לוגו בית המעשר
|

דין ערלה בהדסים והמסתעף לדין ערלה בוורדים ואתרוג ערלה אם מותר להריח בו

ב' חשון התשנ"ח | 02/11/1997

לכבוד

ידידי כה”ר יהורם דנינו הי”ו

אגרונום המכון למצוות התלויות בארץ

השלום והברכה!

אודות מה ששאלני כבודו, בענין המנהג אצלכם בבית הכנסת, שאחד הגבאים מביא מידי שבת הדסים ושאר מינים הנותנים ריח. והנה כעת נתעוררה לכם שאלה, לאחר שראיתם, שהביא הגבאי הנ”ל מעץ הדסים שניטע זה מקרוב ועדיין לא שלמו לו ג’ שנים. וע”פ דבריך ראית שיש מי שפוסק שאין לברך על הדס שטרם מלאו לו ג’ שנים,  ברכת הריח, וע”כ ברצונך לברר הלכה זו.

א. עץ מאכל אמרה תורה ולא עץ סרק:

והנה על אתר עניתי לך, שנראין הדברים בבירור, שאין דין ערלה נוהג בהדס, שהרי כתב הרמב”ם  (בהל’ מע”ש ונט”ר פ”ט ה”י): “הנוטע אילן מאכל וכו’ כל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה” עכ”ד. הרי לך שדקדק הר”מ לכתוב אילן מאכל דווקא. וכלשון זה גם דקדק וכתב מרן השו”ע (ריש סי’ רצ”ד) וז”ל: הנוטע עץ מאכל מונה לו ג’ שנים וכו’ ע”כ.

ועפ”ז היה נראה ברור שדוקא בעץ מאכל לימדה אותנו תורה, לשמור שנות ערלה, אך אם אינו עץ מאכל על מה נשמור. ואדרבה אפילו בפירות מאכל שיש להם ערלה, מ”מ העלים שלהם אין בהם ערלה, ומותרים אפי’ באכילה, והלכה פסוקה היא, וכמו שפסק הרמב”ם (שם הלכה י”ג): העלין והלולבין ומי הגפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי, וכן  פסקו בטור ומרן בשלחן ערוך (יו”ד סימן רצ”ד סעיף ב’), ומקורם הוא במשנה (ערלה פרק א משנה ז): העלים והלולבים וכו’ מותרים בערלה וברבעי ובנזיר וכו’, וכן שנינו בספרא על הפסוק “ונטעתם כל עץ מאכל” (ויקרא י”ט כ”ג) ולא עץ סרק וכו’, פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים ולמי סמדר. או יכול שאינו מוציא את ענקוקלות והבוסר. תלמוד לומר פריו, דברי ר”י הגלילי. ור’ עקיבא אומר וערלתם ערלתו, ערלים, לרבות את כולם, ע”כ. ועי’ במפרשים שם, להסביר דעתו של רבי עקיבא אם חולק הוא על דברי ריוה”ג, אך  אין נ”מ להלכה לאחר שמרן הגדול פסק בשולחן ערוך שהעלין וכיוצא בהן פטורים מערלה.

וא”כ הכא נמי, עץ מאכל אמרה תורה ולא עץ סרק, ויותר מכך גם בעץ מאכל העלים פטורים מערלה, ואפי’ לענין אכילה, ויותר מכך, אפי’ עץ מאכל שחשב עליו לסייג וכיו”ב הבאנו לקמן שפסק הר”מ שפטור מהערלה, והיינו אפי’ יש לו פירות לא נוהג בהם ערלה, וכבר כתב הרמב”ם בתשובה (פאה”ד סי’ ק”כ) שלא אסרה תורה אלא הפרי, ועל העצים לא עלה במחשבה לעולם,  וא”כ מדוע שכאן בנידו”ד נחשוב את ההדס לעץ מאכל וננהוג בו ערלה, ונאסור להריח בו כל עוד לא מלאו לו ג’ שנים? ולכן היה ברור לומר שלא נוהג בזה ערלה.

ב. תשובת הרשב”א בדין הדס:

ולאח”ז שבתי וראיתי, למרן בבית יוסף (יו”ד סי’ קח’ בד”ה כתב הרשב”א), שהביא את דברי הרשב”א בתשובה  (והיא לו נדפסה בח”ז תשו’ שנ”ו) וז”ל: “ובשמים של ע”ז ושל כלאי הכרם ושל ערלה אסרו להריח בהם, דאסורים הן בהנאה, דכל שעושים להריח בהן כוורד והדס  היינו פלוגתא וכו’. עכ”ד.

ובהמשך הוסיף והביא מרן את דברי האורחות חיים (הל’ יין נסך אות ל”א) וז”ל: זה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מילתא היא, אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס, אסור ליהנות מהריח, עכ”ל.

והנה לכאורה מפורשים הדברים, שנוהג ערלה בהדס, ואסור להריח בו, כל עוד לא מלאו לעץ ג’ שנים. ואמנם הדברים צריכים ביאור, שבשלמא בע”ז,  לא אמרה תורה עץ מאכל ושפיר אפשר שאסור גם ההדס, אך ערלה שאמרה בו תורה “עץ מאכל” שאני.

והנה לענין ע”ז גמרא ערוכה היא, ששנינו במסכת עבודה זרה (דף י”ב ע”ב): עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות מעוטרות וכו’, ואמרו חכמים המעוטרות אסורות וכו’ עכ”ד המשנה. ובגמ’ שם, אמר רשב”ל לא שנו, אלא מעוטרות בורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות מותרות. עכ”ל הגמ’ שם. והקשה שם בתוס’ (בד”ה אלא בוורד) הקשה ר”ת מאי שנא מבת תיהא דשרי, משום דריחא לאו מילתא היא? ותירץ דשאני ורד והדס דעיקריהו לריחא קיימי. עכ”ד התוס’.

הרי שבע”ז שנאסרה כל הנאה שהיא, אסור להריח מהורד וההדס, אך לענין ערלה לא החילה התורה דיני ערלה אלא על פרי מאכל, ולא על העצים והעלים ושאר דברים. ויותר מכך אפילו נטע אילן מאכל, וחשב עליו לסיג או לקורות, פסק הרמב”ם (הל’ מע”ש ונט”ר פ”י ה”א) שפטור מן הערלה, וא”כ מאי שנא הכא.

ג. שאין לחלק בין עצי הסרק:

והיה נראה לומר, שאה”נ אמרה תורה דבעינן “עץ מאכל” והיינו בסתם עצים שתוצאות נטיעתם  הוא הפרי הראוי למאכל, אך בעצים כגון ההדס, שנוטעם לריח, הוא הוא הפרי שלהם, שזהו תוצאותיו, וכעין עץ מאכל הוא. וע”ע לקמן מש”כ אודות עצי פרי שהם ערלה שעיקרן לאכילה, מה שנחלקו הפוסקים על האיסור להריח בהם.

אך לאחר העיון נראה שלא מסתברים הדברים, שהנה שנינו בירושלמי (פ”ק דערלה ה”א): רימין שנטען לשם רימין, הדס שנטעו לשם בנות הדס, אית תני חייב ואית תני פטור. עכ”ל הירושלמי. והנה יש הגורסים במקום בנות הדס, בנות שקמה, ועי”ש בפ”מ, אך רבים מהראשונים גרסו שם בנות הדס, ועי’ ברש”ס שם, ובשדה יהושע שם שביארו שענבי ההדס כשהן שחורין חזי לאכילה, וכשנטען לאכילה. וכ”ה גירסת הגר”א שם וז”ל: פי’ שהם אינם פירות חשובין. ואמרינן עלה בשם ר”ש שאותן פירות אם חישב עליהן, לעצים פטורין, דגריע יותר משאר פירות. ומיבעי לן אם חשב לשם רימון אם תמיד הן חייבין בערלה, או שיש נפקותא. עכ”ל הגר”א שם. (ועי”ש שיש מפרשים ספק הגמ’ לענין מעשרות, ומלבד שרוב המפרשים שם לא ביארו כך, מ”מ ממהלך הסוגיא שם משמע שאפי’ תימא שבערלה פטור, מה הדין לענין מעשר וכמ”ש שם הגמ’ לעיל לענין רימין וצלף ועי”ש ודוק).

והנה מהגמ’ בירושלמי נראה בבירור שיש צד לחייב את עץ ההדס בערלה, רק אם חשב על ענביו לאכילה, אך בלא”ה נראה ברור בירושלמי שעץ ההדס פטור מן הערלה. ולא חשש לחייבו בערלה, גם מבלי המחשבה על ענביו, ורק משום שנוטעים אותו להריח. ומכל מהלך הסוגיא שם מתברר הטעם כמ”ש לעיל שעץ מאכל כתבה תורה, ולא עץ סרק, או אפי’ מאכל שחשב עליו לסרק, וה”ה עץ ההדס. וכבר כתב שבולי הלקט (סדר ברכות סי’ ק”ס) בשם תשובות הגאונים להגדיר את עץ ההדס כעץ סרק, וז”ל שם: וכן מצאתי בתשובות הגאונים וכו’ אי נמי אילן סרק שהאוכל ממה שמוציאין מברך עליהם שהכל, כגון בנות אסא, דאע”ג דבשלן והווין כפירות, לא ברכינו עלייהו אלא שהכל, דתני וכו’ עכ”ד.

ד. ביאור בדברי תשובות הרשב”א:

ובאמת לאור פשיטותם של הדברים היה נראה לומר ב’ דרכים במ”ש הרשב”א הנ”ל, ואלו הן:  או שהא שכתב הדס לא איירי על ערלה, אלא על עבודה זרה שבזה אה”נ אסור להריח ההדס.  או שא”ל שהרשב”א הזכיר הדס גם לענין ערלה, רק שכונתו לענבי ההדס שיש לחוש להם, אך לא  לענף ההדס עצמו, שכמו שראינו אין בו חשש ערלה. ומ”מ נראה יותר כהסבר הראשון, וכמו שנוכיח לקמן מהא דהשוה לכלאי הכרם, וגם מסתבר שבענבי ההדס אין ערלה, ובסו”ד הארכתי בזה עי’ לקמן.

וכצ”ל אודות מה שפסק מרן השו”ע זיע”א בשו”ע (יו”ד סי’ ק”ח ס”ז) שבשמים של ערלה אסורים להריח בהם, שאיירי בבשמים היוצאים מפירות ערלה, שזה ודאי אסור כדין הכללי של ערלה שאסור בהנאה. וגם לדעת החולקים (הובאו לקמן) דס”ל שבערלה אין איסור להריח, אלא מאלו שעיקרן לריח, אבל ממה שעיקרו לאכילה, מותר להריח. ג”כ י”ל שמה שכתב הכא מרן, בשמים של ערלה, היינו בעצי פרי, שעיקרן לריח, וע”ע לקמן.

והנה נראה להכריח שמה שכתב הרשב”א  הדס שלא קאי על כל הדברים, שהרי הרשב”א ז”ל הזכיר בתוך דבריו כלאי הכרם, והרי כידוע קי”ל שאין כל איסור כלאי הכרם נוהג, אלא במיני זרעים ומיני ירקות, ולא במיני אילנות שאין איסור לנוטעם בכרם, וכך נפסק ברמב”ם להדיא (הל’ כלאים פ”ה ה”ו). ובע”כ שהא שכתב הרשב”א הדס לא על כל הדברים קאמר, וא”כ ה”ה לגבי ערלה, ולא הזכיר הדס אלא לענין עבודה זרה בלבד.

ואמנם גבי הורד מפורש שם ברשב”א (בתשובה זו ובעוד כמה תשו’ ונפרטם אי”ה לקמן) שדעתו היא להלכה שנוהג בה ערלה, וגם אחר שהביא את דעתו של הראב”ד שהתיר הורד, כתב שאע”פ שאין דעתו סומכת על זה, מ”מ לראב”ד שהוא רב מובהק שומעין. אך כפי שנביא לקמן כל דברתו לענין הורד, כיון שהגדל בוורד הוא נאכל וס”ל שכל דיני פרי עליו. ועי’ לקמן.

 ה. דעות הראשונים והאחרונים בדין בשמים של ע”ז וערלה:

והנה הש”ך שם (בס”ק כ”ז), על דברי מרן שכתב, שאסור להריח בשמים של ע”ז וערלה כתב, את דברי הרשב”א הנ”ל דכל שעשויים להריח כגון ורד והדס, והוסיף והביא את האורחות חיים הנ”ל שמשמע מדבריו שהיינו דוקא בדבר שעומד לריח, אך אם אינו עומד לריח קי”ל שריחא לאו מילתא היא. והוסיף שם והביא את המרדכי שכתב (בפר’ כל שעה אות תקמ”ז), שבדבר שאין עומד לריח בהא קאמר רבא ריחא לאו מילתא היא, וראיה מהגמ’ בסוכה (ל”ז ע”ב) מהדס במחובר ואתרוג במחובר, עכ”ד. והקשה הש”ך על דבריו, שראיה זו אינו מכיר, שאדרבה שם משמע איפכא, דהכי איתא התם, הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו, מ”ט הדס דלריחא קאי, כי אקציה, מריחא אקצייה. אתרוג דלאכילה קאי, כי אקציה מאכילה אקצייה. ע”כ. משמע, דוקא אתרוג דמצוה הוא דאסור, משום דהוקצה למצותו, הלכך כיון שאינו עומד להריח אמרינן דלא הוקצה ריחו למצותו. אבל דבר שאסור מן התורה, לא משום מוקצה, נראה דאין חילוק דסו”ס נהנה הוא מהריח. וכך הוכיח הש”ך מר”ת שבתוס’ ע”ז הנ”ל. וסיים הש”ך הלכך בעבודת כוכבים עכ”פ אין להקל. (ומש”כ הש”ך על המרדכי, דסו”ס נהנה הוא מהריח עי’ מה  שכתב בהגהות צבי לצדיק ביו”ד שם על גליון השו”ע, שאפשר לבאר טעמו של האורחות חיים, משום דהוי שלא כדרך הנאתן כל שעומד לריח. עכ”ד).

הרי לנו שדעת האורחות חיים והמרדכי ועוד, שכל מה שאסור ליהנות  מריח היינו רק בעומד לריח, אך באינו עומד לריח וכגון אתרוג למצותו, מותר להריח בו בעודו ערלה. כיון שאין עיקרו לריח. ולהם סבירא להו שאין חילוק, ודין ערלה וע”ז היינו הך ובכולהו שרי אם אינו עומד לריח, ועל זה אמר רבא שריחא לאו מילתא היא. והש”ך פליג עכ”פ לענין ע”ז וס”ל, שמ”מ לענין ע”ז אסור אפילו אינו עומד לריח.

והנה כדברי הש”ך שכתב לדחות את ראיית המרדכי מהגמ’ בסוכה שם, כ”כ לדחות הגר”א ז”ל בביאורו לשו”ע (יו”ד סי’ ק”ח ס”ק ל”ז), שמהגמ’ שם נראה איפכא, וסיים שם, אלא אפילו ערלה דאין לוקין מ”מ איסורא איכא.

והנה בגמ’ סוכה (שם) הובאו שני סוגיות נפרדות, חדא ההיא שהזכיר הש”ך, דהיינו שאתרוג של מצוה מותר להריח בו והדס של מצוה אסור להריח בו, וטעמא כתבה הגמ’ שם, דהדס דלריח קאי, הקצהו לריח, משא”כ אתרוג דלאכילה קאי, הקצהו לאכילתו. ובאמת מדין זה בגמ’ אין הוכחה לדברי המרדכי ששאני התם שמשום מוקצה נגעו בה. אך סוגיא נוספת איכא התם, וז”ל: אמר רבה הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו. ובגמ’ שם ביארה הטעם. והנה המעיין היטב בלשון המרדכי שם, יראה שלא הביא ראיה מהגמ’, מדין אתרוג של מצוה, אלא מענין הדס ואתרוג במחובר, וכן הוא לשונו שם, וראיה וכו’ מהדס במחובר וכו’. ובגליון המהרש”א הביא שכך ביאר בשו”ת אמונת שמואל (סי’ מ”ה) את ראיית המרדכי ואדרבה תמה שם על הש”ך, והראיה מהסוגיא השניה של הגמ’ כפי שביאר האמונת שמואל, היא, מהא שהדס מותר להריח במחובר ולא גזרינן שיבוא לקוץ ענבים בשבת, ואתרוג העומד לאכילה אסור להריח דגזרינן שמא יקוץ לאוכלו, הרי מבואר דדבר שעיקרו לאכילה בטל הריח שבו, עכ”ל כפי שציטטו המהרש”א. והמהרש”א גופיה כתב על דברי האמונת שמואל שצ”ע להבין דבריו.

והנה גם הרב פרי חדש ז”ל, ביו”ד (סי’ ק”ח אות כ”א) הביא, מה שכתב בשו”ת אמונת שמואל הנ”ל, וכתב עליו וז”ל: ובאמת שאע”פ שלפי מ”ש בלשון המרדכי נראה שצדקו דברי האמונ”ש בכונת  המרדכי יותר מדברי הש”ך. מ”מ גם ראיה זו אינה מחוורת, דמאן לימא לן דמיירי בש”ס בדאיכא ענבים בהדס, ובטילי לגבי הריח, ובאתרוג בטיל הריח לגבי הפרי, דילמא טעמא כדמפרש בגמרא משום דהדס דלהריח קאי, וכו’ ומ”מ נקוט מיהא דגם דעת המרדכי לחלק בין דבר שעיקרו עומד לאכילה לבין דבר שעיקרו עומד לריח, אבל התוס’ בפ”ק דע”ז (שם) מסקי לאסור לפחות בעכו”ם אפילו במידי דלא הוי עיקריהו לריחא, אבל בת תיהא וכו’. וראוי לחוש לדבריהם באיסורי עכו”ם. אבל בשאר איסורי הנאה יש להתיר הריח במידי דעיקרו לאכילה קאי, ובדברים העשוין להריח ריחן כטעמיהן ואסור להריח בהן, ואם הם דברים האסורים באכילה ומותרין בהנאה, אף דעיקרן לריחא קאי מותר להריח בהם וכו’. עכת”ד. וכך גם העלה להלכה להלן שם בס”ק כ”ה.

הרי לך שדעת חלק מהראשונים, וכן פסקו להלכה הש”ך והפר”ח, שבע”ז גם בעיקרו למאכל אסור להריח בו, ואילו גבי ערלה נקטו להקל שאם אין עיקרו לריח אלא למאכל, מותר להריח בו. והשתא אם נאמר שעיקרו לריח היינו כגון ההדס, הרי לנו ברור שבזה לכו”ע אסור להריח בו כל עוד הוא ערלה. וקשים הדברים מהסוגיא בירושלמי הנ”ל שדוקא אם חישב על ענביו אפשר ונוהג ערלה בהדס, וכן מצד הסברא שאין נוהג ערלה אלא בעץ מאכל ולא בעלים ובעץ סרק, וההדס עץ סרק הוא וכמ”ש בשבולי  הלקט הנ”ל.

ואמנם כד תדייק בלשון הפר”ח שם תראה שכתב בזה”ל: אבל בשאר איסורי הנאה, וכו’ ובדברים העשויין להריח, ריחן כטעמיהן ואסור להריח בהן. עכ”ל. ויש לדוק מהו כטעמיהן ואיזה טעם יש בהדס? ואם תאמר טעם הענבים, הרי הענבים אינם נחשבים לפרי וברכתן שהכל, כמ”ש בשבולי הלקט הנ”ל, וגם דעתן של האנשים, לא על הענבים. אלא בע”כ שאיירי בעצי פרי שדעתן של האנשים על הפרי, רק שהפרי עצמו עיקרו לריח, ואפשר לדחות, ודוק. וע”ע בזה לקמן.

ומ”מ עד כען לא מצינו מי שכתב מפורש שבענפי ההדס עצמם נוהג ערלה, וכמ”ש לעיל  בדברי הרשב”א לבאר דבריו. וכדברים אלו צ”ל בדברי הש”ך הנ”ל שמה שכתב ההדס, לא איירי על ערלה אל על ע”ז. ובאמת לאחר זמן מצאתי להגאון הר”ח קניבסקי שליט”א בספרו דרך אמונה בביאה”ל (הל’ מע”ש ונט”ר פ”י ס”ק ו’) שכתב בפשיטות וז”ל: ומש”כ הש”ך כגון הדס והוא מתשו’ הרשב”א המובא בב”י, לא קאי אערלה. עכ”ל. הרי שהוא נקט בצורה הפשוטה ביותר, שמש”כ הש”ך  הדס שמקורו ברשב”א אינו על ערלה אלא על ע”ז. והדברים מוכחין כמ”ש לעיל להוכיח מהא שהזכיר הרשב”א כלאי הכרם. וכנ”ל.

ו. האם מותר להריח מפרי בעודו ערלה:

והנה על עיקר דברי הש”ך והפר”ח להקל בשאר איסורי הנאה, להריח במידי דעיקרו למאכל, כתב רבינו האור החיים הקד’ בספרו פרי תואר (יו”ד שם אות ו’), לחלוק, וס”ל דמדהשוה ע”ז לערלה, מוכח שאפי’ עומדין לאכילה ויש בו ריח מיקרי בשמים. וא”כ דעתו שמה שכתב מרן בשמים של ערלה אסור להריח בהם, זה גם במידי דעיקרו לאכילה, וממילא אתרוג של ערלה אסור להריח בו. ופליג אפר”ח.  והב”ד בספר כף החיים (סופר – יו”ד סי’ ק”ח אות ע). ונראה שהסכים עמו.

ואמנם כפסק הש”ך והפר”ח שאפשר להריח פרי ערלה שאין עומד לריח, כך פסק הרב חכמת אדם (הל’ תערובות כלל ס”ב סעי’ י’), וז”ל: כל דבר שעיקרו אינו עומד להריח כגון אתרוג של ערלה מותר להריח בו. וכל דבר שעיקרו עומד להריח כגון ורד והדס, ושאר בשמים של ערלה וכלאי הכרם  האסורין בהנאה אסור גם להריח בהם. עכ”ל.

והנה אע”ג דמהכא נראה דברירא ליה שמותר להריח אתרוג של ערלה כיון שאינו עומד לריח, מ”מ רוח אחרת עמו בספרו שערי צדק (שער משפטי הארץ פ”ו הל’ י”ז) שכתב שם וז”ל: כל אילן הנטוע לפירות כגון לימון ונארגה ואתרוג וכיו”ב, אם עדיין הם סמדר וכ”ש בפרח שלהם שקורין זהר, מותר להריח בו, דאפילו הסמדר אינו נקרא פרי. ואם אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר או יסמין, מותר להריח בו או לאוכלו, דאין זה עץ מאכל, שכל אילן שאינו עושה פירות ה”ז אילן סרק וכו’, עכ”ל. והנה כל לשונו כמעט, היא לשון הרדב”ז ח”א סי’ מ”ד ונב”ד לקמן. אך מ”מ נראה דהכי ס”ל להלכה.

ונראה א”כ דהדר ביה וס”ל, שאתרוג של ערלה אסור להריח בו, ורק כשהוא עדיין סמדר שאינו פרי עדיין (שבוסר לדעתו הוא השלב הקובע לענין ערלה. ועי’ מה שכתב באריכות בדין זה מו”ר הג”ר שמ”ע שליט”א בתנובות שדה גליון מס’ 5 ועי’ עוד מ”ש לקמן בזה לגבי דין דברכת האילנות). ואין נוהג בו ערלה, אזי מותר להריח ממנו, אך לאחר שנעשה פרי אה”נ שאסור להריח בו עד שימלאו לו ג’ שנים, וא”כ ס”ל כפרי תואר להלכה.  ועוד עי’ בהמשך מ”ש בשם הריטב”א (ע”ז י”ב ע”ב) שכתב מפורש שאתרוג של ערלה אסור להריח בו.

ז. בדין ערלה בורדים:

והנה לעיל הזכרנו כמה פעמים את דין הורדים לענין ערלה, ונשנה קצת פרק זה, ונבחין בנפ”מ לנידון ההדס. והראשון שבהם הוא הרב המובהק הראב”ד ז”ל, (תשובות ופסקים סי’ ס”ו והוב”ד ברשב”א המובא לקמן ובב”י בבדק הבית סו”ס רצ”ד), שכתב על עצי הורד, שאין חוששין להם משום ערלה, ולא ראינו אדם הנזהר על זה לעולם, ובחוץ לארץ מותר. והסביר שם הטעם משום שהזרע הוא הפרי והפרחים כמו עליו [בבד”ה הגירסא, והעלין כמי שאינן עי”ש], ואין חוששין להן משום ערלה לפי שאינו פרי ואינו שומר לפרי, וסיים ואע”פ שאין הדבר הזה ברור אצלנו, אלא שלא ראיתי אדם נזהר בהם משום ערלה ובחו”ל מותר. עכ”ד. [ולכאורה שכיום ברור לנו שהעלים אינם שומר לפרי, וכ”כ בפשיטות הריטב”א שהובא לקמן וכ”ה בעוד אחרונים, יסבור הראב”ד שגם בא”י אפשר להקל ועי’ לקמן]. ובכל בו (ברכת הפירות סי’ כ”ד) הביא דבריו של הראב”ד להלכה, ועי’ מ”ש ע”ד לקמן.

והנה הרשב”א ז”ל הזכיר כמה פעמים את ענין הורדים בתשובותיו, אחת היא המובאת בשו”ת ח”ה (סי’ ל”ח), שהרשב”א ז”ל ביאר את סדר המשניות בפ”ז דשביעית וכתב וז”ל: …ואחר כך תני מה שהוא עיקר מפירות האילן. והן הורד והכפר והלטם, ומהא שמעינן דפירא הוי וזה נראה לי יותר נכון. עכ”ד. ובתשו’ בח”ז (סי’ שי”ב) כתב, ערלה נוהגת בורדים כשם שנוהגת בשביעית, שכל שחשוב פרי לענין שביעית, ערלה נוהגת בו, כדמשמע פ”ק דנדה. והראב”ד ז”ל נסתפק בזה ואין עיקר ההסכמה כך, והיא כתובה לקולא באורך. עכ”ד. ועו”כ (בתשו’ שנ”ו), לענין אם נוהגת ערלה בורדים: זה לא שמעתי אבל מסתברא שנוהגת בהן ערלה כמו שנוהגת בהן שביעית. ובהמשך הביא לכך הוכחה, וסיים ומכל מקום בין הכי ובין הכי, הא לא פליגי רבנן בורד, וממנה אנו למדין לערלה שנוהגת בהן. עכ”ד. ובתשו’ נוספת (ח”ז סי שנ”ז) ענה לשואל שרצה להתיר את הורד מערלה, משום שעליו נכמשים אם יום או יומים יעמדו שלא ילקטוהו, ועוד שיש לו זרע אחר שזורעים אותו ומצמיח, וכתב לו השואל שחס עליו להתירו משום שיש בו צורך לבריות. וענה לו הרשב”א ז”ל, שהטענה משום שהוא נכמש, אין בה ממש, שכל הפירות נכמשים אם לא ילקטו אותם. ולענין הזרע, גם זו אינה טענה שאין הדבר הנזרע עיקר הפרי. ואפי’ לדבריך לא גרע הורד, משומר פרי, ושומר לפרי אסור לערלה כפרי. וכבר כתבתי שמתוך סידור המשנה נראה שהורד בכלל הפירות. ובסו”ד הביא הרשב”א שם את דברי הראב”ד, וכתב עליו, הנה לך הרב הגדול ז”ל שיודע לטהר את השרץ מן התורה, ואעפ”י שאין דעתי סומכת בכל זה להלכה, לו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו הראיה. עכ”ד. ועי’ לקמן מה שכתבנו אודות מה שהשוה דין שביעית לדין ערלה.

ובבד”ה שם הביא את דברי הארחות חיים בהל’ ערלה (סימן י”ט), שהביא שם את הראב”ד ז”ל והוסיף שהתוס’ כתבו שהורדים חייבים בערלה, (ואיני יודע לאיזה תוס’ כיון דבריו, ואם לתוס’ בע”ז שהבאנו בריש דברינו, שם לא איירי אלא גבי ורד של ע”ז ולא של ערלה). ועוד הוסיף וכתב שם את הרשב”א הנ”ל עכ”ד.

ומצינו להריטב”א ז”ל שכתב (סוכה דף ל”ה ע”א בד”ה והא דאמרינן), וז”ל: והא דאמרינן מה ת”ל  עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ק”ל קרא ואמאי גרע משאר אילנות, פירש רש”י ז”ל דאיצטריך קרא לרבויי, מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים. ואינו, דאיסור ערלה לא תלי בגודל  אילן וקתני שהרבה אילנות יש שנוהגות בהן ערלה, ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגת בהן ערלה, אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי, כי הפרי הם הגרעינין שנעשה באותו עיגול, בתוך העלין וכו’ ומשום דכי שקלת  להו לא לקי פירא אין הערלה נוהגת בהם. הרי לך שלדעתו גם אם לגרעינין נוהג ערלה, מ”מ  העלים שאותם נוהגים לאכול, אין נוהג בהם ערלה.

וכן מצינו בשיטה מקובצת עמ”ס ברכות (דף ל”ו ע”ב בד”ה סבר) שכתב: הלכך הני ורדים שקורין רוש”ש [רויזין בלשוננו] והם נעשים ודאי באילן וכו’ ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר, הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג, ומנהג ישראל תורה היא.

ח. שיטת הרדב”ז לענין ערלה בורדים ולהריח בפירות ערלה:

והנה הרדב”ז בשו”ת (ח”א סי’ מ”ד) כתב, וז”ל: ולענין ערלה לא אסרה תורה אלא  עץ שנטעו למאכל, אבל נטעו לסייג ולקורות אפילו יש בו פירות אין נוהג בו ערלה, וכ”ש אילני סרק שאין נוהג בו. הילכך כל אילן הנטוע לפירות, כגון לימון נארגא ואתרוג, שיש להם זה”ר פי’ פרח, וכו’ הלכך מותר להריח בזה”ר של האילנות של ערלה, אע”פ שיש בהם עיקר הפרי לפי שעדיין הוא סמדר, וכיון שמותר לאכול כ”ש שמותר להריח בו. ובהמשך כתב שם, שאם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינא, או יאסמין או כלף, מותר להריח בו או לאוכלו דקרא כתיב, ונטעתם כל עץ מאכל, ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק, שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא. ואע”פ ששנינו לענין שביעית, הורד וכו’ יש להם שביעית, שאני שביעית שנוהגת אפי’ באילן סרק, אבל ערלה עץ מאכל אמר רחמנא. ולענין הורד, לי”א שמברכים עליו בורא עצי בשמים, לפי שעיקר נטיעתו להריח, הדבר ברור שמותר להריח בו דלאו עץ מאכל הוא, ולי”א שמברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות לפי שעיקר נטיעתו לעשות ממנו מרקחת, יש להסתפק אם אסור להריח בו כיון שהוא ערלה. ומסיים שם שגם אם הוא למאכל ע”י מרקחת, מ”מ  כיון שאינו מאכל בריאים אין נוהג בו ערלה, ואף שיש בריאים שאוכלים אותו, מ”מ אינם אוכלים אותו למזון כשאר פירות, אלא לשמירת הבריאות הלכך אין זה עץ מאכל. וסיים שם הרדב”ז, כללא דמילתא, אין לך דבר של ערלה שיהיה אסור להריח בו אלא אילן הנטוע לפירות מאכל, ומריח בפירות עצמן אפי’ בעודם בוסר ולא בעודם סמדר.

ומהרדב”ז הזה למדנו א. שדעתו לא כפר”ח והש”ך הנ”ל, שהתירו בערלה להריח מפירות שניטעו למאכל, אלא דעתו  כפרי תואר, שאסור להריח וכדין ע”ז. אלא שמ”מ כל עוד והפרי בשלב הסמדר שאין בו ערלה ואפי’ באכילה שרי, ק”ו שמותר להריח בו.  ב. שהורד אפי’ שנאכל המרקחת שלו, מ”מ אינו נקרא עץ מאכל ולכן פטור מערלה ומותר לאכילה וק”ו להרחה. [ומדלא חילק כריטב”א בין העלים שלו לבין הזרע – העיגול- נראה שלא ס”ל הכי ובהכל אין נוהג ערלה והכי מוכח מהכלל שסיים בו]. ועוד יש להעיר שמה שכתב שלכופר אין פירות, אין כונתו שאין בכלל, שהרי יש להם והוא החינ”א המצויה כיום, אלא כונתו שלא עושים פירות לאכילה.

ועוד ברור ממה שכתב הרדב”ז לחלק בין שביעית לבין ערלה, שאין הדברים תואמים עם מה שכתב הרשב”א בתשו’ לעיל (ח”ז שי”ב ושנ”ו), שכל שאינו פרי לענין ערלה אינו פרי לגבי שביעית, ולכן כתב שהורד הוא פרי גם לענין ערלה, ועפ”ז גם הכופר הרי הוא פרי לענין ערלה שהרי שביעית נוהגת בו. וברדב”ז הכא כתב מפורש לא כך, אלא שבכופר אין נוהג ערלה וכתב כך בפשיטות. ובאמת שאם נאמר כך שבכופר יש ערלה, דבר זה מאד לא מסתבר שהרי אין לו כלל פרי הראוי למאכל אלא לריח ושימוש חיצוני, והיכן אסרה את זה התורה? והרי גם כל מה שכתב הרשב”א אודות הורד הרי הוא הדגיש בכל דבריו שהיינו משום הפרי שיש לו, ומפורש כתב בתשו’ שנ”ז שהיינו משום שהם נאכלים. והרי הכופר אין מה שנאכל שם. וכן הוא בלוטם שאין לו פירות ואינו אלא לריח, וא”כ הכיצד כתב הרשב”א שכל מה שהוזכר במשנה זו היינו ורד, כופר ולוטם נחשבים פרי? ואולי בזמנו היו טבעים שונים בענין זה, וצל”ע. ועי’ עוד לקמן מה שהקשה הרב מהרי”ט על דברי הרשב”א אלו מדין לולבי הגפנים ועוד, עי”ש.

ט. דעת שאר הפוסקים בדין הנ”ל:

וגם בשו”ת מהרי”ט (ח”ב סי’ ל”ד), דיבר מענין הורדים וכתב לתלות דין זה בברכה על הורד (ועי’ מש”כ על השואה זו לקמן), שלדעת הרמב”ם שמברך על זה בורא עצי בשמים, אלמא לאו למאכל עבידי, וגבי ערלה כל עץ מאכל כתיב, ולהראב”ד דמברך הנותן ריח טוב בפירות חשיב פרי כיון דאוכלים אותו במרקחת, ועץ מאכל קרינן ביה. [ואודות מי הורד שכתב הרמב”ם לברך בורא עצי בשמים, כתב הראב”ד והביא דבריו בכל בו שם, שמברך בורא מיני בשמים ועי’ בכס”מ פ”ט הל’ ברכות הל’ ו’]. והביא שם את המהר”ש מדינה (והיא נדפס’ה ביו”ד סי’ קצ”א) שהחמיר לנהוג בהם דין ערלה ודימה זאת לפלפלין, ועי”ש שתמה עליו. ושוב הביא שם את הרשב”א בתשו’ והביא מה שדימה לשביעית, ושאל עליו מלולבי הגפנים שנוהג בהם שביעית ולא נוהג בהם ערלה ועוד. וחזר וחילק בין שביעית לערלה. וכתב ואולי הרשב”א ס”ל כמ”ד שהורדים הם פרי ומברכים עליהם בורא פרי העץ, ועל ריחם הנותן ריח טוב בפירות. ובהמשך הביא את דברי הראב”ד הנ”ל שהסתפק לענין ערלה בורדים, ותמה עליו שמה ספק יש לו אחרי שהוא עצמו ס”ל שמברך על ריחם הנותן ריח טוב בפירות?  וחידש שיש לומר שהא שמברך הנותן ריח טוב בפירות, לאו משום שזה אילן, אלא משום שזה נאכל, ושם פירות הוא שם כללי לכל הדברים הנאכלים, [ומ”מ לענין אכילה ברכתם או בפה”א או בפה”ע]. ומ”מ למסקנא כתב שאין נוהג ערלה בורדין אף בארץ ישראל. וכך נוהגין והקבלה והמעשה עמודי ההוראה.

ובשו”ת המהרשד”ם (יו”ד סי קצ”א) כתב, שכפי מה שהשיגה ידו מחבורי הפוסקים לא מצא דבר ברור, ותלה את זה שם במחלוקת הפוסקים לענין ברכה, וממילא בורדים שלא מצינו להם אלא ברכת בורא פרי האדמה לא נוהג בהם ערלה, ואמנם לדעת הגאונים והרי”ף והרמב”ם שמברך על פלפל רטיבתא בפה”א, ועם כל זה יש להם דין ערלה בפלפלין, ה”ה בורדים, ואע”ג שיש לחלק, מ”מ לפי מה שכתב בתוס’ שריטבתא היינו ליטראו, א”כ גם ורדים אינו נאכל אלא ע”י מרקחת, ושוין הן. ושוב הביא מה שמצא  בספר האגור מ”ש בשם  הראב”ד שמברך על הורד הנותן ריח טוב בפירות, וכך ס”ל איהו גופיה. וסיים המהרשד”ם שבא לידו תשובת הרשב”א ז”ל הנ”ל שבורדים שייך ערלה. עכ”ד. הרי שלמסקנא נראית דעתו להחמיר.

ומש”כ המרשד”ם בפשיטות שלרי”ף ולרמב”ם ס”ל שפלפלין חייבים בערלה, יש לדעת שהרי”ף והרמב”ם לא הזכירו מענין זה כלום ושתקו בזה. וכתב הגאון רבי יעקב עטלינגר ז”ל בספרו ערוך לנר על הסוגיא שם, שכיון שהרי”ף והרמב”ם פליגי על הרשב”א וסיע’ שכתבו לברך על פלפלא רטיבתא בורא פרי העץ, וס”ל שאינו מברך אלא בורא פרי האדמה, וממילא אין ערלה נוהגת בזה, ולכן השמיטו הרי”ף והרמב”ם את דין ערלה בפלפלין. ע”כ. וכ”כ בחידושי השפת אמת על הש”ס במסכת סוכה שם. וממילא נפלה כל ההוכחה של המהרשד”ם, ובלא”ה נראה שלא סמך בעיקר על זה, כיון שבאמת אין זה ראיה מוכרחת, להשות פלפלין לורדים, שסו”ס י”ל שורדים יותר מסתבר שאינם עץ מאכל, מאשר הפלפלין.   ומ”ש עוד שלא מצינו בורדים אלא ברכת בפה”א, לא דק בזה, שהנה בשבולי הלקט (סדר ברכת הפירות סי’ כ”ד) כתב, וז”ל: והאוכל מן הורד או שתה מי הורד מברכין בורא פרי העץ. וי”א בורא פרי האדמה דלאו פרי עץ נינהו. עי”ש.

והנה הגאון מהר”י חאגיז נשאל בשו”ת שלו (הלכות קטנות ח”א סי’ פ”ג) אודות הורדים, וכתב בשורה אחת: ויש לנהוג בהם כל דין פרי ולחומרא. ובנו מהר”מ חאגיז כתב שם את דברי המהרי”ט הנ”ל  שהקל בזה ואת דברי המרשד”ם שהחמיר בזה.

והרב כנסת הגדולה (בגליון השו”ע יו”ד סי’ רצ”ד) הביא בענין הורדים מש”כ בשו”ת הרשב”א ומה שסיים הרשב”א בתשובה שם שמצא לרב הגדול הראב”ד ז”ל, וסיכם שם שלראב”ד שומעין, וכל המחמיר תע”ב  ע”כ.  ושוב הביא את המרשד”ם שהסכים עם הרשב”א, וסיים אבל מורי [המהרי”ט] כתב דאפילו בארץ ישראל אין נוהגין בהן דין ערלה. עכ”ל הכנה”ג.

ותמה אני  היכן מצא ברשב”א שכל המחמיר תבוא עליו ברכה, והרי אדרבה לעיל הבאנו את לשון הרשב”א בתשובה שם, והוא כתב שם בזה”ל: הנה לך הרב הגדול ז”ל שיודע לטהר את השרץ מן התורה, ואעפ”י שאין דעתי סומכת בכל זה להלכה, לו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו הראיה. עכ”ד. הרי שלא כתב שעל המחמיר תבא ברכה, אלא ההיפך הגמור שעל המחמיר עליו הראיה. וכן הוא ג”כ בציטוט לשון הרשב”א שהביא מרן בבדק הבית שם. ואין לי כל ספק שיש כאן טעות של המדפיס, שרצה לקצר וכיו”ב. [ומכאן שאלה למה שראיתי בספר תבואות יוסף – קיצור הלכות  ערלה, להרה”ג הרי”ש סטפנסקי שליט”א, (ס”ג ס”י) שכתב שבורד י”א שנוהג ערלה. וי”א שלא נוהג, ויש שמסתפקים, וסיים והמחמיר תבא עליו ברכה. ובמקורות שם ציין להכנה”ג הנ”ל, ואחהמ”ר ט”ס היא בכנה”ג, וממילא טעות היא בידו מה שכתב].

ועוד מצינו לרעק”א ז”ל בגליון השו”ע (יו”ד שם), בד”ה או בשביל עצים שכתב, שאילן שאין פירותיו מאכל בריאים ונוטעים משום רפואה אין בו ערלה, ולענין ורדים הוי ספק, ומסיים, תשו’ הרדב”ז סי מ”ד. וכונתו ברורה שכל מה שכתב בהערה זו, הוא מהרדב”ז, ואה”נ הרדב”ז שם הזכיר ענין של עץ שאינו מאכל בריאים, עץ הניטע לרפואה, רק שרעק”א הבין בדברי הרדב”ז שבענין הורדים הוא נשאר בספק, אך כפי שהבאנו לעיל את כל לשונו, נראה בבירור שהדר פשטא ליה, ובמפורש כתב שאע”ג שהבריאים אוכלים מרקחת הורד מ”מ אין אוכלים אותו למזון, ואין זה עץ מאכל, וכך סיים בכללא דמילתא. [ושוב מכאן שאלה להרב תבואות יוסף הנ”ל שביש מי שמסתפק, הביא שזה רעק”א, ואין זה נכון, כיון שרעק”א לא הביא מעצמו כלום וכל דבריו הם דברי הרדב”ז וכמו שסיים שם, והרדב”ז גופיה הדר פשטא ליה וכנ”ל].  וע”ע בגליון השו”ע במ”ש הברכ”י שם והוב”ד לקמן. ובמ”ש הרב לקט הקמח, ומ”ש בפנים חדשות שם בסוף הסימן.

וע”ע להרב שפת אמת על הש”ס מסכת סוכה (דף ל”ה ע”א) בסוד”ה היה ר”א אומר, שהביא את הכפות תמרים ביומא שכתב בשם המהרשד”ם שהוא מסופק בורדין. וכתב השפ”א, שהנה הריטב”א להדיא כתב שבפרי יש ערלה, רק בעלים שהם להריח אין ערלה. עכ”ד. ומש”כ שהעלים להריח, לאו דוקא שודאי גם להריח וגם לאכול, ואדרבה כמו שכתב הריטב”א ז”ל שאת העלים הם היו אוכלים.

י. הלכה למעשה בדין הורדים:

הרי למסקנא, שדעת רבינו הראב”ד, שעכ”פ בחו”ל יש להקל, שאין בורדים ערלה [ולענ”ד נראה שאחר שלנו ברור כיום שגם אם תקח את העלים לא יקרה לפרי כלום, וכמו שכתב בפשיטות הריטב”א הנ”ל הרי שאין את ספיקו של הראב”ד ז”ל וממילא גם בארץ ישראל יש להקל, שהרי זה היה כל מה שהסתפק וכמבואר מדבריו שם].  וגם הרשב”א שס”ל מפורש שבורד נוהג ערלה, מ”מ להלכה כתב שלראב”ד שהוא גדול שומעין, וכ”כ הריטב”א להלכה [אלא שהוא דיבר על העלים שבלא”ה רק הם נאכלים, ולא על הגרעין העגול ועי’ לעיל], וכ”פ השיטה מקובצת בברכות שם, וכ”פ בשו”ת הרדב”ז הנ”ל, ובשו”ת המהרי”ט הנ”ל. ואמנם בשו”ת המהרשד”ם נראה שדעתו להחמיר, אלא כד תידוק בדבריו תראה שהוא כתב כל דבריו ע”ד הספק, ורק בסוף לאחר שהביא את הרשב”א נראה שיותר חיזק את הצד שיש להחמיר, אך מ”מ הרשב”א גופיה כתב שלהלכה העיקר כראב”ד ז”ל להקל. והכפ”ת כתב שהרשד”ם מסתפק בזה. ובשו”ת הלכות קטנות כתב שיש להחמיר בזה, ובנו בלקט הקמח הביא דבריו. ונראה א”כ שדעת רוב הפוסקים שאין בורדים דין ערלה, ועל כולנה יש לצטט את מה שכתב השיטה מקובצת הנ”ל וז”ל: וכך נוהגים ומנהג ישראל תורה היא. ע”כ. ובמהרי”ט גם כתב שכן המנהג וסיים: והקבלה והמעשה עמודי ההוראה.

והנה דעת רבינו הרמב”ם אינה ברורה בזה, אך אם נאמר שדין ערלה צמוד לדיני ברכות, נראה שאחר שפסק הרמב”ם (פ”ט הל’ ברכות הל’ ו’), שעל הורד מברך בורא עצי בשמים [ולא הנותן ריח טוב בפירות כדעות אחרות וכנ”ל], מוכח א”כ שאין דינו כעץ מאכל, ולא נוהג בו ערלה. ולענין האוכל את הורד אם מברך בורא פרי האדמה או בפה”ע עי’ לעיל מ”ש בשם השבולי הלקט, ועי’ מ”ש לקמן.

יא. השואה בין דיני ברכות לדין ערלה:

והנה כל מה שהשוו הראשונים לעיל ענין הברכה לענין הערלה, מקורו מהגמ’ בברכות (דף ל”ו ע”ב) שדנה אודות ברכת הקפריסין שבצלף, ואומרת הגמ’ והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין, ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו, לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו, ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ, אלא בורא פרי האדמה. עכ”ל הגמרא.

ועי”ש בגליון שכתב בשם המרש”ל שמוחק כל הקטע הזה כיון שאינו מהגמ’ אלא מהבה”ג. וכ”ה הוא ברא”ש להדיא.  ואמנם הרבה מהראשונים נקטו הדברים כחלק מהגמ’, ועי’ שם בתוס’ שציטט דברי הגמ’ אלו ונו”נ בהם ולא חש לומר שאין זה מדברי הגמ’. וע”ע ברשב”א בברכות שם שכתב, שפשוט שא”א לחלק בין ברכה לערלה, ומקצת ספרים גרסי הכין נמי בהדיא בשלהי שמעתין. אבל הראב”ד ז”ל  כתב דאינו מלשון הגמרא אלא מהרב בעל ההלכות ז”ל, ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בפה”ע. וכתב הרשב”א ואינו מחוור וכו’. הרי שגם אם הדברים אינם מלשון הגמ’ מ”מ לעקרון השוואה זו הסכים הרשב”א וכתב שא”א לחלק. וכן הוא בריטב”א ז”ל (סוכה ל”ה ע”א ד”ה והא), שכתב וז”ל: כללו של דבר כל שיש לו עץ קיים וכו’ זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בפה”ע, דבהא כי הדדי נינהו כדמוכח התם. עכ”ל. הרי שהוא ז”ל למד שזה מהגמרא עצמה, ועכ”פ הסכים עם העקרון שכך הוא הלכה. וכ”ה ברמב”ן הנ”ל. וכן הוא בשיטמ”ק בד”ה והא אמר רבא, שסיים בזה”ל: דכי היכי שהיא פרי לענין ערלה ה”נ לענין ברכה. וכן הוא בהמהרשד”ם הנ”ל. וכן הוא במהרי”ט הנ”ל ועוד וכמפורט לעיל.

והנה על פי מה שכתב הרשב”א הנ”ל שהראב”ד ס”ל שאין השוואה זו מדברי הגמ’, ולכן בקפריסין כתב שברכתו בפה”ע על אף שאין בו ערלה. מובן מה שהקשה במהרי”ט הנ”ל, שאיך כתב הראב”ד שמברך הנותן ריח טוב בפירות על הורד, ומ”מ הסתפק לענין ערלה? והשתא י”ל דאדרבה הראב”ד לשיטתו דלא ס”ל השואה זו להלכה כמו לענין קפריסין ולכן לא חשש לה.

והרמב”ם ז”ל ס”ל האי כללא להלכה, מהא  שפסק (הל’ ברכות פ”ח הל’ ו’)  שקפריסין מברך על זה בורא פרי האדמה. וכתב שם מרן בכסף משנה, והלכתא כמר בר רב אשי וכו’ ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא לגבי ברכות נמי לאו פירא הוא, עכ”ל.

וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סי’ ר”ב סעי’ ו’), שעל הקפריסין מברך בפה”א, וביאר דבריו בב”י, שהיינו משום דאי לגבי ערלה לאו פרי הוא ה”ה לענין ברכה. עכ”ד.  וכיון שס”ל למרן זיע”א האי כללא, ומאידך פסק (סי’ ר”ד סעי’ י”א), שעל מרקחת של ורדים מברך בורא פרי האדמה. וביאר בב”י שהטעם הוא  כיון דנטעי להו אדעתא דהכי, ומאידך אינו עיקר הפרי ואין עליו שם פרי, מ”מ כיון שאוכלים אותו, נחית חד דרגא ומברכין בפה”א. וכן פסק מרן השו”ע לגבי ברכת הריח בורדים, וכתב (סי’ רט”ז ס”ג) שעל הורד מברך בורא עצי בשמים. וביאר בב”י שהיינו משום דלאו פרי הוא בשביל לברך עליו הנותן ריח טוב בפירות. והביא שם את הראב”ד שחולק וס”ל לברך הנותן ריח טוב בפירות, מ”מ כתב שם מרן בב”י, כיון שהרמב”ם והרא”ש מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן.

והנה  במג”א סי’ ר”ב ס”ק י”ז כתב אודות קליפת התפו”ז, שיש לברך ע”ז בפה”ע, והביא את הגמ’ בברכות הנ”ל ודימה ברכה לערלה. ועי’ בט”ז (סי’ ר”ד ס”ק ט”ו) שפליג עליה וס”ל שעל קליפת התפו”ז מברך בפה”א, ומה שנאמר בגמ’ בברכות לדמות ברכה לערלה היינו לענין לאו פירא, דהוה כ”ש בברכה, אבל לענין יש פירא אין ללמוד מברכה. עכ”ד. ובאמת יש לדון בדבריו מהריטב”א הנ”ל שכתב שברכה וערלה כהדדי נינהו דהיינו לכל הצדדים ילפינן האי מהאי. ועוד יש מה לדון בזה ואכמ”ל. ועי’ בשו”ת פנים מאירות (סי’ ס”ה) שהכריח דלא כהט”ז. ועי’ בס’ דברי דוד להגאון הר”ד טעביל זצ”ל (בסוגיא דברכות שם), שכתב שמה שדימתה הגמ’ ברכה לערלה, היינו לענין מה דנקרא פרי לענין ברכה, ה”ה דנקרא פרי לענין ערלה. ואפשר דה”ה בהיפוך נמי, מה דנקרא פרי לענין ערלה ה”ה לענין ברכה. דאף דלא חזינן דמדמי הגמ’ להיפוך, מ”מ מסתבר לומר כן. ומ”מ כתב שם, דמאי דמרבינן בערלה  מטעם שומר לא שייך לדמות ברכה לענין זה. וכ”כ הט”ז באו”ח [הנ”ל]. ומ”מ לגוף הענין של קליפות התפו”ז עי”ש שס”ל דלא כט”ז, אלא כמג”א דברכתו בפה”ע. ועו”ע בזה מה שדחה הפנ”י בברכות (דף ל”ו ע”ב בד”ה בתוד”ה קליפי אגוזים), את דברי המג”א.

ולפי כל הנ”ל שס”ל להרמב”ם ז”ל וכן למרן השו”ע האי כללא דברכות, ממילא מוכרח שהורדים אין בהם ערלה, וכדעת הראב”ד, הריטב”א, ועוד. ולכן ברכת אכילתם בפה”א כמו שפסק מרן ז”ל, וברכת הריח שלהם הוא בורא עצי בשמים, ולא הנותן ריח טוב בפירות, וכמ”ש הרמב”ם ובעקבותיו מרן השו”ע.

יב. בדין ערלה בהדס ובענביו:

הנה עד כאן ראינו מסוגית הורדים האם נוהג בהם ערלה, וברכת הריח והאכילה שלהם. וכל הנ”ל היינו משום שיש להם פרי, ואוכלים את הורדים [העלים נאכלים וכמ”ש הריטב”א] במרקחת, ועל כך דנו הראשונים והאחרונים ז”ל הנ”ל. אך בנידון שאלה דידן, גבי הדסים, מה אוכלים שם, ועל מה יקרא פרי שיחול עליו שם ערלה?  ובשלמא ורד היינו שכתב הרשב”א הנ”ל שהובא בב”י, שיש להזהר מלהריח בו כיון שס”ל שיש בו ערלה (למרות שלהלכה הורה כראב”ד שאין בו ערלה וכנ”ל). אך לענין הדס אין כלל על מה שיחולו דיני ערלה ודינו כאילני סרק וכמו שקרא לעץ ההדס הרב שבולי הלקט (הנ”ל). ומ”מ מה שכתב הרשב”א הדסים היינו על ע”ז, ולא על ערלה, וכמו שמוכרחים לומר לענין כלאי הכרם, שלכו”ע אין איסור כלאים בכרם בהדס וכנ”ל, ה”ה לענין ערלה. ובאמת השילוב של השמות ורד והדס נאמרו גבי ע”ז (מס’ ע”ז י”ב ע”ב), ולזה כיון הרשב”א ז”ל. והוסיף גם ענין ערלה וכלאי הכרם שאסורים בהנאה, ובכל דבר כדינו. והדברים מוכרחים. ואין כל מקום ללמוד מהרשב”א הזה לענין איסור ערלה בהדסים.

וגם אם תאמר שמ”מ יש בהדסים ענבים, הרי הענבים אינם נחשבים לפרי וברכתן שהכל כמ”ש בשבולי הלקט הנ”ל, וכ”פ מרן בשו”ע (סי’ ר”ג סעי’ ה’) שעל ענבי ההדסים אע”ג דבשלן והויין כפירות אינו מברך אלא שהכל. ובב”י הסביר הטעם, כמו שכתב בשבולי הלקט שפירות בני אסא אינן פירות וכאילן סרק דינינן ליה והוכיח דבריו מהגמ’ במנחות (כ”ז ע”א) עי”ש. ועי’ בט”ז (ס”ק א’)  ובמג”א (ס”ק ב’) שבני אסא לא חשיבי לברך עליהם בורא פרי העץ דעץ בעלמא נינהו. ואמנם אם יש עצי סרק שמוציאין פירות ראויים וטובים ברכתן בפה”ע. (ועי’ בערוה”ש סי’ רצ”ד סעי’ י”ח).

ומ”ש לעיל את דברי הגמרא בירושלמי שאם נטע הדס לשם ענביו י”א שחייב וי”א שפטור, שאני התם שכיון שנטע לשם זה הרי שלדעתו הם חשובין. אך כיון שבד”כ  דעתן של האנשים, לא על הענבים, אלא על ההדס לא נוהג בו ערלה. ועוד אמרו בגמ’ שם, מקום שאין רוב משמרין אפילו חישב פטור. (עי”ש בגירסאות השונות, וכ”ה גירסת המרא”פ). וא”כ גם בזמנם לא נטעו לשם ענביו, וק”ו בימינו שלא שמענו ולא ראינו מי שמגדל הדס לשם ענביו, ולכן אין נוהג ערלה בעץ ההדס, לא בענביו וק”ו לא בענפיו.

והראשון שמצינו שדיבר בזה הוא רש”י ז”ל שכתב על המשנה בפר’ לולב הגזול (דף ל”ג ע”ב בד”ה בעל), וז”ל: והא דפליג להו במתני’ בד’ בבי וכו’ וערלה ותרומה לא שייכא אלא באתרוג, הילכך איצטרכו ד’ בבי, עכ”ל רש”י.  הנה א”כ מפורש ברש”י ז”ל שבהדס אין נוהג דין ערלה. וכ”כ רבינו ניסים בפירושו על הרי”ף (בד”ה ושל בעל). וכ”כ המאירי על הסוגיא (בד”ה אתרוג הגזול והיבש. וע”ע מש”כ בסוד”ה של ערלה ואולי צ”ל בשאר ימים).  ואף אמנם שהיה אפשר לבאר, שאה”נ נוהג ערלה בהדס, רק שמ”מ כיון שלא נאמר בו היתר אכילה, וגבי ריח, מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן כתבו שלא שייך. מ”מ לא נלענ”ד כך ברש”י ובר”ן ובמאירי, אלא שסתמו ואמרו  שאין ערלה שייכא אלא באתרוג. [וכד תידוק ברש”י ז”ל ובר”ן תראה שדוקא באתרוג שייך ערלה ומשמע א”כ שבלולב אין חשש ערלה, ואמנם הרא”ש בהל’ ערלה שגם הנוטע דקל ללולב יש בו משום ערלה. וכ”פ הטור, וכ”פ מרן השו”ע להלכה. אמנם הריטב”א (בברכות והובא לשונו לקמן), לא ס”ל הכי, אלא שבלולב אין חשש ערלה, וכ”כ במעדני מלך על הרא”ש. וגם הרמב”ם לא הזכיר מדין ערלה אלא לגבי אתרוג. ועי’ בברכ”י (יו”ד רצ”ד אות ט”ז) שסיים, ולענין הלכה אף שלכאורה לא ידענו טעמם של הטור והרא”ש ורי”ו ומר”ן, מ”מ מי יקל ראשו להתיר מה שאסרו הם בפשיטות].

ועוד  מצינו דברים יותר מפורשים בריטב”א עמ”ס סוכה (בסוגיא שם בסוד”ה והנכון) שכתב וז”ל: וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן נוהגות אלא בפרי להכי לא מהניא אלא באתרוג שהוא פרי, עכ”ל.   מפורש א”כ בריטב”א שבהדס לא שייך ערלה כיון שאינו פרי היינו מהגדרות פרי המוזכר בערלה, ולא מכל טעם אחר.

ודברים יותר מפורשים כתב הריטב”א (ע”ז דף י”ב ע”ב בסוד”ה אמר רשב”ל) וז”ל: מכל מקום הדס של ערלה מותר להריח שאין ערלה נוהגת בו אבל אתרוג של ערלה אסור דהא נמי לריחא עביד וקא מתהני מפירא. (ועי’ לעיל שהבאנו מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים האם שרי להריח אתרוג של ערלה).

ומצאתי להרב חתם סופר על הסוגיא בסוכה (שם בד”ה ללמדך שהפלפלין), שכתב וז”ל: ועוד אפשר שלא לשם מצוה נמי לא מחייב, דלאו עץ מאכל הוא, אע”ג דענביו ראוין לאכילה, מ”מ לא נטעו מתחילה אלא לכם [להדס], ועי’ תשובת מהרי”ט לענין ורד אי חייב בערלה או לא עכ”ל. ולא היה צריך להרחיק לכת עד המהרי”ט, שהריטב”א על הסוגיא כותב דברים מפורשים, שאין נוהג ערלה בהדסים.

ושוב ראיתי להרב כף החיים  (סופר – סי’ תרמ”ט אות ט”ל) שכתב וז”ל: ובענין לולב, הדס וערבה  אין בהם משום איסור ערלה, דאין איסור ערלה דוקא בפרי. וכמ”ש בשו”ע יו”ד סי’ רצ”ד סעי’ א’ וב’ יעוי”ש עכ”ל. וא”כ גם לדידיה ס”ל שאין איסור ערלה בהדס. [ומ”ש גבי לולב, הדבר תמוה מאד שהרי זה נגד מרן בשו”ע הנ”ל שיש בו איסור ערלה וצ”ע].

ועוד ראיתי למרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל בספרו מנחת שלמה  (סי’ ע”א סוף ס”ק ג) וז”ל: ועיין פתח הדביר (או”ח סי’ ר”ב) שכתב שהלך פעם עם רבו וראה איך שרבו ברך על ענבי הדס בפה”ע ושאלו לו הא קיי”ל דברכתן שהכל או”ח סי’ ר”ב ס”ט  [צ”ל סי’ ר”ג סעי’ ה’] והשיב לו דמין זה חשוב הוא למאכל, ולכך צ”ע ובירור למעשה נמי. ובזה יתישב הא דמצינן בכמה ראשונים דבהדס שייך נמי דין ערלה, עי’ ב”י בשם  תשובת הרשב”א, אבל עכ”פ זהו רק בענבי הדס ולא בהדס עצמו, עכ”ל.

וברור א”כ למרן הגרשז”א זצ”ל שבענפי ההדס אין ערלה, ורק בענבי הדס הסתפק, ואמנם לענ”ד אין המדובר בענבי ההדס הנמצאים בינינו, שהרי בסיפור הדברים שם איירי שהלך עמו בדרך, ובע”כ שאכל אותם חיים כמות שהם, וידוע שאותם שביננו אינם ראוים לאכילה כלל כמות שהם [א”ה אני עצמי טעמתי מכמה מענבי הדס אלו, ואינם ראוים לאכילה לכתחילה כמות שהם, ובודאי שא”א לומר שהם חשובים לאכילה כמו במעשה דרבו דהפתח הדביר]. וברור שעל ענבי ההדס המצוי בינינו אין ברכתו אלא שהכל וכמו שפסק מרן בשו”ע. וגם אם נמצא ענבים שיותר ראויים, מ”מ הא לא לזה נטעו אותם, אלא לשם ההדס, ומפורש בירושלמי שבכה”ג אין נוהג בהם ערלה, וגם הענבים שרו באכילה.

הראת לדעת, שמפורש נכתב בראשונים שבהדס אין נוהג ערלה, וה”ה בענביו אא”כ הם ראוים וחשובים, ולא מצוי בינינו היום, וברכת ענביו הוא שהכל, וקי”ל שברכה וערלה שוין אהדדי והכי ס”ל להרמב”ם ומרן בשו”ע. וא”כ לא נוהג בו כלל דין ערלה. ומותר לכתחילה ליטול הדס שטרם מלאו לו ג’ שנים לברך ברכת עצי בשמים ולהריח בו, שאין בזה כל חשש.  ועל כה”ג יש לומר בפשיטות, את דברי השיטמ”ק והמהרי”ט שכתבו גבי ורדים וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא, והקבלה והמעשה עמודי ההוראה.

יג. העיקר להלכה שאין לחוש כלל לערלה בהדס, ודלא כמ”ש בספר ילקו”י:

והראה לי ידידי הר’ השואל שליט”א, שבספר ילקוט יוסף ח”ג (סי’ רט”ז סעי’ י) כתב הגאון הר”י יוסף שליט”א  בנו של מרן מלכא שליט”א, וז”ל שם: וכן בוורד ובהדס נחלקו הפוסקים אם מותר לברך  ברכת הריח על בשמים של ערלה או לא ושב ואל תעשה עדיף, עכ”ל. ובמקורות שם ציין לתשובת  הרשב”א הנ”ל ולדברי מרן בשו”ע ביו”ד שם. ושוב הביא את דברי הרב החיד”א בברכ”י שם ואת תמיהתו על הרדב”ז שכתב עליו ואישתמטתיה תשובת הרשב”א וכו’, וכתב הגרי”י ומשמע שדעת מרן החיד”א שדין ערלה נוהג בהדס, אשר על כן למיחש בעי, עכת”ד.

ואחהמ”ר מאד תמהתי על דבריו, שהנה לעיל כתבנו דעתם דרוב הראשונים, שאין בורדים ערלה וגם הרשב”א שס”ל מפורש שבורד נוהג ערלה, מ”מ להלכה כתב שלראב”ד שהוא גדול שומעין, וכ”כ הריטב”א להלכה. וכ”פ השיטה מקובצת בברכות שם, וכ”פ בשו”ת הרדב”ז הנ”ל, ובשו”ת המהרי”ט הנ”ל. ואמנם בשו”ת המהרשד”ם נראה שדעתו להחמיר, אלא כד תידוק בדבריו תראה שהוא כתב כל דבריו ע”ד הספק, ורק בסוף לאחר שהביא את הרשב”א נראה שיותר חיזק את הצד שיש להחמיר, אך מ”מ הרשב”א גופיה כתב שלהלכה העיקר כראב”ד ז”ל להקל. רק שבשו”ת הלכות קטנות כתב שיש להחמיר בזה, ובנו בלקט הקמח הביא דבריו. אך ברור שדעת רוב הפוסקים שאין בורדים דין ערלה, ועל כולנה יש לצטט את מה שכתב השיטה מקובצת הנ”ל וז”ל: וכך נוהגים ומנהג ישראל תורה היא. ע”כ. ובמהרי”ט גם כתב שכן המנהג וסיים, והקבלה והמעשה עמודי ההוראה. ובכה”ג לא אמרינן ספק ברכות להקל, כיון דהוא  במקום מנהג, כמו שהעידו גדולי עולם אלה. ובכל זה ה”ה בהדס וכמו שכתבנו, דעת ראשונים מפורש שאין בזה ערלה, והוכחנו שגם דעת מרן זיע”א, גם גבי הורד וגם גבי ההדס שכתב שלא מברכים העץ, מוכח שאין בו ערלה כיון שס”ל למרן האי כללא שמשווה ערלה לברכה. וכ”פ הכה”ח שאין בהדס ערלה. ופוק חזי מאי עמא דבר, שלא ראינו מעולם מי שחשש לערלה בהדס, וע”כ לענ”ד אחהמ”ר דבריו אינם להלכה, ולכתחילה אפשר לברך ברכת הריח על ההדס.

ומה שציין להרשב”א הנ”ל, כבר כתבתי כמה פעמים לעיל, שהוא לא דיבר לענין ערלה כלל, אלא ציטט הגמ’ בע”ז, שורד והדס של ע”ז אסור להריח בו, אך לא דיבר כלל מערלה, שאי לא תימא הכי אלא שהדס קאי על כל מה שהזכיר שם, א”כ לדעתך ינהג כלאי הכרם בהדס, והרי ברור שלא, וכמו שכתב שם כלאי הכרם וודאי שלא התכוין להדס, ה”נ בערלה.

ומה שכתב בשם מרן החיד”א בברכ”י, אחהמ”ר אין משם כל הוכחה, שהנה לשון הברכ”י שם (יו”ד רצ”ד אות י”ג) הוא כך: נסתפק הרב בני דוד, אילנות דעיקרן לריח כגון יאסמין דאין להם פרי אם יש להם איסור ערלה, עי”ש. ואין כאן ספק דאילן מאכל כתיב. וכן ראיתי להרדב”ז  בתשו’ וכו’ ובהמשך כתב, ושם סי’ מ”ד כתב, שאין איסור להריח בערלה אלא באילן הנטוע לפירות מאכל, ולעיל נסתפק בורד. ואישתמיטתיה תשובת הרשב”א שהביא ב”י לעיל, סוס”י ק”ח, ועי”ש בש”ך ופר”ח. עכ”ל הרב חיד”א. והנה א”כ לעץ הנטוע רק לריח הסכים מפורש הרב חיד”א שאין בו ערלה כיון שאינו עץ פרי. ומה שכתב על הרדב”ז, היינו בדין השני שכתב הרדב”ז והוא לגבי הורד, וע”ז כתב שאישתמיטתיה תשו’ הרשב”א הנ”ל.  שהנה לעיל סיכמנו את דברי הרדב”ז שס”ל,  א. שדעתו לא כפר”ח והש”ך הנ”ל, שהתירו בערלה להריח מפירות שניטעו למאכל, אלא דעתו  כפרי תואר, שאסור להריח וכדין ע”ז. אלא שמ”מ כל עוד והפרי בשלב הסמדר שאין בו ערלה ואפי’ באכילה שרי, ק”ו שמותר להריח בו.  ב. שהורד אפי’ שנאכל המרקחת שלו, מ”מ אינו נקרא עץ מאכל ולכן פטור מערלה ומותר לאכילה וק”ו להרחה.  ג. ממה שכתב הרדב”ז לחלק בין שביעית לבין ערלה, שאין הדברים תואמים עם מה שכתב הרשב”א בתשו’ לעיל (ח”ז שי”ב ושנ”ו), שכל שאינו פרי לענין ערלה אינו פרי לגבי שביעית, ולכן כתב שהורד הוא פרי גם לענין ערלה.  ע”כ.  והנה על מה שכתב הרדב”ז לענין הרחה מפירות ערלה, כתב הברכ”י עי’ בש”ך ובפר”ח. ולענין מה שכתב אודות הורד, כתב אישתמיטתיה תשו’ הרשב”א שהביא הב”י לעיל ק”ח וזה ברור. ואין כאן כל שייכות לענין ערלה בהדס, שאדרבה דין אילן סרק יש לו, ומפורש בהרב חיד”א שבאילן כזה אין דין ערלה. [ואני הקטן אומר שיותר היה להביא להברכ”י נגד הרדב”ז גבי ורד, תשו’ הרשב”א יותר מפורשת, שהובא בבד”ה סו”ס רצ”ד ודו”ק]. ובאמת כמו שכתבנו כל אריכות בדין זה היא אך למותר, שלא מצאנו מי שכתב לחשוש לערלה בענפי ההדס, ומנהג ישראל תורה היא.

יד. בדין ברכת האילנות על לבלוב באילנות ערלה:

ומידי דברי בו זכור אזכור, מה שעלה בדעתי על אותם פוסקים שאסרו לברך ברכת האילנות על אילנות שהם עדיין ערלה, שהרי כמ”ש לעיל באריכות, כתבו הארחות חיים והמרדכי ועוד שמותר להריח מאתרוג של ערלה כיון שנטעו למאכל ולא לריח, וכ”פ הש”ך [עכ”פ לענין ערלה] וכ”פ הפר”ח. ועוד. ואמנם הבאנו שהריטב”א כתב מפורש שאסור להריח בפרי ערלה אף אם ניטע למאכל, וכ”כ הגר”א וכ”פ הרב פרי תואר. וכ”פ הרדב”ז הנ”ל. אלא שהוסיף הרדב”ז שכל זה אם יצאו הפירות מכלל שלב הסמדר והגיעו לבוסר, אך בלא”ה, כל עוד והם בשלב גידול של עד [ועד בכלל] הסמדר, הרי מותרים אפי’ באכילה וכמו שפסק הרמב”ם בהל’ ערלה (פ”ט הל’ י”ג), וא”כ פשוט שמותר לברך עליהם ברכת הריח. אלו תו”ד הרדב”ז. ולפי”ז ברכת האילנות, שמברכים על הלבלוב, דהיינו הפריחה הראשונית, היא עדיין קודם הבוסר, וא”כ מדוע יש לאסור, הרי אין ע”ז דין ערלה.

וכ”ז כמובן מלבד הטעם, שכתבו הפוסקים המתירים, שהברכה היא על כללות הבריאה, וסברא זו לתוספת תחשב, אך מעיקרא על מה יש לאסור. והנה חיפשתי מעט במקורות שהביא מרן הראש”ל שליט”א בספרו חזון עובדיה (הגש”פ עמ’ י”ד) שפסק שם להתיר. ומצאתי להרב ישכיל עבדי שהביא בקיצור את מה שכתב בשו”ת קרית חנה דוד (ח”א סי’ ל”ד) שהאריך שם להוכיח שמותר להריח בפירות ערלה [כדעת הש”ך והפר”ח הנ”ל], וממילא יכול לברך ברכת האילנות, וסיים וכ”ש לפמ”ש לעיל דבפרחי האילנות אין דין ערלה, הכא עדיין לא חל עליהם  שום איסור, וליכא ספיקא כלל, עכ”ל הרב קרית חנה דוד. ושמחתי בזה. ובודאי יש לומר, שהיינו רק אם מברך בעודם פרח ולא יותר מכך. ובלא”ה א”א לברך ברכת האילנות אלא בעודם פרח, אך אם חנטו היינו שנפלו הפרחים, כבר א”א לברך וכ”פ מרן הראש”ל (שם עמ’ ט”ז).

ואמנם אע”ג שברמב”ם ז”ל הדברים מפורשים שסמדר אין בו ערלה, מ”מ כבר דנו הפוסקים אם דין סמדר הוא רק בענבים או בכל הפירות ועי’ בברכ”י (רצ”ד ס”ב) שהביא בשם הרב בני דוד שדן בזה, ואולם העולה על כולנה היא התמיהה מדוע מרן השו”ע בהל’ ערלה (רצ”ד ס”ג) השמיט דין זה דסמדר, ועי’ בברכ”י שהביא בשם לקט הקמח והרב בני דוד שהקשו כך. ובכל זה כבר דן בארוכה מו”ר הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט”א מורה דרכו של המכון, בתשובתו הרמת’ה [והיא לו נדפסה בחוברת תנובות שדה גליון מס’ 5]  והסיק שם בזה”ל: מ”מ נראה דאין להניח ספיקו של הטור מפני פשיטותו דהרמב”ם ז”ל, ובפרט שאנו פוסקים כמוהו בעניני זרעים בפרט. והמחמיר לאסור גם את הסמדר תע”ב, ובפרט שמרן ז”ל לא גילה דעתו להדיא. ועוד נלע”ד דבכונה דילג מרן ז”ל הדין של סמדר שהוא מותר משום ערלה, ונטה מדעת הרמב”ם ז”ל בזה. וכמ”ש דמספקא ליה דאפשר שחכמים מודים לרבי יוסי בשאר האילנות וכמ”ש רש”י ז”ל בברכות הנ”ל. ואם כנים דברינו אלו י”ל שזו היא הסיבה שגם בדין קביעת שנות הערלה שינה מלשון הרמב”ם ז”ל שכתב כל מה שיוציא האילן, דמזה משמע דבעינן עד שיוציא בוסר וכנ”ל. ומרן ז”ל כתב במקום זה, כל הפירות שיחנטו דאפשר דלדעתו שחושש לשיטת רש”י הנז’, א”כ יש ללכת בעניני ערלה אחר הסמדר שהוא הפרח שממנו יוצא הפרי. וע”כ לא נקט לשון הרמב”ם דלשון “שיוציאו” קאי על הפרי והוא בוסר, ולא רצה להכריע בזה להקל כהרמב”ם, וע”כ נקט לשון סתמי “שיחנטו” שזה סובל את ב’ הפירושים. ומ”מ לא יצאנו מכלל  ספק בדברי מרן ז”ל בזה. וע”כ המחמיר לחשוב זמן הערלה מעת הוצאת הפרח שהוא הסמדר תע”ב, ומי שמיקל בזה אין מזחיחין אותו שיש לו על מי לסמוך, ובפרט  שכן הכריע הרמב”ם ז”ל גם בפירושו למשנה וגם בחיבורו. עכ”ל.

וא”כ לפי”ז מובן מדוע הפוסקים לא סמכו על הסברא הנ”ל סמיכה מוחלטת, וחיפשו טעמים אחרים שאפשר לברך ברכת האילנות, היינו מטעם שהברכה היא על כללות הבריאה.

ואמנם גם אם נאמר שלדעת מרן הב”י גם הסמדר אסור בשאר אילנות, ורק עד שלב הסמדר מותר, לענ”ד עדיין אפשר להתיר, שהנה מרן שליט”א בספרו הנ”ל כתב, שאם נפלו הפרחים, כבר א”א לברך. וא”כ ברכת האילנות היא כל עוד והפרחים קיימים, ולענ”ד כמו שהארכתי במק”א ששלב הסמדר הוא רק לאחר נפילת הפרח, ועד אז הוא עדיין בשלב הפריחה והחנטה [הקרויה כיום] שהוא טרום הסמדר. והוכחתי דברי [במכתב למו”ר שליט”א מיום ה’ כ”ט ניסן התשנ”ו] מרש”י עה”ת (בראשית פ”מ פס’ י’) שכתב עה”פ ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת עלתה ניצה, וביאר רש”י, ואחר הפרח עלתה ניצה ונעשה סמדר, ע”כ. הרי שהסמדר הוא שלב לאחר נפילת הפרח. וכן ביאר רש”י עה”פ בשיר השירים “התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח” ומבאר שם, והגפנים סמדר: כשנופל הפרח והענבים מובדלים זה מזה וניכרים כל ענבה לעצמה קרויה סמדר, עכ”ל. וכך ביאר רש”י במס’ קידושין (דף נ”ד ע”ב בד”ה כשהוא סמדר) וז”ל: כשהענבים ניכרים לאחר שנפל הפרח, ע”כ. ומה שהביא מו”ר שליט”א שם בתשובתו, את הר”מ בפיהמש”נ שכתב וז”ל: וסמדר הוא הפרח שממנו יהיה הפרי, אבל בבוסר אין חולק שהוא אסור עכ”ל. לענ”ד אין ללמוד מכאן שלדעת הרמב”ם סמדר היינו הפריחה, שאדרבה הר”מ כתב כאן שממנו יהיה הפרי, וכי מהפרח יוצא הפרי, הרי אדרבה הפרח נופל, ונשאר הניצה שממנה יוצא וגודל הפרי. ועוד הביא מו”ר  שם את המלאכת שלמה שהביא פירוש רש”י ז”ל בברכות (ל”ו ע”ב) שכתב דהענבים כיון שנפל הפרח שלהם וכל גרגיר נראה  לעצמו קרוי סמדר. וכתב עליו דאינו  כן דזה מיקרי פתח הסמדר וע”ש. ועי’ במאירי ז”ל עמ”ס סוכה (עמ’ ל”ו ע”א בד”ה היה לבן מנומר) שהחשיב את הסמדר עד שלב הרבה יותר מאוחר והוא, שיגדילו קצת ויזחילו מהם משקה שבשיעור זה יצא מכלל סמדר. עכ”ל. הרי לך שזה הרבה אחר נפילת הפרח עדיין קרוי סמדר, ולא שמיד אחר נפילת הפרח חשיב פתח הסמדר כמ”ש הרב מלאכת שלמה. ועי’ עוד במאירי (ריש פ”ק דר”ה בד”ה באחד בשבט) שכתב, וחנטה הוא הוצאת פרי קטן והוא שאמרו אילן שחנטו פירותיו, שהדבר מוכיח שעל הפרי עצמו הוא אומר כן. ואמנם הביא שם גם י”מ שהוא קודם שיצא הפרי כלל, אך נראה שהסכים לפירוש הא’. ובאמת שכפי הנראה חייבים לומר שיש בסמדר מעט פרי שאל”כ איך נבין דעתו של רבי יוסי שאומר סמדר אסור משום שהוא פרי, ואם הוא רק הפריחה עם הגרעין הקטן שבפנים, איזה פרי הוא. ומ”מ הכל אינו מוכרח חוץ מדברי רש”י שמפורשים הם. וא”כ אם כסברת  רש”י נראה, שכיון שהברכה על האילנות היא דוקא בעוד הפרח קיים, א”כ הוא שלב קודם הסמדר ומותר באכילה וק”ו בברכת האילנות. ואמנם ע”מ לצאת ידי כל הדעות, סברת הפוסקים שכתבו שברכת האילנות היא ברכה כללית על הבריאה, מיישבת שלכו”ע אפשר לברך ללא חשש.

והנה אחר כל מה שהזכרנו לעיל לענין ההדס שברור בעז”ה שלא נוהג בו כלל ערלה, ברור שאפשר לכתחילה  ליטלו לד’ מינים.   ובדין זה מצטרף דין נוסף,  שהרי נטילת ההדס היא לשם מצווה, וכיון שכן הא קיי”ל מצוות לאו ליהנות ניתנו. וכמו ששנינו לגבי שביעית ועי’ שו”ת ציץ הקדש ח”א סי’ ט”ו  בשם המהרי”ל דיסקין. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק (ח”ו סי’ ק”ל) ולדעתו גם סתם הדסים אם נלקטו למצווה אין דין שביעית נוהג בהם. וגם החולקים בסתם הדסים, מ”מ מודו שכיום כל ההדסים שנמכרים למצווה הם ניטעים לשם כך ולא לשם ריח. (ועי’ שו”ת משנת יוסף ח”א סי’ ל’ שכ”כ בשם מרן הגרשז”א).  וכך פסק בכה”ח הנ”ל. וכך פסק להלכה מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א בספרו (כת”י) על קיצור הל’ המועדים  חודש תשרי הל’ נג. שבהדס אין נוהג דין ערלה כיון שאינו פרי.

טו. מסקנא דמילתא:

א. פרי שהוא עדיין ערלה, יש שמתירים להריח ממנו, אם עיקרו של פרי זה הוא למאכל. וכ”כ הש”ך והפר”ח. ואמנם הפר”ת חולק בזה על הפר”ח, וכ”ה ברדב”ז, וכ”ה משנתו האחרונה של הרב חכמ”א, וכ”כ מפורש בריטב”א. וכן נראה עיקר להלכה.

ב. לדעת הרמב”ם ז”ל שהסמדר מותר באכילה, ק”ו שמותר להריח ממנו, וכ”כ הרדב”ז שמותר לאכול ולהריח מפרחי ההדרים. [ועי’ במאמרו של מו”ר הג”ר שמ”ע בגליון זה, שנראה שדעת מרן השו”ע להחמיר בסמדר, וא”כ אסור גם להריח בזה].

ג. י”א שנוהג דין ערלה בורדים. אך דעת רוב הראשונים שאין נוהג ערלה בורדים. וכתב השיטמ”ק, “וכך נוהגים ומנהג ישראל תורה היא”. ובמהרי”ט כתב: “והקבלה והמעשה עמודי ההוראה”.

ד. אין נוהג דין ערלה בהדסים. וכ”כ מפורש הריטב”א (עמ”ס סוכה וע”ז), וכ”נ מרש”י, הר”ן, והמאירי. וכ”פ הרב כה”ח. ודלא כמ”ש בספר ילקוט יוסף להחמיר בזה. ולכתחילה אפשר לברך ולהריח בהדסים גם בעודם בתוך ג’ שנים.

ה. בענבי ההדס  י”א שנוהג דין ערלה. ומ”מ י”ל שהיינו רק בסוג של ענבי הדס שהם חשובים לאכילה, וכמו שנזדמן לרבו של הרב פתח הדביר, ולכן גם בירך עליהם בורא פה”ע. אך ענבי ההדס המצויים בימינו, שאינם ראוים לאכילה וק”ו שאינם חשובים, והברכה עליהם פסק מרן בשו”ע, שהכל, ממילא גם ערלה אין נוהג בהם, והוא ע”פ הכלל שהבאנו בפנים, שערלה וברכה שוו להדדי.

ו. מותר ליטול הדס לקיים מצוות ד’ מינים גם כשהוא בתוך ג’ שנים, וע”ז אין חולק, כיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו.

ז. לדעת הרמב”ם שסמדר מותר בכל הפירות, ממילא פשוט שמותר לברך ברכת האילנות על לבלוב הפורח בעצי ערלה, שהרי אפילו באכילה הוא מותר, אלא שבלא”ה כתב מרן הראש”ל שליט”א, מטעם אחר שמותר לברך ברכת האילנות על עצי  ערלה, כיון שהברכה היא על כללות הבריאה.     וזהו הנלענ”ד.

בברכה

שניאור ז. רווח