העיר נהריה אם היא מכיבוש עולי בבל או עולי מצרים

(פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 21 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד

הרב עדיאל כנרתי נר”ו

מעיה”ק ירושלים ת”ו

שלום רב!

אחר שמלאתי את רצון כב’, ע”פ מיעוט הבנתי וידיעותי, בתשובה אחרת אודות החייב והפטור בגבולות עולי מצרים שלא נכבשו בידי עו”ב, ואם נוהג טומאת ארץ העמים במקומות אלו. אשתדל בעזה”י למלאת רצונו בשאלה אחרת, שביקש לדעת, שלאור כך שהוא עובר לעיר נהריה ע”מ לחזק ולהצטרף ללומדי התורה שם, ורצה לדעת אם נהריה היא בכלל כיבוש עו”ב או כיבוש עו”מ.

והנה קודם שאשיב לכב’ אקדים ואומר, שהעיסוק בגבולות הארץ, הוא מסור למעטים שהם גדולי ההוראה שבכל דור, ויש להזהר מאד בקביעת מקומות שונים להחליט את גבולם, שיש בכך נפ”מ להלכה, ויש להזהר מלהוציא דיבה על שום חלק מא”י לקובעו שהוא חו”ל או להורידו מדרגת קדושתו, [וכבר כתבתי להעיר בתשובתי האחרת על הגבול הדרומי מערבי של א”י, על אחד מהמחברים שהכניס שמות של יישובים במרכז הארץ לתוך שמות מסופקים, על דעת עצמו מתוך התבוננות במפות זמנינו וע”פ השערות שלו, וח”ו מלעשות כך].

ואמנם לאחר שנטלתי רשות מרבותי, עסקתי בתשובות שונות, בדין העיר רמלה וסביבתה, ובדין הישובים בגבול הדרומי מערבי, ובדין נתיבות, אופקים, תפרח ועוד. וכתבתי שם את דעתי כפי הנראה להלכה, אך תמיד סייגתי וכתבתי שלמעשה יש להיוועץ בגדולי הדור, ולכן גם כאן אסייג דברי ואומר שהדברים הם להלכה אך למעשה, יש לשמוע דעתם של גדולי ההוראה.

א. הגבול הצפוני הנזכר בתורה:

“וזה יהיה לכם גבול צפון, מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר, מהר ההר תתאו לבוא חמת, והיו תוצאות הגבול צדדה, ויצא הגבול זפרנה והיו תוצאותיו חצר עינן, זה יהיה לכם גבול צפון” (במדבר פל”ד פס’ ז-ט).

הגבול הצפוני מערבי:

הנה לימדתנו התוה”ק שהגבול הצפוני הולך מהים הגדול לכיון הר ההר, ומשם פונה לכיון חמת, ומשם לשאר המקומות הנזכרים בפסוק. והנה מהו הים הגדול אין אנו צריכים בירור שידוע וברור הוא, אלא שהמיקום הבא שציינה התורה שהוא הר ההר, צריך בירור לידע מהו, ומצינו בזה דיעות שונות, ואציינם בקיצור.

בגמ’ גיטין (דף ח’ ע”א) נכתב שהר ההר הוא טורי אמנון, וכותב שם רש”י (בד”ה איזוהי ארץ) שבתרגום ירושלמי מתרגם הר ההר טורי אמנון, ועי’ בתוס’ שם (ד”ה כל ששופע) ובהגה’ שנכתבה בצידי התוס’ שם, ועי’ עוד למרן הכסף משנה מש”כ בהל’ תרומות (פ”א ה”ז). [ועי’ שם ברש”י (ד”ה כל ששופע) שקצה ההר הוא הגבול ועי’ בתוס’ שם].

ב. מיקומו של הר ההר לשיטות השונות בפוסקים:

מהו הר ההר – טורי אמנון נחלקו המפרשים, ראשית יש להעיר שכבר הדגישו כל המפרשים שאין זה הר ההר שנקבר בו אהרן הכהן, שהר זה נמצא במזרח דרומה של ארץ ישראל (עי’ ר”ש עמ”ס שביעית פ”ו מ”א, ובכפו”פ פר’ י”א ועוד). אלא זה הר הנמצא בקצה צפונה של ארץ ישראל בצד המערבי. וכתב הכפתור ופרח (פי”א ד”ה הר ההר) שלדעת מהו ההר הזה, הוא טרח ימים רבים, ולדעתו הר ההר זה הר גבוה מאד הנקרא בלשון ערבי ג’בל אקרע, וזהו ההר הוא יחידי ונכנס חרטומו בים (עי’ רש”י עמ”ס גיטין הנ”ל).

[ומיקומו של הר זה הוא בסוף המעלה ה – 35 כאשר למעלה ממנו מצד מזרח נמצאת חאלב]. ובס’ אדמ”ק להרא”ג הביא בשם י”א שהרחיקו יותר, ולדעתם זה הרי טורוס אומנוס הנמצאים כבר לקראת סוף המעלה ה – 36 (ועי’ ר”מ הלכות קידוש החודש פי”ח הט”ז שא”י הוא עד המעלה ה – 35 ודוק, וגם האדמ”ק השיג עליהם מטעם אחר עיי”ש). וברש”ס (עמ”ס שביעית פ”ו שם) כתב, שהם טורי טריפול הנקרא טראבלוס. וקרוב לזה כתב הרב יהוסף שוארץ בספרו תבואות הארץ (פ”א עמ’ כ”ח) שמיקומו של ההר הזה הוא לדרומה של “טראבלוס אלשאם” (טריפולי) והוא נקרא “ראש אלשאקא”. והשנים האחרונים נמצאים בתחילת המעלה ה – 34. ויש מי שכתב שהגבול הוא יותר מצומצם, וכ”כ האדמת קודש (דף ה’) שהגבול הוא ליד בירות, וההר נקרא דיר אל הארף (ע”ש כפר הנקרא בשם זה השוכן עליו).

הנה עד כאן ראינו את מיקומו של הר ההר, וממילא ההמשך של הגבול לפי המקומות שנזכרו בתורה, מפרש כל אחד מהדיעות הנ”ל, לפי דעתו איך שביאר את מיקומו של הר ההר.

מיקומו של הר ההר לשיטת הרמב”ם:

הרמב”ם בתשובה בשו”ת פאר הדור (סי’ ד’) כתב: וצריך לידע כי אמנה המוזכרת בשיר השירים, היא הנקראת במשנה אמנס, והיא הנקראת בבריתא סמנוס. והיא הר הבניאס וזו היא הצורה כולה. עכ”ל.

הרי שהרמב”ם נקט שהר ההר הוא הר הבניאס שמיקומו הוא בתחילתו של מעלה 35. והוא מקום ביניים בין מש”כ מיקומו של הר ההר לדעת הכפו”פ, לבין מש”כ הרש”ס הנ”ל.

והנה על פי מיקומו של הר ההר שקבע רבינו הרמב”ם ז”ל נוכל להבין אל נכון, פסוק אחר המתאר את גבולות הארץ, והוא הפסוק ביחזקאל (פרק מ”ז פס’ כ’) “ופאת ים הים הגדול מגבול עד נוכח לבוא חמת זאת פאת ים”. והנה הלשון נוכח פירושו ממול, היינו שהר ההר הוא ממול חמת שהוא המשך גבול צפון לכיון מזרח.

ואמנם בפי’ הרד”ק (פס’ ט”ז) וכן במצודות דוד שם כתבו, שאין זה חמת הכתוב בתורה, אך הכפתור ופרח (פי”א שם בכמה מקומות) כתב להשוות הגבולים שביחזקאל לאותם הכתובים בתורה. וכן מצאתי שכתב הגאון רבי שלמה חעלמא בעל מרכבת המשנה בספרו חוג הארץ (עמ’ קל’) שהחמת שנזכר ביחזקאל הוא הנזכר בתורה. והשתא, אמנם מהו חמת מפרש כל אחד מהמפרשים הנ”ל ע”פ דרכו, אך הרב כפתור ופרח שס”ל שהר ההר הוא ג’בל אלקרע, וחמת היינו חמאה, הרי שזה איננו לנוכח – ממול, שהרי חמאה היא לצד מזרח הרבה יותר דרומית מג’בל אלקרע, אך אם כפירוש הרמב”ם שהר ההר היינו הרי הבניאס ניחא יותר כיון שהרי הבניאס הם ממש נוכח – ממול חמאה, ודוק.

והנה ודאי שאם עוסקים בגבול הצפוני יש להמשיך ולדעת את הגבול המזרחי צפוני גם כן, אלא כיון שלשאלתנו אין נפק”מ לא אכנס לכך, ועי’ בכפתור ופרח שם, ובמשנ”י קונטרס ביאור גבולות הארץ עמ’ קי”ז, ועוד.

ג. גבולות עולי מצרים בצפון:

הנה אם עולי מצרים כבשו את כל הנזכר בתורה או רק חלקים ממנה, ואיזה חלקים, בכך כבר נחלקו הפוסקים, עי’ בכפתור ופרח (פי”א בד”ה אלה גבולי) שכתב בסופו: “שהרי עולי מצרים כבשו הכל מן הקצה אל הקצה”, אלא שצ”ל שכוונתו ז”ל, שעו”מ כבשו בקצה הצפוני מערבי עד הקצה הדרומי מערבי את הכל, אך לכיון מזרח לא כך, שהרי הוא בעצמו כותב בהמשך שם, (בד”ה ואמנם) שבימי יהושע לא כבשו את הכל, והבאים אחריו השלימו את המלאכה וכבשו את הגבולות הנזכרים באלי מסעי, (ועי’ מש”כ בס’ תוה”א ח”ב פ”ב אות מ”ב).

ובספר תבוה”א (עמ’ ה’ ועי’ בהערת הרב א”מ לונץ שם) כתב: שיהושע כבש רק עד לבא חמת וצידון רבה, אך משם עד הר ההר נשאר בלא כיבוש, ולאחר זמן נתפשטו והגיעו עד הר ההר, ועם כל זה בכלל כיבוש יהושע נקראת, אף שלא כבשה יהושע, מאחר שהיא בתוך הגבולים הנזכרים בגבולי התורה. עכת”ד. וחזר ע”ד בתבוה”א שם בעמ’ י”ד בד”ה והנה מכזיב, ובעמ’ ט”ו במדרגות הגבולים אות ב’.

ומה שכתב שם בעמ’ כ’ שיהושע לא כבש מכזיב עד הר ההר, וגם אח”כ לא נכבש, אין זה סותר את דבריו הנז’, שכוונתו שבכיבוש לא מצינו אח”כ, אלא כמ”ש לעיל שאח”כ נתפשטו וישבו שם, וכיון שגבולות אלו נזכרים בתורה, זה נחשב מכיבוש עו”מ. [ונסתלקה קושית המשנ”י על התבוה”א ודו”ק]. וכן כתב בספר אדמת קדש (דף קמ”ה), שעו”מ לא כבשו את כל הנזכר בתורה, והנקודה הצפונית שלהם היא כזיב ומשם פנו למזרח בקו כמעט ישר ליסוד המעלה. ועוד כתבו בזה באריכות הפוסקים השונים העוסקים בגבולות הארץ ועי’ במשנ”י שם, וע”ע בס’ הארץ לגבולותיה (להרב טוקוצינסקי) עמ’ ט”ז.

גבול עולי מצרים לשיטת הרמב”ם:

הנה הדבר ברור שחובה עלינו לברר את דעתו של רבינו הרמב”ם ז”ל, שבמקום שהוא גילה  דעתו בספרו היד החזקה או בתשובותיו, אנו הולכים בעקבותיו ומפיו אנו חיים ודבריו קילורין לעיניים, וכבר כתב מרן השו”ע זיע”א בספרו שו”ת אבקת רוכל (סי’ ל”ב) וז”ל: הרמב”ם הוא גדול הפוסקים, וכל קהילות ארץ ישראל, ובארצות ערב ובמערב נוהגים על פיו וקיבלוהו עליהם לרבן. עכ”ל. ועי’ עוד במ”ש מרן הראש”ל שליט”א בהקדמה לשו”ת פאה”ד לרבינו הרמב”ם (הוצ’ מכון אור המזרח), ועו”ע במבוא לספר אור לציון (ח”ב ענף ד’) שבמקום שלא גילה מרן דעתו, על בני ספרד לילך אחר הוראות הרמב”ם, ואכמ”ל בכל זה, שהדבר פשוט.

והנה הרמב”ם בספרו היד החזקה הזכיר בכמה מקומות את סוגית גבולות הארץ. אלא שנראה הדבר כאילו רבינו הרמב”ם סותר את עצמו ממקום למקום, והרבו האחרונים לדבר בכך, אלא שמדברי הרמב”ם בתשובה נראים הגדרות מאד ברורות לסוגיא זו, ובזה הדרך ביארתי בתשובתי האחרת אודות הגבול הדרומי את שיטתו של רבינו הרמב”ם (עי’ לעיל סי’ ג’), ובדרך זו נלך גם כאן, ונשתדל בעזה”י להגיע לחקר האמת אליבא דהרמב”ם ז”ל, וחשוב לציין שלענין הגבול הצפוני כתב מרן השו”ע כדעתו של רבינו הרמב”ם  ויתבארו הדברים לקמן.

כתב הרמב”ם בהל’ תרומות (פ”א ה”ז) איזו היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול. מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל, עד עכו שהיא בצפון, עכ”ל.

והנה המתבונן בדברים כפשוטם, נראה שלכאורה קבע הרמב”ם את גבול עו”מ מעכו בצד צפון עד אשקלון שבצד דרום. אך בודאי שא”א לומר כך, שהרי הרמב”ם גופיה ממשיך שם וכותב, וכל ששופע ויורד מטורי סמנום ולפנים ארץ ישראל וכו’, ופירושו שהקצה הצפוני הוא טורי סמנום שהוא הר ההר שביארו הרמב”ם בתשובה שהוא הרי הבניאס, הרי שהוא צפוני הרבה יותר מעכו, וכ”כ הרדב”ז שם שחודו של הר הוא א”י ומשם מותחין חוט עד נחל מצרים, וכן הוא בכ”מ הל’ ח’ שם, שעד אמנה החזיקו עו”מ (ציטט את המשנה אליבא דעתו של הרמב”ם). וכן מפורשים הדברים ברמב”ם בסעיף ח’, שכתב מהיכן החזיקו עו”ב וכו’, מכזיב ולחוץ עד אמנה והיא סמנום, ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו. עכ”ד, הרי לך מפורש שעו”ב לא החזיקו שם, אך עו”מ כבשו מאמנה עד נחל מצרים.

ומפורשים הדברים גם ברמב”ם בהל’ שמיטה ויובל (פ”ד הכ”ו) וז”ל: וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה וכו’ עכ”ל.  וכ”כ הרמב”ם מפורש בהל’ ביכורים (פ”ה ה”ח) “ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים שהיא מכזיב ועד אמנה וכו’, עכ”ד. הרי מפורש בכל בכל המקומות הנ”ל שהגבול הצפוני של עולי מצרים הוא טורי אמנון – הר ההר, ולא עכו. וכדברים האלה כ”כ הרמב”ם בתשובותיו עי’ שו”ת פאה”ד (סי’ ד) שציין את סאמנום כגבול הצפוני.

וכ”כ בתשובה שם סי’ ט”ז וז”ל: וכל מה שהחזיקו עולי מצרים שלא החזיקו עו”ב שהוא מן אמנה עד נחל מצרים לאורך ולרוחב, עכ”ל. הרי לנו ללא כל ספק שדעתו של רבינו הרמב”ם שעולי מצרים כבשו עד אמנה שהוא הרי הבניאס והוא הקו צפוני מערבי והוא בתחילת המעלה ה – 35 ולא עכו שנמצאת בסוף המעלה ה – 32. והדברים מוכרחים גם מהמשך דברי הרמב”ם שכתב היה מהלך מעכו לכזיב וכו’, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וחייבת במעשר וכו’, הרי שודאי ארץ ישראל עולה גם למעלה מעכו, שהרי כזיב היא למעלה מעכו, ודוק.

ואמנם גם לאחר שברירא לן שהגבול הצפוני הוא הרי הבניאס לדעת הרמב”ם, מ”מ צריכים אנו להבין מדוע נקט הרמב”ם את עכו כגבול, הנה בתשובתי האחרת לענין הגבול הדרומי,  הבאתי כמה דרכים לבאר את הרמב”ם, ובאמת שנראה בפשיטות כמש”כ שם, שהרמב”ם נקט בראשית ריבוע שכולו נכבש בגבולות ע”י עו”מ, שהרי מעכו יוצאת רצועת חו”ל או שחציה חו”ל, וכן לענין אשקלון חציה חו”ל, עי’ בתשובה שם. אך מכל מקום ודאי שהגבול ממשיך צפונה עד הר ההר.

והנה הרמב”ם כתב בתשובה הנז’, שעו”מ כבשו מאמנה עד נחל מצרים לאורך ולרוחב, נראה א”כ שבכלל כיבוש עו”מ הוא ממש כל הגבולות הנזכרים בתורה, ולכן גם לרוחב זה בכלל כיבוש עו”מ, והיינו מן הרי הבניאס עד לרוחב שזה ההמשך והיינו חמת – חמאה וכנ”ל. וכן מתבאר מדברי מרן החזו”א בדעת הרמב”ם (שביעית סי’ ג’ ס”ק ל”ב אות ג’). וכ”כ בדעת הרמב”ם בספר מעדני ארץ (תרומות פ”א ה”ז).

ובשו”ע פסק מרן זיע”א כדעת הרמב”ם (יו”ד סי’ שכ”ב ס”ד) שעולי מצרים כבשו עד אמנה, וזה ברור א”כ להלכה. הרי שנראה עד כאן שנידו”ד – העיר נהריה אע”ג שהיא צפונית לעכו, מ”מ היא בשטח גבולות עו”מ, שכן היא ודאי דרומית להרי הבניאס שהם הר ההר.

ד. רצועה היוצאת מעכו לכזיב:

כתב הרמב”ם (הל’ תרומות שם), היה מהלך מעכו לכזיב, כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך, הרי היא בחזקת חו”ל, טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית. וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית. עכת”ד. וסוגיא זו נשנתה במס’ גיטין (ז’ ע”ב), ובירושלמי שביעית, אלא שבירושלמי הגירסא הפוכה, והרמ’ כתב כהבבלי, ועי’ מרכבת המשנה על הרמ’ שם. והנה רש”י בגיטין שם מבאר שהרצועה היתה של א”י והיא הולכת לכזיב, וצדדיה א”כ חו”ל. וכבר האריכו בביאור סוגיא זו הראשונים עמ”ס גיטין עי’ שם.

אלא שמפשטות לשונו של רבינו הרמב”ם מוכרח שרצועה זו חו”ל גמורה היא, שהרי כתב, שהיא טמאה משום ארץ העמים, והיא פטורה ממעשר ומשביעית. והרי דעת הרמב”ם שמקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים, חייבין במעשר מדרבנן, וכמו”כ שמלבד איסור ספיחין נוהג שם דיני שביעית, וכן כיבוש עו”מ טהור מטומאת ארץ העמים. וכ”ז הוכחתי בתשובה אחרת שכתבתי לך. וא”כ שזה העיקר להלכה, על כרחך צ”ל שזאת הרצועה חו”ל גמור היא ולכן היא טמאה משום טומאת עכו”ם ופטורה לגמרי מן המעשר ומן השביעית.

ועוד יש להכריח, שהרי לדעת הרמב”ם ארץ ישראל נכבשה בידי עו”מ, לאורך ולרוחב, מאמנה עד נחל מצרים וכמ”ש לעיל. א”כ על כרחך שהרצועה היא זאת שיוצאת דופן והיא חו”ל, אך כל צדדיה א”י, שהרי א”י ממשיכה לדעת הרמ’ גם מכזיב והלאה עד אמנה. וכן ראיתי שכתב החזו”א שאליבא דהרמב”ם רצועה זו חו”ל גמורה היא, אלא שתמה כיצד זה שבתוך גבולי א”י יש רצועת חו”ל . ועו”ע  בספר מרכבת המשנה (בסוד”ה ומש”כ מאשקלון) ודוק היטב. אלא בשיטת הרמב”ם נראה ברור שרצועה זו חו”ל גמור הוא.

והנה הכפתור ופרח כתב שמצא כת”י במצרים של רבינו הרמב”ם שפירש, שמכזיב תצא רצועה אחת מארץ העמים הולכת עד עכו וכל צדדיה היא ארץ ישראל. עכ”ל. הרי לנו א”כ דברים ברורים בדעת רבינו הרמב”ם שרצועה זו חו”ל מארץ העמים היא וכל צדדיה א”י, ולכן ההולך מעכו לכזיב והרצועה לימינו זו חו”ל מארץ העמים היא וכל צדדיה א”י, ולכן ההולך מעכו לכזיב והרצועה לימינו, מה שלצד ימין ארץ העמים, ולצד שמאל ארץ ארץ ישראל. ואמנם גם בחלק השמאלי שהוא ארץ ישראל צ”ל שיש בו חלק שנכבש רק ע”י עולי מצרים בלבד ויבואר לקמן.

והשתא עלינו לברר אם יש חשש שמא נהריה נמצאת בתוך רצועה זו שהרי נהריה נמצאת בין עכו לבין כזיב (הנמצא בין ראש הנקרא לנהריה שהרי כזיב רחוקה צפונית מעכו על שפת הים כ- 13 וחצי ק”מ, (עי’ כפו”פ שם. ועי’ אדמ”ק דף מ”ג). ונהריה קרובה יותר לעכו), והנה אם נאמר שהרצועת חו”ל היא על שפת הים ממש (עי’ אדמ”ק עמ’ קכ”ח), לכאורה יש לנו לחוש לכך, אך כפי שראינו מפורש ברמב”ם (בכת”י הנ”ל) שמכל צדדיה היא ארץ ישראל, א”כ נהריה השוכנת על שפת הים היא איננה מאותה רצועת חו”ל, אלא היא מהדרך שהיא א”י, והרצועה היא מזרח לנהריה, צא וחשוב שהרי כזיב היא מזרחית יותר לעכו, ונהריה היא מערבית יותר מכזיב. אלא שאע”ג שכך נראה מ”מ אין זה ברור, שהרי עכשיו אין אנו בקיאין ברצועה זו (עי’ חזו”א שביעית ג’ ל”ב ד’, שמשו”כ כתב שאין לחוש שמא הפירות באו מרצועה זו). אך בפשטות נראה כמש”כ.

ה. גבולות עולי בבל בצפון:

הכפתור ופרח נקט מספר פעמים בספרו (פי”א) שהגבול של הכיבוש השני היינו עולי בבל, הוא עד כזיב, ומשם ואילך לכיוון צפון לא נכבש ע”י עו”ב, והיינו בין לצפונו בצד המערבי ובין בצד המזרחי לא כבשו עו”ב. (ולדעת הכפו”פ אם כזיב עצמה נכבשה בידי עו”ב או לא, עי’ מש”כ המשנ”י עמ’ קכ”ב הערה כ”ח). וכתב האדמ”ק שעפ”י הנזכר בחז”ל ובספר יוסיפון צ”ל שהמשיך הגבול מכזיב למזרח בקו ישר, עד המקום שנקרא יסוד המעלה, ומשם ירד הגבול דרומה. ומקו זה וצפונה הניחו עו”ב ולא קידשו המקומות, מלבד מקומות מסוימים היושבים על הספר של כיבוש עו”מ שכן קידשום. (וזה ע”פ הירושלמי בשביעית פ”ו, ועי’ משנ”י עמ’ קכ”ג הערה ל”א, שציטט מהאדמ”ק את הט”ז ערים שכן קידשום עי”ש, וביניהם מונה שם את העיר מטולה שקידשוה עו”ב ע”ש).

ובספר תבואות הארץ (עמ’ מה-מו) כתב שהגבול הצפוני של עולי בבל בצד צפון מערב הוא ואדי חסמייה ולמזרח הוא תרנגולה. וגבול זה הוא הרבה יותר צפונית מכזיב.

וא”כ בנידו”ד העיר נהריה נמצאת בתחום כיבוש עולי בבל, גם לדעת הכפו”פ, האדמ”ק והתבואות הארץ.

גבולות עולי בבל בצפון לשיטת הרמב”ם:

כתב הרמב”ם (הל’ תרומות פ”א ה”ח) מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים כנגד המזרח. ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא סמנום, ועד הנהר והוא נחל מצרים, לא החזיקו בו, וכזיב עצמה לא החזיקו בה. עכ”ד. ועוד כתב הרמב”ם בה’ ביכורים (פ”ה ה”ח), כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת וכו’, ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא החזיקו בה עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנה, מפרישין בה שתי חלות וכו’ עכ”ד. ועוד כתב הרמב”ם בהל’ שמיטה ויובל (פ”ד הכ”ו) כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכו’, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה אע”פ שאסור וכו’ עכ”ד.

הנה נראה לכאורה להדיא מדברי רבינו הרמב”ם ז”ל בכל המקומות הנ”ל, שעולי בבל כבשו עד כזיב בלבד, ואילו עו”מ עלו צפונה עד אמנה. ואם נסביר את דברי הרמב”ם ז”ל שחילק את הארץ בין צפון לדרום, הרי שעד כזיב וכנגדה במזרח זה ארץ ישראל (כנגדה במזרח אפשר והוא יסוד המעלה וכמש”כ האדמ”ק וכנז’ לעיל). ואילו החלק הצפוני יותר שהוא מכזיב וכנגדה במזרח והלאה לכיון צפון לא כבשו עולי בבל אלא עולי מצרים בלבד. ושיטה זו תואמת לכאורה את שיטתו של הכפו”פ וכנ”ל.

אולם אם נעיין היטב ברמב”ם נראה שהדגיש בכל המקומות רק את הקו של כזיב עד אמנה ועד הנהר, שהוא ההפרש בין עו”מ לבין עו”ב, אך בשאר ארץ ישראל לא כתב שיש חילוק ביניהם, היינו שההבדל בין עו”מ לעו”ב הוא אינו בין צפון לדרום, אלא בין מזרח למערב, ולכן צריך לומר שארץ ישראל מהמזרח ועד המערב כבשו עו”מ ועו”ב אותו דבר, אלא שהכיבוש עד המערב היה עד כזיב לא כולל את כזיב, וכמו”כ בקרן הצפונית מערבית, עו”מ המשיכו עד ההר, ואילו עו”ב הגיעו עד כזיב וממנה ועד המערב היינו לשפת הים לא כבשו עו”ב, על פני כל הקו הזה, היינו מאמנה – הר ההר – ועד כזיב, ובהמשך מכזיב דרומה עד נחל מצרים לא כבשו עו”ב, נמצא שעו”ב ועו”מ חלוקים לא בין צפון לדרום אלא בין מזרח למערב, וממילא הגבול הצפוני מזרחי נכבש ע”י שניהם אותו דבר אלא שלכל אורך ארץ ישראל השאירו לכיון מערב רצועה אחת שלא נכבשה, ועובי הרצועה הוא כמכזיב לשפת הים שהוא לא נכבש.

ודברים אלו יותר תואמים את דברי הרמב”ם בתשובה (הנז’ לעיל) שכתב: “וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה ממה שלא החזיקו עולי בבל והוא מאמנה ועד נחל מצרים, באורך וברוחב עד הגבול אשר קידש עזרא והוא עד כזיב”. עכ”ד. משמע א”כ שכזיב היא הנקודה היחידית שלא כבשו עו”ב, וממערב למזרח עד כזיב כבשו עו”מ ולא עו”ב.

והנה בתשובתי שם כתבתי שכן למד החזו”א ברמב”ם (חזו”א שביעית סי’ ג’ ס”ק ל”ב אות ג’) וז”ל: ולפי”ז רהיטת הדברים דהא דקתני מכזיב עד אמנום היינו למתוח קו מכזיב לצפון עד כנגד אמנום, ומה שהוא חוץ לקו למערב לא כבשו, דומיא מכזיב עד הנהר, ולפי”ז מכזיב ולהלן לצפון לא הוזכר כלל שלא כבשום עו”ב. עכ”ל, ובהמשך (בד”ה נמצא) מסכם כך את דעת הרמב”ם, וכן בהמשך בד”ה ולענין (ס”ק ד’), שלענין ספיחי שביעית יש להחמיר, ועיקר הנידון הוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנום למערב, אבל לצפון אפי’ מכזיב ולהלן עד גבול צפון שהוא מטור אמנום עד חצר עינן, היא ארץ שכבשו [עו”ב] לדעת הרמב”ם, ומסכם החזו”א: והלכך המושבות המסופקות בכלל איסור ספיחין, וכן הם חייבים במעשר, ונראה דמברכין על המעשר. והוסיף החזו”א שם שכל מש”כ בדעת הר”מ כן הוא ג”כ לשיטת הגר”א.

וכהבנת החזו”א ברמב”ם כ”כ מרן הגרשז”א זצ”ל בספרו מעדני ארץ על הרמב”ם בהל’ תרומות (פ”א ה”ז אות ג’), שמלבד רצועת חוף שעל הים הגדול מנקודה הצפונית שהוא טורי אמנום, ועד נחל מצרים לא כבשו עולי בבל אלא עולי מצרים.

היוצא לנו עד כאן שהישובים הנמצאים מזרחה לכזיב ואפי’ שהם צפונית לכזיב וכגון היישוב שלומי, והמושבים יערה וחניתה וכיו”ב, לדעת כולם (הכפו”פ האדמ”ק, ורבינו הרמב”ם) נכבשו ע”י עולי מצרים. [ודינם כמש”כ בתשובה נפרדת שחייבים במעשר עם ברכה מתקנת חז”ל לדעת הרמב”ם, וקדוש  בקדושת שביעית וכו’ וכמו שפירטתי שם), אך לענין כיבוש עולי בבל, לדעת הכפו”פ והאדמ”ק, לא נכבשו המקומות הנ”ל, ולכן ספיחיהם מותרים, וספק ערלה שם לקולא וכחו”ל (וכמו שהוכחתי בתשובה אחרת בד”ז), אך לדעת רבינו הרמב”ם אליבא דמרן החזו”א והגרשז”א זצ”ל, נכבשו המקומות הנ”ל ע”י עולי בבל ודינם כארץ ישראל לכל דבר.

רצועת החוף שמהר ההר עד נחל מצרים:

הנה כפי שכיוונו שני גאוני עולם החזו”א והגרשז”א בדעת הרמב”ם יש רצועה שעל שפת הים שנמשכת מאמנה עד נחל מצרים שלא כבשוה עולי בבל, ועלינו ללמוד כיצד נמשכת רצועה זו.

הנה ברור שרוחב רצועה זו אם היא נמדדת על היבשה, הרי שהיא כרוחב של כזיב שלדעת הרמב”ם לא נכבש ע”י עו”ב אלא רק ע”י עו”מ. ולכן הדגיש הרמב”ם מכזיב ועד הנהר, היינו שכזיב היא הנקודה הברורה לאותה רצועה. והנה מרן הגרשז”א כתב שם שלא מסתבר שהרצועה הולכת באלכסון, אלא היא בקו ישר מכזיב צפונה עד כנגד אמנה, ודרומה עד כנגד נחל מצרים. ואע”ג שהוזכר אמנה ונחל מצרים,  ואם נאמר שהרצועה הולכת ישר הרי לעולם לא נגיע לא לאמנה ולא לנחל מצרים, אלא לגבול הרבה יותר מזרחי מאמנה, והרבה יותר מזרחי מהנחל, מ”מ שייך שפיר לומר עד אמנה ועד נחל מצרים. אלו תורף דבריו שם.

ואנכי בער ולא אבין, כיצד אפשר לפרש כך, והרי אם נאמר שזה הולך בקו ישר, נמצא שאם תמשוך קו ישר מכזיב דרומה, הנקודה היוצאת מנגד נחל מצרים היא בערך תל ערד (מערבית לערד), ונמצא א”כ שכל עיקרו של ארץ ישראל מחוץ לגבולות עולי בבל, כולל באר שבע וחברון (על הגבול) ויתר ערי ישראל, וזה ודאי אינו שהרי כולם מודים שבאר שבע נכבשה בידי עולי בבל (עי’ בתשובתי על גבול דרום). ולכן לענ”ד דבר זה אינו, ודברי מרן הגרשז”א צריכים לי הקטן עיון גדול.

אלא שראיתי למרן החזו”א שלמד שהרצועה היא מכזיב לנחל מצרים על הים, ולכן כתב (שביעית סי’ ג’ אות י”ז) שאם נמתח חוט מכזיב עד נחל מצרים, אין יבשה לחוץ אלא אצל כזיב ואצל נחל מצרים, וכל השטח ים. וכ”כ בהמשך (סוף אות י”ח) שהישוב מסביב ליפו תל אביב הוא מכזיב ולפנים, כשנמתח חוט מכזיב לנחל מצרים, וא”כ הוא עיקר ארץ ישראל שכבשן עזרא. עכת”ד. והשתא ניחא שפיר שרצועה זו על הים הוא ולא על היבשה. וממילא מלבד מקומות בודדים שיוצאים מחוט זה, הכל נכבש גם ע”י עולי בבל. [והם כזיב, והיבשה בפינה המערבית דרומית ליד נחל מצרים, וכמו”כ אפשר שהמופיע במפה בשם תל שקמונה ליד חיפה גם כן בחוץ שהרי היא נכנסת לתוך הים ובקו ישר כזיב – נחל מצרים היא מחוץ לקו].

הן אמת שהיה אפשר לומר בדרך שלישית ונוספת, שמותחים קו דמיוני באלכסון ברוחב של כזיב על פני כל הארץ, בין כזיב לאמנה, ובין אמנה לנחל מצרים, ואזי הגבול מתעקל עם צורת הארץ, ולאורך כל הרצועה האלכסונית הזאת, ולרוחבה של רצועה זו, כבשו רק עולי מצרים ולא עולי בבל, ואין רצועה זו ישרה, אלא מתעגלת ע”פ שפת הים. אלא שמ”מ קשה לומר כך שא”כ צ”ל שהישובים היושבים על שפת הים לא נכבשו בידי עו”ב, וכגון ת”א. ולכן העיקר נראה כמש”כ החזו”א זיע”א, שרצועה זו מכזיב לאמנה ולנחל מצריים עוברת בים, ורק במקומות בודדים נמצא יבשה, שהוא מחוץ לגבול עו”ב.

[ודע שכל מה שכתבנו לעיל היינו בגבולות הקיצוניים של א”י, אך מלבדם יש מקומות בתוך א”י גם כן שכבשום עו”מ ולא קידשום עו”ב והניחום. ועי’ בכ”ז בפוסקים וכפי שציינתי אליהם בתשובותי על רמלה, וגבול דרום, ע”ש].

העולה מכל האמור:

א. העיר נהריה נכבשה בודאי ע”י עולי מצרים אליבא דרוב ככל הדיעות, וכן לדעת רבינו הרמב”ם. ואין לחוש שמא נהריה היא מאותה רצועת חו”ל שבין עכו לכזיב, וכמבואר בפנים.

ב. היוצא שלדעת הכפו”פ, האדמ”ק והתבוא”ה, וכן הוא לדעת הרמב”ם, שהעיר נהריה נכבשה גם ע”י עולי בבל. [מלבד אם נבאר את הרמב”ם כדעתו של הרב מעדני ארץ זצ”ל, אלא שכפי שכתבנו בפנים, דברי מרן הגרשז”א זצ”ל צריכים ביאור, והעיקר כדברי מרן החזו”א ברמב”ם]. וחייבת בכל המצוות התלויות בארץ ככל א”י, [ואף אם כדעת הגרשז”א זצ”ל שהיוצא מדבריו שזה נכבש רק ע”י עו”מ, מ”מ זה חייב במעשר עם ברכה מתקנת חז”ל, וכן לענין שאר הדינים וכפי שפירטתי לעיל בסי’ ד’]. כ”ז הוא הנלענ”ד להלכה, ולמעשה יש להיוועץ בגדולי ההוראה.

בכבוד רב

שניאור ז. רווח