הפרשת חלה ממצות אם יש להפריש מן היפה

(פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 23 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

הנה באחד השבתות שחלפו זה מכבר, בין הדבקים נזדמן לפני שו”ת “תורה לשמה” [שרבים המיחסים אותו לרבינו הבן איש חי זיע”א – יעוי’ תנובות שדה גליון מס’ 13 עמ’ 29 בהערה, מש”כ אודות מחברו של ספר זה, הרה”ג אליהו אלחרר שליט”א בשם מרן הראש”ל שליט”א יעוי”ש], וראיתי לו שם בחאו”ח (שאלה ק”ל) שענה לאחד ששאלו, על הפרשת חלה במצות שנוהגים ליטלם אחר אפיה, ויש מצה שאינה אפויה כל כך טוב, אם שפיר להפריש מצה זו למצוות חלה, שכן בזה”ז החלה לשריפה קיימא. ובתשובתו הביא התורה לשמה, את דברי המשנה במס’ תרומות (פ”ב מ”ד) שנחלקו שם רבנן ורבי יהודה, האם במקום שאין כהן תורם דווקא מן היפה, וזו דעת רבי יהודה, או שתורם מן המתקיים, וציין שם שאמנם להלכה פסק הרמב”ם כרבנן, אלא שכל זה היכא דאיכא למיחש להפסד שלא יהנה הכהן, לכן נפסק שיתרום מן המתקיים ולאו דווקא מן היפה, אבל היכא דליכא הנאת כהן וכמו בזמנינו שחלה נשרפת ואינה ניתנת בלא”ה לכהן, מודו רבנן לר”י שיש להוציא את היפה – את חלבו ממנו, שככל שאפשר אין להרבות מחלוקות, ולכן מסכם שם: שבנידון השאלה אעפ”י ששורפה, מפריש מן היפה דבעינן חלבו, עכ”ד.

ואני בעניותי לא זכיתי להבין דב”ק, שהרי אין מי שחולק שבעינן להרים את חלבו ממנו וגם בתרו”מ, ומ”מ מפורש כתב מרן השולחן ערוך (יו”ד סי’ של”א סעי’ נ”ב) וז”ל: אין תורמין אלא מן היפה, ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה, אין להקפיד בכך, ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך עכ”ל. הרי שלהדיא פסק מרן בשולחן ערוך, שבזה”ז ששורפין את התרומה מפני הטומאה, אין צריך דווקא לתרום מן היפה, ואע”ג דכתיב חלבו, מ”מ כיון שאין בכך תועלת [ועי’ בהגה’ הגר”א שם שכתב שהטעם משום שכל מה שתורם הוי מן הרע], אפשר להפריש גם מן הרע.

וא”כ לפי”ז לא מובן מאי שנא דין חלה, שכתב התורה לשמה שאע”ג שלאיבוד אזלא, מ”מ יפריש מן היפה, והרי במקור הדין שהוא תרו”מ נפסק בשו”ע שאי”צ מן היפה, וא”כ ה”ה בחלה, ודלא כמסקנת התורה לשמה.

ואע”ג שלענין חלה, לא כתב השו”ע כלל מהאי דינא, מ”מ הטעם ברור, שהרי השו”ע גם לא כתב  שיש להפריש דווקא מן היפה, בזמן שהיה ניתן לכהן, והטעם הוא, שבעיסות אין בד”כ ענין של רע ויפה [וכ”כ להדיא הרמב”ם בהל’ ביכורים פ”ה הל’ ט”ו שאין בעיסה רע ויפה], אבל אה”נ בנידון השאלה שאיירי שמפרישים כבר אחרי האפיה וכגון מצות לפסח, ויש שם מצה אחת פחות יפה משאר המצות, בכה”ג הדרינן שבזה”ז שלאיבוד אזלא אפשר ליטול מצה זו למצוות חלה. [אלא שדעת השו”ע שהיכא דאפשר, לכתחילה עדיף להפריש חלה גם במצות בעודם עיסה – עי’ קצירת השדה פ”ח סעי’ ג’].

ועוד שנינו שאין שיכור וסומא יכולים לתרום תרומה לכתחילה, ובדיעבד שתרמו תרומתן תרומה, וכך פסק בשו”ע (יו”ד סי’ של”א סעי’ ל”ב), והטעם שאין יכולים לתרום לכתחילה, כתב שם הש”ך (ס”ק ס”א – ומש”כ שם בס”ק ס”ב עי’ מה שכתבתי ע”ז בספרי קצירת השדה הל’ תרו”מ פי”א ס”ד) והגר”א (ס”ק ע”ז) שה”ט משום שאינם יכולים לכוין לקחת דוקא מן היפה, וחיישינן שיקחו מן הרע. אלא שממשיך שם מרן השו”ע וכותב: ובזה”ז דלשריפה אזלא מפני הטומאה, תורמים שיכור וסומא אפילו לכתחילה תרומה, אבל לא מעשר לוי, עכ”ד. הרי שלהדיא ס”ל למרן השו”ע שלכתחילה אפשר ליקח מן הרע גם בזה”זּ.

ודין זה שנינו גם בהל’ חלה שכתב השו”ע (סי’ שכ”ח ס”ב) שהסומא והשיכור מפרישין חלה לכתחילה, ומבאר שם הש”ך שהטעם הוא כמש”כ הרמב”ם (הל’ ביכורים פ”ה הט”ו) שאין בעיסה רע ויפה, ולכן הם מפרישין חלה לכתחילה. והגר”א בביאוריו (אות ה’) כתב: וכ”ש בזה”ז ע”כ. וכוונתו כ”ש בזה”ז שאפי’ היה ענין של רע ויפה בעיסה, לא אכפ”ל שכן העיסה לשריפה קיימא. וא”כ להדיא שנינו שבחלה גם אם יצויר ענין של רע ויפה, בזה”ז לכתחילה יכול להפריש מן הרע ולא בעינן חלבו.

ועוד ראיתי להגאון אשל אברהם בהל’ פסח (או”ח סי’ תנ”ח) שהביא מעשה בשם המהרי”ל שנחרכה החלה בתנור בליל יו”ט, והתיר מהרי”ל לצרפה ולקרוא שם חלה, וכתב בא”א בשם הא”ר שלא היה ראוי לאכילה, והקשה הא”א שצ”ע אם אין ראוי כלל לאכילת אדם, שהרי כתוב “מלחם הארץ” ובעינן שתהא עליה שם לחם, ואע”פ ששורפין, וחלה טמאה ג”כ בלא”ה לשריפה עומדת, מ”מ בשעת הפרשה, אפשר לחם בעינן, ואפשר לומר שמכל מקום ראוי לאכילה ע”י הדחק. עכּ”ד.

אם כן הנה לנו מפורש שאפשר לכתחילה להפריש גם מן הרע שאינו ראוי אלא בשעת הדחק, למצוות הפרשת חלה, ולענ”ד הדברים ברורים להלכה.

ואולי היה אפשר לומר שכשם שמצינו שאע”ג שחלה. לאיבוד אזלא, מ”מ כתב השו”ע להלכה, שבזה”ז יש להפריש אחד ממ”ח (יו”ד שכ”ב סוף סעי’ ד’) ואע”ג שלשריפה הולך ועי’ בתנובות שדה גליון מס’ 1 מש”כ ע”ז בארוכה מו”ר הג”ר שמ”ע שליט”א, ובתו”ד שם הסביר החילוק בין חלה שנשאר בה הענין להפריש אחד ממ”ח, לבין תרו”מ שכתב השו”ע (של”א סעי’ י”ט) שכיון שלאיבוד אזלא אי”צ להפריש אלא כל שהוא, וביאר שם שהטעם הוא, שבחלה מצאנו שיש חיוב כדי נתינה מהתורה, ולכן עשו תקנה להפריש כשיעור מ”ח גם בזה”ז שלא תשתכח תורת נתינה [אלא שהמנהג גם כיום בזה”ז להפריש חלה כל שהיא עי”ש].

ואולי יאמר המעיין שה”ה בנידו”ד שלא תשתכח תורת נתינה הראויה והיפה, השאירו דין של נתינה מן היפה, אך ודאי שאין זה כך, שהרי בתרו”מ ענין של תרו”מ מהיפה הוא מהתורה, שנאמר: “בהרימכם את חלבו ממנו”, ומ”מ קיי”ל שבזה”ז אין צריך, ופשוט שה”ה לענין חלה, וכן נראה ברור דעת השו”ע ועוד פוס’ וכנז’. ודברי התורה לשמה הנז’ צ”ע.

העולה לדינא:

בזה”ז שהחלה לשריפה הולכת אין צריך להפריש בדווקא מן היפה, ויכול להפריש גם מן הרע, כל עוד והיא ראויה למאכל אדם וכדין תרו”מ. ודברי התורה לשמה שכתב שגם בזה”ז יפריש מן היפה, צריכים לי הקטן עיון גדול