(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 15 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

בשולחן ערוך יו”ד (שכ”ט ס”ט) פסק מרן בזה”ל: “עיסה שנילושה במי פירות אפילו בלא שום מים חייבת בחלה” עכ”ל. וכתב שם הש”ך (ס”ק ט) וז”ל:  “והרא”ש פוטר וכן הבטנורא מסתפק בדבר לכן יש להפריש בלא ברכה”.

והנה בדין זה ראיתי לכמה פוסקים שצידדו לומר שמה שכתב מרן “מי פירות” אין הכונה דוקא למי ביצים וכד’ שאינם מז’ משקין, אלא מי פירות פירושו, כל המשקין גם אם הם מכלל ז’ משקין, ואזי יפריש חלה מהעיסה שנילושה עמהם, ולא יברך על ההפרשה, זאת כל עוד ואין מעורב בה מים. כיון שלדעתם גם בשאר משקין שהם מכלל ז’ משקין חולק הרא”ש ודעתו היא שעיסה שנילושה עמם פטורה מחלה.

ולענ”ד בדבר זה אין הרא”ש חולק ולכו”ע חייבים להפריש עם ברכה. ונבאר הדברים:

הנה הטור ביו”ד סי’ שכ”ט כתב בזה”ל: “עיסה שנילושה במי ביצים או ביין או דבש בלא שום מים, כתב הרמב”ם שחייבת בחלה. וא”א הרא”ש ז”ל היה מסתפק בדבר, וכתב, וטוב ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובת מים, כדי לצאת מידי ספיקא” עכ”ד. ומזה שהטור הזכיר בתחילת דבריו מי ביצים ויין בחדא מחתא הטעה לכמה מהאחרונים שחשבו שגם בזה הרא”ש חולק. אך כל המעיין יראה שהטור כשהביא דברי הרא”ש כתב בזה”ל: “שלא ללוש עיסה במי ביצים לבדן” וכו’, הרי שרק לגבי מי ביצים היה מסתפק הרא”ש, אך לענין שאר ז’ משקין לא הסתפק כלל הרא”ש ומודה הוא להרמב”ם  שחייב להפריש חלה כדת.

וגם במי ביצים, אע”ג שכתב הטור שהרא”ש מסתפק בזה, ובאמת בתשובות הרא”ש כלל שני סי’ י”ד נראה הרא”ש כמסתפק בזה. אך בהלכות חלה להרא”ש בפ”ב לאחר שדן בדברי המשנה והגמרא סיכם שאין הלכה כסתם משנה זו. אלא שמ”מ סיים בזה”ל: “לכן יש ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבד בלא תערובת מים, כדי לצאת מן הספק על חיוב חלה”. עכ”ל. וא”כ בסופו של דבר הורה כן מחמת הספק. אך מ”מ עד כען לא דיבר אלא במי ביצים בלבד, ולא בשאר משקין שמקבלין טומאה וכמפורש בדבריו.

ובאמת הב”ח כתב על הטור שם דברים מפורשים, שבעירב עם כל אחד מז’ משקין לכו”ע הוי חיבור, וחייבת העיסה בחלה ואין בזה חולק. רק שהוסיף שלענין מי ביצים הרמב”ם מסתפק בדבר ולא הכריע ולא כדברי הטור. ועי’ מש”כ בזה בב”י שם. אך לענין ז’ משקין לית מאן דפליג, וכ”כ הפרישה ס”ק י”ג שהרא”ש הסתפק רק לענין מי ביצים ולא לענין שאר ז’ משקין. ועו”ע בבית יוסף או”ח סו”ס תס”ב שהביא ג”כ את דברי הרא”ש לענין מי פירות, וכתב שם רק לענין מי ביצים שלא לעשות בפסח אלא בפחות משיעור, והיינו משום שבפסח א”א לערב כלל מים, ולא הזכיר כלל שאר ז’ משקין אלא מי ביצים.

ובאמת שמדברי הב”י נראה שהיינו טעמא משום חיוב חלה. וכן כתב בשו”ע להלכה באו”ח סי’ תס”ב סעי’ ה’ שהלש עיסה במי פירות טוב לעשותה פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה. והמג”א שם כתב, שבב”י משמע שאפי’ לש ביין ודבש להרמב”ם חייבת והרא”ש מסתפק. וכתב שהדרישה כתב בשם המהרש”ל שאף הרא”ש לא פליג, אלא במי ביצים אבל בז’ משקין מודה שחייב. ולכן כותב המג”א שמה שכותב מרן שם מי פירות היינו מי ביצים וכיו”ב שאינם מז’ משקין. והטעם הוא  שכל שלא עירב אחד מז’ משקין הוי עיסה טהורה שאין מה לעשות עמה בזה”ז.

והנה מ”ש שבב”י משמע שהרא”ש הסתפק גם בז’ משקין אין זה נכון, כיון שלשון הב”י איננה שלו אלא לשון הטור ביו”ד שם, והטור אה”נ הזכיר יין, אך זהו לשונו של הרמב”ם וכפי הגירסא שהיתה לפני הטור וכמש”כ הב”י שם, ואילו הרא”ש לא פליג אלא על מי ביצים וכיו”ב.

ומ”מ  לעיקר הדין למדנו שהמג”א ס”ל שבשאר ז’ משקין חייבת העיסה בהפרשת חלה לכו”ע וכדעת הדרישה בשם הרש”ל. וכ”כ האשל אברהם בגליון על השו”ע שם, וכן נראה שהסכים המחצית השקל שם עי”ש. והדברים מפורשים גם בביאור הגר”א שם באו”ח,  שמה שכתב מרן מי פירות היינו אותן שאינן מז’ משקין. וכ”כ במפורש הפר”ח באו”ח שם ס”ק ה’, שמי פירות שכתב מרן היינו מי פירות שאינן משבעה משקין ועי”ש.

ואמנם הפמ”ג במש”ז באו”ח ס”ק ב’ כתב, שבט”ז משמע ליה שמרן דיבר גם על שאר ז’ משקין, אלא שלענין חששא דהסמ”ק לענין עיסה טהורה, די שיערב אחד מז’ משקין שמקבלין טומאה, אבל לענין הפרשת חלה, אע”ג שקיי”ל שבלש עיסה עם ז’ משקין יפריש חלה ויברך, מ”מ טוב שיערב מעט מים כך שיברך לכו”ע. ובפסח טוב שיעשה פחות מכשיעור כיון שלא מחייב בשיעור חלה, וזהו שכתב מרן בלשון טוב, ולא בלשון יש להזהר כמו שכתב ביו”ד לענין מי ביצים, כיון שמעיקר הדין אפשר להפריש ולברך, רק שמ”מ טוב שיעשה פחות מכשיעור עכ”ד.

והנה אע”ג שכתב שדברי מרן שטוב להזהר כוונתו גם על ז’ משקין, אע”ג שאין זה מעיקר הדין. עדיין לא ברירא לן מדוע יש לנהוג כך, דאי מטעם עיסה טהורה שפיר דמי שיש לערב מים, ואם א”א כגון פסח, טוב שיעשה פחות מכשיעור, אך בז’ משקין שבלא”ה מקבלין טומאה, מדוע יש לחשוש, והרי העיסה טמאה, ואם משום חשש חיוב חלה, הרי אין מה לחשוש שהרי אין חולק שעיסה זו חייבת בחלה, וכל דברי הרא”ש רק על מי ביצים כמו שמפורש בכמה מקומות להדיא מדבריו. אלא בע”כ שהוא הלך אחר לשון הט”ז והמג”א שהלכו אחר לשון הטור שהיה נראה להם מדבריו שחולק על מי ביצים וגם על שאר שבעה משקין מלבד מים, וכמו שהוא גופיה ציין בתחילת דבריו לדבריהם אלא שכמ”ש לעיל אין זה דיוק נכון, שהרא”ש לא דיבר כלל אלא מענין מי ביצים בלבד, וכל מה שכתב הטור יין היינו משום שהביא את דברי הרמב”ם.

וכן פסק להלכה באור זרוע הל’ חלה (רכ”ה) שהלכה למעשה עיסה חייבת בחלה כל שיש בה אחד משבעה משקין. מלבד אם עשוה במי ביצים ללא מים שפטורה מחלה. ועי”ש באריכות דבריו. וכ”כ הר”ש סירילאו על המשנה בחלה שם. וכ”פ להלכה הרב חכמת אדם בספרו שע”צ פי”ד סעי’ כ”ז וז”ל: “עיסה שנילושה בא’ מז’ משקין חייב בחלה לכו”ע. אבל אם נילושה בשאר משקין כגון מי ביצים ולא נתערב בו מים יש פוטרין מחלה אא”כ נילוש בז’ משקין, ולכן יפריש חלה בלא ברכה וכו’. וסיים אבל הנילושין בחלב ודבש מברכין”, עכ”ד.  וכ”כ בס’ ערוך השולחן בסי’ שכ”ט סעי’ א-ג בפשיטות, שדעת הרא”ש שעיסה הנילושה בשאר משקין מפריש הימנה חלה עם ברכה, ורק על עיסה המעורבת במי ביצים הוא חולק, וכתב: “ולכן הלכה למעשה כשלשין בחלב וחמאה ושמן ודבש ויין, כשיש שיעור חלה חייבין בחלה לכל הדיעות ובברכה. ורק קיכלא”ך מביצים הוי בלא ברכה. וגם זהו כשאין שם מים כל שהוא”. עכ”ד.

הרי לך שבעיסה הנילושה באחד מז’ משקין לית מאן דפליג שחייב בהפרשת חלה עם ברכה. והכי דעת כל הפוסקים הנ”ל הלכה למעשה.

ואמנם ראיתי להרב בית הלל בהגהותיו על הגליון בשו”ע סי’ שכ”ט ס”ט, שכתב שמה שהעולם לא נזהרים להפריש חלה מעיסות גדולות הנילושות עם דבש, משום שכנראה סמכו על הרא”ש שפוטר מחלה כמו שכתב הטור משמו עכ”ד. הרי שהוא למד שעיסה שנילושה באחד משבעה משקין ללא מים הרא”ש פוטר. ואחריו נמשך גם בספר בית לחם יהודה והביא דברי הבית הלל ללא תוספת. אך כפי שראינו לעיל, הרב בית הלל נמשך אחר לשון הטור ולכן טעה בדברי הרא”ש, אך האמת כנ”ל שהרא”ש כתב את דבריו להדיא רק לענין מי ביצים ולא לענין שאר שבעה המשקין.

ומכאן תימה על הרב כף החיים שכתב באו”ח סי’ תס”ב ס”ק נ”ב שאין לברך על עיסה שנילושה באחד מז’ משקין חוץ ממים. וטעמו כיון שסב”ל, ואת הספק הוא למד מדברי הבית הלל והבל”י והלבו”ש. ואמנם כפי שכבר כתבנו, כולם הביאו דבריהם מהרב בית הלל, והוא סמך על לשון הטור בשם הרא”ש, אך לאחר שראינו שהרא”ש גופיה שהוא מקור כולם לא כתב דבריו אלא במי ביצים, א”כ מדוע עלינו להחמיר? ועו”כ בכף החיים שם שהש”ך בס”ק ט’ כתב על דברי השו”ע שיפריש חלה בלא ברכה ומשמע אף בנילושה בז’ משקין יעוי”ש. עכ”ד.

ואחהמ”ר מהדר”ג של הרב כף החיים, לא זכיתי להבין דיוקו מהש”ך, שהרי הש”ך כתב דבריו על מרן שכתב עיסה שנילושה במי פירות וכו’, ומי פירות כונתו למי ביצים. שע”ז קאי ארא”ש, וכן מה שכתב הש”ך שהרע”ב מסתפק בד”ז, הנה המעין בהרע”ב יראה שדיבר על מי ביצים ושאר מי פירות ולא בז’ משקין, והדברים כתובים בפירוש בדבריו על המשנה בחלה פ”ב מ”ב בד”ה עיסה, וא”כ מה הוכחה יש מכאן?

וכ”כ בפירוש המשנה ראשונה על המשניות שם, שכל מקום שהוזכר מי פירות היינו שאינם מז’ משקין. והביא שם את דברי הרב בית הלל הנז’ וכתב עליו, “והם דברים דחויים לענ”ד, כיון שדבש דבורים הוא משבעה משקין ודינו ממש כמים וחייבת מדינא בחלה ומברכין עליה, ובזה לא נחלק אדם, שכל עיקר המחלוקת אינו אלא במי פירות וכדפי'”. עכ”ד. הרי שמצינו דברים מפורשים שבזה אין כל חולק שיש להפריש חלה עם ברכה כל שנעשה באחד מז’ משקין אפילו ללא מים כלל.

אלא שראיתי להרב תפא”י על המשנה שם אות ט’ שכתב, שאפי’ נילוש בדבש שהוא מז’ משקין פטור, וכך משמע מפ”ק מ”ד. וכתב שהש”ך ס”ל שיטול בלא ברכה, וציין להש”ך הנ”ל בס”ק ט’. ולענ”ד דבריו צ”ע, גם כיון שהש”ך לא דיבר כלל בדין ז’ משקין, וגם משום שהמשנה בפ”ק דיברה על עיסה שטוגנה בדבש, או אפי’ שנילושה בדבש, רק שהיא רכה כמו ספוג ולכן פטורה עד שיאפה, אך מה הוכחה לנידו”ד.  וגם מה שפי’ בפ”ק שם התפא”י לא ברור. וכבר בתוס’ אנשי שם בפ”ב בחלה, הביא את תשו’ פמ”א שכתב לדחות כל ראיה מהמשנה שם, וגם דעתו להלכה שעיסה הנילושה בדבש דבורים, חייבת לכו”ע בהפרשת חלה עם ברכה. ודברי התפארת ישראל לענ”ד תמוהים. ושו”ר בס’ תפארת יעקב המובא בסוף המשניות שכתב על התפא”י בזה”ל: “דבריו תמוהים”. עכ”ד ולא יסף.

ועי’ עוד בפתחי תשובה על השו”ע ביו”ד שכ”ט ס”ק ב’, שכתב בשם הגאון מהר”נ הירץ זצ”ל, שמה שפוטר הרא”ש היינו דוקא במי פירות שאינם מז’ משקין, אך עם עירב בז’ משקין ודאי חייב וכדמשמע בירושלמי וברא”ש ובתשו’ הרשב”א. וכתב שם שכ”פ בתשו’ פמ”א ובתשו’ בית אפרים, ודלא כדברי הב”ה והלבושי שרד שנמשך אחריו.

ומכל הלין נלענ”ד פשוט להלכה שהלש עיסה עם אחד מז’ משקין ללא מים כלל חייב לכו”ע בהפרשת חלה עם ברכה, וללא כל פקפוק.

וכעת ראיתי להגר”י יוסף שליט”א בספרו אוצר דינים סי’ לג’ סעי’ ג’ שכתב שעיסה שנילושה ביין או ביצים או שמן ואין בה מים כלל, מפרישין חלה בלי ברכה. עכ”ד. ולענ”ד עירוב דברים יש כאן שכל מה שיש להחמיר היינו רק במי ביצים, אך ביין ובשמן זית לית מאן דפליג שחייב להפריש עם ברכה. ומה שציין שם לדברי מו”א מרן שליט”א ביבי”א ח”ו סי’ כ”ב, חיפשתי שם ובכל אפוא שהשיגה ידי בחיפוש קצר ולא מצאתי כדבר הזה. וע”כ מסקנתי ברורה להלכה כנ”ל שחייב להפריש חלה עם ברכה ללא כל חשש כל שיערב אחד משאר ז’ משקין אפילו ללא מים כלל.

ואם עירב אפילו  טיפת מים בעיסה בנוסף לשאר המשקין,  בזה עדיף טפי כיון שבעירב מים, גם אותם מהאחרונים שחולקים ודאי מודו. ובטיפת מים סגי, ולא צריך רוב מים. וכ”כ השער המלך (בהל’ ברכות פ”ו ה”ד) והב”ד בחידושי רעק”א על השו”ע שם, ועו”ע בפתחי תשובה ס”ק ד’ מש”כ בזה. וזהו הנלענ”ד להלכה.

העולה מן האמור:

א. עיסה שנילושה עם מי פירות בלבד  כגון מי ביצים וכדומה, שאינם מז’ משקין. דעת מרן השו”ע להלכה שחייבת עיסה זו בהפרשת חלה עם ברכה. ובטור כתב שכ”ה דעת הרמב”ם להלכה. אלא שהרא”ש היה מסתפק בדבר אם חייבת בהפרשה, וכיון שקי”ל שספק ברכות להקל, ע”כ העושה עיסה שכזו יפריש הימנה חלה, אך ללא ברכה. [אלא שלכתחילה אסור לעשות עיסה שכזו, שכן אינו יכול לשורפה, כיון  שעיסה טהורה היא כל עוד ולא באה במגע עם אחד מז’ משקין. ועי’ מש”כ בזה בספרנו “קצירת השדה” הנדפ”מ בהל’ חלה פ”ג סעי’ י”ב].

ב. עיסה שנילושה ללא תערובת מים כלל, אלא עם אחד משאר ז’ משקין, כגון היין או הדבש וכד’, חייבת לכו”ע בהפרשת חלה עם ברכה, וגם הרא”ש מודה בזה להרמב”ם. ודלא כדעת החולקים בזה.

ג. אם עירב אפי’ טיפת מים בעיסה הנ”ל לכו”ע די בכך, וחייבת העיסה בהפרשה עם ברכה.