

לט. ואולם לפק”ד מלבד שאין ברור לי כלל דקי”ל להלכה כהירושלמי דמאי הנ”ל. ותחילה וראש אמרתי להעיר בזה דאף להירושלמי הנ”ל והתוס’ דתמורה שהעתיקוהו, נ’ ברור שאין הכוונה דהוי עשה גמור, דהרי בשום מקום בתורה לא נצטוינו בעשה זה. אלא הכוונה היא דכיון שהתורה ציותה שיקדים הפרשת תרומה גדולה למעשר ראשון וכו’. כל שאינו מקדים כדין מיקרי עובר בעשה. וכמו שביאר זאת הגר”י ענגיל ציונים לתורה (ריש כלל לה). וכן משמע בפני משה על הירושלמי (שם). וכן מצאתי שתפס בפשיטות בשו”ת שמחה לאיש אבא שאול (חאה”ע סי’ ב סוף אות ו). ע”ש. ודוק. וזה ברור. וכן ראיתי כעת להגרש”ז ברוידא שליט”א בביאוריו למאירי עירובין (בהשמטות שבסוה”ס פ”ג סס”י כא) שעמד ע”ד הירושלמי הזה, וכתב, ואפשר דאף הירושלמי דאמר דעובר בעשה כוונתו לסדר המעשרות (ע”ש לעיל), ואין הכוונה לעשה ממש. וראיה לדבר מדלא מצינו למוני המצוות שימנו לעשה זה. עכ”ל הנצרך לנו. (אמנם מש”כ שלזה כיון המאירי במש”כ שם (עירובין לא), לענ”ד לפו”ר אינו נ”ל מוכרח. ואכמ”ל). וא”כ מסתבר דהאי עשה קיל משאר עשה. וכבר מצאנו כזאת בכמה מקומות בתלמוד ובראשונים (כגון בההיא דכל המשחרר עבדו עובר בעשה). הא חדא.

מ. ועוד נלע”ד דלהלכה דעת הרמב”ם ומרן הש”ע דאין הלכה כהך ירושלמי כלל. שהרי כתב הרמב”ם (פ”ג מהל’ תרומות הכ”ג) שהמקדים הפרשת מעשר שני למעשר ראשון וכדו’ עובר בלא תעשה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר. עכת”ד. ואת”ל דס”ל שאם הפריש כל ההפרשות בבת אחת אע”פ שאינו עובר בהאי לאו מ”מ עובר הוא בעשה, לא הו”ל להשמיט הלכה מפורשת בירושלמי. ובפרט דמרנא ורבנא הרמב”ם הוא ראש וראשון להפוסקים המסתמכים על הירושלמי. וכנודע. ועוד דגם בהלכה הנ”ל שכתב הרמב”ם שהמשנה את סדר ההפרשות עובר בלא תעשה, הרי בירושלמי הנ”ל אמרו ע”ז שעובר בעשה ולא תעשה. וע’ ביאור דברי הירושלמי בתוס’ תמורה (ד.) הנ”ל. וא”כ לא היה לו להרמב”ם להעתיק לשון המשנה (פ”ג דתרומות מ”ו) גרידא, דעובר בלא תעשה. אע”כ דס”ל להרמב”ם דאין הלכה כהירושלמי דדמאי הנ”ל. וטעם הדבר דס”ל להרמב”ם שלא לפסוק בזה כהירושלמי דדמאי, י”ל דהוא מפני שבירושלמי תרומות (פ”ג ה”ג) על המשנה דכל המשנה סדר ההפרשות עובר בלא תעשה, איתא פלוגתא דאבא פנימון ורבנן בדנא פתגמא, במפריש ביכורים ותרומה בבת אחת אם עובר או לא. (אגב, ע’ להגר”ח קנייבסקי שליט”א בס’ דרך אמונה ח”ב (פ”ג מתרומות בציון ההלכה ריש אות תיא) שנתקשה מדברי הירושלמי הללו למ”ש בירושלמי דדמאי. ע”ש. ובמחכ”ת אגב שיטפיה נתחלפו לו שמות החכמים בירושלמי תרומות). והנה פשט הירושלמי משמע שהמחלוקת היא האם עובר בכה”ג על הלאו דלא תאחר, ולא נזכר כלום מענין איסור עשה. ע”ש בירושלמי. וכן ביאר כוונת הירושלמי בס’ ציונים לתורה (ריש כלל לה) הנ”ל. (אך מה שנימק זאת משום שכן מורה הלשון “עובר”, לפק”ד יש מקום לדון בזה) וס”ל להרמב”ם דבמכוון השמיטו בירושלמי תרומות שהוא סוגיא בדוכתא את הענין של העשה, כי אין כן הלכה. ואף דלפ”ז אכתי איכא מ”ד דיש בזה איסור לאו. ס”ל להרמב”ם דלית הלכתא הכי כי פשטא דמתני’ דתרומות (פ”ג מ”ו) דקתני “המקדים” תרומה לביכורים, משמע דרק מקדים ממש עובר בהך לאו. וכמו שכן מורה גם לשון הפסוק “לא תאחר” שאין עובר אלא במאחר ממש ולא בעושה הכל בבת אחת. ושזו ג”כ כוונת הבבלי בתמורה (ד.) הנ”ל. ולכן תופס הרמב”ם שאין איסור כזה מהדין, ובפרט שגם אם נתפוס שיש בזה עשה, הרי נתבאר שאינו עשה גמור כשאר עשה. ועמ”ש להלן בשם הגרש”ז אוירבך זלה”ה. ושוב מצאתי תנא במסייע לן הוא הגאון בעל מראה הפנים בירושלמי תרומות (פ”ג ה”ג) הנ”ל, שעמד ע”ז שהרמב”ם לא כתב כלום מענין המפריש ביכורים ותרומה בב”א, אע”פ שבירושלמי נחלקו בזה, דלאבא פנימון אינו עובר ע”ז ולרבנן עובר, ומסתמא הלכה כרבנן. וכ’ בזה”ל: ומש”ה נמי לא כ’ הרמב”ם כלום בענין המפריש תרומה וביכורים כאחת, דאע”ג דמוקי הכא למ”ד עובר – כרבנן (דמסתמא הלכה כוותיהו.) אפ”ה מכיון דלא תנינן במתני’ אלא “המקדים” בלבד הוא דעובר, לא זכר מזה. עכ”ל. וה”ז ממש כדברינו תל”ת. ועכ”פ זה ברור לענ”ד דאת”ל דס”ל להרמב”ם שיש איזה איסור להפריש כל התרו”מ בב”א בודאי שלא היה משמיט זאת מחיבורו. ובפרט שבעיא זו נידונה בירושלמי בב’ מקומות. ומזה שהרמב”ם השמיט זאת לגמרי מוכח בבירור לענ”ד דס”ל דלא זו בלבד שאין כאן איסור עשה אלא אין בזה שום איסור מעיקר הדין. ודו”ק היטב. וע”ע בפי’ הרדב”ז על הרמב”ם (ספ”ז מהל’ מעשר) עמ”ש הרמב”ם שם: מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל וכו’. כ’ הרדב”ז, ודע דלא שרי למעבד הכי לכתחילה אלא במעשר ראשון לבד, אבל במעשר ראשון ושני אסור ועבר על לאו דמלאתך ודמעך לא תאחר. והכי אמרינן בפ”ק דתמורה (ד.) ר’ אלעזר אמר וכו’. ואיתא נמי בירושלמי. וכו’. עכל”ק. הנה לפנינו להדיא שהשמיט הרדב”ז ענין העובר בעשה שבירושלמי. (ואמנם מדברי הרדב”ז בסמוך משמע דעכ”פ יש בזה איסור לאו, אך הנה מבואר בדב”ק שם שמפרש כוונת הירושלמי ע”ד פירוש הפני משה שם. ע”ש. ולפי הפירוש ההוא מה שעובר בלאו אינו על ההפרשה בבת אחת. ע”ש. ודוק”ט. הא אשכחנא דגם הרדב”ז תופס בדעת הרמב”ם כמ”ש בעניותין.

מא. ועינא דשפיר חזי שכן מוכח רבינו הריב”ש בתשובה (סי’ שפד) אשר הביאוהו האחרונים. ע”ש. וכ”כ בדעתו הגרצ”פ פראנק זלה”ה בשו”ת הר צבי ח”א מזרעים (סי’ מח ד”ה ולפום). ומה שקשה על הריב”ש מהמשנה (דמאי פ”ז מ”ו) שהקשה הגרצ”פ. וכן יש להקשות על הריב”ש מהירושלמי דתרומות (פ”ג ה”ג) הנ”ל. הנה ידוע הפתגם שמקושיות לא מתים, ולכל קושיא ימצא  תירוץ ברצות ה’. ועכ”פ לענין הלכה נוסף לנו הריב”ש לכת הסוברים שאין איסור להפריש את כל ההפרשות בבת אחת. וכן נלע”ד דעת בעל החינוך (מצוה עב) מדכתב המפריש תרו”מ שלא כסדרן עובר בלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר. ולא העלה על דל שפתיו ענין עובר בעשה. וע”ש במנחת חינוך שהרגיש בזה. וכן נלפק”ד דעת מרן הש”ע מדכתב ביו”ד (סי’ שלא סעיף כז) שהמשנה את סדר ההפרשות עובר בלא תעשה. וכמ”ש הרמב”ם את לשון המשנה דתרומות הנ”ל. וכבר דקדקנו על הרמב”ם בזה, דלפי הירושלמי הו”ל למיכתב בעובר בעשה ולא תעשה. וכמו”כ לא היה לו להשמיט הלכה מפורשת מחיבורו. וכן אנו מדקדקים ומוכיחים בדעת מרן הש”ע, דס”ל נמי שאין איסור להפריש את כל ההפרשות בבת אחת. וכן בקדש חזיתיה להגאון המבי”ט לארץ ותרעד בברית ספר על הר”מ (ספ”ג מהל’ תרומות) שכ’ להדיא: ויכול להפריש שבבת אחת, שהרי אינו מקדים המאוחר למוקדם, וקרא קאמר לא תאחר. ע”כ. וכרגע נראה לי שו”ת צור  יעקב ח”א וחזינא תמן (סימן ס) שהקשו לו ע”ד הריב”ש (סי’ שפד) הנ”ל דמשמע מדבריו שמותר להפריש את כל ההפרשות בת אחת, והרי התוס’ בתמורה (ד.) הביאו מהירושלמי דעובר בזה בעשה ולאחר שפלפל בזה, בסו”ד חזר ליישב באופן אחר ע”פ מה שהוכיח מהירושלמי במקום אחר (פ”ק דדמאי) דדעת רבי יוחנן שאין בזה איסור. ולק”מ על הריב”ש. וכ’ שזוהי ג”כ דעת הרמב”ם. ודלא כמו שהקשו עליו. ע”כ. ודפח”ח. אם כי ראיתי דבריו רק מקופיא. ואמ”א כעת.

מב. וכן בקדש חזיתיה להגאון מופה”ד הגרש”ז אויירבך זלה”ה בסה”ב מעדני ארץ (פ”ג מתרומות הכ”ג דקט”ז ע”ב) שהביא מה שאמרו בירושלמי דמאי והובא בתוס’ בפ”ק דתרומה, שהמפריש את התרו”מ בבת אחת עובר בעשה. וכ’ בזה”ל: וזה ודאי קשה דמ”ט לא אשמעינן רבינו (הרמב”ם) הך דינא שאם הפריש תרו”מ בבת אחת עובר בעשה. ויותר פלא הוא על הקרית ספר שכתב כאן, ויכול להפריש בבת אחת וכו’. והוא פלאי שהוא נגד הירושלמי והתוספות. גם צ”ע (על הא דאסרו להפריש התרו”מ בבת אחת) מהא דקטן שהפריש תרומות ומעשרות ובא אביו ואימו )והסכים( על ידו, שאמרו בירושלמי תרומות (פ”א ה”א) דבהסכמת האב ה”ז נעשה תרו”מ מכאן ולהבא. דקשה אמאי אינו עובר בעשה כיון שהחלות נעשה רק מכאן ולהבא, והיינו בבת אחת. וכתב, ואפשר דהירושלמי בפ”ג דתרומות (סוף ה”ג) פליג אהך ירושלמי דדמאי. דהכי איתא התם, “תני ביכורים דימינו ותרומה בשמאלו (ר”ל שמפרישן בת אחת), אית תניי תנא עובר, אית תניי תנא אינו עובר”. וא”כ אפשר דרבינו הרמב”ם ז”ל סובר דבהא פליגי, ופסק כמ”ד דאינו עובר. דעדין צ”ע. עכ”ל המעדני ארץ הנצרך לנו. וה”ז כדברינו לעיל בתירוץ בתרא. ותלי”ת שזכיתי לכוין לדעת גדולים. ואמנם ראה ראיתי להגר”ח קנייבסקי בס’ דרך אמונה ח”ב (פ”ג מתרומות אות ריט) שפסק שהמפריש תרו”מ בבת אחת עובר בעשה. ובציון ההלכה (אות תיא) הביא מקור הדברים מהירושלמי דמאי והתוס’ בפ”ק דתמורה הנ”ל. והר”ש בדמאי שם. ושכן מבואר בר”ש פאה (פ”ה מ”ב). ושכ”פ החזו”א. וכתב לתמוה על המבי”ט בקרית ספר שהתיר לכתחילה להפריש הכל בב”א. ושגם מש”כ בעה”ש צ”ע. שוב הביא מה שהוכיח במעדני ארץ מהירושלמי תרומות (פ”א ה”א) בההיא דקטן שהפריש תרו”מ וכו’ שאין עוברים בזה בעשה. וכ’ לדחות, דהא דמהני כשהאב הסכים להפרשות שהפריש בנו הקטן, מכאן ולהבא, היינו דהוי כמפריש בכוונה שיחול הכל כמו שהפריש בנו  בתחילה דהיינו זאח”ז כראוי. (ועוד כ’ ב’ דחיות לראיה הנ”ל. ולפק”ד יש להעיר עליהם. וליראת האריכות נבצר ממני לפלפל בדב”ק האידנא). עכתד”ק שליט”א. ולפק”ד לענין הלכה אין דבריו מכריעים, כי אף שדחה ראיית הגרשז”א  להיתר מהירושלמי דתרומות, אבל מה יענה ביום שידובר בו מטענת הגרשז”א על השמטת הרמב”ם הלכה זו לגמרי, אשר מזה מוכח בעליל שדעתו להתיר בזה. וגדולה מזו צידד הגרח”ק גופיה בביאור ההלכה שם (פ”ג מתרומות הכ”ג, סד”ה כשמפרישין) לדייק מהשמטת הרמב”ם הלכה מסויימת ע”ש. ומאי שנא בנ”ד. וכבר הבאנו תלי”ת שגדולים חקרי לב עומדים בשיטה זו שאין איסור להפריש כל ההפרשות בבתאחת. לכן נלע”ד שמעיקר הדין כמעט יש להתיר לכתחילה להפריש הכל בב”א. כי הוכחנו שכשם שמשמע שזוהי דעת הנשר הגדול הרמב”ם כן משמע גם דעת החינוך ומרן הש”ע. והבאנו שכן מוכח דעת הריב”ש, וכמו שביארנו האחרונים בדעתו. וכן התיר המבי”ט בקרית ספר בפשיטות. וכן הגרש”ז אויירבך צידד להתיר אלא שהניח בצ”ע. לכן נלע”ד כנ”ל שמעיקר הדין נראה כמעט להתיר לכתחילה להפריש כל ההפרשות בבת אחת, ועכ”פ בהצטרף סניף נוסף נראה להתיר בפשיטות.

מג. ובאמת בלאו הכי לא קשה כלום על ההיתר של הנוסח המקוצר גם אם נניח שכן יש איסור להפריש את כל ההפרשות בבת אחת. כי אדם שמפריש ואומר שיחולו כל ההפרשות ככתוב בנוסח שבסידור, הרי בנוסח ההפרשה מופיעות ההפרשות כסדר הראוי ע”פ התורה, תחילה תרומה גדולה ואח”כ מעש”ר ותרומ”ע ואח”כ מעשר שני או עני. וא”כ מאחר שאדם זה השתעבד למה שכתוב בנוסח, ממילא חיילי ההפרשות זאח”ז כראוי וככתוב בנוסח. (וכן שייך זה כשמפריש בנוסח: שיחולו ההפרשות “כדין”. והבן, אלא שנוסח זה לא מועיל מטעמים אחרים כמבואר לעיל אות כז). ולא אנכי בעל השמועה בזה, אלא כבר כתב כן הגאון החזו”א גופיה במקור הדין (דמאי סי’ טו אות ו). וכתב, ונראה דמסתמא חלים התרו”מ זה אחר זה, דכיון שהפריש ואמר שיחול כמו שצריך, והרי אסור להפריש ראשון ושני כאחת, א”כ ודאי שהוא מסור למצות התורה שיחולו זה אחר זה. ואע”פ שהוא עושה הכל בבת אחת, מסתבר שאין איסור אלא כשחלים כל התרו”מ בבת אחת, אבל באמירתו ליתן לן בה. (וכ”כ בפשיטות הגר”ח קנייבסקי שליט”א בדרך אמונה ח”ב (פ”ג מתרומות בציון ההלכה אות שצב), ושכ”כ בתפארת יעקב על המשנה פ”ג דתרומות מ”ו). וכמו שכתבנו בחזו”א לעיל (סימן יא אות יז) עכל”ק דהחזו”א. וע”ש בחזו”א דלעיל הנ”ל. וכן תירץ מדנפשיה את הוראת החזו”א הגאון כמוהרב”צ אבא שאול בשו”ת אור לציון ח”א (חיו”ד סי’ כד) הנ”ל בתירוצו הראשון. וכן תירץ הגרח”ק נר”ו בדרך אמונה (פ”ג מתרומות בציון ההלכה אות תיא). וק”ק שלא זכר שר שכ”כ החזו”א גופיה, כדרכו בקדש בכ”מ. וכ”כ עוד בדרך אמונה להלן (ציון ההלכה אות תנט). וכן הביאו תירוץ זה מהחזו”א בשו”ת שמחה לאיש אבא שאול (חאה”ע סי’ ב אות ז), ובס’ משפטי ארץ אידלשטיין (פ”י סוף הערה ג). וזה ברור. סוף דבר שאין שום נפתל ועיקש בהוראתו בקדושה של הגאון החזו”א שבשעת הדחק אפשר להפריש התרו”מ ולומר נוסח הפרשה מקוצר. הנלע”ד כ’ וצו”י יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות. אכ”ר.

סיכום ההלכות:

א. ראוי והגון לכל אדם ללמוד את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות שלהבינו כהוגן, ושיהיה בקי בו בעל פה במלואו. וכבר כ’ הגאון החזון איש (בקונטרס שבסו”ס דרך אמונה ח”ג דשע”ח ע”א) שאי ידיעת הלכות תרומות ומעשרות וידיעת נוסח ההפרשה בעל פה, היא שכחת התורה, ומורה על מיעוט ההתעסקות בה. ע”כ. השי”ת יזכנו על דבר כבוד שמו לקיים מילי דרב. אכי”ר.

ב. כשמפריש תרו”מ צריך להקפיד  לומר את נוסח ההפרשה כלשונו בדקדוק ללא שום שינוי תוספת או מגרעת (אם לא על פי הוראת חכם). כי כל שינוי עלול לקלקל את הפירות במקום לתקנם, ולפעמים הקלקול גם לא ניתן לתיקון. ואם שינה מלשון הנוסח יעשה שאלת חכם בטרם יאכל מהפירות.

ג. לכתחילה צריך המפריש תרומות ומעשרות לומר בדוקא את נוסח ההפרשה במלואו. ואולם בשעת הדחק כגון שנמצא במקום שאין שם נוסח – הפרשה ואינו זוכר את הנוסח בעל – פה, יפריש יותר מא’ ממאה מהפירות, (ואם צריך לברך, תחילה יברך), ויאמר: “התרומות ומעשרות שצריך לעשות גם בפירות שהוצאתי מהסל (1%+) וגם בשאר הפירות שנשארו בסל, הכל יהיה כמו שכתוב בנוסח הפרשת תרומות ומעשרות שבסידור”. ואז יכול לאכול את שאר הפירות. אבל אין די בנוסח: “כל ההפרשות יחולו ככתוב בסידור”. וכמו”כ אין די אם אומר שיהיו תרומות ומעשרות “כדין” (אלא צריך לומר “ככתוב בנוסח”). ואם טעה ואמר בנוסח מקוצר שאינו מכוון, צריך לחזור (ולהפריש אם איבד את המעשרות הראשונים) ולומר את הנוסח המקוצר שכתבנו בדוקא.

ד. אדם שזוכר את נוסח ההפרשה בעל פה אבל באופן מעומעם, ועלול לטעות בו ולהתבלבל, ואין לו נוסח הפרשה, אין לו לנסות את כח זכרונו לומר מה שזוכר, אלא יפריש יותר מא’ ממאה כדין ויאמר את הנוסח הקצר. ואם טעה ועשה שלא כדין יעשה שאלת חכם.