הרה”ג אליהו לוי שליט”א

ראש בית מדרש לרבנים ודיינים יד הרב ניסים 

וראש מכון להוראה כנסת יחזקאל

האם בפרחים שיש בהם ריח יש קדושת שביעית

איתא בגמרא קמא (דף קא:) רבא רמי תנן ממין הצובעים ספיחי סטיס וקוצה יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור, אלמא עצים יש בהן משום קדושת שביעית. ורמינהו עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא על פני השדה לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית, לעצים אין בהם משום קדושת שביעית, ומשני אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן. והא איכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוין, אמר רבא סתם עצים להסקה הן עומדין.

פירוש הגמרא: כל דבר שהוא ממין שצובעין בו כגון ספיחי סטיס וקוצה יש להן שביעית, שצריך לשמור עצים אלו בקדושת שביעית, ולדמיהן שביעית שאין עושין מהן סחורה, ד”לאוכלה” ולא לסחורה אמר רחמנא (ע”ז סב,א). ואם מכר מפירות אלו המעות נתפסים בקדושת שביעית, דהיינו קונה בהם פירות ויש בפירות אלה קדושת שביעית וכדברי הגמ’ בנדה (דף ח,א) הורד והכופר והלוטם והקטף יש להן שביעית ולדמיהם שביעית. ויש להן ביעור כשיגיע זמן הביעור חייב לבערן. וכמאמר הכתוב(ויקרא כה,ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית, וכמבואר בפסחים (דף נב,ב). ואלו הספיחים עצים בעלמא הן ומשתמשים בהן לצביעה. שואלת הגמרא עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן לעשות מהם אוצר, לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית. לעצים אין בהם משום קדושת שביעית. מתרצת הגמרא “לאכלה” (ויקרא כה ,ו), במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן, משנעשים גחלים, ומשתמש בהם לאחר שנעשים גחלים וזוהי הנאתן. וכיון שהנאתן לאחר שנעשו גחלים על כן אם ליקטן לעצים אין בהם קדושת שביעית אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע, ונמצא הנאתן וביעורן שוה, על כן יש בהם קדושת שביעית דהוא דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה בשעת הנאתן הוא כלה מן העולם. שואלת הגמ’ והא איכא עצים דמשחן, שמאירין כנר אבוקה, ובשעת הנאתן ביעורן, ותחול עליהם קדושת שביעית. אומרת הגמרא סתם עצים להסקה, אע”פ שלפעמים משתמשין בהן לאור, מ”מ עיקרן להסקה, והנאתן לאחר ביעורן, וכל דבר שהנאתו לאחר ביעורו יש בו קדושת שביעית. וראה שם בתוספות בד”ה והאיכא, שפירשו דסתם עצים דמשחן להא קיימי, ולפעמים משתמשים בהם גם להסקה. ולכאורה נראה מדברי הגמרא, שכל דבר שמשתמשין בו יש בו קדושת שביעית קדושת הארץ חלה על הכל. ורק עצים שהם להסקה ואין הנאתן וביעורן שווין אין בהן קדושת שביעית. והכלל הוא אם הנאתן וביעורם שוין יש בו קדושת שביעית, ואם אין הנאתן וביעורן שוין אין בו קדושת שביעית. הגמרא סתמה ואמרה, “לאוכלה” אמר רחמנא במי שהנאתו וביעורו שוה, ולאו דוקא במידי דאכילה. ולכאורה משמע גם אם ההשתמשות היא בריח בלבד יש בו קדושת שביעית, כל שהנאתו וביעורו שווה, ורק עצים שלהסקה הם עומדים, כיון שאין הנאתן וביעורן שווה אין בהן קדושת שביעית. 

איתא במשנה בשביעית (פ”ז מ”ו) הורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. רבי שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי.

וכתב רבינו עובדיה: ורד שושן. והכפר הוא שקורין לו בערבי אלחנא. וי”א שהוא בושם. והקטף אילן אפרסמון. יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. והוא הדין דיש להם ביעור ולדמיהם ביעור. ואע”פ שלא נזכר במשנה. מפני שאינו פרי ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן. והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שווה, יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן. ות”ק סבר דקטפו זהו פריו. והלכה כר”ש ע”כ. וכתב המשנה ראשונה הורד והכפר, כל הני לריחא עבידי, וכל העשוי לריח שייך ביה שביעית כמו מיני צבעים, דהני נמי אם מריח בהן כמו שהן, הנאתן קודם ביעורם, ואם נותנן לתבשיל הנאתן בשעת ביעורן, בשעה שהתבשיל קולט הריח כלה כמו גבי צבעים בר”פ. והלכך בכולהו מודה ר”ש, ולא פליג אלא בקטף שהוא שרף הנוטף, וקסבר שאינו פרי, אבל כולהו אפילו אין עומדין לאכילה פירי מיקרי לענין שביעית. ואפשר דרובא דבשמים לתבשיל נתונים, ונאכלין ודמי למאכל. והיינו דמשמע לגמרא בפ”ק דנדה דקטף דהכא היינו שרף דספ”ק דערלה, אע”ג דהכא לא תני שרף כי התם, משום דאין לפרש דקטף היינו העץ עצמו, וכדפירש רש”י ותוספות בנדה דקטף שם העץ, דא”כ אמאי פליג רבי שמעון בקטף טפי מאינך. וע”כ שרף הוא ונקרא ע”ש העץ ע”כ.

 ונראה מדבריו שכולהו לריח עבידי, ולא פליג ר”ש אלא בקטף שאינו פרי, אבל כל דבר שהוא הפרי עצמו יש בו קדושת שביעית. וכן ורד ושושנה שעשוי לריח, אפילו רבי שמעון מודה שיש בו קדושת בשיעית. וכן כתב הרא”ש מסכת שביעית פ”ז מ”ו, שהקטף הוא שרף. והוסיף, ותניא הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכן פירש שם מהר”י בן מלכי צדק, וכתב תרגום צרי קטף. וכן כתב הר”ש שם בפירושו. והוא צרי (בראשית מג) דמתרגמינן קטף. וכן כתבו התוספות נדה דף ח’ בד”ה קטף, שהוא צרי, וכדברי הגמרא בכריתות דף ו’ רשב”ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ושרף עצמו נקרא קטף על שם העץ. רש”י. בנדה (דף ח,א) פירש מין אילן ואין עושה פרי אלא שרף וזהו פריו.

איתא בנדה (דף ח,א) והתנן הורד והכפר והלטום והקטף יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. ואמר רבי פדת מאן תנא קטפא פירא, רבי אליעזר. ואמר רבי זירא חזי דמינך ומאבוך קשריתו קטפא לעלמא. 

פירוש הגמרא: הורד והכפר והלטום והקטף יש להן שביעית, שצריך לשמור אותם בקדושת שביעית, ואין עושין בהם סחורה. ואם עשה בהם סחורה הדמים נתפסים בקדושת שביעית. דהיינו, שקונה בהם ירקות או פירות ושומר עליהם קדושת שביעית, ובזמן הביעור צריך לבער אותם. ואמר רבי פדת מי ששונה שקטף הוא פרי – רבי אליעזר. והוא במשנה ערלה פ”א מ”ז: רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור. אמר רבי יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים בשרף העיקרים מותר, בשרף הפגים אסור, מפני שהם פרי.

פירושו: המעמיד גבינה בשרף ערלה, אילן ערלה שנוטף ממנו שרף, ולוקח אותו ומעמיד בו גבינה, רבי אליעזר אומר אסור בין שרף היוצא מהעץ עצמו בין שרף היוצא מהפרי. אומר רבי יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף העלים או עיקר העץ מותר. בשרף היוצא מהפרי עצמו אסור. ואומר רבי פדת משנתינו בשביעית הוא אליבא דרבי אליעזר שאוסר קטף היוצא מהעץ. וכמו בדין ערלה שהמעמיד בהם גבינה אסור, כמו כן בדין שביעית, קטף אסור בשביעית דהכל נידון כפרי, ורבי יהושע שאמר שרף העלים שרף העיקרים מותר הוא אליבא דרבי שמעון בשביעית. ומחלוקת רבנן ורבי שמעון בשביעית, מחלוקת רבי אלעזר ורבי יהושע בערלה. 

עוד שם בגמרא (ע”ב): אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא ר”א הוא, והתנן רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף ערלה אסור, אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר אלא בקטפא דגווזא, אבל בקטפא דפירי מודו ליה, דתנן אמר רבי יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין בשרף העיקרין מותר, בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. 

פירושו: עד כאן לא פליגי רבנן על רבי אליעזר אלא בקטפא דגווזא דהיינו שרף היוצא מהעץ, אבל קטפא דפירא שהשרף יוצא מהפירות מודים רבנן לרבי אליעזר שאסור להעמיד גבינות בשרף זה. ובמשנה בשביעית פליגי רבנן ור”ש בשרף היוצא מהפירות, ולרבנן יש בו משום שביעית, ולרבי שמעון אין בו משום שביעית, דאינו פרי. ורבנן במשנה בשביעית כדברי הכל, דבין רבי אליעזר ובין רבי יהושע סוברים שאסור להעמיד בשרף היוצא מהפרי עצמו. ולא פליגי אלא בשרף היוצא מהאילן, לרבי אליעזר אסור להעמיד בו גבינה, לרבי יהושע מותר להעמיד בו גבינה. ועוד שם בגמרא: ואיבעית אימא כי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות מודו דקטפו זהו פריו. דתנן ר”ש אומר אין לקטף שביעית, וחכ”א יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו. לאו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר. 

פירושו: מחלוקת רבנן ורבי אליעזר באילן העושה פירות והשרף יוצא מהעץ. לדעת רבי אליעזר אסור. ולדעת רבי יהושע מותר. וחולקין רבנן על רבי אליעזר באילן העושה פירות דוקא, אבל באילן שאינו עושה פירות ויש בו שרף אילן לכולי עלמא השרף הוא הפרי.

וראה תוספות שם (דף ח,א) בד”ה מאן תנא דאמר קיטפא פירי רבי אליעזר. ואם תאמר במאי פליגי אי ביעורו והנאתו שוה מאי טעמא דרבנן דאפילו עצים הוו אסירי בשביעית, אי לאו דאין הנאתו וביעורו שווה. ואי אין הנאתו וביעורו שוה, לא אסיר בשביעית ואין סברא  לומר דפליגי אי הנאתו וביעורו שוה אי לאו. ויש לומר דודאי הנאתו וביעורו שוה, ולפי שאינו כי אם לחלוחי עץ שרו רבנן הקטף אגב העץ. ורבי אליעזר סבר דהנאתו חשיבה והוו פירי. ע”כ. 

נראה מדברי התוס’ שהעיקר הוא אם הנאתו וביעירו שוה אסור. ושואלים התוספות, מה הטעם של רבי שמעון שמתיר, והרי הנאתו וביעירו שוים, ויש לאסור כל דבר לא משנה מה, אם הנאתו וביעורו שוה, ואפילו שרף אילן שאינו חשוב כל כך, שאינו דבר אכילה, אסור משום שביעית. ותירצו התוס’ דפליגי אם לחלוחית זו בטילה לגבי העץ. לרבנן אסור משום שביעית, דזהו פריו. ולרבי שמעון מותר, שלחלוחית זו בטלה לגבי העץ. ולרבי פדת המחלוקת היא בלחלוחי העץ, אבל בלחלוחי הפרי לכולי עלמא אסור. ורבי יהושע כרבי שמעון, ורבי אליעזר כרבנן בשביעית. אם נאמר שהלכה כרבי יהושע בערלה, הלכה כרבי שמעון בשביעית. ונמצא לחלוחי פירות אסורים, לחלוחי העץ מותרים. לרבי פדת רבי יהושע כרבי שמעון. ועד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אלא שהעמיד בשרף העיקרין אבל בשרף הפגים לכולי עלמא אסור. ולפי סברתו ערלה ושביעית דין אחד להם. אליבא דרבי זירא משנתנו בשביעית כדברי הכל, ומחלוקת חכמים ורבי יהושוע בקטפי דגווזא אבל בקטפי דפירי לכולי עלמא אסור, ודלא כרבי שמעון בשביעית שאומר גם בקטפי דפירי מותר משום שאינו פרי. ולפי דבריו מחלוקת רבנן ורבי יהושוע בשביעית הוא בקטפי דפירי, לרבנן פרי הוא ואסור בשביעית, ולרבי שמעון אינו פרי אלא שרף בעלמא היוצא מהפרי ואינו נידון כפרי. ואין הלכה כרבי שמעון. קושית התוספות במאי פליגי רבנן ורבי יהושע, היא בדוקא אליבא דרבי פדת שאומר שפליגי בשרף האילן. אבל אליבא דרבי זירא פשוט הדבר, כיון דפליגי בשרף היוצא מהפרי, לסברת רבנן הרי הוא כפרי, ולסברת רבי שמעון אין הוא כפרי.

ואפילו לרש”י שפירש שם שקטף הוא שרף אילן, נראה לומר דבכוונתו כל מה שעושין ומשתמשין בשרף זה הוא בכלל. דהיה לרש”י להבדיל בין ריח לדברים אחרים. ומדסתם, משמע שהכל בכלל. ולסברת אי בעית אימא, חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע בשרף אילן שיש בו פירות, ובשרף היוצא מהעץ, אבל שרף אילן שאין בו פירות לכולי עלמא יש בו משום שביעית . וראה רש”י שם בד”ה לאו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר, שכתב בשאר אילנות וחזינן דבקטף סבירא להו כוותיה. ע”כ. ופירושו, בשאר אילנות אין בהן משום שביעית. ולפי סברא זו פרחים שנותנים ריח, לכולי עלמא יש בהן קדושת שביעית, דאין הם פחותים משרף אילן שאינו עושה פירות.  

כתב הרמב”ם הלכות שמיטה (פ”ז הלכה יט): “הורד והכופר והלוטם יש להן ולדמיהן שביעית, הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים מן העיקרים אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית”. ועוד כתב שם בהלכה כ’: “במה דברים אמורים באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית”.

וראה כסף משנה: הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות, בפרק ז דשביעית תנן הקטף יש לו שביעית ולדמיו שביעית  רבי שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. וגרסינן בפ”ק (נדה דף ח,ב) אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירי רבי אליעזר הוא, והתנן רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור. אפילו תימא רבנן ע”כ לא פליגי רבנן עליה דר”א אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפירא מודו ליה. דתנן רבי יהושע אומר שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר, ובשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. ואב”א כי פליגי רבנן עליה דר”א באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות מודו דקטפו זהו פריו, דתנן ר”ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זה הוא פריו, מאן חכמים לאו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר. ופסק רבינו כהני תרי תירוצי, משמע דתרוויהו קושטא נינהו. ע”כ. ועוד כתב שם שיש תירוץ אחר של ההוא סבא והוא דלא כהלכתא.

לכאורה היה נראה דהרמב”ם סותר את דבריו, שבפרק ז’ הי”ט כתב ששרף היוצא מן העלים ומן העיקרין אין לו שביעית. ובהלכה כ’ כתב: במד”א באילן מאכל אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרין כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית. וצריך לומר שאילן שיש בו פירות היוצא מהפרי יש בו שביעית, והיוצא מהעץ אין בו שביעית, ואילן סרק שאין בו פרי היוצא מהאילן יש בו שביעית דהם פירותיו.

הרמב”ם סתם דבריו ופסק להלכה ששרף היוצא מהפרי יש בו שביעית, וכן שרף היוצא מאילן סרק שאין בו פירות, יש בו שביעית. הכוונה היא שקדושת שביעית חלה על השרף עצמו, ולא משנה מה אני עושה עם השרף הזה, בין אם אני מעמיד בו גבינה, וכדברי המשנה בערלה (פ”א משנה ז), קדושת שביעית חלה עליו. ובין אם אני עושה בשרף זה דיו, וכדברי הגמרא בשבת (כג,א): כל השרפין יפין לדיו ושרף קטף יפה מכולן. ובין אם אני עושה משרף זה צרי שהוא ריח טוב, וכדברי הגמרא בכריתות (דף ו,א): הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. והוא אחד מאחד עשר הסממנים שהיו משתמשים בו בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ובודאי זה היה סוג ריח מובחר ביותר. אם בשרף חלה עליו קדושת שביעית אין זה משנה מה אני עושה משרף זה, אם אני עושה משרף זה ריח, גם כן יש בו קדושת שביעית, שהרי קדושה זו חלה עליו בעודו שרף. וכלשונו של הרמב”ם, שהשרף עצמו יש בו קדושת שביעית, וכל מה שרגילין לעשות בו הרי הוא קדוש. לא יתכן שתפקע ממנו קדושה בסוף כשיעשו משרף זה ריח או דיו או גבינה וכל דבר אחר, הכל בכלל הקדושה הוא. הכלל הוא, מה שרגילין לעשות מהשרף יש בו קדושת שביעית. וכעין זה ירושלמי (פ”ז דף יח) גבי תורמוסין שאם לא מיתקן אינן ראויין, ואם מיתקן חלה עליהן קדושת שביעית, ואומרת הגמרא ומצינו דבר בתחילה קדושת שביעית חלה עליהן ובסוף אין קדושת שביעית חלה עליהן. ועיין שם ברידב”ז ופני משה, שהוא בתמיה. ואפילו דבר שאינו ראוי לאכילה לגמרי, כגון לולבי זרדים וכדומה. ע”ש. נמצא שחל עליהן קדושת שביעית בתחילה.

בירושלמי שביעית (פרק ז דף יח): “בשמים מהו שיהא עליהן קדושת שביעית, נשמענא מן הדא הפרח הלבן והאורז אין עליהן קדושת שביעית. חברייא אמרי רבי שמעון היא, דרבי שמעון אמר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. רבי שמואל בשם רבי אבהו תפטר דברי הכל היא, בהדא נסורתא”. 

ופירש הפני משה שם, בשמים מהו ואם מותר לאבדן ולהפסידן, ופשיט ליה דתני הפרח הלבן וכן פרחי האורז שעשויין להריח בהן ואין עליהן קדושת שביעית. חבריא הוו אמרי דרבי שמעון היא, הא דקתני הפרח אין לו שביעית אתיא כרבי שמעון דאמר לקמן בפרקין אין לקטף שביעית, והוא אילן אפרסמון, מפני שאינו פרי. ורבי שמואל דחי ליה דתפטר להא כדברי הכל בהדא נסורתא, כלומר הפרח הנושר ולדברי הכל אינו פרי. ע”כ.

ונראה מדברי הפני משה שקטף זהו אילן אפרסמון ועושין ממנו ריח. ולפי הפירוש הראשון הפרח הלבן ופרחי האורז העשוין לריח אין בהן שביעית משום שאינו פרי, וכרבי שמעון. ולפירוש השני הפרח נשר, ולכולי עלמא אינו פרי, דכיון שנשר הרי הוא כפסולת, ואין בו קדושת שביעית. ועל כל פנים לשני הפירושים לא נפשטא הבעיא בירושלמי.

ונראה מדברי הירושלמי שריח הנאתו וביעורו שווה. והספק הוא בריח, כיון שאינו מידי דאכילה, יתכן שאין בו קדושת שביעית. שאם ריח אין הנאתו וביעורו שווה, אין להסתפק שאין בריח קדושת שביעית, דודאי לא חולקין הבבלי והירושלמי בסברא זו.

וראה ירושלמי שביעית (פרק ז דף יט), מפורש שם שעצים אין בהן קדושת שביעית. ובודאי הטעם הוא משום דאין הנאתן וביעורן שווה, וכמבואר בקמא (דף קא,ב) דהנאתן אחר ביעורן. ואם כותב הרמב”ם ששרף היוצא מהאילנות יש בו שביעית, וכן שרף היוצא מהפירות יש בו שביעית, ובודאי כל מה שיעשו משרף זה חלה עליו קדושה אם רגילין לעשות כך. דהקדושה חלה על השרף. הגם שהירושלמי מסתפק אם יש בבשמים שביעית, מ”מ נראה מגמרא דידן שיש בבשמים שביעית. וכן מורין דברי הרמב”ם שכתב שרף האילן יש בו שביעית, דהקדושה חלה על השרף, וכל דבר שרגילין לעשות מהשרף חלה עליו קדושת שביעית, ובודאי גם בשמים הדין כן. ואם נאמר שגמרא דידן מסתפקת בבשמים, מדוע לא כתבה את הספק במפורש, שלא נטעה לומר שיש בבשמים קדושת שביעית, דדרך גמרא בבלי להרחיב יותר מהירושלמי, ונראה לומר שהגמרא בבלית סוברת שיש בבשמים שביעית, והכלל הוא כדברי הגמרא בקמא (קא,ב) דדבר שהנאתן וביעורן שוין יש בו משום שביעית, ולאפוקי עצים שהנאתן לאחר ביעורן. 

ועוד איתא בגמרא ירושלמי (סוף פ”ז דשביעית דף כ): רבי פדת רבי יוסה בשם רבי יוחנן אתיא דרבי שמעון כרבי יהושע, דתנינן תמן אמר רבי יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף האילן ובשרף העיקרין מותר. בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. אמר רבי זעירא לרבי פדת כמה דתימא תמן הלכה כרבי יהושע וכא אמר הלכה כרבי שמעון, אמר רבי יונה ודמיא היא כל רבה (גירסת שנות אליהו: ודמיא היא לכל דבר) קטף בטל על גבי שרפו, אילן אינו בטל על גבי שרפו. אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן ואין קדושת ערלה חלה עליהן. ע”כ לשון הירושלמי.

וכתב פני משה שם, קטף בטל על גבי שרפו, כלומר אילן קטף והוא האפרסמון בטל הוא האילן לגבי שרפו והיינו שהשרף שלו היוצא מן העץ הוא העיקר. ואילן, כלומר שאר האילן שעושה פירות, אינו בטל על גבי שרפו שיוצא מן העץ, דעיקר הוא הפרי, ואין השרף היוצא מן העץ שלו נחשב לכלום. וכיון שכן הוא, תנא קמא דמתניתין נמי כרבי יהושע סבירא ליה, דלא מיירי הכא באילן העושה פירות, אלא בקטף שאינו עושה פירות שהקטף שלו זהו פריו, ושאני מתניתין דערלה דלא אסרו אלא באילן העושה פירות, והיינו דמסיים ואזיל. ע”כ.

כותב הפני משה לרבי יונה אילן קטף והוא אפרסמון, בטל הוא, דהשרף שלו היוצא מהעץ הוא העיקר ועושים ממנו צרי, ושאר אילן שעושה פירות אינו בטל, שעיקר העץ הוא הפרי ואין השרף שלו נחשב לכלום. ות”ק דמתניתין בשביעית נמי כרבי יהושע סבירא ליה, דהמשנה בשביעית מדברת בקטף שהשרף הוא העיקר, והמשנה בערלה מדברת באילן העושה פירות, ובזה חולקין רבי אליעזר ורבי יהושע. ובאילן שאינו עושה פירות כולי עלמא מודים שהשרף הוא הפרי, ודלא כרבי שמעון, ותנא קמא דמתניתין כרבי יהושע דערלה. והלכה כת”ק. וכתירוץ הגמרא בנדה (ח,ב) לפי והאיבעית אימא. אליבא דרבי פדת רבי יהושע כרבי שמעון ואין בשרף האילן משום שביעית, ורק שרף פגין אסור לכולי עלמא. ולסברא זו אפשר שפרחי ריח אין בהם קדושת שביעית, דהם נידונין כדין היוצא מן השרף, ולרבי שמעון מותר, דסובר כרבי יהושע דערלה, והלכה כרבי יהושע.

רידב”ז שם בפירושו לדברי הגר”א בשנות אליהו על מסכת שביעית, כתב: ונראה דפירוש הירושלמי לפי זה הוא כך, דהנה במשנה דידן גרסינן הורד והקטף, ומזכיר הקטף, ואלו במשנה דערלה גרסינן רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף, ומזכיר רק השרף. וכן רבי יהושע אומר ג”כ המעמיד בשרף האילן והעיקרין, ומזכיר רק השרף. והנה פירוש קטף הוא העץ, והשרף הנוטף ממנו נקרא צרי, כדגרסינן הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכן פירש רש”י במסכת נדה שם, דקטף הוא העץ שנוטף ממנו שרף. וכן איתא במסכת שבת (דף כג,א), שרף קטף. הרי דיש שרף של הקטף ויש קטף עצמו. ובמשנה דידן לא קאמר שרף הקטף, אלא קטף עצמו. ואילו במשנה דמסכת ערלה קאמרינן המעמיד בשרף הערלה, הרי דמזכיר שם רק השרף לבד, והוא משום דשם בערלה דלא מיירי בקטף אלא בסתם אילן דעושה פרי, וע”כ לא בטל העץ לגבי שרף שיהא העץ עצמו חשוב כהשרף שלו, אבל עצי הקטף כיון שאין עליו שום פרי אלא השרף שבו, ע”כ בטל הקטף לגבי השרף, והעץ בעצמו חשוב כשרף שלו. ועל זה אמר לו רבי יונה ולכל דבר. פירוש בתמיה, דא”כ לדבריך דקמדמית ר”ש לר”י, וחכמים ע”כ כרבי אליעזר דלא כר”י, דאי לחכמים הוי פרי אף בשרף של עץ, א”כ הו”ל להיות המעמיד בשרף האילן ג”כ אסור משום ערלה, א”כ לדבריך לכל דבר צריך להיות אליבא דחכמים שרף של ערלה חשיב פרי כמו שביעית, והא ז”א דהא בשביעית אף הקטף עצמו חשיב פרי, ואילו התם לענין ערלה לא חשיב פרי רק בשרף לבד, אבל לא העץ, אפילו לר”א, דר”א נמי לא קאמר אלא המעמיד בשרף הערלה אסור מפני שהוא פרי, וע”כ דהקטף עצמו בטל ע”ג שרפו, אילן אינו בטל ע”ג שרפו, פירוש דהקטף בטל לגבי שרפו והוא עצמו חשיב כשרף, ואילן אינו בטל על גבי שרפו ולא חשיב כמו השרף. וע”כ הוא משום דהקטף אינו עושה פרי ואין לו אלא שרף, ע”כ בטל לגבי השרף, משא”כ באילן דעושה פרי. א”כ לדבריך דקא מדמית מתניתין דידן למתניתין דמסכת ערלה הו”ל להיות שוה לכל דבר התם כמו הכא, ובאמת חזינן דלא דמי אפילו לר”א דקטף בטל על גבי שרפו ואילן אינו בטל ע”ג שרפו ואינן שוין לכל דבר. והוא ע”כ דבאילן העושה פרי מיירי התם, ולא דמייא למשנה דידן דהקטף, א”כ יכול להיות דאיתא חכמים כרבי יהושע, ואע”פ כן לענין שרף הקטף הוי פרי, משום דעל כרחך לא קאמר רבי יהושע אלא דוקא התם באילן העושה פרי, אבל בקטף שאינו עושה פרי אף רבי יהושע מודה דשרף חשיב כפרי וכו’. 

כותב הרידב”ז, במשנה בשביעית מזכירה ורד והכפר והקטף. ובמשנה בערלה מזכירה מעמיד בשרף הערלה. והוא משום דבערלה לא מיירי בקטף אלא באילן עושה פירות, וע”כ לא בטל העץ לגבי השרף ואסור להעמיד בשרף, אבל לא אסור להעמיד בעץ עצמו אליבא דר”א, אבל עצי הקטף, שאין בהן פירות רק השרף שבו, ע”כ בטל הקטף לגבי השרף. והעץ עצמו חשוב כשרף ואסור משום שביעית. ור”א כחכמים ור”י כר”ש. אמר לו רבי יונה ולכל דבר, בתמיה, לדבריך שאתה משווה את הדינים ור”ש כר”י ור”א כחכמים, לדבריך לכל דבר צריך להיות אליבא דחכמים שאם מעמיד בעץ עצמו אסור. וכמו שאין הבדל לגבי שביעית שהקטף יש בו משום שביעית וכולל הכל, הוא הדין בערלה אליבא דר”א. וע”כ דהקטף עצמו בטל על גבי שרפו לכן הכל יש בו משום שביעית. לא כן אילן שעושה פירות, אינו בטל העץ על גבי שרפו. והגם שאסור להעמיד גבינה בשרף ערלה, מ”מ העץ מותר, א”כ מנין לומר שרבי אליעזר כחכמים ור”י כר”ש, יכול להיות שר”י מודה לחכמים בקטף שאסור משום שביעית בין השרף בין העץ, ואין לדמות אילן עושה פירות שמותר להעמיד גבינה בשרף של ערלה אליבא דר”י לשביעית שקטף אינו עושה פירות, והכל יש בו משום שביעית, ואפילו רבי יהושע מודה בזה.

בסוף הדיבור והא דלא דמי הכא והתם לכל דבר לענין העץ עצמו הוא לאו משום שיש נ”מ בין אילן העושה פרי לאינו עושה פרי, דז”א דבזה לא דמי שביעית לערלה לענין חשיבות העץ כמו הפרי, דהא הרי אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליו ואין ערלה חלה עליהן, דשביעית חמור בזה מן הערלה לענין העץ, דהא חל קדושת שביעית אף על דבר שאינו ראוי למאכל אדם, כמו כן חל קדושת שביעית על העץ שמלא בתוכו שרף, אי שרף חשיב פרי, חשיב גם עץ שלו עבורו, משא”כ לענין ערלה. אבל לענין גוף השרף דמיא להדדי, וע”כ רבי שמעון כרבי יהושע, וחכמים כרבי אליעזר, דלזה חשיב פרי ולזה לא חשיב פרי. ע”כ באילן העושה פרי רבי יהושע אומר שרף האילן מותר, שרף הפרי אסור, ובקטף שאינו עושה פרי אף רבי יהושע מודה דשרף חשיב כפרי. והשיב לרבי יונה שלגבי שרף יש לדמות ערלה לשביעית אבל לא לגבי העץ, שהרי בשביעית אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליו, ואין ערלה חלה עליו, דשביעית חמור בזה מן הערלה, לענין העץ, אבל לענין גוף השרף דומים שביעית וערלה, ע”כ יש לומר שרבי אליעזר כחכמים ורבי יהושע כרבי שמעון. 

הן לפני משה הן להרידב”ז אליבא דרבי יונה, המשנה בשביעית אתי גם כרבי יהושע, אם נאמר שעושין משרף קטף ריח, הרי ריח זה יש בו משום שביעית, דחלות הקדושה היא על השרף, וכל מה שרגילין לעשות ממנו חלה עליו קדושת שביעית. ובזה גמרא בבלית וגמרא ירושלמי שווין הן. ונראה שדברי רבי יונה הוא לפי האיבעית אימא של הגמרא בבלית (נדה דף ח,ב), והוא שרבי אליעזר ורבי יהושע חולקין באילן שיש בו פירות ובשרף היוצא מהעץ, לרבי אליעזר אסור להעמיד בו גבינה, ולרבי יהושע מותר להעמיד בו גבינה. אבל שרף אילן שאין בו פירות לכולי עלמא אסור להעמיד בו גבינה ויש בו קדושת שביעית. וכן שרף היוצא מהפרי עצמו, לכולי עלמא אסור להעמיד בו גבינה, ויש בו קדושת שביעית. 

על כל פנים לא פסק הירושלמי איך ההלכה, אם כרבי פדת או כרבי יונה ונשאר הדבר בספק. אלא שרמב”ם וכן הכסף משנה פוסקים שההלכה כשני התירוצים שבגמרא נדה (ח,ב). וראה בספר שנות אליהו שביעית פ”ז שכתב: ורד, הם שושנים. והכפר, הוא אשכל הכופר. והקטף וכו’ רבי שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. ויש במשנה זו ג’ פירושים, במסכת נדה (דף ח,ב) איתא דרבי פדת מוקי למתניתין הנ”ל בקטפי, הן דגזע הן דפרי, לכך מוקי לה כרבי אליעזר דווקא. דתנן רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף ערלה אסור, ורבי יהושע אומר שמעתי שהמעמיד בשרף העלין בשרף העיקרין מותר, בשרף הפגין אסור. ורבי זירא מוקי לה בקטפא דפירי, ואתי ככ”ע, שאף רבי יהושע מודה בקטפא דפירי. ועוד איתא אוקמתיה שם דמיירי בין בקטפא דפירי ובין בקטפא דגווזא, ואתי ככ”ע דלא פליגי רק באילן שעושה פירות, אבל באילן שאין עושה פרי כ”ע מודו דקטפו זהו פריו, ומייתי עלה ברייתא דתני בהדיא דחכ”א יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו. משמע דאיירי באילן שאינו עושה פירות לכך הקטף שלו הוא פריו. וכצ”ל שם: “דתניא ר”ש אומר אין לקטף שביעית וחכ”א יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו”. ולא כדתנן, דבמתניתין לא קתני בה הטעם מפני שקטפו זהו פריו. ולפי זה איתא הירושלמי על מכונו. וז”ל: רבי פדת רבי יוסא בשם רבי יוחנן אתיא דר”ש כר”י, דתנינן תמן אמר ר”י שמעתי שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר ובשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי, אמר רבי זירא לרבי פדת כמה דתימר תמן הלכה כר”י וכאן אמר הלכה כר”ש, אמר רבי יונה ודמי הוא לכול דבר קטף בטל ע”ג שרפו, ואילן אינו בטל על גבי שרפו, עכ”ל. כלומר דרבי פדת ס”ל דבקטפא דגווזא איירי מתניתין, לכך מוקי לה דר”ש כר”י כנ”ל, ור”י לא סבירא ליה הכי רק כאוקמתיה דאיירי באילן שאין עושה פירות, ולכך קטפו זהו פריו, אבל אילן העושה פרי לא בטל על גבי שרפו, ופלוגתא דרבי אליעזר עם רבי יהושע הוא דוקא באילן העושה פרי, אבל בשאינו ועושה פרי כ”ע  מודו דקטפו וזהו פריו. ע”כ.

וראה תוספות יו”ט ערלה פ”א מ”ז: אמר רבי יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים, בשרף העיקרים מותר, בשרף הפגים אסור. לכאורה נראה דלא אמר רבי יהושע דשרף עצים ועקרים מותר אלא באילן העושה פירות, דביה איירי, כאמרו בשרף פגים, אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו. לפי מה שכתבתי בשם הרמב”ם לענין שביעית פ”ז מ”ו. אלא שראיתי להרמב”ם עצמו בחבורו פרק ט”ז הלכה כ”ו מהלכות מאכלות אסורות, שכתב: המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה הרי זו אסורה בהנאה. ולא כתב שכן נמי בשרף עלים ועיקרי אילן שאינו עושה פרי. ודוחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות שמיטה, הואיל ויש לטעות להתיר האסור וכו’. ומצאתי בפירוש הר”ש פ”ז דשביעית דהביא סוגיא דפ”ק דנדה, והכריח מכח הירושלמי דאפילו מאן דמחמיר דשביעית מיקל בערלה, משום דבערלה כתיב “פריו” ובעינן פרי, אבל גבי שביעית לא בעינן פרי, שהשביעית נוהגת בין מאכל אדם בין מאכל בהמה, הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ. ע”כ.

קושית התוספות יו”ט, דהרמב”ם סותר עצמו, שבהלכות ערלה כתב שאסור להעמיד גבינות בפגי ערלה, ולא כתב מה דין העלין ועץ שאינו עושה פירות ועושה מהשרף גבינות. ומשמע שמותר. ובהלכות שביעית כתב ששרף עלין ועיקרין יש בו שביעית.

ותירץ, באפילו מי שמחמיר בשביעית מיקל בערלה, דבערלה כתוב “פרי” על כן השרף אין לו דין פרי, ומותר להעמיד בו גבינה, לא כן בשביעית, לא בעינן פרי, שהשביעית נוהגת בין מאכל אדם ובין מאכל בהמה. ע”כ.

הכלל הוא: שביעית כתוב “והשביעית תשמטנה ונטשתה” גם מאכל בהמה וגם ממין הצובעים שייך בו דין שביעית, ורק שיהיה הנאתו וביעורו שוה. ולפיכך העץ ושרפו אסור. ורק עץ פרי שרפו מותר, משום שהוא בטל לגבי העץ. ובעץ סרק אין השרף בטל לגבי העץ. ובערלה האיסור הוא “וערלתם את ערלתו את פריו”, פרי אסור, אפילו פגין, שהפרי הוא קטן, יש בו דין ערלה, מה שאין כן שרף והעלין שאין ראויין לאכילה, אינם בכלל האיסור.

וכן תירץ תוספות אנשי שם, שיש חילוק מהותי בין ערלה לשביעית, וכיון ששרף האילן יש בו שביעית, כמו שכתב הרמב”ם, כל מה שרגילין לעשות ממנו יש בו שביעית. והעיקר הוא שיהיה הנאתן וביעורן שוין. והוא הדין פרחים שיש בהם ריח, יש בהם משום שביעית, דלא גרע פרחים שיש בהם ריח ומריחים בהם, שהנאתן וביעורם שווים,    משרף האילנות או משרף הפרי שעושין מהן ריח, שיש בהן קדושת שביעית. ולכאורה כ”ש הוא – דפרחים שיש בהן ריח יש להם דין פירות. 

וראה אור לציון שביעית פ”ב בשאלה י”ב. שאלה: האם יש בפרחים איסור ספיחים או דיני קדושת שביעית. תשובה: אין בפרחים איסור ספיחים כלל, ולענין קדושת שביעית פרחים ועצי ועשבי בשמים, כגון הדסים וכדומה שעומדים לריח, ראוי לחוש ולנהוג בהם קדושת שביעית. ואולם אין לקנות כלל פרחים שנשתלו באיסור בשנת השמיטה, אף אם אין בהם קדושת שביעית, איסור מסייע לעוברי עבירה. וכתב בביאור שהוא ספק בירושלמי, והרמב”ם לא הביא הירושלמי ולא כתב דמיני ריח יש בהם קדושת שביעית. ואולם נראה דמ”מ ראוי לחוש ולהחמיר בזה אם הבשמים עומדים לריח, די”ל דחשיב בכהאי גוונא הנאתן וביעורן שווה ויש בהן קדושת שביעית, כדאיתא בסוכה (דף מ,א) וכו’. וע”כ ראוי לשמור דיני קדושת שביעית בפרחים העומדים לריח ולהיזהר שלא להפסידם. ולכן אין לעשות מפרחים אלו זרים לכלה וכדומה, באופן שמפסידין על ידי זה, אבל לקחת פרחים וליתנם בבית לנוי אין בזה איסור. ע”כ.

הגם שהרמב”ם לא הביא דין מיני בשמים בקדושת שביעית, מ”מ אפשר ללמוד מדבריו בדין שרף ועלין שיש בהן קדושת שביעית, ולכאורה כ”ש הוא. וכן פסק כרם ציון להרה”ג גבי פסח פראנק פי”א ס”כ, שיש בפרחי ריח דין שביעית. וכן פסק בספר השמיטה להרב טוקיצינסקי פ”ז ה”ד אות ה’, שיש שפרחי ריח דין שביעית. וכתב שהנאת ריח כהנאות מאור וצביעה, והרי הם בכלל “לכם” לכל צורכם. 

משנה בשביעית פ”ח ה”א: כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו רפואה, דכתיב לאוכלה מה שהוא מיוחד לכך ומה שאינו מיוחד לכך מותר. איתא בגמרא סוכה (דף מ,ב): לאוכלה ולא מלוגמא, דהיינו לרפואה, ודבר שהוא מאכל אדם אסור לעשות ממנו לרפואה, “לכם” ולא לרפואה, ורפואה הוא דבר שאינו שוה בכל. וראה רש”י שם בד”ה מלוגמא, שאין הכל חולין. וכתב הרמב”ם הלכות שמיטה ויובל פ”ה הי”א: כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חיטים וכו’ אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה וכו’ שנאמר לכם ולא לרפואה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. ע”כ. כלומר, דבר שהוא לכם, לצרכים שלכם, אין עושין ממנו רפואה – לכם יהיה לאוכלה ולא לרפואה. ואם אינו מיוחד לכם מותר.

בגמרא ביצה (דף כב, ב) אתמר אמר רב אסי מחלוקת להריח, אבל לגמר אסור. וכתב רש”י דפנוק יתירה הוא ואינו שוה לכל נפש. לכאורה היה אפשר ללמוד מכאן שריח אינו שוה לכל נפש, ודינו כמלוגמא שמותר בשביעית דבר שאינו מאכל אדם. אבל נראה שאין לדמות שביעית ליו”ט, דביו”ט צריכין דבר השוה לכל נפש, ולעשות מוגמר אינו שוה לכל נפש, ע”כ אסור ביו”ט. לא כן לענין שביעית, הגם דבעי שוה לכל נפש, ודבר שאינו מאכל אדם מותר לעשותו רפואה, מכל מקום רפואה אינה דבר השוה לכל נפש, משום דאין הכל חולין, והבריאים לא ירצו להשתמש בזה, ע”כ מותר לעשות רפואה. לא כן בשמים וריח, כל אחד משתמש בבשמים להריח, וכל דבר שהנאתן וביעורן שוין יש בהן משום שביעית. וראה רש”י סוכה (לז,ב) בד”ה מריחא, שכתב שהוא דרך הנאתו אקציה. ע”כ. והוא, שהדס של מצוה אסור להריח בו, שהקצה אותו מהריח שהוא דרך הנאתו, ומשמע שהיה דרכן להריח, וכותב רש”י שהוא דרך הנאתו, אם כן הריח שוה לכל נפש, עכ”פ רגלין כולם להריח בפרחים. מה שאין כן דבר שהוא לרפואה, אינו שוה לכל אדם, ואם עושין ממנו רפואה, אין בו קדושת שביעית.

העולה לדינא:

פרחים שרגילין להריח בהן יש בהם משום קדושת שביעית וכל דיני שביעית חלין עליהם. אבל איסור ספיחין אין בהם.