(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 24 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(תגובה לרב שהשיג על המאמר הגדרת מינים שוים לענין כלאים לצפייה במאמר לחץ כאן)

לידידי ויקירי

הרב הגאון הנעלה מיחידי סגולה

כמוהר”ר דוד אסולין שליט”א

חבר הרבנות דרמלה ת”ו

החיים והשלום ורוב ברכה עד בלי די.

ואחשה”ט כראוי לכת”ר שליט”א.

בעהית”ש אור ליום רביעי י”ט אייר ארבעה ושלשים יום לעומר התשנ”ט

ראה ראיתי  את הערותיו היקרות על תשובתי בהלכות כלאים, אם מותר להרכיב שתיל של שקד או אפרסק על גבי כנה שצמחה משקד ואפרסק גם יחד, והיא נדפסה בחוברת תנובות שדה לחדשי אב-אלול התשנ”ח. וכב’ הדפיס את תשובתו בירחון אור תורה לחדש אדר התשנ”ט סימן ב”ן. ואפריון נמטיה שטרח בדבר כיד ה’ הטובה עליו, וערך כל מ”ש בעוניי וניתחם בהגיון שכלו הזך, ודחה לכל מ”ש שם כדרכה של תורה זה בונה וזה סותר וכו’. ועיינתי בכל דבריו כראוי ואמרתי אכתוב לכת”ר את הנראה לעניות דעתי, והגם שיש נגיעה לכל אדם לקיים דבריו הראשונים ובפרט את מה שכבר נדפס, מ”מ השתדלתי לחזור ולבדוק הענין לאור נר האמת, עד היכן שידי יד כהה יכולה להשיגו, ואל אמת ינחנו בדרך האמת שלא נסור ימין ושמאל ממנה ולא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד.

וברשותיה דמֹר אתחיל במה שנוגע להלכה ולמעשה, דבעוני התרתי באותה תשובה, להרכיב שתיל של שקד על כנה הנקראת “הנסן” (שמורכבת משקד ואפרסק) מאחר ופירות כנה זו דומים לשקד גם במראה וגם בטעם.

וכת”ר כתב בסוף ד”ה ומאחר שמרן וכו’, וז”ל ולפי זה פירושו של ה”ר עמאר שליט”א יחידאה הוא לעומת הני חכימי קדמאי ובתראי וכו’, אשר על כן כיון שנדחה פירושו ששימש לו בסיס לפסיקת ההלכה להתיר השקד בכנת הנסן, ממילא נשמט בסיס ההיתר כנ”ל, ובכך נדחה טעם השני להתיר, עכ”ל.

ובמחילת כת”ר לא כן הוא הדבר, דפירושי ברמב”ם ז”ל אינו בסיס להיתר הנ”ל, אלא אדרבא לפי פירושי יש מקום להחמיר ולאסור. דלפי מ”ש בעוניי בפירוש דברי הרמב”ם ז”ל עולה דכל שהם שני מינים נפרדים בודאי, לא יועיל דמיון הפירות והעלים להתירם זב”ז, ואפילו יהיה זה דמיון גדול מאוד. דלא אמרו דע”י דמיון גדול בפרי או בעלים מותרים זב”ז, רק בשני מינים שלא ברור לנו שאכן מינים נפרדים הם לגמרי אלא שלפי טבעם והרכבם ותכונותיהם נראים כמו שני מינים שונים, אך לפי צורת העלים או הפירות נראה שהם מין אחד. ומספקא לן אם נלך אחר טבעם ותכונתם, או אחר צורת העלים והפירות, ובזה הכריעו רבותינו ז”ל דאזלינן בתר הצורה, כי מראית העין קובע הרבה לענין כלאים, וזהו שסיים הרמב”ם ז”ל שם בהלכה ה’ אחר שכתב אע”פ שהן ב’ מינים בטבען, הואיל ועלין של זה דומין וכו’, דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד, לא חששו להם לכלאים זע”ז. שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין. עכ”ל. אבל בב’ מינים שברור לנו שהם נפרדים זמ”ז לגמרי, בזה לא יועיל כל דמיון שבעולם, וע”ז כתבתי בתשובה ההיא (שנדפסה גם בכרם שלמה הל’ כלאים סימן ד’) (אות ט’), דלפי הפי’ שלי אפשר שאסור לנטוע על הכנה הזו גם השקד שהוא א’ ממרכיבי הכנה, ואפי’ שיש דמיון גדול בין השקד ובין כנה זו. והבאתי דברי החזו”א בכמה מקומות שמקל בכה”ג וכדלהלן, וכתבתי שם שרק לפי שיטתו בהרמב”ם שהוא כפירושו של מהרי”ק ז”ל הנ”ל, הוא דיש מקום להקל, והעלתי להלכה להקל רק מכוח ס”ס, ובצירוף דעת מהרי”ק והחזו”א ז”ל וסיעתם, וכל זה מבואר להדיא שם באר היטב, ע”ש.

נמצא דבסיס ההיתר בפסק זה זה הוא דוקא פירושו של מהר”י קולון, שבו הלך גם מרן החזו”א ע”ה ורוב המפרשים וכדלהלן. ולכן לפי מ”ש כת”ר לדחות את פירושי לגמרי, א”כ מעתה ההיתר הוא מבוסס וחזק יותר, דמותר להרכיב המין הדומה לכנה הזו בפירות אם אכן הוא דמיון גדול, וע”כ מה שסיים וכתב, ממילא נשמט בסיס ההיתר כנ”ל, ובכך נדחה טעם השני להתיר, עכ”ל, במחילת כת”ר אינו נכון, כי אדרבה עם זה שדחה את פירושי וחיזק את פירוש מהרי”ק וסיעתו ושזהו העיקר, אדרבה התחזק ההיתר ביתר שאת וביתר עז.

עו”כ הרב הכותב נר”ו, גם הנימוק הנוסף להיתר שכתב הרב עמאר שליט”א מטעם ס”ס, שמא הוי השקד מין אחד עם כנת הנסן, ואת”ל שני מינים שמא הלכה כהר”י קורקוס וכו’. הנה לפנינו לשון החזו”א בהלכות כלאים (סימן ג’ אות ז’), ולימון ואתרוג ואשכוליות ותפו”ז יש להסתפק בהם, אם הם מין אחד מצד השתוותן בטבען וכו’, ומיהו אם ע”י הרכבת לימון ואתרוג נדמה הפרי לאחד המולידים, ובא לכלל השתוות הפירות והעלין, הותר עם המין הנדמה לו, ז”א הותר להרכיב המורכב מלימון ואתרוג עם אחד ממולידיו הדומה לו כנ”ל. דהא אפילו חשבת להו שני מינים שיווי הדמיון מתירו. עכ”ל. הא קמן שהחזו”א הסתפק רק במין ההדר אם חשובים כולם מין אחד ואז שרי להרכיב, והתיר להרכיב מורכב משני מיני הדר עם א’ ממולידיו אם דומה לו כנ”ל. וזאת משני ספיקות א’ שמא מין א’ כי הם כולם סוג הדר, ב’ כהרמב”ם. אבל בנדון דידן אין שום ספק שהכנה המורכבת משני מינים שקד ואפרסק, ואין כאן שום ספק שמא מין אחד הם, כי ספק זה שייך רק במורכב מפירות ממשפחה א’ כגון פרי הדר נדונו של החזו”א ז”ל, ופשוט. עכ”ל.

ולמעשה דברי החזו”א שציטט, הבאתי אותם שם, אך לא למדתי מהם לנידוננו, אלא להיפך, דכתבתי שם (או’ ט’ ד”ה ונמצא) אבל למ”ש בדעת הרמב”ם ז”ל לא מהני הדמיון להתיר אלא בדברי שאינם שני מינים בודאי וכו’. ובאמת כן עולה להדיא מדברי החזו”א בכלאים (פ”ג אות ז’) וכו’ וע”ש שהבאתי דבריו. להראות דלא התיר אלא לשיטתו שהוא כפירוש מהרי”ק ז”ל הנ”ל. ועוד הבאתי סימוכין לזה מדברי החזו”א ע”ה בכלאים (סי’ ג’ או’ ג’) שהביאו מדבריו בערלה. וכע”ש.

אבל מ”ש דבנ”ד שהכנה מורכבת משני מינים גמורים (דלא כשני מיני הדר) אין כאן שום ספק שמא מין א’ הם, דרק בב’ מיני הדר שייך ספק זה. במחכ”ת זה אינו מוכרח, דהחזו”א בסימן ב’ ס”ק ט”ו (שהבאתי בריש אות ט’ שם) דיבר בכל המינים (ולא רק בפרי הדר) וכתב, שכל הרכבה שהפרי דומה לא’ ממולדיו והשני לא שינה צורת הפרי, הגם שהשפיע בו דינו כפרי שהוא דומה לו, ומותר להרכיבו עליו, ולכן תאנה וכו’, אבל אין איתנו להכריע בזה אם לא שינה כלל, מיהו בלא”ה יש להתירו ולהרכיבו על המין שדומה לו מפני שהן דומין זל”ז וכמ”ש הרמב”ם (פ”ג ה”ה), עכ”ל.

והרי כאן עוסק בכל הפירות (ולא רק בהדר), ועם כל זה כתב דאם הוא דומה לאחד ממולידיו והשני לא שינה צורת הפרי, הגם שמשפיע בו, דינו כהפרי הדומה לו ומותר להרכיבו עליו. וה”ה נמי בנ”ד דאם א’ מהם דומה לו יותר ולא נשתנה צורת הפרי, וצ”ל דהכונה היא שלא נשתנתה הרבה, דהא  אמר הגם שהשפיע בו וכו’. וכאן השקד דומה מאוד לפרי של כנת הנסן וכנ”ל, ואע”פ שאין איתנו מי שיודע להחליט בזה וכמ”ש החזו”א ע”ה, מ”מ מכלל ספק לא יצאנו והרי ספק ראשון. ואלו הם הדברים שכתבתי שם בלא שינוי.

נמצא דגם בפירות אלו מישך שייך אותו ספק דשמא מין אחד הם. ואחר שיש ספק, יש מקום להתירה עם הפרי הדומה לה גם לפי מה שפירשתי בעוניי בדברי הרמב”ם ז”ל, דמעתה אין כאן שני מינים נפרדים בודאות, אלא יש ספק וחוסר ודאות איך לדון כנה זו, ובכה”ג ודאי מותרת עם הדומה לה דמיון גדול.

עוד הוספתי דיש להתיר גם מכוח ס”ס, ספק אם הם מין אחד וכנ”ל, וספק שמא העיקר כמהר”י קורקוס ז”ל והחזו”א ע”ה וסיעתם דגם בשני מינים נפרדים בודאי מתירים כשיש דמיון גדול בעלים או בפירות.

אלא שכת”ר דחה גם היתר זה שם (בד”ה והספק) וז”ל והספק השני שסמך עליו להתיר שמא הלכה כמהרי”ק בפירוש הרמב”ם שמתיר בדמיון יתר גם שני מינים. תמוה מאד שהרי לפירושו הוא זה אסור וכו’, ואיך משתמש בדעת החולק עליו כדי להתיר? אתמהה. עכ”ל. ולא זכיתי להבין על מה תמה מר. האם משום שכתבתי, דאילולי דברי רבותינו ע”ה הנ”ל היה מקום בראש לפרש בשיטת הרמב”ם ז”ל וכו’, האם מפני זה כבר נדחית ח”ו שיטת המהרי”ק ז”ל ובפרט שכן סוברים כל המפרשים וכמ”ש בתשובה ההיא, וכת”ר הוסיף עוד מפרשים דס”ל כן. וכן הראנו כעת חתני זה דודי וזה רע”י הי”ו שכן היא דעת המבי”ט ז”ל בקרית ספר על הרמב”ם ז”ל שם, וכן מצא בתורת הארץ.

ואני אמנם עדיין  עומד על פירוש זה שנלע”ד שהוא מדוקדק היטב בלשון הרמב”ם ז”ל ולהלן אבאר שיש יישוב למה שהקשה כת”ר עלי. אך לא באתי חלילה לחלוק עליהם, אלא רק בדרך הלימוד כתבתי את אשר נראה בדעתי הדלה  וכדרכה של תורה, אבל האם משום זה אין לי עוד רשות להשתמש וליהנות לאורם אור השמש כי יהל, וק”ו לצרפם להלכה ולמעשה, שכידוע מצרפים גם דעת החולקים ועושים ס”ס דרבוותא, גם כשאין הלכה כאותם דעות, וכל הפוסקים פסקו דלא כוותיהו, מ”מ מצרפים את דעתם ועושים מזה ס”ס להקל, וכן נמי בדיני ממונות יכול המחזיק לומר קים לי כדעות הפוסקים שלא פסקו כמותם מלבד מקום שקיבלו עליהם דעת פוסק מסויים, וכדידן דקיבלנו עלינו דעת מרן ז”ל ואין אומרים קים לי כנגדו כידוע, ודברים אלו ידועים והמפורסמות א”צ ראיה, ואנקוט מיהא ראיה אחת שיש בה ללמד על הכלל.

והיא תשובתו הרמת’ה של הגאון רעק”א ז”ל (סימן קכ”ח) בא’ שעירער על אשתו שנטמאה וגירשה בב”ד ואח”כ ילדה בן, ובהגיעו לגיל עשרים שנה היה צועק למצא לו תקנה לבא בקהל. וכתב הגאון ז”ל דיש בזה שלשה צדדי היתר, א’ דעת בה”ג דנאמנות האב לומר שפלוני אינו בנו, (כרבי יהודה, במשנה דקידושין דף ע”ח ע”ב, ושכן פסקו בגמרא דב”ב קכ”ז ע”א ויבמות מ”ז ע”ב) הוא רק ע”י הכרת בכורה, שאומר על הקטן שהוא בנו בכורו, וממילא עולה שזה הגדול אינו בנו אלא ממזר הוא. ב’ דעת התוס’ רי”ד דנאמן לומר אינו בנו רק כשהאם לא מכחישתו, כגון שמתה אבל במכחישתו אינו נאמן, ג’ ד’ ריא”ז בשלטי הגבורים, ובספר המכריע (סי’ ס”ד) דנאמנות האב הוא רק כשהוא אומר שהוא בנו והוא ממזר, או בן גרושה, דעל בנו האמינתו תורה, אבל לומר שאינו בנו אינו נאמן. וכמ”ש בתשו’ מהראנ”ח (סימן מ”ה), והנה הרמב”ם ז”ל וכן בשו”ע אה”ע (סימן ד’ סעיף כ”ט) לא פסקו ככל הפוסקים הללו, אלא דבכל אופן נאמן האב לומר על א’ מבניו שהוא ממזר. כיע”ש. ומ”מ עשה מזה ס”ס, וז”ל רעק”א ז”ל שם, והגם שקשה לנטות מפסקא דהרמב”ם והש”ע דמשמע דבכל ענין נאמן לומר אינו בני, מ”מ לאשר וכו’. וכתב אח”כ, וא”כ הוי ס”ס ספק כהנך רבוותא ואינו נאמן כלל דאינו בנו, וספק שמא מערבי וכו’. וע”ש שהאריך הרחיב כיד ה’ הטובה עליו, ודבריו הובאו בפ”ת לאה”ע (סימן ד’ ס”ק ל”ז)

הנה לפנינו שהגרעק”א ז”ל צירף דעות הראשונים הנ”ל אע”ג דבש”ע לא הוזכרו כלל, ופסקו בהדיא דלא כוותיהו. וכן עשו כל הפוסקים ס”ס דרבוותא גם בדעות שאינם אליבא דהלכתא. וק”ו בן בנו של ק”ו בענין זה דאפשר וראוי לצרף את דעת מהר”י קורקוס ז”ל וכל קדושים שעמו, ואין כאן מקום לתמוה ע”ז.

וגם מ”ש כת”ר שם, מיד לאחר שתמה עלי איך כתבתי לסמוך ע”ד מהרי”ק וכנ”ל, הוסיף וכתב בזה”ל. ובר מן דין גם אם נניח כפירושו ברמב”ם דמיירי בספק אם הם ממין אחד וכו’. כי ע”ש. ולא ידעתי מה ענין הנחה זו, והלא אם לא כפירושי בשיטת הרמב”ם ז”ל אלא כפירוש מהרי”ק ז”ל וכל קדושים שעמו, דגם בב’ מינים מהני דמיון גדול להתירם זע”ז, אז עוד יותר פשוט להתיר וכמ”ש כבר לעיל.

ולעצם תמיהתו עלי שם (בסוף ד”ה והספק השני) בזה”ל: קשה איך מדמה שני המצבים הלא הרמב”ם איירי בספק איזה מין.אך כאן אין שום ספק כי הכנה מורכבת משני מינים ולכן הרכבתה בשקד הוי שני מינים, עכ”ל.

וכבר ציינתי לעיל את דברי החזו”א בכלאים (סימן ב’ אות ט”ו) שהבאתים בתשובה הנזכרת (אות ט’) שכל הרכבה שהפרי דומה לאחד ממולדיו, והשני לא שינה צורת הפרי, הגם שהשפיע בו, דינו כפרי שהוא נדמה לו ומותר להרכיבו עליו. עכ”ל נמצא דאם דומה לא’ מהם הגם שהוא מורכב משני מינים שונים חשיב למין א’ ומותר להרכיבו עליו. ואע”פ שכתב שם, אבל אין אתנו להכריע בזה אם לא שינה כלל. מ”מ מכלל ספק לא יצאנו, והו”ל ספק אם הוא מינו או לא. וא”ל דמה שהתיר החזו”א להרכיבו על זה שדומה לו כשהשני לא שינה צורתו.הוא משום הדמיון הגדול בעלים או בפרי וכמ”ש הרמב”ם הנ”ל, דהא מיד אחרי זה כתב החזו”א שם וז”ל, מיהו בלא”ה יש להתירו ולהרכיבו על המין שדומה לו, מפני שהן דומין זל”ז, וכמ”ש הרמב”ם (פ”ג ה”ה), עכ”ל, וש”מ דעד השתא לא התיר מכוח דברי הרמב”ם הללו, אלא משום דחשיבי למין אחד ממש, ומינה דאע”פ שאין בידינו להכריע מ”מ ספק מינו מיהא הוי. ולק”מ.

ועוד ציינתי שם דידוע דמותר ליטול יחור מעץ מורכב ולנוטעו לכתחילה כידוע וכמ”ש בירושלמי (פ”א ה”ד) וברמב”ם (פ”א ה”ז) וטוש”ע יו”ד (סי’ רצ”ה ס”ז). ומזה רואים דהגדל מכלאים אין לו דין כלאים ואע”פ שמעורבים בו שני הכוחות שמהם הוא מורכב, מותר לנוטעו ואפי’ לעשות ממנו מטע גדול בלא שום פקפוק, וא”כ כשהוא דומה לאחד ממרכיביו אין שום סיבה לאוסרו עמו. דבודאי שיש כאן דבר חדש וצריכים לדון ולהחליט לאיזה מין לשייכו, והוי כמו הדין דפ”ג ה”ה ברמב”ם דבמדה ואין לנו בירור גמור אי הוו מין אחד או שני מינים, וטבעם ותכונתם מראים שהם שני מינים, אך מראה העלים או הפירות מראה שהם מין אחד, דפסקו שהם מותרים זע”ז, משום שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין (וכמו שסיים הרמב”ם  ז”ל שם בהלכה ה’). וה”נ אם נבדוק תכונתם נמצא דשני הכוחות מעורבים בהם, כמו שאנו יודעים שהם מורכבים משני מינים, אך המראה הוא דומה מאד בפרי לשקד מבית ומחוץ וגם בטעם דומה מאד וגם העלים אינם רחוקים כ”כ מעלי השקד, אם כי עליו קרובים יותר לעלי האפרסקים, וכמ”ש שם. וע”כ יש להתירו בשקדים לפי הפירוש שכתבתי, וק”ו שהם מותרים לפי פירושו של מהר”י קורקוס ז”ל וכל קדושים שעמו.

ומעתה אבא העיר’ בדברי מעלתו במה שהקשה ודחה את הפירוש שכתבתי, ובתחילה הביא את מה שהקשיתי שם שאם ההבדל הוא בגודל הדמיון הי”ל להרמב”ם ז”ל לפרש לנו מה נקרא דמיון גדול, והה”כ נר”ו הקשה שגם פירושי אינו עונה על זה, כי גם לפירושי צריך דמיון גדול להתיר בספק מינו או לא מינו, והרמב”ם לא פירש מהו גודל הדמיון, אלא שבאמת אין כאן שאלה כלל, שהרי הרמב”ם כתב בה”ו, כיצד הלפת והצנון וכו’, הנפוס והלפת וכו’. הרי שהרמב”ם נותן דוגמא לשיעור גודל הדמיון בפירות כלפת וצנון, ובעלים כלפת ונפוס, וכמ”ש החזו”א וכו’, עכ”ל.

ואולם לפי מה שפירשתי ברמב”ם ז”ל לק”מ, דאין חילוקי דינים אלו תלויים בגודל הדמיון דתמיד בעי’ דמיון גדול, וגם מ”ש הר”מ בהלכה ב’ שם, וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת, גם זה הוא דמיון גדול. (למרות ששם לא כתב דמיון גדול) אלא שכשהם שני מינים נפרדים בודאות, לא מועיל הדמיון כלל, וכשלא ברור לנו, ולפי טבעם ותכונתם נראים שני מינים כי הם שונים בתכונותיהם זמ”ז, אך לפי צורת העלים או הפרי נראין מין א’ כי דומים זל”ז דמיון גדול.

ונמצא דאין הענין תלוי בגודל הדמיון אלא החילוק הוא בין מינים הנפרדים בודאות ע”י ידיעה ברורה, ובין מינים שאין לנו בהם ידיעה ברורה אם הם מין א’ או שני מינים, ובמקום דמתירים ע”י דמיון גדול עד שנראים צורותיהם כצורה אחת, וכיון שאין החילוק בין אותם הלכות תלוי בגודל הדמיון, ע”כ לא הוצרך לתת שיעור לזה שאין החילוקי דינים הנז’ תלוי בגודל הדמיון או מיעוטו אלא כדאמרן.

ועכ”פ יפה כתב כב’ שהרמב”ם כתב שיעור לדמיון גדול בהלכה ו’ שכתב כיצד הלפת והצנון וכו’ והוא שיעור הדמיון בפרי, וכן לפת ונפוס שיעור לדמיון העלים. ויישר כוחו.

אך מ”ש עוד בד”ה ועל השאלה השניה מדוע הרמב”ם לא הזכיר בהלכות א-ד “דמיון גדול” התשובה פשוטה שהרמב”ם סמך על דבריו בהלכה ה’, ואילו בהלכות א-ד עוסק בדמיון פשוט, וכו’, עכ”ל.

ובמחכ”ת לא דייק בזה במה שכתבתי שם, ואעתיק הלשון של תשובתי (שם או’ ד’) ועוד דהיה לו לפרש הדבר יותר ולומר בהלכה ב’ אע”פ שהן דומים זל”ז, כיון שאין זה “דמיון גדול”, והן שני מינים הרי אלו אסורים זע”ז. ועוד כתבתי אחרי זה, דלא מבעיא שלא הדגיש בהלכה ב’ שהאיסור נובע מכך שאין זה דמיון גדול, אלא שם הדגש על זה שהם שני מינים, שכתב וז”ל, הואיל והן שני מינים הרי אלו אסורים זע”ז, עכ”ל, ואם כדבריה למה צ”ל כן, והרי גם בשני מינים מתירין בדמיון גדול, וכל הסיבה שלא התיר כאן הוא משום שאין זה דמיון גדול ולא משום שהן שני מינים, והעיקר חסר מן הספר, ועוד יש להוסיף דגם בהלכה א’ משמע דהמינים הם הקובעים העיקריים שכתב יש מינים בזרעים וכו’, ואע”פ שאין דומין זל”ז הואיל והן מין אחד, אינן כלאים זה בזה. עכ”ל, וש”מ דהכל תלוי אם הם מין א’ או שהם מינים נפרדים, וכל שברור לנו דבר זה, לא איכפת לן בדמיון כלל, ורק בהלכה ה’ כתב וכן אם יש שם וכו’, כלומר אם ימצאו דברים שלא פורש דינם בתלמוד ואין לנו בהם מסורת ברורה, ולפי טבעם ותכונתם הפנימית נראים שהם שני מינים, אזלינן בתר המראה והצורה. וכנ”ל.

ומ”ש שסמך על מ”ש בהלכה ה’, היה אפשר לומר כן רק אם היה נמנע ולא נותן טעם בהלכות הראשונות כלל, אבל כיון שטרח וכתב טעם, היה לו לכתוב את הטעם העיקרי שהוא ענין הדמיון שאינו דמיון גדול, ולא לתלות הכל רק במין א’ או ב’ שהין שני מינים.

עו”כ שם ובעיקר פירושו וכו’, קשה טובא דא”כ היה לו להרמב”ם ללמדנו מה הדין כשיש ספק במין ודומים בטבעם, או דומים בפרי ועלין, ומה הדין בספק במין ושונים בפרי וכו’. ורק אח”כ ילמדנו מצב בו ספק במין, שונים בטבען, ודומין דמיון יתר בפרי או בעלים. עכ”ל.

ולא הבנתי קושיתו, דהא אין מדובר בדברים מסויימים דוקא, וע”כ נקט בלשונו, וכן אם יש שם וכו’. כלומר אם תמצא סוגי פירות שאין לנו בהם מסורת ברורה ולא פורש דינם בש”ס ופוסקים להדיא, ואם הם דומים גם בתכונותיהם וגם במראה, הרי זה פשוט דנחשבים למין א’ ולמה נסתפק בחינם. אך אם יש ספק, והספק נובע מכך שמצאנו בהם דברים הפוכים, שבטבעם הם נראי’ שני מינים, אך במראה וצורה נראה שהן מין אחד, מה הדבר הקובע בכה”ג להכריע דינם אם הם מין א’ או שנים. הרי שפירש תחילה מהו הספק שיכול להמצא באיזה פירות ובאיזהו מקומן. וכתב הדין דאזלי’ בתר החיצוניות, שהוא הדמיון בפרי או בעלים, והוא שיש ביניהם דמיון גדול דוקא, וגם נתן טעם למה הולכים אחר המראה ולא אחר תכונתם וטבעם, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראה”ע. וע”כ פשוט דאם דומים בטבען ובמראה פשיטא דמותרים דאין כאן ספק כלל, וכן אין מקום לומר ספק במין ודומין בטבעם, דאין בזה ספק במין.

עו”כ הרב הכותב נר”ו, גם מ”ש שהרב ערוך השולחן מפרש כפירושו, הנה זה לשון הרב ערה”ש וכו’. הנך רואה כי הרב ערה”ש מפרש שבהלכה ה’ איירי במין אחד בודאי, ורק שונים בטעמם, ולכך  מהני הדמיון יתר בפרי או בעלין. אך בספק לא קמיירי כלל, עכ”ל.

ואולם אני הדל רואה בבירור דהערוך השולחן ודאי דלא הלך בשיטת מהר”י קולון וסיעתו כלל וכלל, שכן כתב וז”ל (באו’ י”ד) דכל שאנו רואים מינים נפרדים לגמרי שאינם מסוג אחד כלל, דאז אפילו אם העלין דומין זל”ז, או תמונת הפרי דומה זל”ז הוה כלאים. וכו’ עכ”ל. והרי מפורש דבמינים נפרדים שום דמיון לא יתיר אותם יחד. ואחרי זה גם עמד על מ”ש, שני מינים בטבעם, ופירשו בזה”ל, כלומר שהכל מין אחד אך בטבעם אין להם דמיון כגון תפוחים שיש מהם מתוקים כדבש ויש  חמוצים כחומץ וכו’, ויש גדולים וקטנים ומראות ממראות שונות וכו’ בזה אמר הרמב”ם דכשהעלין דומין זל”ז או הפירות דומין דמיון גדול אינם כלאים זב”ז, עכ”ל.

ואמנם לכאורה צדק הרב הכותב שאין פירושי עולה לגמרי בשוה עם הרב ערוה”ש ז”ל, שהוא העמידם במין אחד דוקא, וכ”נ שלפי מ”ש בעניותי במין א’ אפי’ לא דומים מותרים, ולערוה”ש דרוש דמיון גדול בפרי או בעלים גם במין א’ כשיש שינויים בטבע.

אך המעיין היטב יראה שעיקר הסייעתא שהבאתי מערוה”ש היא בזה, דבשני מינים ודאיים לא יועיל שום דמיון להתירם זע”ז. וזה בודאי דלא כהר”י קורקוס ז”ל וסיעתו אלא כמ”ש בעניותי.

ועוד דגם לערוה”ש בודאי ובודאי דבמין אחד שהוא מין ודאי בלא ספק, א”צ לדמיון גדול בעלים או בפרי כדי להתירם זע”ז. ולא כמ”ש הה”כ נר”ו. והדבר מפורש ברמב”ם (פ”ג ה”א) הנז’, וז”ל יש מינים בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה, מפני שינוי המקומות והעבודה שעובדין את הארץ עד שיראה כשני מינים, ואע”פ שאין דומין זל”ז, הואיל והן מין אחד אינן כלאים זב”ז. עכ”ל. וזה בודאי היפך ממ”ש הה”כ שגם במין א’ דרוש דמיון – יתר בפרי או בעלין להתירו. (כ”כ להדיא). והרמב”ם ז”ל כתב עד שנראין כשני מינים ואע”פ שאין דומין זל”ז מותרים שהן מין אחד, ואיך ס”ד שהרב ערוה”ש יפרש את הרמב”ם בהלכה ה’, היפך ממ”ש בהלכה א’. אלא בעל כרחנו צ”ל דהערוה”ש מדבר במין אחד שיש בו זנים מגוונים ורחוקים זמ”ז בטבעם. עד שנראין כשני מינים שונים, שיש להם מראה שונה וטעם שונה ותוכן שונה וגם חלוקים בשמותם שמות משמות שונים, (ע”ש), והשינויים גדולים כ”כ עד שמביאים את הדברים לבית הספק דאולי מינים שונים הם, ולזה אמר, דאם יש דמיון גדול בפרי או בעלים מותרים זע”ז, דזה מכריע שהן מין אחד, דאם לא בא לכלל ספק, בודאי שא”צ דמיון גדול, שהרי מפורש ברמב”ם ה”א דבודאי לנו שהוא מין אחד, גם דמיון קטן לא בעינן וכנ”ל. וע”כ אע”ג שכתב בערוה”ש שמדובר במין אחד, בע”כ לפרש כונתו דהיינו שבכללות הם מין אחד, אך טבעם השונה מספקם עלינו, וע”כ צריכים לדמיון גדול בעלין או בפרי, והוא מוכרח מתוך דברי הרמב”ם גופיה.

ואילו מ”ש אני הדל, דבמין א’ לא איכפת לן מהדמיון, הן הם דברי הרמב”ם ה”א הנז’, ובהלכה ה’ מיירי בדברים שאין לנו בהם מסורת ברורה אם הם מין אחד או שנים, והספק עולה מחילוק הטבעים שלהם, ובזה כתב הר”מ דהמראה יכריע.

עוד כתב כב’, ועוד אכתוב הערות נוספות וכו’, א’ מהיכן המקור שדמיון הטעם חשוב דמיון להתיר בשני מינים, הא הרמב”ם כתב דמיון בפירות ובעלים, והטעם הוא רק להגריעותא, ע”ש. סוף הלכה ו’. עכ”ל. ולמעשה לא התרתי ע”פ השוואת הטעם, אלא כך כתבתי שם, והואיל וכנת הנסן פריה דומה מאוד לשקד מבית ומחוץ, גם טעמו הוא כטעם השקד, וכו’. הרי עיקר ההיתר בנוי על דמיון הפרי, וחיזקתי ההיתר בכך שגם טעמו כטעם השקד. וזה בודאי מחזק לפי עניות דעתי, דאחר שנפסק שכשהטעם של פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר (כלשון הרמב”ם ז”ל פ”ג ה”ו), אזי אסורים זה בזה אפילו שהם דומים זל”ז דמיון גדול גם בפרי וגם בעלין, נמצא שהטעם קובע מאוד. ואע”ג דזו דוגמא לאסור מ”מ יש בה ללמד שגם הטעם הוא אחד הדברים הקובעים בחשבון הכללי של כלאים בין המינים, וא”כ כשיש דמיון בפרי שבזה התיר ודאי שדמיון הטעם מוסיף חיזוק גדול להיתר זה. ועוד טעם אחר שהדגשתי ענין הטעם של כנת הנסן עם השקד, כדי לחזק מה שהעלתי שם לאסור אותו עם האפרסק דלא כהר”י פרידמן שליט”א כיע”ש. דהטעם יכול לאסור אפי’ אם דומים בעלים ובפרי וק”ו בזה. ודי בזה.

ומ”ש כת”ר עוד, דגם הרב השואל רשז”ר שליט”א מודה שטעם הציפה דומה לאפרסק. והרי יש ספק שזה אפרסק ובו הציפה עיקר, א”כ גם בטעם אין דמיון, עכ”ל. ולפי מ”ש דעיקר ההיתר הוא בדמיון של הפרי והטעם מחזק את ההיתר והפרי של ההנסן דומה לשקד בצורה ובטעם, הנה גם אם טעם הציפה דומה מעט לאפרסק לא מעלה ולא מוריד דרק טעם רחוק ביותר יכול לעכב ולאסור, ובאמת כיון שציפתו דקה כ”כ ונראית כציפת השקד, ורק שבמשך הזמן מתבשלת מעט ואזי יש בה מעט דמיון לאפרסק, לא חשיב דומה לאפרסק  שדמיון זה אפשר למצא גם בציפה של שקדים שמנים, ולא בכדי שנו במשנה שהשקדים ואפרסקין דומים זל”ז ועכ”ז הם כלאים זה עם זה.

עוד ראיתי מ”ש כב’ בד”ה נהדר אנפין כעת וכו’ והביא דברי הש”ע ביו”ד (סי’ רצ”ה ס”ו) הפרסקין עם השקדים, השזפין עם הרימון, אע”פ שדומים זל”ז כלאים זה בזה, ובהגה’ שם כתב שזפין וכו’ הרכיב זיתים על רמון שהם פרי דומה לזית יוצא מהם שזפין, והרי אחד ממרכיבי השזיף הוא רמון, אסור להרכיב השזיף על הרמון אע”פ שהן דומים ושהוא אחד ממרכיביו וזה מפורש בש”ע. והוסיף וכתב שכן מפורש בראשנים, הטור שם כתב והשרפין והרמון וכו’ שרפין מפרש בירושלמי הנוטע זיתים ורימונים יחד נפקין מנהון שרפין, וכעי”ז ציין גם מרבינו ירוחם ז”ל בספר אדם נתיב כ”א, והרא”ש ז”ל בכלאים שם ד”ה פרסקין כתב ושזיפין מפרש בירושלמי וכו’. וכן בספר חדרי דעה על השו”ע שם, כ’ דאע”ג, דיש בשזפין צד רמון מ”מ כיון שיש בו צד זית שפיר הוי כלאי וכו’, עכ”ד.

והנה אם נקבל דברי כב’, נמצא דמ”ש ששני מינים הדומים זל”ז בפרי או בעלין דמיון גדול מותרים זע”ז, הוא רק במינים שונים (לפי מהר”י קורקוס ז”ל וסיעתו), אבל פרי הגדל מהרכבת שני מינים, אפי’ אם הוא דומה לא’ ממרכיביו דמיון גדול, אסור להרכיבם זע”ז, והוא נגד הסברא, דאם בשני מינים נפרדים לגמרי התירו ע”י דמיון גדול איך לא יתירוהו עם א’ ממולידיו בדמיון גדול, ועוד דלא מצאנו מי שיחלק בזה.

ויתירה מזה דזה היפך מדברי החזו”א ז”ל במקומות רבים שציינתי באותה תשובה, ודי שנזכיר את דבריו בכלאים (סי’ ב’ ס”ק ט”ו) ושהובא בדרך אמונה (פ”א ה”ז) וז”ל שכל הרכבה שהפרי דומה לאחד ממולידיו והשני לא שינה צורת הפרי וכו’, דינו כפרי שהוא נדמה לו ומותר להרכיבו עליו, וכו’, אבל אין איתנו להכריע וכו’, מיהו בלא”ה יש להתירו ולהרכיבו על המין שדומה לו, מפני שהן דומין זל”ז וכמ”ש הרמב”ם (פ”ג ה”ה). עכ”ל. ובחזו”א שם הוסיף וכתב בהא לישנא, ואע”ג דהתם עיקר המין שוה עם חברו והכא ע”י ההרכבה השתוה, מ”מ לטעמא דיהיב הר”מ דעיקר כלאים, במראית העין תלוי אין לחלק בזה. עכל”ה. הרי מבואר בדבריו ז”ל דאם הוא דומה לא’ ממרכיביו, אם השני לא השפיע לשנות צורתו מחשיבו למין א’ עם הדומה לו ואפילו אם כן שינה צורתו ע”י השני עדיין הוא מותר עם הדומה לו דמיון גדול ע”פ דברי הרמב”ם (פ”ג ה”ה) הנ”ל. וזה בודאי היפך ממ”ש כב’ בזה”ל: מפורש איפא בשו”ע כי מורכב שזיף אסור להרכיבו על אחד ממולידיו רימון, וגם אם דומה לו. עכ”ל.

ובאשר לראיה לכאורה, שהביא כת”ר מהשו”ע, תחילה י”ל שלא קשה כלל, דגם הרמב”ם כתב דין זה בפ”ג ה”ד, ולפי מ”ש מהר”י קורקוס ז”ל הרי בהלכה זו מדובר בדמיון מועט, ואין דמיון מועט מתיר להרכיב מין בשאינו מינו. אבל בהלכה ה’ מיירי בדמיון גדול דוקא. וגם לפי מ”ש בעניותי לק”מ, דלא התרתי בנידוננו אלא ע”י דמיון גדול וכמ”ש שם. ועוד י”ל דלא מיירי הכא במרכיב שזיפין על א’ ממרכיביו, אלא על מין אחר לגמרי, דדין זה נשנה במשנה דכלאים (פ”א מ”ד) הפרסקין והשקדים, השיזפין והרימון, אע”פ שדומין זל”ז כלאים זב”ז. ור”ע מברטנורא ז”ל פירש, שזפין הרכיב זיתים על רמון נפיק מינהון שזפין. ובדיבור שאחריו כתב, רימון, בערוך פירש פולצדקא”י בלע”ז. עכ”ל. ולפי גירסתנו בו בדברי הר”ב, נראה דשזפין נפקין מזית ורימון. ואסרו להרכיבו על רימון, שהוא פרי פולצדקא”י בלע”ז, או אלנב’ק כמ”ש בפירהמ”ש להרמב”ם (שכנראה הוא הידוע אצלנו בערבית אלנבג שהאות קוף משתנה לגימל דגושה בערבית פעמים רבות.) והאיסור הוא להרכיבו על רימון שהוא פרי אחר לגמרי.

אלא שראיתי בתוספות אנשי שם שיש לו גירסא אחרת בדברי הר”ב ובמקום על רמון כ’ שצריך לגרוס על רימין, וע”ש עוד מ”ש על זיתים שאין זית שמן אלא פרי אחר דומה לזית. ע”ש. ולפ”ז הכל אחד, ועיין עוד בתפא”י שם.

ובספר דרך אמונה להגאון הגדול מוהר”ח קנייבסקי שליט”א כתב ע”ד הרמב”ם ז”ל שכתב והשזפין עם הרימין, כתב (באו’ כ”ה) ויש גורסים עם הרימון. ובציון הלכה שם (או’ מ’) כתב שכן גורס מעשה רקח, וכ”מ ביו”ד סי’ רצ”ה. וכ”נ מהראשונים שהז’ כב’, הטור, ורבי’ ירוחם והרא”ש. אבל רבינו בפיהמ”ש גריס רימין, עכ”ל. ולפ”ז אפשר דבש”ע ניתן לפרש כמ”ש. אך אין אנו צריכים לכל זה דבפירוש כתבו המפרשים דמיירי בדמיון מועט וע”כ אסורים זע”ז. והכל על מקומו יבא בשלום.

וגם למ”ש שם בשם חדרי דעה (ואמ”א לעיין בו) דכתב, אע”ג דיש בו צד רימון מ”מ כיון שיש בו צד זית שפיר הוי כלאים. וכן הביא מהר”ש גבי מלפפון עם אבטיח הוו כלאים זב”ז, אע”ג שהמלפפון בא מכלאים דאבטיח ותפוח, כיע”ש. לק”מ דאינם דומים כ”כ זל”ז, ומלפפון ואבטיח יוכיח על חוסר הדמיון.

עוד הזכיר כב’ לדברי מרן החזו”א ע”ה בכלאים (סימן ג’ אות ח’) שכתב דאפשר שהיה מקום להתיר השזיפין ברימון מחמת השתוות פירי או עלין, ואשמעינן שהן אסורים ע”כ, וכתב כב’, הרי מפורש דשזיף המורכב מרמון אסור להרכיבו על רמון גם בדומין דמיון פשוט, וה”ה לכנה זו עם שקד ואפרסק, עכ”ל.

וכבר כתבתי דלכו”ע אין מתירים בדמיון פשוט, ובדמיון גדול גם עם מרכיבו מותר וכאשר מפורש בדבריו (סי’ ב’ ס”ק ט”ו) וכנ”ל. והמעיין בחזו”א יראה שלא כתב כן, אלא לתרץ מה שהוקשה לו קודם, וא”ת שזפין ורימון פשיטא וכו’ ולזה תירץ דקמ”ל דלא הותרו וכו’. ובנ”ד הכנה של הנסן דומה לשקד דמיון גדול ואינו ענין לשזיפין ורימון.

עוד הביא מדברי הר”י פרידמן שליט”א לסתור, מ”ש שכנת הנסן דומה מאוד לשקד. איני יודע מאין לקח כת”ר את דברי הרי”פ הי”ו, אך כשאני ביקרתי במכון התורה והארץ וראיתי את הכנה האמורה והיו איתי הרי”פ וה”ר שז”ר נרו’ וכולם הסכימו שעיקר הדמיון של ההנסן הוא לשקד והוא דמיון גדול, וע”כ התרנו, רק זאת אני זוכר שהרי”פ נרו’ התיר את כנת 677 עם אפרסק וגם עם שקד, ובתשובתי הנ”ל דחיתי דבריו. כיע”ש. תדע שהמשנה (פ”א מ”ד) אומרת שהפרסקין והשקדים דומים זל”ז. וכתבו הרמב”ם והר”ב שם, כשהן קטנים בתחילת צאתן דומים לשקדים, ובתפא”י (אות מ”ו) כ’ דשני מינים אלו גרעינן שוה, ע”כ. וידוע דאסורים זע”ז משום שהוא דמיון לא גדול.

והנה בעינינו נראה דלא דמו כלל, ועכ”ז חז”ל אומרים הם דומים זל”ז רק שאין הדמיון גדול, ומי שיראה את כנת הנסן ואת פריה יראה גודל הדמיון עם השקד שהוא גדול בלא פקפוק, וידוע דגם באותו מין עצמו יש זנים שונים גדולים יותר וגדולים פחות, וכן צבעים שונים וצורות מתחלפות, וכן טעמים מגוונים, ובודאי דחשיבי דמיון גדול למרות שיש הבדלים ובאמת הרמ’ כ’ דומים זל”ז דמיון גדול עד שיראו בשני גוונים ממין אחד, ודו”ק, וכאן כל הרואה יכול להשוותו עם השקד לגמרי, ובפרט שגם העלים קרובים לשקד.

ובסיכום הדברים שכתב בשולי תשובתו, חזר לחזק מה שכבר כתב דהעיקר כמהר”י קולון ז”ל וסיעתו, ועכ”ז כ’ דמאחר שהסמ”ק שהובא בב”י (סס”י רצ”ה) טוען שאין לסמוך על דמיון יתר להתיר, ומאחר שגם מרן בש”ע לא הביא דין זה דדמיון יתר בהלכות כלאי אילן אלא בזרעים.  קשה לסמוך להתיר ע”פ דמיון יתר, עכ”ל. ולא זכיתי להבין מה ענין דברי הסמ”ק לנ”ד. והסמ”ק דיבר על ענין אחר.

ומ”ש שמרן ז”ל בש”ע לא הביא דין דדמיון יתר בכלאי אילן וכו’. במחכ”ת הנה בכלאי זרעים (סימן רצ”ג סעיף ט”ו) כתב מרן ז”ל בש”ע וז”ל ויש זרעים ואילנות אחרים, אע”פ שהם שני מינים בטבעם הואיל ועלין של זה דומין לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו בשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זע”ז, וכו’. עכ”ל, והרי כלל האילנות והזרעים יחד ובחדא מחתא מחתינהו, ומה זה שרצה כב’ להפריד בין הדבקים , אחר שהדברים מפורשים בש”ע. ועיין עוד שם בסוף סעיף י”ד. ודי בזה.

וגם מה שהוסיף וכתב, וגם מרן החזו”א סמך ע”ז רק לסניף דחזי לאצטרופי ולא כנימוק יחיד להתיר. עכ”ל. במחילה גם זה לא עולה עם דברי החזו”א שבסימן ב’ או’ ט”ו. הנ”ל, ששם מפורש להתיר בדמיון גדול.

וע”כ איני מקבל גם מ”ש שכל דבר המורכב משני מינים ודאיים אסור להרכיבו מוליד גם בדומה לו וכמ”ש במשנה, הרמב”ם הטור וש”ע סי’ רצ”ה בשזיף ורמון, עכ”ל, וכבר הוכח שאינו כן, אלא כשדומה דמיון גדול מותר גם במרכיבו, וכמבואר ומפורש בחזו”א הנ”ל.

העולה מכל האמור: שאין סיבה לשנות מה שכתבתי שם דמותר להרכיב שתילים של שקדים על כנת הנסן. וכן עיקר להלכה ולמעשה.

והמקום ברוך הוא יאיר עינינו בתורתו, ויחון עמו ונחלתו, בשובה ונחת אמן,

ע”ה שלמה מ. עמאר