לוגו בית המעשר
|

הפרשת תרומות ומעשרות ע”י אמירת נוסח הפרשה מקוצר [חלק ב’]

י"ג תמוז התש"ס | 16/07/2000

הפרשת תרומות ומעשרות ע”י אמירת נוסח הפרשה מקוצר [חלק ב’]

(פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 26 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לחלק א’ של המאמר לחץ כאן 

יג. ובתר דסגידנא קמיה דיקר אורייתיה דהגאון הצדיק נ”ע, אמר יאמר העבד דתלי רבינו תניא בדלא תניא במחכתה”ר. דהנה למטוניה דמר דה”ט דמהני במקום שצריך להקפיד על משפטי התנאים גם אם אומר בסתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן הוא משום שבכה”ג יש גילוי דעת ברור שזהו רצונו ודעתו להתנות את התנאי, לפי”ז תיקשי לן קושיא אלימתא,דהרי ידוע שכדי שתנאי יחול ע”פ משפטי התנאים של תה”ק צריך לדקדק בעשייתו בכמה וכמה דקדוקים, כגון שיקפיד להקדים את ההן ללאו, וכל שהיפך והקדים הלאו להן בטל התנאי, וכן צריך להקפיד שהתנאי יהיה קודם למעשה, ואם היפך והקדים המעשה לתנאי הרי התנאי בטל. ועוד כהנה וכהנה פרטי דינים. (עי’ במאירי קדושין סא. שכתב עשרה פרטי משפטי התנאים).

ומעתה הגע עצמך, אדם שכתב שטר כדין כגון שטר מתנה והתנה תנאי מסוים במתנתו, וכפל את התנאי כדין וכו’ אלא שכתב כגון בנוסח זה, והריני מתנה תנאי שיתנו לפלוני המכ”ז את המתנה רק אם ילמד כ”כ דפי גמרא, אבל אם לא ילמד כנ”ל אז לא ליתן לו את המתנה. ע”כ והחתים ע”ז אלף עדים וגם עשה קיום לחתימות, ועומד וצווח כל היום ככרוכיא שזוהי דעתו ורצונו שאינו נותן להנ”ל את המתנה אך ורק אם ילמד כפי שהתנה עמו, למרות כ”ז אמרינן שאין תנאו כלום, ונותנים את המתנה למוכ”ז למרות שלא עמד כלל בהסכם, וכל זאת אך ורק משום שבנוסח התנאי הוקדם המעשה לתנאי. ולמטוניה דהגרצ”פ הרי זה פלא עצום, וכי יש לך גילוי דעת גדול מזה כי רצונו של נותן המתנה בקיומו של התנאי, וא”כ אמאי אמרינן דתנאו בטל למרות כל הגילוי דעת הברורים שעשה. וכן יש להקשות על שאר משפטי התנאים, דהרי מצוי מאוד שאדם ירצה מאוד מאוד שיתקים תנאו ועושה עבור זה הרבה השתדלויות שמוכיחות בבירור על אמיתות רצונו, ויש לנו גילוי דעת גמור וברור שזהו רצונו, ואעפ”כ בעבור שינוי קל ששינה בלשון התנאי ממה שהורו חכמים אנו אומרים שתנאו בטל ומבוטל, וזה פלא.

ומכאן גופא תשובה מוצאת לסברת הגרצ”פ, דאיהו ז”ל ס”ל דהא דמהני כשאומר בסתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן, ה”ט משום שבכה”ג יש לנו גילוי דעת גדול שברצונו שיתקיים התנאי, ואולם מכל הנ”ל חזינן איפכא, דהא חזינן שבמקרה שצריך להתנות תנאי גמור כהלכות תנאי בני גד ובני ראובן, בכה”ג אין מועיל כלל גילוי דעת, ואין התנאי תלוי כלל בגילוי דעתו, דאמנם כל משפטי התנאים הנלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן הנה הינם חיזוק התנאי מאת המתנה (ע’ ראב”ד בהשגות פ”א מזכיה ומתנה ה”ח, ומאירי קדושין סא. באורך), אבל אין כוונת הדברים שכל אדם יוכל לעשות גילוי דעת כהבנתו, אלא אך ורק אם עושה גילויי דעת באופנים שלמדונו חז”ל שנלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן, הוא דמהני, אבל שאר כל גילויי דעת שיגלה דעתו הרי הם כחרס הנשבר שאין בו ממש.

יד. וטעמו של דבר לימדנו להועיל רבינו הרא”ש זיע”א בתשובה (כלל לה סי’ ט) והובא בב”י אה”ע (סס”ו לח), והוא שעצם דבר זה שבכלל אדם יוכל להתנות תנאי במעשה שהוא עושה זה עצמו חידוש, כי מעיקר הדין היה ראוי שאדם שעושה מעשה כגון שנותן מתנה לא יוכל להטיל בו שום תנאי (כי המתנה יש בה ממש ואילו התנאי אין בו ממש), ואם התנה איזה תנאי במתנה לא יהיה כח בתנאי לעקור את המתנה, אלא שהתורה חידשה לנו בזה חידוש בפרשת בני גד ובני ראובן, שכן יהיה כח בתנאי לבטל מעשה גמור של מכר או מתנה. ומעתה מאחר שעצם הדבר שבכלל אפשר להתנות תנאי שיהא בכחו לבטל את המעשה הוא חידוש שנלמד מפרשת בני גד ובני ראובן, על כן בעינן בדוקא שכל תנאי שאנו מתנים יהיה דומה לגמרי לתנאי בני גד ובני ראובן, דהיינו שיהא כפול, והתנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי ומעשה בדבר אחד, ושאפשר לעשותו ע”י שליח, והטעם כנ”ל דמאחר שהוא חידוש אין לך בו אלא חידושו. ע”כ.

ובשו”ת הגאון רעק”א ח”ב (סי’ נא ד”ה והנראה , וסי’ קו ד”ה והנלע”ד) הביא כן בקיצור מהתוס’ בכתובות (נו. ד”ה הרי זו), ולהלן (עד. ד”ה תנאי. כצ”ל). והראני ידידי הר”ר  עידן ן’ אפרים נר”ו דברי בית אהרון וולקין (כתובות ג, ד”ה והנה) שהביא כן משו”ת מהר”ם מינץ (סי’ כד). וע”ש שנראה שדברי מהר”ם מינץ הובאו מדברי הרא”ש הנ”ל. ושו”ת מהר”ם מינץ אמ”א. וכן ראיתי אגב ריהטאי בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סי’ פ אות ח) שכתב ככל הדברים האלה בטוטו”ד. ולפו”ר נראה שכתב כן מדנפשיה ואשתמטיתיה דהן הן דברי רבותינו הראשונים. ע”ש ואכמ”ל. ומעתה מובן היטב מדוע אדם שעשה תנאי כהלכה אלא שבדבר אחד עשהו שונה מתנאי בני גד ובני ראובן כבר אין ממש באותו תנאי ומעשה המתנה או המכר מתקיים אף אם לא נתקיים התנאי כלל, דכיון שמעיקר הדין כך היה ראוי שיהיה, שלא יהא כח בתנאי לעקור את המעשה, על כן אע”פ שהתורה חידשה שהתנאי מועיל, אכן אין לך בו אלא חדושו, ואין התנאי מועיל אא”כ נעשה בדיוק כתנאי בני גד ובני ראובן. ונמצינו למדים מכל הנ”ל שתנאי שצריך לעשותו כתנאי בני גד ובני ראובן אז צריך לקיים בו בדוקא את כל משפטי התנאים כפי שלימדונו חכמינו ז”ל, ולא יועיל במקום זה שום גילוי דעת שבעולם. ומעתה גם מה שחידשו הראשונים ז”ל להקל שאף אם אינו מפרט בתנאי להדיא את כל משפטי התנאים אלא הוא רק אומר או כותב בסתם שיהיה התנאי כתנאי בני גד ובני ראובן, ג”כ מהני, על כרחך דאין הטעם משום שאז יש גילוי דעתו שברצונו שהתנאי יתקיים, כדכתב הגרצ”פ זלה”ה, שהרי הוכחנו שכאשר צריך להקפיד שהתנאי יהיה ע”פ משפטי התנאים אין מועיל במקום זה שום גילוי דעת, ועל כרחך דהא דמהני כשאומר כן, ואף שאינו מבין מה שאומר (ע’ מה שנתבאר בזה לעיל אות ח וט בעזהש”ת), הוא משום שדי לנו בעצם הדבר שהוא מתרצה שיחול התנאי כנדרש ע”פ התורה וחכמינו ז”ל, וא”כ הדרא לדוכתא ראיית החזו”א שלמד מזה לנ”ד דהפרשת תרו”מ דסגי כשמתרצה שיחול הכל כנדרש ע”פ התורה וחכמינו ז”ל.

טו. ומה שטען הגרצ”פ שאין לדמות הפרשת תרו”מ שאנו עוסקים בחלות ההפרשה, לדין תנאי בני גד ובני ראובן שעוסק בתנאי שהוא רק דבר צדדי בקנין ולא עצם הקנין. הן אמת שמש”כ שהתנאי אינו פועל בעצם וחלות הקנין אלא הוא ענין צדדי בקנין, זכה לכוין בזה לדברי הרא”ש בתשובה (כלל לה סי’ ט) המובאת בב”י אה”ע (סס”י לח) הנ”ל. ע”ש. ואולם סוף סוף הרי הדבר ידוע שכל תנאי שצריך להיות ע”פ משפטי התנאים צריך בדוקא להקפיד בו על כל פרט ופרט שבמשפטי התנאים, וכל שינוי קטן עוקר את התנאי לגמרי, נמצא שאע”פ שפרטי התנאים אינם עושים את חלות הקנין מ”מ עושים הם את חלות התנאי. ומדחזינן דאעפ”כ מהני אם אומר בסתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן שפיר ילפינן מינה לענין תרו”מ. ע”כ. סוף דבר דנראה לענ”ד שראיית החזו”א מדין תנאי בני גד ובני ראובן שרירא וקיימא.

טז. וכשאני לעצמי אמרתי בעניי להביא ראיה נכונה לענ”ד להיתרו המדובר של הגאון החזו”א מסברת הרא”ש (פ”ק דקדושין סי’ כ)בדין המקדש אשה בטבעת שאולה, שלאחר שביאר שהמקדש אשה בטבעת שאולה אינה מקודשת כלל וגרע טפי ממתנה ע”מ להחזיר וכו’ אא”כ בתנאים מסויימים. ע”ש. כ’ הרא”ש, אמנם נראה לי שאם אמר לבעל הטבעת השאילני את הטבעת כדי לקדש בה את האשה, והשאילו לשם כך, ה”ז מקודשת. דכיון שהשאיל לו את הטבעת אדעתא לקדש בה את האשה, אנן סהדי דגמר בלבו ליתנה בכל יפוי לשון וכח באופן שיועיל ויהיה לו בה כח וזכות לקדש בה את האשה, כי אדעתא דהכי מסר לידו את הטבעת, ואם לא יועיל בהשאלה יהיה במתנה, ולכל הפחות תהיה מתנה ע”מ להחזיר, והויא מקודשת. ולאחר הקידושין יקנה הבעל את הטבעת מאשתו ויחזירנה לבעלים, או שישאיר את הטבעת אצל האשה ולבעלים ישלם כסף דמי הטבעת. וה”ט דאמרינן הכי, כי מה שאמר לו ש”משאיל” לו את הטבעת, ולא נתנה לו במתנה דמהני בודאי, ה”ט משום דלאו כו”ע דינא גמירי, והיה בעל הטבעת סבור שיועיל כשנותן בהשאלה, ולעולם אמדינן דעתיה דכיון שמסרה לחבירו כדי לקדש בה את האשה, שדעתו היא שאם לא תועיל ההשאלה שהשאיל הרי הוא נותנה לו בקנין אחר איזה שיהיה העיקר שיועיל לחבירו לקדושין. עכת”ד. והובא בשלטי הגבורים (ד”ז סע”א ורע”ב ברי”ף). וכ”כ הרא”ש בתשובה (כלל לה סי’ ב) ככל הדברים האלה. וכן פסק בקיצור בפסקיו לב”ב (פ”ח סי’ מו). וכ”פ בטור אה”ע (סי’ כח) וכן בשו”ת הריב”ש (סי’ קע ד”ה ולענין) נראה שמסכים לפסק הרא”ש הלז. ע”ש. ורמזו הב”י שם. וכן הסכים בשו”ת התשב”ץ ח”ג (סימן רמ). וכן בשו”ת הרדב”ז ח”א (סי’ שעב) הגיעני עדיו הגאון מהר”א אדאדי בשו”ת ויקרא אברהם (חאה”ע סי’ ו דמ”ז ע”ג). וכ”פ מהר”ש צרור בשו”ת חוט המשולש שבסוף שו”ת התשבץ (טור ב סי’ ד ד”ה הטעם ה”א). וכ”פ מרן בש”ע אה”ע (סי’ כח סי”ט) ועוד וכדברים האלה ב’ הרא”ש בחולין (פ”ח סי’ כו) גם לענין להתעטף ולברך על טלית שאולה ע”ש. והסכים לדבריו מרן בב”י או”ח (שלהי סי’ יד) וכ”פ בש”ע שם (ס”ג). וכ”פ עוד פוסקים וכ”פ בכיו”ב הרמ”א בחו”מ (סי’ קצה סוף ס”ד) רמזוהו האחרונים. וע”ש בבאור הגר”א. ויש הרבה מה להאריך בזה. ואכ”מ. הנה עינינו הרואות שיכול אדם להשתעבד לעשיית מצוה כרצון חכמים וכדומה למרות שאינו מבין כלל את משמעות הדברים, שהרי הוא לא נתכווין כלל לתת את טבעתו במתנה אלא כוונתו היתה רק להשאילה (וע’ במג”א (סי’ תשנח סק”ג) שתפס דהרא”ש בדוקא קאמר דמהני משום שהמשאיל אינו יודע שצריך ליתן במתנה. ע”ש. איברא שאין משמע כן מהראשונים שנביא בסמוך. ודו”ק כי קצרתי) ואעפ”כ אמרינן דכיון שהשאיל את הטבעת לשם קידושין כוונתו היא ליתן באיזה ענין שצריך כדי שיחולו הקדושין, ולכן אמרינן שהטבעת נתונה במתנה גמורה וא”נ במתנה ע”מ להחזיר. וא”כ ה”נ בנ”ד דהפרשת תרו”מ, אם מפריש יותר מא’ ממאה כהלכה ואומר שיחולו המעשרות ככתוב בנוסח, אף שאינו מבין את משמעות דבריו מ”מ כיון ששעבד דעתו ומעשיו לרצון ודברי התורה וחכמינו ז”ל, שפיר חיילי כל התרומות ומעשרות כדת וכהלכה.

יז. ואמנם אין דברי הרא”ש מוסכמים ורבים חולקים עליו בזה, פוק חזי לרבינו הרשב”א בתשובה ח”ד (סי’ רעג) שכתב לחלוק על סברת הרא”ש המחודשת הנ”ל, וכתב שאפילו שאל אדם מחבירו טבעת ואמר לו שזה כדי לקדש בה את האשה אינה מקודשת, דשאלה יש כאן מתנה ומכר אין כאן, דלעולם אין מכר ומתנה בלשון שאלה. מאי קאמרת אדם יודע שאין מקדשין בכלי שאול וגמר ונתן לשם מתנה, לא היא, דלאו כולי עלמא האי דינא ידעי, ואדרבה רובא דעלמא טעו בהא, דלאו דינא דקדושין גמירי, עכת”ד. והניף ידו שנית בח”ו (סי’ ב). ע”ש. וכ”כ בשו”ת אבני האפוד פיפאנו על אה”ע (סי’ ד דקס”ד ע”ג וע”ד) שאין דברי הרא”ש מוסכמים, וכמ”ש בשו”ת מהרח”ש (סימן טו ולא) כמובא בכנה”ג. וכ’ שהכנה”ג חלק על מהרח”ש, יש להצדיק דברי מהרח”ש כי כן מורה דקדוק לשון. הרא”ש גופיה, שד”ז שנוי במחלוקת עכת”ד. והניף ידו שנית באבני האפד על הש”ע (סי’ כח אות לא) והוסיף ששוב מצא להרשב”א בתשובה ח”ו (סי’ ב) דפליג להדיא על הרא”ש. ע”כ. וכן ראיתי למרן מופה”ד הגרע”י נר”ו בשו”ת יביע אומר ח”ו (חאה”ע סי’ ו אות ז) שעמד שם בענין זה בקיצור, והביא דעת הרשב”א הנ”ל שאינו מסכים לחידושו של הרא”ש, והוסיף נר”ו שכ”פ בתשובת מהר”ר שבתי בר שמואל הנדפסת בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (לבוב סי’ תקד. ואמ”א). ועוד הביא מהכנה”ג (אה”ע סי’ כח הגב”י אות כח) שהביא משו”ת מהרח”ש (סי’ לא וטו) שכ’ שמדברי בעל העיטור מוכח שאין חילוק בזה אלא בכל אופן אינה מקודשת, ושכן דעת הרשב”א, ושגם בהגהות מרדכי (פ”ב דקדושין סי’ תקמה) הובאה מחלוקת בזה. ע”ש. (איברא דמש”כ שכ”ד בעל העיטור, יעויין בשו”ת ויקרא אברהם אדאדי (חאה”ע סי’ ו דמ”ז ע”ג) שביאר לנכון שבעל העיטור לא מיירי בשאל את הטבעת כדי לקדש בה. ושכן מבואר ברדב”ז ח”א (סימן שעב). ושכן מוכח ממ”ש מרן בסוף הסעיף (סי”ט). והבן. (וס’ כנה”ג אמ”א). ע”כ. ואנכי הצעיר אוסיף על השמועה שכ”נ גם דעת הריטב”א (קדושין יג. ד”ה האי איתתא), דלא ס”ל כחידושו של הרא”ש. (וכן מוכח גם ממ”ש הריטב”א שם, וכן אם נתנו לו במתנה ע”מ להחזיר וכו’. דזה דלא כהרא”ש ע”ש. וכן הרגיש בזה בהגהות לחי’ הריטב”א הנד”מ. ע”ש). וכן ראיתי בשו”ת הסבא קדישא ח”ב (סי’ יג ע’ סא ד”ה וכן) שג”כ כתב כן בשם הריטב”א בפ”ק דקידושין. ואמנם לא ציין איה מקום כבודו אך כנראה נתכוין לדברי הריטב”א הנ”ל. ע”כ. וע”ע בשו”ת הסבא קדישא שם מה שהאריך בענין זה. וכן נראה דעת הר”ר דוד ב”ר לוי שהובא בארחות חיים ח”ב (הל’ קדושין ע’ נה). והכלבו (הל’ אישות סי’ עה דמ”ד ע”ב). וכדביארנו הכל במקומו בס”ד. ושם הבאנו עוד שכן דעת רבינו גרשום (דלא ידענא מאן איהו) בתשובתו הנדפסת בשו”ת חכמי פרובינציא (סי’ ו ע’ לב), ודלא כמו שהבין בדעתו הרה”ג המהדיר שם. ואכמ”ל.

יח. ועוד יש להוסיף שמצאנו ראינו לכמה ראשונים שאמנם דעתם ז”ל מסכמת לעצם פסקו של הרא”ש שהשואל מחבירו טבעת והודיעו שצריך לה כדי לקדש בה אשה ה”ז מקודשת, אבל נימקו זאת לא כמו שנימק הרא”ש, אלא נימקו את ההיתר מטעם שאדם יודע שא”א לקדש בטבעת שאינה שייכת למקדש ויודע הוא שכדי שיחולו הקדושין צריך הוא להקנות את הטבעת לשואל בקנין גמור, מש”ה אמרינן שאע”פ שנתן לו את הטבעת בהשאלה מ”מ כוונתו היתה ליתנה לו או במתנה גמורה או במתנה ע”מ להחזיר. ע’ בזה להראב”ד בתשובות ופסקים (סי’ לד) להר”ש משאנץ בתשובתו הנדפסת בהגהות מרדכי (פ”ק דקדושין סי’ תקמה) ובתשובות מיימוניות (סדר נשים סי’ יח), באבודרהם (דיני קדושין עמוד שנט), בארחות חיים ח”ב (הל’ קדושין ע’ נה) בשם בעל ההשלמה, במאירי (קדושין ו: ד”ה אע”פ) בשם מקצת מפרשים, ועוד. ועוד יש להוסיף דאפשר שגם יתר הראשונים שכתבו דיני טבעת שאולה ולא הזכירו חידושו של הרא”ש הוא משום דפליגי עליה. ע’ בכללים שבסו”ס גט פשוט (כלל ד). איברא שרק מקופיא ראיתי מ”ש שם. נמצא שמלבד שמצאנו לכמה ראשונים שחלקו על עצם פסקו של הרא”ש אשר נסתייענו ממנו, גם כמה ראשונים אשר כן הסכימו לפסקו מ”מ א”א ללמוד מדבריהם לנ”ד, דהם ז”ל נימקו ההיתר בטבעת שאולה משום שהמשאיל יודע שצריך להקנות את הטבעת לשואל בקנין גמור, ועושה זאת, וא”כ אין מזה שום ראיה לנ”ד שאותו שמפריש תרו”מ אינו בקי בסדר ההפרשות, ובודאי שכאשר הוא אומר שיחולו ההפרשות ככתוב בנוסח ההפרשה הוא לא נתכוון שכו”כ מהפירות יהא תרומה גדולה וכו”כ מעשר ראשון וכו’, דה”ה שיועיל בכה”ג, שהרי בנ”ד אינו מבין כלל את משמעות דבריו ואין פיו ולבו שוים. דלכאורה נראה שאף שיש לנו ראיה מדעת הרא”ש מ”מ מאחר שרבים חולקים עליו אין לנו לתפוס כדב”ק בפשיטות, הלא תראה בשו”ת יביע אומר ח”ו שם שהביא משו”ת אבני נזר (חאה”ע סי’ קלו) שכ’ שבעיקר ד’ הרא”ש, הרשב”א בתשובה ח”ד (סי’ רעג) חולק וס”ל שאינה מקודשת, ואין ספק שהב”י לא ראה תשובת הרשב”א הנ”ל, שאילו כן היה מביאה, ואילו היה רואה הב”י תשובת הרשב”א לא היה סותם בש”ע כדעת הרא”ש דהויא מקודשת. ולכן המקדש בטבעת שאולה הו”ל ספק קדושין וצריך לחזור ולקדש כדת בלא ברכה. ע”כ. ומעתה לכאורה א”א לנו להביא ראיה מחידושו של הרא”ש בדין טבעת שאולה לנדון דידן.

יט. ודע שאין לתרץ עפמ”ש הגאון רבי אהרון עזריאל בשו”ת כפי אהרון ח”א  (חאה”ע סי’ יג דצ”ד ע”ג), וז”ל: וכמה פעמים ישבנו על מדוכה זו עם עמיתנו הרב הפוסק (כמוהר”ב פארדו) והעלינו כי אין לזוז מקבלת הוראות מרן אף אם המצא ימציא איזה פוסקים מגדולי הראשונים אשר נגלו לנו אחר זמנו של מרן הקדוש ז”ל (שכתבו שלא כדבריו) ולא נאמר שאילו היה מרן רואה דברי הראשונים הללו היה חוזר בו, כי לנו שקבלנו הוראות מרן לא יועיל זה. וה”ט כי לפני אחרוני הראשונים כגון המגיד משנה והר”ן והריטב”א היו גלויים כל דברי הראשונים, וכן דברי הגאונים היו גלויים לפני הרי”ף והרמב”ם, וממה שלא הזכירו דבריהם ש”מ דלא שמיע להו, או שהיה להם פירוש אחר או גירסא אחרת בדבריהם. ולכן די במה שראו עיני קדשו של מרן ז”ל, הילכך אין לזוז מדבריו. עכד”ק. וכ”כ עוד מקצת אחרונים שאין לזוז מפסק מרן הש”ע גם כאשר דבריו נסתרים מדברי הראשונים. וע’ מה שהאריך בזה בס’ ברית יעקב סופר (סי’ מא). ולפי”ז גם בנ”ד כיון שמרן הכריע בש”ע או”ח (סי’ יד ס”ג) ואה”ע (סי’ כח סי”ט) כסברת הרא”ש, הכי אית לן למינקט גם בענינים ההם וגם נוכל ללמוד מזה למקומות אחרים, ולמרות שרבים ועצומים מרבנן קמאי פליגי. הא ליתא, כי לקושטא דמילתא לא קי”ל כלל כדברי הגאון כפי אהרון בזה. וכבר בא רעהו וחברו הוא הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו”ת פני יצחק ח”ב (דנ”ח ע”ב) שכ’ לדחות בתוקף את חידושו של הכפי אהרון הלז. ע”ש נפלאות מתורתו בדברי אמת וצדק. והניף ידו שנית בפני יצחק ח”ה (חאה”ע סי’ ה דס”ז ע”ב). וראה לו עוד בקונטרס הברכות שבתחילת פנ”י ח”א (אות קצט). וכן הסכימו רוב ככל האחרונים שאין לפסוק כמרן הש”ע כאשר דבריו נסתרים מדברי גדולי הראשונים באופן שמסתבר שאם מרן היה רואה דבריהם היה משנה דעתו. וכבר הארכתי בזה לפני כמה שנים במאמר בפ”ע וליקטתי כן מעשרות אחרונים. וכתבנו להשיב על כל דברי הברית יעקב סופר נר”ו בזה שבמחכתה”ר דב”ק בדנא פתגמא מרפסן אגרי, וחלקם כלל לא ניתנו להיאמר. והעיקר להלכה ולמעשה ללא שום פקפוק בין להקל ובין להחמיר שכאשר יש צורך אנו אומרים שאילו היה מרן רואה דברי הראשונים היה חוזר בו. וכל מקום לפי הענין. ויתד היא שלא תמוט. וא”כ מעתה הדרא קושיא לדוכתא, דלכאורה נדחתה ראייתנו מפסק הש”ע לענין טבעת שאולה וטלית שאולה, דהא אמרינן דאילו היה מרן רואה דברי החולקים על הרא”ש היה חוזר בו.

כ. אכן לקושטא דמילתא נראה לחזור ולקיים את הראיה שהבאנו מדין טבעת שאולה. דנראה ברור לענ”ד שאין שם הכרח שהמחמירים לענין טבעת שאולה והדומים לזה וסוברים שא”א לקיים בהם מצוות שצריך שיהיו מממונו הפרטי של מקיים המצוה, כן יחמירו גם בנ”ד, אלא יתכן בהחלט שעד כאן לא קאמר הרשב”א אלא בנדון ההוא שבעל הטבעת אמר ש”משאיל” לו את הטבעת, בהא קאמר הרשב”א דלא מהני, וכמו שנימק: “דלעולם אין מכר ומתנה בלשון שאלה”. אבל בנ”ד מאן לימא לן דיסבור הרשב”א דה”ה נמי שלא יועיל שיפריש תרו”מ ויאמר שיחול הכל ככתוב בנוסח, מאחר שאין שום סתירה בין דבריו למה שהוא צריך לעשות, דאמנם אינו מתכוין כעת לכלום ואינו מבין כהוגן את משמעות דבריו, מ”מ הרי הוא מוסר שהכל יהיה כרצון חכמים, והוא מפריש בפועל יותר מא’ ממאה, אלא שאינו זוכר כעת פרטי ההפרשה ואינו בקי בהם, כל כה”ג כשאומר בפה מלא ובלב שלם “שיחול הכל ככתוב בנוסח” נלפק”ד שרב המרחק כמטחוי קשת מנדון הרשב”א, ומסתברא שבכגון דא גם הרשב”א וסיעתו יודו להקל והבן.

אחר כתבי זאת מצאתי מרגלית יקרה ראיה ברורה למה שכתבנו בדעת הרשב”א ממה שכתב הרשב”א גופיה במקום אחר. דהנה ידוע מה שאמרו בגמ’ סוכה (מא:) לענין מצות ד’ מינים שכדי לצאת יד”ח מצוה זו צריך שיהיו הד’ מינים ממונו הפרטי של המקיים את המצוה, ואם אינם שלו לא יצא. ע”ש. ובמס’ ב”ב (קלז:) איתא דאחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית (ירושה קודם חלוקה) ונטלו אחד מהם לצאת בו יד”ח המצוה, אם האחים מקפידים הם זע”ז לא יצא הנוטלו יד”ח אא”כ כל האחים יקנו לו את חלקם באתרוג, כדי שיהא כולו של הנוטלו, וכדבעינן לכם משלכם. ע”ש. ועפי”ז כ’ הרי”ף (סוכה כ. ברי”ף) ששותפים שקנו לולב אין אחד מהם יכול לצאת יד”ח עד ששאר השותפין יקנו לו את חלקם בלולב. ע”ש. וכ”פ הרמב”ם (פ”ח מלולב הי”א). ומסתימת הרי”ף מוכח שסובר שהדין כן בין אם קנו את האתרוג או הלולב לסחורה וכדו’ ובין אם קנוהו כדי לקיים בו את המצוה. בכל אופן אין אחד מהשותפין יכול לצאת בו יד”ח עד שכ”א יקנה לו את חלקו בו וכמו שביאר בכוונתם אאמו”ר הגה”ח שליט”א בשו”ת שערי ציון כת”י (חאה”ע סי’ יב לערך). וכדמוכח כן גם בראשונים. אבל הרשב”א בב”ב שם (קלז: ד”ה אם) כ’ דההיא דב”ב מיירי שקנו את האתרוג להריח בו או לאכלו, לכן כדי לצאת יד”ח המצוה צריך שכ”א יקנה את חלקו באתרוג למי שנוטלו לצאת בו, אבל אם קנוהו יחד לשם מצוה, כל אחד מהשותפים יכול לצאת בו ושפיר קרינא ביה ולקחתם לכם, דבכל כי הא אמרינן דיש ברירה. שהרי בשעה שנשתתפו וקנוהו לשם מצוה יודעים היו שא”א לחלק את האתרוג, הילכך אנן סהדי דעל דעת כן לקחוהו, שבשעה שא’ מהם יטלנו לקיים בו המצוה יהא כולו שלו כנדרש בהלכה. עכת”ד.

כא. והנה עינינו הרואות שרבינו הרשב”א לא כתב שצריך לבדוק את השותפים אם בשעת הקניה באמת הם ידעו את כל הסברות הנ”ל והתכוונו אליהן, אלא מבואר דס”ל שא”צ שכ”א מהשותפים יתכווין להדיא לכל הנ”ל, אלא מאחר שקנו את האתרוג לשם מצוה אמדינן דעתייהו דכולהו שותפי שברצונם היה שיהיה הקנין באופן שיועיל להם לצאת יד”ח המצוה. וזאת למרות שלא נתכוונו כלל לקנין הנדרש ע”פ ההלכה. וכן מוכח בדעת הרשב”א מהמגיד משנה (פ”ח מלולב הי”א) שהביא תורף דברי הרשב”א הנ”ל, וכתב, ואפשר דעל דעת זה סמכו בהרבה מקומות שלוקחין לולב אחד, וכל הקהל יוצאין בו בין בראשון בין בשני. עכ”ל. ואת”ל שהרשב”א התיר באתרוג של שותפין רק באופן שהשותפים ידעו את ההלכות וההקפדות הנדרשות לקיום לכם משלכם, א”כ איך למד מזה המ”מ לסתם קהל שחזקה שרובם עמי הארץ. אע”כ שהרשב”א התיר בכל אופן ובכל אדם כל שקנו את האתרוג לשם מצוה, וטעמו כמשנ”ת דכיון שרצון הקהל שקנו את האתרוג לשם המצוה הוא לצאת בקיום המצוה המה וזולתם, ממילא אמדינן דעתייהו שברצונם שיחול הקנין על הצד המועיל ע”פ ההלכה, וזאת למרות שהם לא נתכוונו כלל לפרטי ההקנאה הנדרשים. וזו ראיה ברורה לענ”ד למאי דכתיבנא בעניותין דעד כאן לא קפליג הרשב”א על היתר הרא”ש אלא לענין טבעת וכדומה שאולים, דבזה כיון שבעל החפץ אמר שהוא משאילו, כתב הרשב”א דלא קרינא ביה לכם משלכם אף אם השאילו במיוחד עבור המצוה, וטעמו ונימוקו משום: “שאין מכר ומתנה בלשון שאלה”, דכיון שעל החפץ אמר שהוא “משאיל” בזה כ’ הרשב”א שא”א לשנות מדבריו ולעשות זאת למכר או מתנה או מתנה ע”מ להחזיר, אבל כל שאין סתירה בין דבריו של בעל החפץ ומחשבתו לבין מה שאנו עושים בחפץ, מסכים הרשב”א שכל שרצונו הוא שיחול הקנין כרצון התורה אזי אף שאינו מבין ויודע כלום על אופן החלות, מהני ומהני. ועל דרך חילוק זה נלפק”ד דאפשר גם ליישב הסתירה שהקשה מהר”י אלפנדארי זלה”ה בשו”ת מוצל מאש (סי’ ט) בין מש”כ בשו”ת הרשב”א ח”א (סי’ תתקפ”ה) וח”ז (סי’ עז) לבין מש”כ בח”א (סי’ תרפט). ע”ש. ועמש”כ בזה בתשובה  בענין הפרשת תרו”מ שבחנויות (ענף ו). ואכמ”ל.

כב. וכן מצאנו לרבינו הריטב”א אשר לעיל (אות יז) הבאנו שהוא ז”ל מכת הסוברים שאין הקדושין תופסים במקדש בטבעת שאולה, וכמבואר בחידושיו לקדושין (יג). ושכ”כ בדעתו בשו”ת הגאון הסבא קדישא ח”ב (סי’ יג). ואף על פי כן מצאנו לו ז”ל שגם הוא מסכים להיתר הנז’ דקניית אתרוג מכספי הקהל כשקנוהו לשם המצוה. וכדכתב בשמו בנמוקי יוסף לב”ב שם (סג ברי”ף) וזל”ק: ומפי מורי הריטב”א ז”ל שמעתי שאין זו ראיה וכו’, אבל כשלקחוהו כדי לצאת בו הוא  ודאי על דעת כן נשתתפו בו, שיכול כל אחד לצאת בו, וכשהוא נוטל שלו הוא נוטל וכו’. וזה טעם נכון וברור. ומכאן לאתרוג שקונין הגבאים משל ציבור לכל הקהל, שיוצא בו כל אחד ואחד יפה בלא שום הקנאה. ע”כ. וגם זה עד ממהר לענ”ד לחילוק הנז’ אשר ממנו תוצאות שלא נחלקו הרשב”א והריטב”א וסיעתם אלא על ענין טבעת וטלית שאולה וכדו’, אבל בעלמא אינהו נמי מודו דמצי לשעבודי נפשיה לרצון ודברי התוה”ק וחכמינו ז”ל אף שאינו יודע כלל פרטי הענין. ולכן התירו לצאת יד”ח מצות ד’ מינים כשקנו אותם מכספי הקהל. וכבר פסק כן הרשב”ם בפי’ לב”ב שם (קלז:) ע”ש. והובא להלכה ברא”ש פרק לולב הגזול (פ”ג דסוכה סי’ לא) ושכן המנהג באשכנז וצרפת. וכ”ה בטוא”ח (סס”י תרנח). וע”ע בספר מושב זקנים עה”ת (ויקרא כג,מ). וכ”פ מרן בש”ע שם.

כג. נהדר אנפין לנ”ד דהפרשת תרו”מ ע”י הנוסח המקוצר אשר יסד הגאון החזון איש זיע”א, דמכל הנ”ל עולה שמלבד הראיות שהביא החזו”א דמהניא ההפרשה בכה”ג, גם בעניינו הוספנו להביא לזה ראיות מדברי רבותינו הראשונים זיע”א. תחילה הבאנו סיוע מדברי הרא”ש בדין טבעת שאולה בקידושין אשר הסכימו לפסקו הטור והריב”ש והתשב”ץ והרדב”ז והשלטי גבורים ומהר”ש צרור ומרן הש”ע. ואח”כ הוספנו תלי”ת שאף החולקים על הדין הנ”ל דטבעת שאולה הלא הם הרשב”א והריטב”א וסיעתם מ”מ מצאנו להם ג”כ במקום אחר בענין קניית ד’ המינים מכספי הקהל, שהקילו בענין ההוא באופן שאפשר ללמוד מדבריהם שגם הם יודו להקל בנידון דידן. וכל זה מלבד ב’ הראיות שהביא לזה החזו”א. הא’, מדחזינן דעבדו רבנן תנאי ב”ד בכל הפרשות תרו”מ, והיא מועילה למרות שרוב ככל העולם לא יודעים כלל ועיקר מהתנאי ב”ד הנז’ ומעצם קיומו.

ועל כרחיך דהטעם שזה מועיל משום שכל המפריש אדעתא דרבנן מפריש, וא”כ ה”נ לענין הנוסח המקוצר, דכיון שמפריש ואומר שיחולו כל ההפרשות ככתוב בנוסח ההפרשה, אשר הוא בנוי על דברי חכמים, מהני כהלכה. והב’, מדין תנאי בני גד ובני ראובן, שאע”פ שכל המתנה תנאי צריך להקפיד לעשות את התנאי ע”פ כל משפטי התנאים כנלמד מפרשת בני גד ובני ראובן, וכל שינוי מבטל את התנאי, אעפ”כ מהני אם התנה בסתם אלא שאמר שהוא מתנה כתנאי בני גד ובני ראובן והארכנו להוכיח בס”ד צדקת ראיה זו, ודחינו מה שלכאורה היה נראה לדחותה. וכמו”כ כתבנו ליישב מה שכתב לגמגם בה הגאון מוהרצ”פ פראנק זלה”ה.