(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 8 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

מבוא:

הן קרבה שנת המעשר עני בשנה זו התשנ”ז הבאה עלינו לטובה, ופנה אלי כב’ ידידי וחביבי הרב דבית עוזיאל הרה”ג שניאור זלמן רווח שליט”א, יו”ר “המכון למצוות התלויות בארץ”. שרוצה להחזיר עטרה ליושנה. בענין מעשר עני שתתקיים מצותו כהלכתה שיפרישו אותו ויגיע לידי עניים, ובימינו בודאי אין שייכות שיבואו עניים לשדות לקחת את המעשר עני, אלא הדרך הטובה והישרה היא, שבעל השדה ישלים המצוה היקרה הזאת, והוא יטפל בפרי או בירק של מעשר עני, למוכרם ולתת תמורתם לעניים. אלא דבזה אינו מקיים מצות הנתינה לעני שצריך לתת את פירות המעשר גופם לעני, וכאן הוא נותן להם את דמיהם, וידועה ומפורסמת היא תשובתו הרמת’ה של מהר”י קורקוס ז”ל, והיא לו נדפסה בשו”ת הרדב”ז ז”ל (ח”א סימן ש”מ) שדן במה שנהגו בקצת מקומות ששוחטים כבש או עז, ומוכרים אותו לזרים עם מתנותיו (זרוע לחיים וקיבה). ואח”כ נותן לכהן פרוטה בעד המתנות ודמה לי הן ומה לי דמיהן, והאריך בראיות וסברות שאסור לעשות כן אלא בעינן שיתן להם את המתנות עצמם. ונראה דה”ה נמי במעשר עני שצריך לתת המעשר עצמו לעני ולא דמיו. וכן ראיתי בחזו”א מעשרות (ח סק”ה) וגם בספר דרך אמונה (מתנו”ע פ”ו סק”ד) להגר”ח קנייבסקי שליט”א.

אלא שיש מקום לדמות נידון זה למ”ש הרמב”ם ז”ל בהלכות ביכורים (פ”ט הט”ז) וז”ל מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן, מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. והיא ברייתא בס”פ הזרוע (חולין קל”ד ע”ב) ע”ש. וה”נ אע”פ שיש עניים כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מ”מ הרי הוא כמו שאיננו כאן, שאין עניים שיבואו לשדות לחפש מי גמר מלאכתו היום בשדה, ומרח את פירותיו והפריש מעשרותיו כדי ליטול מהם את חלקו המגיעו, ונמצא שבפועל הוא מקום שאין שם עני, וע”כ יעלה אותם בדמים, ויאכלן או ימכור אותם הפירות, ויתן דמיהם לפי שוויין לעני. (וכמובן אחר שינכה את מה שהוציא עליהם באריזה ובהובלה וכו’).

המלוה מעות את העני:

וכפי ששמענו שיש מקומות שתיקנו שבעל השדה יתן הלוואה לעני לפני שהפריש מעשרותיו, ואח”כ הוא מפריש עליהן מחלקן. וכן ראיתי בכרם ציון על הלכות תרומות בהלכות פסוקות (פרק מ”ב סעיף  יח) ע”ש. והיא משנה שלימה במסכת גיטין (ל’ ע”א) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני. ובגמרא שם שאלו, ואע”ג דלא אתו לידיה. ופירש”י ז”ל שם, וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן, והיאך יצא ידי נתינה. עכ”ל. אמר רב במכירי כהונה ולויה, (פירש”י ז”ל, דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה, הילכך כיון דמילתא דפשיטא היא, דלדידהו יהיב להו, אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני.) ושמואל אמר במזכה להם ע”י אחרים. (ופרש”י ז”ל, כשמפריש מוסר המעשרות ביד אוהבו, ואומר זכי במעשר זה לפלוני לוי, והוה ליה כמאן דמטא לידיה, וחוזר ומחזירן לו.) עולא אמר הא מני רבי יוסי היא דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה (ופירש”י ז”ל מפני תקנה עשו כן, וע”ש.) כולהו כרב לא אמרי במכירי לא קתני, כשמואל לא קאמרי במזכה לא קתני, כעולא נמי לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן. ע”כ מהגמרא. וכתבו התוספות שם ד”ה כיחידאה, אע”ג דשמואל פסיק בב”מ (י”ב ע”א) כרבי יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה, מ”מ מסתבר ליה לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן. עכ”ל. ונראה מדבריהם של התוס’ דבאמת הלכה כרבי יוסי, ומ”ש כיחידאה לא מוקמינן הוא רק לומר דרוצים להעמיד סתם משנה גם אליבא דרבנן, ולא משום שאין הלכה כיחידאה בזה.

שיטת הרמב”ם אם צריך נתינת המתנות או די בנתינת המעות:

ואולם רבינו הרמב”ם ז”ל בהלכות מעשר (פ”ז הלכה ה’,ו’) לא פסק בזה כרבי יוסי שכתב, המלוה מעות את הכהן וכו’. מפריש על אותן המעות מחלקן וכו’. ובהלכה ו’ שם כתב, מפריש תרומה או מעשר ראשון או מעשר עני מפירותיו, ומזכה בהן ע”י אחר לאותו כהן או הלוי או העני שהלוום. ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להן, א”צ לזכות ע”י אחר. ואחר שהפריש מחשב כמה שוה זה שהפריש, ומנכה מן המלוה עד שיפרע כל חובו. ומוכר התרומה לכל כהן שירצה, ואוכל המעשרות. עכ”ל. נמצא דהוא ז”ל פוסק כרב שמואל דס”ל דלא פליגי לדינא אלא רק באוקימתא דמתניתין הוא דפליגי, ומודה רב דאם זיכה להם ע”י אחר דמהני גם בלא מכירי כהונה, ומודה שמואל במכירי כהונה דא”צ לזכות ע”י אחר. ומיהו מ”ש כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן. נראה דאינו מפרש לה כפירוש התוס’ הנז’, אלא כפשוטה דאין הלכה כיחידאה. (ועיין עוד מזה להן בעה”ו), ומשום כך הוא מצריך שיזכה להם ע”י אחר או במכירי כהונה דוקא.

ולכאורה נראה דגם אם יתן לו מעות לא סגי בהכי, עד שיזכה לו את הפירות של המעשר גופם ע”י אחר. [ועיין בקהילות יעקב על מסכת גיטין סימן כ’ אות ב’, שמיישב בטוטו”ד למה בעינן דוקא ע”י אחר ולא סגי שיזכה לו הוא עצמו, והרי המעשרות אינם שלו. וע”ש.] או במכירי כהונה שהוא רגיל לתת רק לו בלבד, אבל בלא”ה לא סגי אפילו נתן לו המעות, דבעינן שיתן לו את הפירות עצמם, ולא סגי בדמיהן.

שיטת מהר”י קורקוס:

ובאמת כן הוא דעת מהר”י קורקוס ז”ל בתשובתו הנזכרת, שהביא דברי הרמב”ם ז”ל בהלכות ביכורים (פ”ט הט”ז) הנז’ דבמקום שאין כהן, מעלה אותם בדמים ואוכלו מפני הפסד כהן. ודייק מזה דאם יש כהן לא סגי שיתן דמיהם לכהן, אלא הן ולא דמיהן בעינן. ועוד למד מזה דדוקא להעלותם בדמיהם בשוויים, ולא בפרוטה בעלמא, שלא כמו שנהגו באיזה מקומות, ודייק גם מרש”י בחולין (קל”ד ע”ב) דבעינן שומא מעולה, אבל בפחות מכאן איכא גזל השבט. עוד דייק מהרמב”ם ז”ל, דדוקא לשום אותם תחילה ואח”כ אוכלן, אכל לאוכלן ואח”כ לשום אותם בדמים לא. וע”ש שהאריך בזה מאד בראיות רבות כיד ה’ הטובה עליו וע”ש.

שיטת הרדב”ז:

ואולם רבינו הרדב”ז ז”ל כתב עליו בזה”ל, אבל מוטל עלי לקיים המנהג ואומר דסמכו להם על בעל ההלכות שכתב וז”ל, ואי ניחא לכהן למשקל בישרא חלופי מתנות הרשות בידו. עכ”ל. ומינה נמי דאי ניחא ליה למשקל דמייהו הרשות בידייהו דמה לי הן ומה לי דמיהן, ומינה נמי דאי ניחא למשקל פחות כדי שיהיה רגיל אצלו הרשות בידו. וכל אותן סוגיות (דמייתי הר”י קורקוס ז”ל) דמשמע מינייהו דבעי נתינה ממש, ה”מ היכא דלא ניחא ליה, או דלא ידעינן אי ניחא ליה או לא, אבל אי איתיה קמן ואמר דניחא ליה בדמיהן הרשות בידו, ויצא ידי נתינה. וכ”כ חכם גדול מקובל שמו רבינו יעקב שהיה שואל שאלות מן השמים ואמרו שהוא ר”ת, וז”ל ועוד שאלתי על מתנות כהונה הם זרוע וכו’, שרוב העולם אין חוששין עליהם ליתנם לכהנים לא הן ולא  דמיהן וכו’. השיבו קום לך מה אתה נופל על פניך וכו’. הרי לך בהדיא כי לא נסתפק אלא מפני שלא שלא היו נותנים כלל, לא הן ולא דמיהן, אבל אם היו נותנים דמיהן לא היה מסתפק כלל. עכ”ל.

שיטת מהר”י חגיז:

וכן ראיתי בהלכות קטנות למהר”י חגיז ז”ל ח”ב (סימן ק”ע), שהביא המנהג הנ”ל כדבר פשוט ולא העיר עליו דבר, שנשאל שם אם יש לחוש למה שכתבו בתרגום שני (דברים י”ח) בפירוש לחיים, לועא עלאה ולועא תתאה, והשיב בזה”ל, לא דאתא מעשה כאן, כי הכל פודין אותם במה שנותנים פרוטה לכהן, ומדתנן איזהו הלחי וכו’. עכ”ל. נמצא שגם בימיו נהגו כן.

שיטת המחנה אפרים:

וגם הגאון מחנה אפרים ז”ל בהלכות זכיה ומתנה (סימן ט’) כתב וז”ל. במה שנוהגים שמי שיש לו מתנות ליתן לכהן, שאומר לכהן הילך זוז בשביל המתנות שיש לך אצלי. ולפעמים הכהן מוחלם לישראל בלא דמים, וכל זה קודם שבאו לידי הכהן, לע”ד נראה דלא עבדי שפיר, שכל זמן שלא באו לידי הכהן עדיין לא זכה בהן הכהן כדי שיוכל למחול לישראל או למוכרם. וע”ש שהאריך בזה בחריפות ובקיאות כדרכו בקדש. ואע”ג דערער על המנהג, המעיין בדבריו יראה לנכון שהקפדתו היא על כך שלא נהגו לתת את הערך האמיתי של המתנות לכהן, ובפירוש כתב כמה פעמים שם שאם נותן הדמים בשווי האמיתי של המתנות מהני, ואפילו לא זיכה לו המתנות גופן יצא ידי מצות נתינה דמה לי הן מה לי דמיהן וע”ש. (ועוד נשוב לדבריו ז”ל).

דעת הפר”ח והחיד”א ויד אפרים ומסקנת הדברים:

ומ”מ יראה דלכתחילה ודאי דעדיף לתת לו המתנות גופם (וכן נמי במעשר עני שיתן לו פירות המעשר גופם) כדי שיקיים המצוה כתיקונה אליבא דכו”ע, ובפרט שגם הרב פרי חדש ביו”ד (סימן ס”א סעיף י’ אות ט”ז) פסק כן. וכן בקדש ראיתי להגאון ערך השלחן (טייב) ז”ל חיו”ד (סימן ס”א אות י”א) שהביא דברי מהר”י קורקוס ז”ל דאם יש שם כהן ודאי דצריך לתת לו המתנות עצמם ולא הדמים, ושכ”כ גם הפר”ח, ובסוף כתב וז”ל אבל הרב מחנה אפרים בהלכות זכיה ומתנה (סימן ט’) הסכים דאם נותן לכהן כל דמי המתנות יצא ידי חובת נתינה דמה לי הן מה לי דמיהן, אבל למחול קודם שיזכה בהן אין מחילתו מועלת עש”ב ועיין בס’ מחב”ר. עכ”ל.

וספר מחב”ר על יו”ד אמ”א כעת, וראיתי בספר יד אפרים בגליון הש”ע יו”ד (סימן ס”א ס”י) שהזכיר דעת מהר”י קורקוס ז”ל שמחמיר בזה וכן הפר”ח [אלא שכלל עמם גם את הרב מחנה אפרים בחדא מחתה, ובמחכ”ת לא החמיר המחנ”א אלא במה שאין נותנים את דמיהם ממש רק מסתפקים בפרוטה אחת, אבל אם נותן לכהן את שוויים סגי בהכי לדעת המחנ”א.] עו”כ שהרדב”ז ז”ל הביא ראיות לקיים המנהג, וכתב שהרב מחזיק ברכה גימגם על הרדב”ז ז”ל וכתב בסוף, שבירושלים וחברון נתבטל המנהג הזה, ואדרבה משתדלים לקנות גדיים, כדי לקיים מצוה זו ולא זולת, וכן ראוי לעשות לחזור ולקיים המצוה כהלכתה, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ביראה ואהבה ושמחה רבה עכ”ל. עו”כ וע”ש בתשובת הרדב”ז שהביא מבה”ג שכתב דאם ניחא לכהן למשקל בישרא חילופי מתנות הרשות בידם, ומחזיק ברכה כתב דאפשר ר”ל דאחר שזכה במתנות מחליפם בבשר, ובהא דוקא שפיר דמי עכ”ל, וכתב עליו הרב יד אפרים ז”ל, ולענ”ד אין לשונו משמע כן, וגם דמאי קמ”ל דהא רשאי למוכרם. עכ”ל. ובאמת היא הערה חזקה ונכונה, וממילא הדרא ראיית הרדב”ז ז”ל מבה”ג למקומה, דיכול לתת לכהן את דמיהם ויוצא בזה ידי חובתו.

אך מ”מ דעת האחרונים שלכתחילה יתן את המתנות עצמם, וכן ראיתי בכף החיים (סופר) (סי’ ס”א אות ג”ן) הביא תשובת מהר”י קורקוס ז”ל הנ”ל, וכתב שכן כתב הפר”ח (אות ט”ז), דאם יש כהן מילתא דפשיטא שצריך ליתן לו המתנות בעצמם ולא דמיהם, ומה שנוהגים לשום אותם בדמים ולתת הדמים לכהנים מנהג משובש הוא וראוי לבטלו, והובאו דבריו במחב”ר (אות י”ט), וכתב וכ”ש אם נותן פרוטה לכהן, ולפעמים הכהן מוחלם בלא דמים קודם שבאו ליד כהן, דודאי לאו שפיר עבדי. עכ”ל. עו”כ שהמחב”ר העיד שכיום בעה”ק ירושלים ת”ו ובעה”ק חברון ת”ו נתבטל המנהג הזה. וכו’. (וכמ”ש הרב יד אפרים שהבאתי לעיל) והביא דבריו זב”צ אות ל”ה. עכ”ל.

ובאמת שכן ראוי והגון לנהוג לכתחילה גם בנ”ד, לתת המעשר עני עצמו לעני, או לכל הפחות לזכות לו אותם פירות גופם ע”י אחר, ואח”כ יכול לקחת אותם לעצמו על חשבון ההלואה שהלוה לו לפני כן.

שאי”צ נתינת המעות מראש:

ואולם לפני עניות דעתי נראה דאין צורך שילוה לו הכסף לעני מקודם, והמשנה לא אמרה את זה

כתקנה, שרק כך ניתן להסדיר ענין התרו”מ ומעשר עני, שהרי בזמנם היו באים העניים ונוטלים איש חלקו, וכן נמי בלויים וכהנים, או שבעל השדה היה מחלק המתנות למכיריו וכן על זה הדרך, רק המשנה באה לחדש, שאם עשה מישהו דבר זה, יכול הוא לעשר על סמך אותה הלואה מחלקו של הכהן ההוא, ולא חיישינן שמא מתו הכהן או הלוי, וכן נמי לא חיישינן שמא העשיר אותו עני. וזה דומה למשנה שלפני כן (שם כ”ז ע”א) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. (ולא חיישינן שמא מת ובטלה שליחותו,) עוד אמרו שם, בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים, אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים. ע”כ. וה”נ אמרו שמפריש עליהם בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני, ועוד כתבה המשנה שם שאם מתו צריך ליטול רשות מן היורשים וכו’. וע”ש. הרי זה ברור לפנינו שבאו לחדש את הדין הזה דגם בזה לא חיישינן שמא מת. אבל לא באו לומר דרק בדרך זה הוא דאפשר להפריש המעשרות ולתת תמורתם לכהן או לעני, דאדרבה אם יזכה לאותו העני את פירות המעשר עני, ואח”כ יקח אותם לעצמו ויתן לו את דמיהם בודאי שזה עדיף טפי דבזה שהוא נותן לו כעת את דמיהם, כפי שהם שוים אפשר דזה מהני גם בלא שיזכה לו את הפירות, ומקיים מצות נתינה וכמ”ש המחנ”א הנז’. ואם גם מזכה לו קודם ואח”כ מוכר אותם בודאי ובודאי דלית מאן דפליג שזה היותר מעולה, אא”כ יאמר העני בפירוש שאינו מעונין בדמים אלא בגוף הפירות. (ואם יש תקנה במשנה זו, הרי התקנה היא שיוכל העני או הלוי להשיג הלואה, ועיין בחידושי הרשב”א ז”ל שם, אבל לא ר”ל דרק באופן זה אפשר לתת מעשר עני ושאר מעשרות.)

הצעת דרך הקנאה הלכה למעשה:

וע”כ החלטנו בעה”ו למנות גבאי של צדקה שהוא עוסק בזה שנים רבות באמונה, וממנים אותו ע”י ב”ד שיהיה גזבר של העניים, ואליו יתנו המעשר עני אותם חקלאים ובעלי מרכזים סיטונאים שיבואו עמם בדברים על דבר המצוה היקרה הזו. וכשיסכימו ויקבלו עליהם להיות מפרישים ונותנים מעשר עני כהלכתו וכתקנתו, יסכמו אתם שאת כל המעשרות יתנו לגבאי הזה, שהוא ידם של עניים, והגבאי יחלק המעשר לעניים עפ”י הוראות ביה”ד, שיגדירו מיהו הנקרא עני לענין זה, ובאמונה הוא עושה. וכל חקלאי או סיטונאי שיודיע לגבאי שיש לו פירות או ירקות של מעשר עני, יתאמו ביניהם הזמן והמקום והגבאי יבא ויקח הפירות או הירקות של המעשר ויחלקם לעניים. ובזה שמרכזים אותם יחד והגבאי יכול לתאם עם כמה חקלאים ליום אחד, יהיה הדבר כדאי לקחת הסעה ולהוביל הכל יחד.

ואולם עפ”י רוב מעדיפים העניים בעצמם לקבל כסף בצינעה וכבוד, וע”כ רשאי הגבאי למנות את בעל השדה  או את הסיטונאי להיות שליח של העניים שמיוצגים על ידו, וימכור הוא עבורם את המעשר עני. (ובזה יהיו פחות הוצאות, כי הוא מובילם לשוק יחד עם שאר פירותיו שזה בודאי יקטין את כל ההוצאות, והוא לא מפסיד דבר, והעניים מרוויחים, וגם לא יצטרכו העניים או הגבאי לטרוח עד לשדות וכו’.) והנה דין השליח ידוע ומבואר היטב ברמב”ם (ריש הלכות שלוחין), וכן בטוש”ע ח”מ (ריש סימן קפ”ב) וז”ל, האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או קנה לי , הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו, וכל מעשיו קיימין. ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו, ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם. עכ”ל. והוסיף הרמ”א ז”ל בהגה שם, שהאומר לחבירו קח סחורה זו ואני אשתתף עמך, והלך וקנאה לא יכול לחזור בו, דהוי כשלוחו. (ת’ הרשב”א סי’ אלף). והכא נמי יאמר הגבאי האמור לבעל השדה, וגם לסיטונאי,ף שימכור הפירות או הירקות של מעשר עני לסוחרים, ויתן הדמים לעניים. ונמצא כאילו שהם מכרו אותם בעצמם.

אלא דאם רוצה לצאת ידי חובת הפוסקים הנ”ל, שמחמירים ומצריכים שיתן המתנות בעצמם לכהן, וכן נמי במעשר עני שיתן גוף הפירות לעני, ולא סגי ליה בלא”ה לקיים מצות נתינה, לכאורה אינו מקיימה בזה שמינה אותו שליח למכור לו אותה סחורה, דעדיין לא זכה בה. וע”כ היותר טוב הוא שלפני שימכור את פירות המעשר עני, שיזכה אותם ע”י אחר לגבאי של העניים, שהרי בלא”ה צריך

להפריש את המעשר, ומיד כשמפריש יזכה להם את זה ע”י אחר, ואח”כ ימכור את זה בשליחותם ויחשבו הדבר היטב לנכות מזה את החלק היחסי בהוצאות ההובלה וכו’, ויתן להם את הנותר במושלם.

ואולם רוב החקלאים אינם מבינים בזיכוי ע”י אחר ובדרך הקנין, ועלול הדבר להיות למכשול שיגרום שימנעו מקיום מצוה יקרה זו, ולענ”ד הדבר ברור שזה יפריע מאד, ואכמ”ל בזה. ומה גם שעפי”ר לא מצוי עמו איש ישראלי אחר שיזכה להם על ידו כי הפועלים רובם נכרים כידוע. וע”כ נלע”ד דדי לנו להצריך זיכוי אצל הסיטונאים, ששם מתבצע המעשר ע”י המשגיח שהוא מבין בדבר הלכה, ואפשר להראות לו כדת מה לעשות שתהיה המצוה עשויה על צד דלכתחילה לצאת יד”ח על הדעות, אבל לגבי החקלאים עצמם שצריכים להסביר להם ערך המצוה, וללמדם איך לקיים אותה להלכה ולמעשה, נקיים בהם “תפסת מועט תפסת” ודי להם שיפרישו את המעשר עני, או רק יקראו לו שם ויקבעו מקומו, וימכרו אותו עם שאר הפירות, ואח”כ יבואו חשבון לחשב את שוויו של המעשר עני, ואת זה יתנו לגבאי של העניים ותבא עליהם ברכת טוב. ואע”ג דבעינן שיתן לו המעשר עצמו מ”מ יש לי בזה כמה טעמים לומר דיוצא בזה ידי נתינה גם בכה”ג.

כשנותן דמי המעשר במילואן חשיבא נתינה מעליא:

ותחילה נימא דיש לנו לסמוך בזה ע”ד הרדב”ז ז”ל שקיים את המנהג ההוא וכתב דיש להם על מה שיסמכו, ואע”ג דמרן החיד”א ז”ל במחב”ר ערער על הראיה של הרדב”ז מדברי בה”ג, כבר עמד עליו הרב יד אפרים ז”ל ויישב את ראית הרדב”ז ז”ל וכמ”ש לעיל, וכאמור שגם הרב הלק”ט ז”ל הביא המנהג ההוא כדבר פשוט ולא העיר בו מאומה. ואע”ג דמרן החיד”א ז”ל זם כתב שחזרו לנהוג בירושלים וחברון לתת המתנות וכנ”ל, הנה אין הספר בידי כעת, ואולי עיקר הקפידא במנהג ההוא היה משום דלא נתנו לכהן אלא פרוטה, וגם קדמו ומכרו הבהמה עם המתנות, ואח”כ פייסו לכהן בפרוטה, וי”ל דאם היו נותנים את השווי האמיתי שלהם והיו מסכימים ע”ז עם הכהן לפני המכירה, ובפרט בנ”ד שהעני ממנה את בעל השדה להיות שלוחו למכור את המעשר בשבילו, נלע”ד דגם הם וגם הרב פרי חדש יודו דשפיר דמי. והמעיין היטב בדברי מהר”י קורקוס ז”ל בתשובה הנזכרת, יראה דאע”ג דכתב שצריך לתת המתנות עצמם, מ”מ עיקר קפידתו על המנהג היה בזה שנתנו רק שו”פ לכהן ולא היו מדקדקין כלל בשווי של המתנות, וגם זאת שלפעמים היה מתביש ומוחל להם על המתנות, ועוד דהיו תחילה מוכרים וגומרים, ואח”כ באים לכהן לפייסו בפרוטה, ואע”ג ואפשר שאם היו מתקנים שני דברים אלו וכמו בכה”ג דנ”ד, אפשר שהיה מסכים למנהג. ואפילו תימא שגם בזה לא היה מתרצה, מ”מ יש לנו על מי לסמוך והוא הגאון מחנה אפרים דהסכים מיהא על זה שאם נותן השווי האמיתי של המתנות לכהן דחשיב נתינה גמורה דמה לי הן ומה לי דמיהן. וגם הרב ערך השלחן הביא דבריו לבסוף, ואע”ג דלכתחילה ודאי ראוי להחמיר בזה ולחוש לדעת החולקים, וכמ”ש כבר לעיל. מ”מ בנידוננו שכפי הנראה כמעט אין לנו אפשרות אחרת זה טוב ועדיף, ואולי כו”ע יודו בכה”ג דחשיבא נתינה מעליא.

ועיין במחנ”א הנז’ דמתחילה כתב, דאפשר דגם אם הכהן מוחל לו על המתנות ג”כ מהני אע”פ שעדיין לא באו לידי הכהן, דמוכח בגמ’ דבמכירי כהונה לכו”ע יוצא ידי נתינה, ופירש בהגהות אשרי דהטעם הוא, דמתנות כהונה חשיבי מתנה מועטת ואסור לחזור בו, (וכמ”ש בפ’ איזהו נשך), וא”כ גם בלא מכירי כהונה אלא כל שאמר לכהן שיתן לו המתנות, הרי אסור לו לחזור בו, ונמצא כאילו באו לידי הכהן, ויצא ידי נתינה, ואם מחלם הכהן לישראל שפיר דמי.

ושו”כ דמשאר הפוסקים לא משמע כן, אלא עיקר הטעם דמכירי כהונה הוא משום דשאר הכהנים מתיאשים מיניה, כיון שרגיל לתת לזה בלבד. [וחזר והקשה ע”ד רש”י ז”ל בגיטין ל’ ע”ב, בהא דת”ר ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר (וע”ש בגמ’ מה שפירשו בזה להלן) ופירש”י שם בד”ה אין חשש, וז”ל אבל כור מעשר יש לך בידי ונתן לו הדמים, אסור ישראל זה לאכול הימנו, וכו’, דכיון דלא משך יכול לחזור הלוי, ואע”פ שהוא

ברשותו של ישראל, לא קנו לו מעותיו, דאימת קנייה האי לוי דלקנייה ישראל בקבלת מעות, הלכך כי חזר בו (הלוי) ועשאו תרומת מעשר חל עליו השם. עכ”ל. והקשה הרב מחנ”א ז”ל ואם לא קנייה, איך יצא הישראל ידי נתינה. ואי ס”ל לרש”י דאיירי במכירי כהונה, א”כ כבר יצא ידי נתינה ושפיר מצי לאקנויי להו לישראל, ואיך יכול הלוי לחזור בו. וכתב דנראה ליישב דס”ל דכל שנתן את דמיו יצא ידי נתינה, דמה לין הן מה לי דמיהן. וכמ”ש בפ’ הזרוע אם אין שם כהן מעלה אותם בדמים. ומיהו אעפ”כ מצי הלוי למהדר ביה, כיון דלא קנינהו ישראל כיון דלוי גופיה לא קנינהו לא מצי להקנותם, ולא דמי לפאה וכו’, דעזיבה כתיב בה, משא”כ מתנות דנתינה כתיבא בהו, וכל שנתן את דמיה יצא ידי חובתו. ואפ”ה יראה דנ”ד לא עבדי שפיר, שהרי אין נותנים לכהן כל שיווי המתנות, ובע”כ מתרצה הכהן בזה, ועוד דאיכא משום, שחתם את ברית הלוי, וכמ”ש התוס’ רי”ד בפ”ק דקידושין, דאסור לכהן ליטול ע”מ להחזיר, מהאי טעמא. עכ”ד. הנה עולה מדבריו דכל מה שלא הונח לו בהאי מנהגא הוא משום שלא היו נותנים את כל שווי המתנות, אבל אם נותנים לכהן את שוויים חשיבא נתינה מעליא, אפילו שלא נתן לו את המתנות בעצמם.

ולהרדב”ז ז”ל אפילו אם נותן לו פרוטה אחת עבור המתנות, כל שעושה כן על פי הסכמתו של הכהן שפיר דמי, וכ”נ מפשיטות דברי הרב הלק”ט ז”ל הנ”ל. ועל אחת כמה וכמה שהם יסכימו שאם נותן לו כל שווי המתנות שהויא נתינה מעולה גם לכתחילה.

הוכחה מהגמ’ בחולין דנתינת הדמים שמה נתינה.

ולפי עניות דעתי נראה להוכיח כן מהגמרא דחולין (קל”ד ע”ב) הנז’. דאמרו שם, לוי זרע בכישר (שם מקום) ולא הוו עניים למשקל לקט, אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא י”ט), ולא לעורבים ולעטלפים. (כלומר דבכה”ג יכול לקחת לעצמו את הלקט). מיתיבי אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר, ולא ממדבר ליישוב, ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד כהן, שאני תרומה דטבלה ולא סגיא דלא מפריש לה, והרי מתנות דלא טבלי, ותניא מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע וכו’, ואם אין שם כהן מעלין אותן בדמים ואוכלן, מפני הפסד כהן, שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבה בהו, השתא דאתית להכי, תרומה נמי נתינה כתיבא בה. ע”כ לשון הגמרא. נמצא דבלקט ושכחה ופאה אם אין עניים,  לא בעי לאצנועינהו עד דמשכח עניים, אלא הם מותרים לכל אדם, וכ”פ הרמב”ם ז”ל בהל’ מתנות עניים (פ”א ה”י) וז”ל נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם, כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים מלבקש ולחזר עליהם, הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופן קדש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן, שלא נאמר בהן ונתן לעניים, אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים. עכ”ל.

נמצא דכל החילוק שבין מתנות עניים לתרומות, דבמתנות עניים לא נאמרה נתינה וע”כ עין חייב ליתן דמיהן לעני, אבל בתרומות דכתיב בהו נתינה הוא חייב ליתן דמיהן לעני. ועולה מזה להדיא דנתינת דמיהם חשיבא שפיר נתינה ומקיים בה מצות נתינה. שהרי תלו הכל בנתינה דכתיבא בהו.

פירוש מהרי”ק בסוגיא הנזכרת.

ואולם ראיתי בפירוש מהר”י קורקוס ז”ל (הל’ ביכורים פ”ט הט”ז) דאם אין שם כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן וכו’, וכתב ע”ז, ונראה דה”פ אע”פ שמן הדין אין לו לאכול המתנות עצמן, מ”מ מפני הפסד כהן מותר שאם יניחם יתקלקלו, א”נ ה”ק אע”ג דהיה בדין כיון שאין שם כהן שיהיה פטור כמו במתנות עניים, הכא צריך לשום אותם בדמים ואז יאכל אותם. אלא דלפירוש זה לא היה לו לתלות הטעם בהפסד כהן, דמאי דחייב אפילו אין שם כהן, הטעם בגמ’ משום דכתיב בהו נתינה, וצריך עכ”פ לתתם לכהן, אבל מתנות עניים כתיב בהו תעזוב אותם, ודרשינן לעני ולגר תעזוב ולא לעורבים ולעטלפים, ולכן נראה נכון הפירוש הראשון. עכ”ל.

ולפירושו הראשון עולה דבאמת אסור לאכול המתנות של כהן ולתת לו הדמים, ורק משום הפסד

הכהן כגון זה שאם יניחם יפסדו ויתקלקלו, הוא דהתירו לו לשום את דמיהם ולאוכלם ולתת הדמים לכהן. וזה מתאים לפי שיטתו בתשובתו הנ”ל, שבראשה עמד ודייק מהרמב”ם הנז’, דרק משום שאין כהן הוא דהתירו לו לעשות כן. אבל אם יש שם כהן חייב ליתן לו את המתנות בעצמם.

מוכיח מסוגית הגמ’ דהעיקר כהרדב”ז ומחנ”א.

ואחר המחילה רבה מהדר”ג, הנה פשטות הגמרא מורה כדרכו של הרדב”ז והרב מחנ”א, דנתינת המעות חשיבא שפיר נתינה. דסדר הגמרא הוא שמתחילה הורה רב ששת ללוי שבמקום שאין עניים, אינו חייב להשאיר את הלקט. והקשו על זה, מתרומה ואמר לו שאני תרומה דטבלה, והקשה לו והרי מתנות דלא טבלי ותניא מקום שנהגו וכו’, ואם אין שם כהן מעלין אותם בדמים וכו’. ופשוט דהקושיא היא שגם במתנות עניים בעי לאצנועינהו עד דמשכח עניים, ותירצו דשאני מתנות כהונה דכתיב בהו נתינה, וע”כ צריך לתתם לכהן. אבל מתנות עניים דלא כתיב בהו נתינה, אינו חייב לתתם לעניים אם אינן כאן. נמצא דכל הדיון הוא אם חייב לתת המתנות גם כשהכהן או העני איננו שם, או לאו, והמסקנא היא דבמתנו”ע דלא כתיב נתינה אינו חייב, ובמתנו”כ דכתיב נתינה חייב לתתם לכהן גם כשאיננו כאן, וע”כ ישום אותם ואח”כ יתן לו את דמיהם, ואילו על זה שאוכל אותם, ובמקומם נותן לכהן את דמיהם, לא היתה שום שאלה, ואדרבא תלו את חיוב נתינת הדמים בכך שנתינה כתיבא בהו, וש”מ דנתינת דמיהם של המתנות נתינה מעליא הוי.

ומה שכתב רבינו הר”י קורקוס ז”ל דלמה תלו את זה בהפסד הכהן. ומזה הוכיח שהעיקר כפירושו הראשון, דבאו לחדש שבכה”ג מותר לו לאכול המתנות עצמם ולתת דמיהם לכהן. וכבר כתבתי דמהגמרא מוכח להדיא שעיקר החידוש בזה הוא, שהוא חייב לתת דמיהם לכהן ולא כמתנו”ע. וא”א לדחות דבר זה שהוא מוכרח מפשטות הסוגיא, מכוח דקדוק של לשון. ומה שאמרו מפני הפסד הכהן, נלע”ד לפרש דהכי קאמר דאע”ג דמן הדין אינו חייב לטפל במתנות עד שיביאם לידי הכהן, מ”מ כאן שהכהן לא מצוי ואם יניחם יתקלקלו, ונמצא דלא קיים מצות נתינה. ואע”ג דהיה יכול לומר מה אעשה הריני מניחם אצלי וכשיבא אתנם לו, אמרו חכמים, דהואיל ונתינה כתיבה בהו, ולא סגי ליה לקיים מצוה זו עד שיתנם לו, ע”כ מפני הפסד הכהן חייב לטפל בהם, שישום אותם בדמים ויאכלם ויתן דמיהם לכהן. ואם לא היה הפסד הכהן באמת לא היו מטריחים אותו בזה, וע”כ כתבו בברייתא, משום הפסד הכהן, לומר דרק משום זה חייבהו לעשות כן, הא לא”ה אינו מחוייב בזה, אלא יחזיקם אצלו עד שידרוש אותם הכהן ויתנם לו.

ועוד יש לומר בזה בעה”ו, דמ”ש משום הפסד הכהן, דבאמת אם לא היה ההפסד הזה, לא רק שאינו מחוייב לשים אותם בדמים וכנ”ל, אלא גם אינו רשאי לעשות כן, ולאו מטעמיה דמהר”י קורקוס ז”ל דס”ל שנתינת המעות לאו שמה נתינה, דלעולם היא נתינה מעליא, אלא מיהא בעינן שהכהן יסכים לזה, דהתורה הקנתה לו את המתנות, ואע”ג דאין הבדל בינם ובין דמיהם, מ”מ מצי לעכב ולומר אי אפשר אלא במתנות עצמם. וכבר כתב הרדב”ז ז”ל, דכל הראיות שהביא מהר”י קורקוס ז”ל דמשמע מינייהו דלא סגי בלא נתינת המתנות עצמם, שם מיירי כשהכהן לא הסכים, או שלא ידוע לנו אי ניחא ליה או לא. וכמ”ש לעיל בשמו. ולפי”ז אינו יכול לשום אותו בדמים סתם אם לא שאל לדעתו של הכהן, אי ניחא ליה אם לאו. וכל זמן שלא התבררה דעתו, הוא חייב לתת לו את המתנות גופם, ובזה אתי שפיר מ”ש כאן משום הפסד כהן. דלא”כ לא היה יכול לעשות כן, דאפשר דלא ניחא ליה להאי כהן שימירו את מתנותיו בדמים, אבל השתא דאין הכהן כאן ואם יניחום יהיה לו הפסד, א”כ בודאי דניחא ליה, ושפיר מצי למעבד הכי. ומעתה גם מה שדקדק מהר”י קורקוס ז”ל בתשובתו, דמשמע מזה דוקא משום שאין שם כהן הוא דשם המתנות בדמים, הא לא”ה בעינן שיתן לו המתנות בעצמם דוקא, י”ל דבאמת כשאין שם כהן הוא דאמרו כן, ומהטעם שכתבתי דשמא לא ניחא ליה במעות אלא במתנות דוקא, דבכה”ג באמת אינו יכול להכריחו לקבל מעות. אבל כשאין שם כהן ויש לו הפסד בודאי דיכול לתת לו מעות, דבזה אנן סהדי דמינח ניחא ליה במעות. ומצד הנתינה אין בזה שום חסרון דגם נתינת המעות חשיבא נתינה מעליא בלא שום פקפוק וכנ”ל. ומ”מ אם היה שם כהן ולא שאל אותו אי ניחא ליה בדמיהן או לא, אינו יכול לתת לו דמיהם דשמא מקפיד על המתנות דוקא. והרי זה דומה למי שהשאיל מחבירו כלי, ורוצה להחזיר לו את דמיו, דבודאי דבעל הכלי יכול להתנגד ולדרוש שישיב לו את הכלי שלו דוקא, ואעפ”כ אם הסכים בודאי דהוא רשאי לתת לו את תמורתו בדמים או בכל דבר אחר שיסכים עליו. וק”ו בזה שאם הכהן מסכים שיכול ורשאי לתת לו את דמיהם של המתנות. ומצד מצות הנתינה כבר הוכחתי במישור בעה”ו דאין בזה שום חסרון.

ואולי גם מהר”י קורקוס ז”ל לא אמר שא”א לתת הדמים, אלא כשלא שאלו את הכהן ולא ביררו דעתו, שהרי כל תשובתו היתה לסתור המנהג ההוא, שהיו מוכרים הבהמה עם מתנותיה ואח”כ נותן לכהן איזה פרוטה על חשבון המתנות, ובזה הוא דאמר דאפילו יתן את השווי הנכון לא שפיר עבדי, והטעם דמי יימר דניחא ליה בזה. אבל אם ברור לנו שהוא רוצה בזה, וגם נותן לו כל הסכום שהם שוים, וק”ו בנ”ד דהוא עצמו מינה את בעה”ב להיות שלוחו ולמוכרם עבורו. אפשר דגם מהר”י קורקוס ז”ל יודה דשפיר דמי והויא נתינה מעולה.

ביאור התוספתא בדמאי שנותן לו מעות בראשונה:

ובמה שאמרתי דהמשנה דגיטין הנ”ל בעיקר באה לחדש, דלא חיישינן שמא מתהכהן או הלוי או העשיר העני וכנ”ל, הנה כב’ ידידי הרש”ז רווח שליט”א אמר לי שבאחת התשובות מחכמי זמנינו (לא ידעתי איזה מהם), הביאו דברי התוספתא דמסכת דמאי פ”ז תוספתא י”ב, להוכיח דבעינן דוקא שיקדים המעות לכהן או לעני, ולא כמ”ש לעיל.

וז”ל התוספתא, מפריש ישראל בין ברשות לוי בין ברשות עני, ועושה חשבון באחרונה דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין אא”כ נותן לו עישור.עכ”ל. והגר”א ז”ל בהגהותיו שם (אות י”ט) גורס, אלא אם כן נותן לו מעות בראשונה. ופירש  הרב מנחת ביכורים שם, שהישראל מפריש מהפירות ולוקח לעצמו ברשות העני וברשות הלוי, ונותן לו מעות אח”כ, והגר”א גרס מעות בראשונה, והוא כעין דאמרינן בגיטין (ס”פ כל הגט), המלוה מעות את העני ואת הלוי להיות מפריש עליהן, דבכה”ג עשו שאינו זוכה כזוכה. עכ”ל. וקצת קשה בדבריו דהרמב”ם ז”ל פסק כרב וכשמואל, דבעינן שיזכה לכהן, או שהוא ממכירי כהונה, אבל לא פסק בזה כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה, והרב מנחת ביכורים כתב דבכה”ג עשו שאינו זוכה כזוכה. והנראה בזה דהגר”א ז”ל מתקן הגירסא, ומעמיד התוספתא באותו אופן של המשנה שהלוהו מעות תחילה להיות מפריש עליהם מחלקו, ומיהו זה צריך לזכות לו, או שהוא ממכירי כהונה, וכמו שפירשו בגמ’ דגיטין (ל’ ע”א) הנ”ל. דגם במשנה שם סתמו וכתבו הרי זה מפריש עליהם ובגמ’ אוקמוה  דמזכה ליה, וה”נ נעמיד את התוספתא כהנ”ל. וכן נמי ראיתי להגר”ד פארדו ז”ל בחסדי דוד על התוספתא שם, שכתב וז”ל אדלעיל קאי דאע”ג דאמרן דאין יכול ישראל לגבות מאחרים המעשרות, מ”מ יכול להפריש את שלו ולעכבו לעצמו לפרעון חוב שחייב לו הלוי או העני, ומתניתין היא בפרק כל הגט. עכ”ל. ומ”מ מכל זה נראה דרק באופן זה שהלווהו קודם הוא דמהני שיכול להפריש על חלקם, ולא שיתן להם מעות אח”כ, שהרי ר”מ אמר שעושה חשבון באחרונה ונחלקו עליו כל הני רבנן ואסרו בזה, עד שיתן המעות בתחילה. ולכאורה זה לא כמ”ש לעיל דהמשנה באה לחדש דלא חיישי’ שמא מת או העשיר העני, אלא הוא בדוקא שהלוה להם מקודם.

ואולם לענ”ד גם מזה אין שום ראיה דלעולם עדיף שיתן להם המעות אחר שימכור את הפירות או אחר שיאכלם, דבזה מקיים הנתינה כהלכתה, שנותן לו עתה את דמי המעשר, ובודאי דעדיף מזה שנתן לו המעות לפני שזרע או לכה”פ לפני שהיה המעשר בעולם. ואפשר דהיא הסיבה ששאלו בגמרא שם איך קיים מצות נתינה כשזה לא הגיע לידי הכהן, דמצד המעות הרי הגיעו לפני שבא המעשר לעולם, ולאו כלום הוא. אבל בכה”ג דנ”ד שנותן לו את דמי המעשר הויא נתינה מעליא וא”צ לזכות לו כלל. אלא דכבר כתבתי שכל זה הוא בתנאי שיהיה בהסכמתו של הכהן או הלוי או העני, אבל בלא”ה לא מהני דאפשר שניחא ליה במתנות בעצמם דוקא. ובזה מתבארת התוספתא באר היטב, דר”מ אמר שאם הלוי או העני היה חייב כסף לישראל, יכול הישראל להפריש על חלקו של הלוי או העני הזה ואפילו שלא סיכם אתו הדבר הזה, מ”מ הרי הוא עושה עמו חשבון בסוף ומנכה לו מחובו. (ומ”ש ברשות לוי או ברשות העני, ר”ל שהם חייבים לו והוא מפריש מחלקם ע”ח אותה הלואה). ובהא אסרו הני רבנן דפליגי עליה, דס”ל דאינו יכול לתת לו מעות במקום מתנות בלא שהסכים לכך בהדיא, וזהו שאמרו אא”כ נותן לו מעות בראשונה, כלומר שלכתחילה כשהלוהו המעות הלוהו לשם כך דעי”ז הוי הסכמה גמורה, והוא רשאי לתת לו מעות במקום מתנות. ואם יש תקנה במשנה דגיטין או בתוספתא זו היא רק בזה שנתנו אפשרות שהעניים ימצאו מי שילוה להם, וכדברי הרשב”א ז”ל בחידושיו לגיטין ל’ ע”א. אבל מצד הנתינה לעני ודאי דעדיף טפי בהעצה זו שכתבתי כאן בעה”ו. ועכ”פ בנ”ד שעשאו שליח למכור לו מעשר זה, והוא מקיים שליחותו ונותן לו את כספו, ודאי דמהני לכ”ע גם לחולקים על ר”מ, דבודאי דמ”ש ר”מ ועושה חשבון באחרונה אין ר”ל שסיכם עמו ומוכרם ונותן לו הכסף באחרונה, דהא קאי אדלעיל וכמ”ש הרב חסדי דוד הנ”ל, ובתוספתא הקודמת מדובר שהלוי היה חייב לו כסף וע”ז קאי גם כאן, א”ו דהכונה היא, שהוא מעצמו לוקח את המעשרות ע”ח ההלואה שהלוה לאותו לוי או לאותו עני, ור”מ מתיר בזה משום שעושה עמו חשבון בסוף, ובזה הוא דאסרו רבנן. אבל בככה”ג שסידרו ביניהם הכל מראש ועתה נותן לו המעות לית מאן דפליג שהוא מותר גמור גם לכתחילה.

גזבר של עניים אפשר שנחשב למכירי עניים.

ועוד יש טעם אחר לומר דא”צ לזכות לעניים ע”י אחר, בהסדר הזה. והוא משום דלע”ד יש לו לגבאי הזה שהוא ידם של עניים, דין של מכירי כהונה ומכירי עניים, ואע”פ שעדיין לא נתנו לו מעולם, מ”מ כיון שאנשים אלו לא הפרישו ולא נתנו מעשר עני מעולם, ועתה מלמדים אותם עצם המצוה ומהותה, וגם ערכה הרב, וביחד עם זה אומרים להם שיתנו כל זה לגבאי הזה  שהוא ממונה לזה ע”י ב”ד, הרי פשוט וברור שלא יתנו לאחרים וכל שאר העניים מתיאשים מזה, והוי ליה מכירי עניים דכתב רש”י ז”ל ששאר העניים מסחי דעתייהו מיניה, וה”נ מסחי דעתייהו ומתיאשים מהמעשר הזה. וראיתי להרש”ש ז”ל בגיטין (ל’ ע”א) שהקשה, דגם אם לא מכירים אותו נמי אסחי דעתייהו, דודאי לא יתן לאחרים, כיון שהלוה ללוי זה או לעני זה עליהם, ותירץ דהוי כיאוש שלא מדעת, דלא ידעי שהלוום עליהם. וע”ש. ומינה דבנידוננו דהגבאי ממונה ע”י ב”ד ויש קול גדול לדבר, נראה דיש לו דין דמכירי עניים, ואינו צריך לזכות לו ע”י אחר. וגם לפי הטעם דכתב בהגהות אשרי, דמתנות יש להם דין דמתנה מועטת ואסור לחזור בו, וה”נ אחר שהבטיח לתת לגבאי הזה אסור לו לחזור בו ומצד זה ג”כ חשיב מכירי עניים.

עשו שאינו זוכה כזוכה:

ועוד יש לי סניף אחר שראוי לצרפו לזה, דיש כמה ראשונים שפסקו בההיא דגיטין (ל’ ע”א) כעולא דאמר מתניתין רבי יוסי הוא דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה. ולדידיה אינו צריך לזכות לו כלל, ולא בעינן שיהיה מכירי כהונה, אלא תקנת חכמים הוא שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכמו שפירש”י ז”ל שם. וכבר הזכרתי דברי התוס’ שם שאמרו שהלכה כרבי יוסי בזה. וגם הרשב”א ז”ל בפירושו הראשון פירש כמו התוס’ הנז’, וראיתי במקורות וציונים על הרמב”ם ז”ל בהלכות מעשר (פ”ו ה”ו) כ’ שהמאירי  כתב שרוב הפוסקים ס”ל דבעינן שיזכה לכהן או במכיר כהונה, אבל יש שפסקו כעולא. עו”כ שם שהר”י ן’ מיגאש ז”ל והמאירי בב”ב (קכ”ג) לא הזכירו שהמקבל רגיל לקבל ממנו. ואפשר דהיינו טעמא שגם הם פוסקים כעולא דאמר מתניתין רבי יוסי היא דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה.

והלום ראיתי לרבינו הרמ”א ז”ל בהלכות צדקה (סימן רנ”ז ס”ה) בהגה, שכתב מי שמפריש מעשרותיו והלוה לעני משלו, מפריש  מעשר שלו ומחשב על זה שהלוה לעני ומעכב לעצמו מה שהפריש. עכ”ל. והש”ך (סקי”ג) כתב דצריך לזכות לעני ע”י אחר, ואח”כ יפרע ממנו חובו, כדי לקיים מצות נתון תתן, ואם רגיל ליתן לזה הרי זה בכלל מכירי כהונה ולויה וא”צ לזכות לו, כ”כ בסה”ת (סוף שער פ”ה) וברטנורה (ספ”ג דגיטין) והרמב”ם (פ”ו ממעשר ה”ו). והש”ך שם הקשה דהא בגיטין (ל’ ע”א) משני עולא הא מני רבי יוסי היא דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה ולפ”ז א”צ לזכות לו כלל. ואע”ג דאמר התם, כולהו כעולא לא קאמרי כיחידאה לא מוקמינן, היינו כמ”ש התוספות שם דמסתברא ליה לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן, אבל להלכה קי”ל כרבי יוסי, כמו שאמר שמואל גופיה בב”מ (י”ב). וכתב בזה”ל, ואפשר שזה דעת הרב (לפסוק כר’ יוסי שעשו שאינו זוכה כזוכה). שכתב בסתם שיכול להפריש עליו, ולא ביאר שצריך לזכות לו ע”י אחר. ונראה דהרמב”ם וסה”ת וברטנורה ס”ל כמ”ש בחידושי הרשב”א ז”ל בשינויא בתרא וז”ל, אי נמי י”ל דהכי קאמר כיחידאה לא מוקמינן לה, דסברי דרבי יוסי בכה”ג לא אמר עשו שאינו זוכה כזוכה וכו’. וכן תירצו התוס’ בב”מ שם. דדוקא בהך דב”מ פסק הלכתא כותיה דר”י, ולא בהך דגיטין. עכ”ל.

[ועיין בכסף משנה בהל’ ביכורים (פ”ט ה”ג) שהקשה על הרמב”ם דפסק כר’ יוסי שם, ובעוד איזה מקומות, ובההיא דגיטין פסק דלא כוותיה, וע”ש מה שתירץ בזה. והן הם דברי מהר”י קורקוס ז”ל שם. ורבים מגדולי האחרונים עמדו ע”ז. ואי”ה עוד נשוב לענין זה. ועיין קהלות יעקב על מס’ גיטין סימן כ”א, וגם הרב מחנ”א בהל’ זכיה ומתנה (סי’ ט’) הנ”ל עמד על זה. ודי בזה לע”ע.] מ”מ חזינן שהש”ך למד בדעת הר”מ ז”ל שהוא פוסק כרבי יוסי דא”צ לזכות לו וע”ש בבאה”ט סק”ח.

ועיין בנודע ביהודה מהדו”ק (חיו”ד סימן ע”ג) שדן במי שנתן מעותיו לעני קודם שהרויח, וכשמרויח מנכה מזה על חשבון מעשר עני. וכתב דההיא דגיטין ל’ ע”א, איירי במלוה לעני מתחילה בתורת הלואה, אבל בנותן לעני סתם דרך צדקה ומתנה, אין לו על מה יחשב ומה שנתן נתן. ושוב כתב, אך הואיל וכבר נהגו אפילו נותן לו בסתם, סתמו כפירושו שלשם הלואה נתן לו, ואינו צריך להודיע לעני, ולכך יכול לנכות אח”כ ממעשר שלו על סמך שמזכה לאותו עני שכבר נתן לו. ואע”ג שאינו מזכה לו בפירוש, סמכו בזה על הרמ”א שמשמע מדבריו שעשו בזה שאינו זוכה כזוכה. ועיין ש”ך (ס”ק י”ג).

עו”כ שם ולענ”ד גם הרמב”ם מודה בזה דהלכה כרבי יוסי, שהרי קולא לנתבע שהוא בעה”ב שהוא מוחזק, וסמכינן ארבי יוסי. ועוד דמעשר כספים דרבנן, משא”כ במשנה דגיטין דמיירי במעשר דאורייתא, וצריך לצאת ידי נתינה לכהן. ולכך שם אין הלכה כרבי יוסי. עכ”ל.

ואולם במהדו”ת (סימן קצ”ט) הקשה לו ח”א על מ”ש בתשובה ההיא שגם הרמב”ם יודה בזה שבעה”ב מוחזק וסמכינן אדרבי יוסי. והרי גם בתרו”מ ומעשר עני שבהם כתב הרמב”ם שצריך לזכות לו, והרי גם שם שייך קולא לנתבע ולא נוציא מבעה”ב. וע”ש שהגאון נוב”י ז”ל יצא לחלק בדעת הרמב”ם ז”ל, בין טבל ודאי שהוא חייב להפריש ולקרא שם תרומה ומעשר, ותיכף שיפרישו זכה השבט בתרו”מ וכן זכו עניי ישראל במעשר עני, וכבר אינו שייך לבעה”ב בודאי רק שיש לו טובת הנאה, וכו’. משא”כ דמאי שתחילת החיוב הוא ספק, ואדרבה רוב עמי הארץ מעשרין הן, ע”כ אנו אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל במעשר כספים שאין כאן טבל וא”צ הפרשה, ועל תחילת החיוב אנו דנים אם צריך ליתן לעניים, או שיכול לומר קים לי כרבי יוסי שעשו שאינו זוכה כזוכה. וכו’ עכ”ד וע”ש. וכל החילוק הזה הוא רק לדעת הרמב”ם ז”ל, אבל בדעת הרמ”א ז”ל נראה דפשיטא ליה בזה דהוא פוסק כרבי יוסי גם בזה, ולא חילק בין מעשר כספים לשאר המעשרות, וכמ”ש הש”ך הנ”ל. והרי יש לנו עוד סניף חשוב לצרפו לנ”ד ולומר דאין החקלאים צריכים לזכות את המעשר עני לעניים, ודי במה שנותנים להם את תמורתו במושלם. דיש כמה ראשונים דאומרים שגם בזה אנו פוסקים כרבי יוסי שעשו שאינו זוכה כזוכה וא”צ לזכות לו. וכ”פ רבינו הרמ”א ז”ל, וכמ”ש הש”ך, והנוב”י אמר שהעולם סוכמים בזה על הרמ”א ז”ל. וכנ”ל.

ובפרט דיש מקום חשוב לומר דבאופן זה שעשינו תקנה טובה לעניים, שעד היום לא קיבלו מעשר עני כלל, וע”י תקנה זו יקבלוהו בכבוד ובהדר ובצינעה, יש מקום לומר דגם להרמב”ם יודה דפסקינן זה כרבי יוסי, שהרי הרמב”ם פסק כרבי יוסי בההיא דהל’ ביכורים (פ”ט ה”ג) גבי ספק בכור חייב במתנות ממ”נ (לשון הר”מ, מכל צד), ואם נסתפק בשנים והכהן לקח אחד מספק, השני פטור מהמתנות, שעשו אותו כמי שזכה בו הכהן, ונתנו במומו לבעליו. והיא ממס’ בכורות (י”ד ע”א) שנחלקו בזה ר”מ ור’ יוסי והרמב”ם פסק כרבי יוסי, וכן פסק שמואל בב”מ (י”ב ע”א) דפועל שנשכר לקצור רשאי להביא בניו ללקט אחריו, וכרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה, (ופירש”י ז”ל שם (ריש ע”ב), אע”פ שאין לקטן זכייה במקום אחר, כאן עשאוהו כזוכה). ואמרו בגמרא מאי טעמא, עניים גופייהו ניחא להו, כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו. והכסף משנה בהל’ ביכורים הקשה על הרמב”ם ז”ל דבשני המקומות הנז’ פסק כר”י, ומאי שנא מההיא דגיטין, ותירץ דאין לומר דבגיטין לא פסקו כרבי יוסי, אלא דרצו להעמיד סתם משנה כרבים. (והן הם דברי התוס’ והרשב”א בתירוץ הראשון שם). ועוי”ל דיש לחלק בין ההיא דגיטין לההיא דפ”ב דבכורות ודפ”ק דב”מ. עכ”ל.

ודברים אלו כתב שם מהר”י קורקוס ז”ל, וגם ביאר את החילוק השני, וז”ל דדוקא משום דחליפיו ביד כהן דהיינו אחד מן הספקות, עשו אותו כזוכה. וע”ש. וגם התוס’ בב”מ שם (ד”ה ואמר) כתבו, וי”ל דדוקא הכא גבי לקט פסיק כרבי יוסי, מהאי טעמא דמסתמא עניים גופיהו ניחא להו וכו’ וע”ש. ולפי עניות דעתי בכה”ג דהעניים ממנים את בעה”ב למכור עבורם את המעשר, ואנן סהדי דבהכי ניחא להו שלא יצטרכו לטרוח ולחפש המעשר עני בשדות ובכרמים, וגם ירויחו מזה טפי גם זמן וגם בממון ממש, והוא מוכר להם את זה בשליחותם ונותן להם הכסף, נראה שזה ודאי ניחא להו לעניים וכו”ע יודו בזה דעשו שאינו זוכה כזוכה.

וזאת תורת העולה בענין ההקנאה המעשר עני: 

א. הבא לתקן טבלו בשנה השלישית והשישית לשמיטה, שהן שנות מעשר עני חייב להפריש מעשר עני כדינו וליתנו לעני.

ב. אם אין שם עני, ישום המעשר וימכרנו או יאכלנו, ויתן דמיו לעני. (כדין מתנות כהונה. ולא דמי ללקט שכחה ופאה,דשם  אם אין עניים אינו חייב בלקט שכחה ופאה  – חולין קל”ד ע”ב).

ג. מי שהלוה מעות לעני כדי להיות מפריש מעשר עני מחלקו של עני זה, הרי זה מפריש מעשר עני ומזכה אותו לעני על ידי אחר, ומוכרו או אוכלו, ומנכה דמיו מאותה הלואה שהלוה לאותו עני.

ד. אם הוא רגיל לתת מעשר עני שלו רק לאותו עני בלבד, א”צ לזכות לו את המעשר ע”י אחר, דהוא בכלל מכירי עניים. (משנה וגמ’ בגיטין ל’ ע”א).

ה. ועתה שבחמלת ה’ עלינו חזרנו לא”י וקיומן של המצות התלויות בארץ מתרחב והולך ת”ל, אלא שמצות נתינת מעשר עני לעניים כמעט ונשתכחה ח”ו, מחוסר ידיעה, וגם משום שבימינו אין העניים באים לשדות ולכרמים ליטול מתנות עניים. ובזמן האחרון ה’ העיר את רוחם של כמה ת”ח יר”ש וחושבי שמו לטפל בקיום מצוה זו. והנה התעוררו יו”ר המכון וחבריו הע”י לפעול להחזיר עטרת מצוה יקרה זו ליושנה, ופנו אלי לחפש דרך פשוטה לקיים המצוה הזו כתיקונה. באופן שגם פשוטי העם יוכלו לקיימה כדת, ושיגיעו המעשרות לידי עניים בכבוד ובצינעה. ועל פי האמור לעיל, מינינו ע”י ב”ד גבאי נאמן של צדקה שיהיה ידם של עניים, ואליו יתנו המעשר עני והוא יחלק אותו לעניים קבועים לשנת מעשר זו, עפ”י הנחית והגדרת ביה”ד.

ו. וקבענו שהגבאי ימנה את הסיטונאים, ובעלי השדות שמצטרפים לקיום מצוה זו ע”י המכון, להיות שליחים של העניים לענין זה לכל דבר. והם יפרישו את המעשר עני.

1. במקומות הסיטונאים ששם המשגיח מעשר, לאחר שיפריש את המ”ע, יזכה את המעשר לגבאי ע”י אחר, בא’ מדרכי ההקנאה המועילים עפ”י ד”ת.
2. החקלאים שנתקלים בקשיים גדולים בענין הזיכוי, פטורים מלזכות את המעשר לעניים.

אח”כ ימכרו את המעשר עני עם הסחורה שלהם לצורך העניים ובתורת שליח שלהם, ולאחמ”כ ינכו מזה את ההוצאות של ההובלה ומסים וכיו”ב, ויתנו את היתרה במושלם לגבאי והוא יחלקם בין העניים עפ”י ההוראות של ביה”ד.