הדלקת נר חנוכה בשמן זית של ערלה

(הדלקת נר חנוכה בשמן זית של ערלה – פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 15 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

ערלה בשמן זית מבוא:

בין המינים שריבוי הערלה מצוי בהם, לא נמנה לעולם עץ הזית, ובפרט שבשנים עברו לא רבו נטיעות חדשות של עץ הזית.

אלא, שבשנים האחרונות מצוי אחוז גבוה של פרי ערלה בפרט בזית מהזן “ברנע” הגדל למטרת ייצור שמן

(מצוי בו כ-% 17 ערלה – לוח היו”ל ע”י ד”ר משה זקס).

וכיון שכך עלתה השאלה בבית המדרש, האם השימוש בשמן של ערלה להדלקת נר חנוכה, אסור כדין הכללי של איסור הנאה מערלה, או שדינו שונה?

תשובה:

בשו”ע (יו”ד סי’ רצ”ד ס”א) נפסק: “הנוטע עץ מאכל מונה לו ג’ שנים מעת נטיעתו, וכל הפירות שיהיו בו בתוך שלוש שנים אסורים בהנאה לעולם, בין עיקר הפרי בין הגרעינים בין הקליפות כגון קליפי אגוזים ורמונים והנץ שלהם” וכו’ עכ”ל.

ומקור דין זה במשנה (קידושין דנ”ו ע”ב) “המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל וכו’ אינה מקודשת” עכ”ל, ואיתמר עליה בגמרא, בערלה מנלן? דתניא “ערלים לא יאכל” אין לי אלא איסור אכילה, הנאה שלא יאכל ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר מנין? ת”ל “וערלתם ערלתו” לרבות את כולם, עכ”ל. ופירש רש”י, ולא ידליק בו את הנר: “כגון מן השמן” עכ”ד רש”י. מפורש א”כ שאין היתר להשתמש בשמן להדלקה או לכל שימוש ביתי אחר כגון הסקה תחת תבשילו, וממילא ה”ה בנידו”ד לענין נר חנוכה.

והנה השערי תשובה (או”ח סימן תרע”ג סעיף א’ בד”ה כשרים) הביא בשם שו”ת שער אפרים, שכיון שנר חנוכה בעי שיעור דהיינו, שיתן שמן כשיעור, וכיון שאסור בהנאה – כתותי מיכתת שיעוריה, ולכן אסור להדליק בשמן של ערלה שהוי כאין בו שיעור, עש”ב.

אלא שעדיין יש מקום לעיין בדבר, דהן אמת שאסור להשתמש בשמן של ערלה וליהנות מכך,  אבל בנר חנוכה  שמצוה הוא וקי”ל שמצוות לא ליהנות ניתנו, ועוד דנר חנוכה אסור לנו להשתמש בו לצרכינו, אלא לראותם בלבד. וכ”ז אפילו במצוות דרבנן וכ”ה דעת הר”ן (על הרי”ף בריש לולב הגזול ד”ה “של אשרה”) דמתיר להשתמש בלולב של אשרה ושל עיר הנידחת מיום טוב שני ואילך מטעם דמצוות לאו ליהנות ניתנו.  וגם לדעת בעל המאור (ר”ה כ”ב) דסבר דבמצוות דרבנן אמרינן שליהנות ניתנו מ”מ שאני נר חנוכה שאסור ליהנות ממנו. וכ”ש לפי מ”ש  השער המלך בהבנת בעל המאור, דלא אמר הרז”ה דמצוות דרבנן ליהנות ניתנו, אלא דוקא במצוות דיש בהם הנאת הגוף כגון תקיעה בחצוצרות בתענית. או טבילה בימות החמה דיש לו הנאה,  אבל במצוה דליכא הנאת הגוף גם בעל המאור יודה דמצוות דרבנן לא ליהנות ניתנו, אלא לעול ניתנו, ומה שמקבל ע”ז שכר או שנהנה מעצם קיום המצוה לא חשיב הנאה ישירה אלא גרמא וכדפירש הר”ן שם. וא”כ גם בנר חנוכה אע”פ שע”י שמשתמש בשמן של ערלה שאסור בהנאה חוסך מכספו דמי השמן, זו הנאה עקיפה ע”י גרמא ולא חשיבה הנאה כדי לאסור את ההדלקה לשם מצוה.

ועוד טעם לשבח מצאתי מדין שמן של שביעית דנחלקו בו הפוסקים אי רשאי להדליק בו נר חנוכה, שדעת הרב משנת יוסף וסייעתו דאסור להדליק בשמן של שביעית לנר חנוכה משום דהוי שימוש שלא כדרך הנאתו, ואסור משום הפסד פירות שביעית, כיון שאסור להשתמש בהם ככל נרות של רשות, ואע”פ שמותר להשתמש לאורם באופנים מסוימים ע”י השמש, או ממרחק מסוים חשיב שלא כדרך הנאתו, וכמו שאסרו הרב תורת הארץ (פ”ח אות מ”ז) להדליק בשמן שביעית נר של ביכ”נ או נר יארצייט,  וכיוצא הגם שמותר ליהנות מאורם. כיון שאין מדליקין אותם לשם הנאת אורם. וא”כ שהדלקת נר חנוכה הוי שמוש שלא כדרך הנאתו, יש סייעתא גדולה להתיר להדליק נ”ח בשמן של ערלה. אלא שכ”ז ניחא לדעת האוסרים, אך לדעת המתירים אדרבה הם סוברים שכיון שההדלקה היא דרך השימוש בשמן, לא איכפת לן במה שלא משתמש בו כדרכו, ויש לחלק ואכמ”ל. (ועיין בזה באריכות במאמרו של הגר”ש עמאר שליט”א ב”תנובות שדה” גליון  מס’ 3. וע”ע לעיל בריש חוברת זו מ”ש  הגר”י ליברמן שליט”א ומה שהשיב לו הג”ר שמ”ע שליט”א).

אלא שיש לדון מהאי דינא של כתותי מיכתת שיעוריה, שהרי ערלה אסור בהנאה והוא מן הנשרפין, וכבר כתב ע”כ באורך בהגה’ “בית הלל”  (שו”ע יו”ד ריש סימן רצ”ד) ואף תמה שם על כך שהטור ומרן השו”ע, לא הזכירו דבר מענין מצוות שריפת הערלה, שהרי זה משנה מפורשת בתמורה, שערלה וכלאי הכרם ותרומה טמאה מן הנשרפין הן  ואסורים בהנאה, ועי”ש באורך.  וא”כ שכתותי מיכתת שיעוריה, א”א להדליק בו נ”ח שהרי לנר חנוכה צריך שיעור.

ועי’ בס’ “בית לחם יהודה” (ריש סימן רצ”ד ד”ה וכל הפירות) שכתב דההיא משנה דתמורה אתיא כרבי יהודה ואנן קי”ל כחכמים, עש”ב. ועו”ע מ”ש בתוס’ (תמורה שם). וכד תדייק בגמרא מס’ סוכה (דף ל”ה) תמצא שנתנו טעם לאסור אתרוג של אשרה ושל עיר הנידחת משום דכתותי  מיכתת שיעורייהו, ואילו גבי אתרוג של ערלה ותרומה טמאה כתבו שהטעם הוא משום דאין בו לא היתר אכילה ולא היתר לקיחה. ואמנם בתוס’ (שם ד”ה לפי) כתבו,  דאה”נ, שגם טעם כתותי מיכתת שיעוריה שייך באתרוג של ערלה ותרומה טמאה, עש”ב.

וכן משמע מדברי בעל המאור (דף ל”ה ד”ה והא דתנן) דכתב דהא דאסור להשתמש באתרוג של אשרה ושל עיר הנידחת, מאחר שאין בו לא היתר אכילה ולא היתר ממון, בידוע שהוא פסול. ועוד דכתותי מיכתת שיעוריה. והא דאמר רבא לולב של ע”ז לא יטול ואם נטל כשר, בע”ז דאית לה ביטול דלא מיכתת שיעורה, ואם נטלו כשר, קודם ביטול כיון דאית ליה ביטול ומצוות לאוו ליהנות ניתנו. וסיים שם, ושמעינן מינה דאתרוג של ערלה שפסול משום שאין בו לא היתר אכילה ולא דין ממון. ומכאן אתה למד לכל הפסולים האמורים במשנתינו והאמורים בברייתא ובגמ’ שלא נאמרו אלא ביו”ט ראשון כדאמרינן באתרוג שניקבוה עכברים עכ”ל.

ואמנם הראב”ד השיג עליו וכתב “לא מחוורתא האי מילתא דהא תרומה טמאה וערלה מן הנשרפים הם, כדאמרינן בתרומות, הלכך מיכתת שיעוריהו עכ”ל.  מ”מ חזינן שדעת בעל המאור שלא אמרינן בערלה ותרומה טמאה כיתותי מיכתת שיעורייהו. וכ”כ בשלטי הגבורים (ס”ב). וכן כתב הריב”ב שם (ד”ה “מתני’ של ערלה פסול”) וז”ל: לפי שאין בו לא היתר אכילה ולא דין ממון ואנן בעינן לכם, משלכם, ומכאן אתה למד לכל הפסולים, שלא נאמרו אלא ביו”ט ראשון, דביו”ט שני ואילך כיון דלא בעינן לכם מה לי שאין בה לא היתר אכילה ולא דין ממון, עכ”ל.

הנה א”כ מצינו, סיעת ראשונים שהבינו בסוגיא דלולב הגזול, שטעם הפסול של אתרוג ערלה ותרומה טמאה הוא משום שאין בו היתר אכילה, וטעם זה הוא  בדוקא, ולא כמ”ש בתוס’ וראב”ד, שהטעם הוא גם משום שמיכתת שיעוריה. ועפי”ז בנידון של נר חנוכה יודו כל אותם ראשונים, שמותר להדליק נר חנוכה בשמן של ערלה.

ומצינו להפרמ”ג (סימן תרע”ג בא”א ס”א) שנסתפק בשמן של ערלה ותרומה טמאה לענין הדלקת נר חנוכה, אם נימא כתותי מיכתת שיעוריה כיון דבעי זמן הדלקה של חצי שעה, או דילמא “כל להדליק שרי”. ונראה לבאר את לשונו שכתב “כל להדליק שרי” כך, שיש לדון מה פירוש כתותי מיכתת שיעוריה,  האם רואים אותו כאילו הוא שחוק וטחון עד אשר דק,  וא”כ באתרוג דבעי לקיחה תמה כביצה או כאגוז אינו מקיים מצוות ולקחתם לכם, אולם במצוות נר חנוכה חכמים לא נתנו שיעור בשמן, היינו שימלא כמות שמן במשקל מסוים, אלא דבעינן שהפתילה תבער עד שתכלה רגל מן השוק, ולו יצוייר, שדי בטיפת שמן להבעיר את הפתילה כזמן הנדרש, היה די בזה לצאת ידי חובתו. וא”כ מה לי אם יוצא בשחוק וטחון או בשלם, דזה לא שייך בשמן, ועוד דלשיטת הראב”ד והתוס’ שמן של ערלה הוא מן הנשרפים, א”כ כשמבעירו ואינו נהנה ממנו, הרי מקיים בו מצות ביעור, ומה לי אם מצות חנוכה וביעורו באים כאחת.

ונלע”ד לפשוט ספיקו של הפמ”ג מדברי הרמב”ם (פרק י”א דתרומות הי”ח) וז”ל: ומי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה, מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן. ע”כ. ולכאורה קשה דהרי הוא עצמו כתב בפירוש המשנה (סוכה פ”ג מ”ה) דערלה ותרומה טמאה הן מכלל הדברים הטעונים שריפה כמו שנתבאר בזרעים, לפיכך הוא פסול למאמר הש”י “פרי” [שאין לו שם פרי עץ הדר] ואלו אינם ראויים לאכילה בשום פנים, ע”כ. וכ”פ בפ”ח מהלכות לולב (ה”ב) אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול. עכ”ד.  ואם נאמר דהדלקה דומה להנאת אכילה א”כ נמצאו דברי הרמב”ם סתרי אהדדי, אלא ע”כ דלהרמב”ם “כל להדליק שרי”, ולא אמרינן לגבי הדלקה כתותי מיכתת שיעוריה, אע”ג דהוי מהנשרפים, ושאני אתרוג דבעינן לכם משלכם, או משום דאינו הדר, משא”כ בהדלקת נ”ח דלא בעינן לכם ולא הדר, ודו”ק.  (ושמץ ראיה יש מהא דלא השיג עליו הראב”ד בד”ז).

ואחר החיפוש מצאתי בס”ד, דברים מפורשים שכתב מרן בכסף משנה (על דברי הרמב”ם בהל’ לולב פ”ח ה”א בד”ה או שהיה מאשירה) וז”ל: “והא דאמר רבא בפר’ מצוות חליצה דסנדל של ע”ז אם חלץ בו כשר, ופסק רבינו (פ”ד הל’ ייבום ה”כ) וז”ל: סנדל המוסגר והמוחלט ושל ע”ז אם חלץ בו יצא ואע”פ שהוא אסור בהנאה, עכ”ל הר”מ. י”ל דההיא לאחר ביטול איירי ועי”ש. א”נ אפי’ תימא דקאי אכולהו [שאסור בהנאה קאי אכולהו] לא קשיא מידי, דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה כתותי מכתת שיעוריה, כלומר, הוא חסר משיעורו הקצוב לו, אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב, אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו, ונהי דבעי שיהיה חופה את רוב רגלו, כיון שאני רואה שהיא חופה את רוב רגלו ואין לנו בה שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה, תדע דמוחלט ומוסגר כשרים ואע”ג דעומדין לשריפה”, עכ”ל הכ”מ.

א”כ הדברים ממש כעין החילוק שכתבנו לעיל. וממילא כיון שנר חנוכה דומה לסנדל וחליצה, ואע”ג שבעינן שידלק חצי שעה מ”מ כיון שאני רואה שדולק כשיעור הראוי, לא אמרינן דמיכתת שיעוריה, וכנ”ל. והרווחנו שגם לדעת הראב”ד והתוס’ אפשר לומר, דאיסור הנאה דערלה כשר להדלקה, ואע”פ דבעלמא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה.

אלא שלכאורה מצינו סוגיא מפורשת בירושלמי הדנה בנידו”ד, ונראה שפשיטא לה לאסור. וז”ל הירושלמי (ערלה ד”ב): רב הונא שאל, אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה. חזר רב הונא והשיב, אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה, ופריך ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה וכו’, יעו”ש במהפ”נ  וברידב”ז.  ובפשטות משמע דכמו דחייב בערלה לגבי אכילה, כן הוא לגבי מצוה, וכן כתב להדיא בביאור “פני אריה”. ובהמשך בירושלמי שם: מה דמי להא, [מה דומה לנוטע לסייג ולקורות. ויש שפירשו מה דומה לאתרוג שנטעו למצוותו] וענו, זית שנטעו לנר חנוכה האם חייב בערלה. והקשה שם ר’ יוסי בר בון, זה דבר תורה וזה מדבריהם ואת אמר הכין, [כלומר איך עולה בדעתך שמצוות חנוכה שהיא מדבריהם תדחה ערלה דהיא דאורייתא] והשיבו, מה דמי להא זית שנטעו להדליק בו המנורה [שבמקדש] זה דבר תורה וזה דבר תורה. עכ”ד הירושלמי.

ובפשטות נראה בירושלמי, דאתרוג שנטעו למצוותו פסול בעודו ערלה למצווה, וא”כ מה יענה על כך בעל המאור, שהכשיר אתרוג של ערלה מיו”ט שני ואילך. ובמחשבה ראשונה היה נראה לומר דהירושלמי איירי ביו”ט ראשון, אבל ביו”ט שני מותר, וכן משמע מסוף הסוגיא וכן מהמשך דברי הירושלמי אודות נר חנוכה, שחילק בין נר חנוכה שהוא מדבריהם לבין ערלה שאסורה דבר תורה.

ואמנם לאחר העיון היטב, נראה שאפשר לפרש את הירושלמי באופן אחר שלא יקשה על נידו”ד, שהנה רב הונא בשאלתו דן באתרוג שנטעו למצוותו האם חייב בערלה, ויש לבאר בדבריו האם מותר לאכול פירותיו כדין הנוטע לסייג ולקורות, שי”ל שמחשבתו לנטוע לשם מצוה ולא  לשם אכילה מפקיעה ממנו דין עץ מאכל [ואין כאן שאלה כלל לגבי כשרות האתרוג למצות לולב, דמשנה מפורשת היא בסוכה בלולב הגזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ביו”ט ראשון או שני] וחזר רב הונא ופשט ספיקו ואמר דחייב בערלה, ז”א שנטיעה למצוות אתרוג לא מפקיעה  ממנו שם עץ מאכל ואסור באכילה בג’ שנים. ושוב חזר והקשה בירושלמי מה דמי להא? והשיב זית שנטעו להדליק בו נר חנוכה, פי’ האם זית שנטעו למצוות הדלקת נ”ח יפקיע מן הזית שם עץ מאכל או לא. ופריך ר”י בר בון ואמר, היכי סלקא דעתיך דמצוה דרבנן תפקיע דין “עץ מאכל” דערלה דאורייתא. אלא מה דומה לה, זית שנטעו להדליק בו את המנורה [שבמקדש] שזה דבר תורה וזה דבר תורה. וגם  בנר חנוכה דן הירושלמי, האם חייב בערלה היינו לענין אכילה, אבל לגבי הדלקה אה”נ דמותר.

ואחר כתבי זאת, ראיתי שכבר קדמני המהר”א פולדא בפירושו על הירושלמי שם וכתב, דמה שחזר רב הונא ותירץ דבאתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה היינו, אם בא לאוכלו, אבל רשאי לצאת בו   אפילו בג’ שנים ראשונים עכ”ל. והקשו עליו (פני אריה שם ועוד) איך נעלמה ממנו משנה מפורשת בבבלי ובירושלמי דאתרוג של ערלה פסול למצוה וזו קושיא אלימתא.

אלא בע”כ י”ל כדפרישית לעיל, דאמנם שאלת הירושלמי היא לגבי אתרוג שנטעו למצוותו, איירי לענין יום טוב ראשון, האם חייב בערלה, אבל אין השאלה אם יוצאים באתרוג ערלה ידי חובה אם לאו, דפשוט הוא שפסול ביו”ט ראשון, (לאחר שפשט שרב הונא שחייב), וכמו שכתוב במשנה בסוכה. ואילו בשאר ימים כשר, כדברי בעל המאור וסיעתו, דלא יתכן דנעלם מעיני המהר”א פולדא משנה מפורשת. (ועי’ בספר תבואות יוסף -רא”ש ערלה עמ’ קפ”ד – מש”כ ליישב דברי המהר”א פולדא, אלא שגם הוא כבר כתב, שיישוב זה דחוק כדי שלא יראה המהרא”פ כשוגג). ואם כנים דברינו מצינו עוד תנא דמסייעא לן, די”ל דכ”ש שיתיר בשמן של ערלה לנר חנוכה, דבזה לא בעינן לכם.

העולה מכל האמור:

א. דעתם של הרז”ה, ריב”ב, שלטה”ג  שאתרוג של ערלה כשר ליטלו מיו”ט שני ואילך. ופי’ בפנים שממילא נראה שה”ה לענין שמן של ערלה אפילו הנטוע למאכל, אע”פ שאסור בהנאה, כשר להדלקה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ועוד הבאנו בפנים את המהר”א פולדא שהנוטע למצווה חייב בערלה היינו דוקא לאכילה, אבל למצווה כשר.

ב. עו”כ בפנים, שאע”ג שאין ליטול אתרוג של ערלה למצוות ד’ מינים משום שכתותי מכתת שיעוריה, מ”מ לענין נר חנוכה אין לחוש לטעם זה וכמו שביארנו בפנים.

ג. באחרונים מצינו שדנו בזה, יש שכתב לאסור, והוא הרב שער אפרים (הוב”ד בשערי תשובה ריש סי’ תרע”ג), ונימוקו משום דכתותי מכתת שיעוריה. אלא שכמו שכתבנו בפנים, דעת הרבה מהאחרונים שאין לומר כתותי מכתת שיעוריה לענין נר חנוכה. וכך נראה לכאורה מהרמב”ם שכתב  ששמן תרומה טמאה כשר להדלקת נר חנוכה ואפי’ לישראל, ואע”ג דהוי מהנשרפין, ולכאורה י”ל דכתותי מכתת שיעוריה, אלא בע”כ שלענין נ”ח לא אמרינן האי דינא ודלא כמ”ש בשער אפרים.

כ”ז נראה לעניות דעתי להלכה, אך למעשה יש להיועץ בגדולי הדור שמהם תצא ההוראה.