לוגו בית המעשר
|

דין ערלה בהדסים לריח ולארבעת המינים

א' חשון התשנ"ז | 14/10/1996

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 8 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

דין ערלה בהדסים לריח ולד’ מינים

הנה את נידון שאלתנו האם בהדסים נוהג ערלה,  יש לחלק לשניים.

א. האם נוהג דין ערלה בעצי ריח ובהדסים ויהיה אסור להריח מהם,  והאם יש חילוק בין אם העץ מוציא פירות או לא?

ב. מה הדין בנטילת הדסים שטרם מלאו להם ג’ שנים, למצוות ארבעת המינים?                          

הנה בשאלה הא’ נחלקו כבר הראשונים: הרשב”א  בתשובה (ח”ו תשובה ק”א -ב והוב”ד בב”י יו”ד סי’ ק”ח ד”ה “כתב הרשב”א”) כתב וז”ל: בשמים של ע”ז ושל כלאי הכרם ושל ערלה אסור להריח בהם, דאסורים הם בהנאה, שכל שעושים להריח כוורד והדס אסור ליהנות מהריח. וכ”כ התוס’ בשם ר”ת (ע”ז דף יב’ ע”ב) ד”ה אלא בוורד והדס, לגבי בשמים של ע”ז. וכ”כ באורחות חיים וז”ל: כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מילתא היא, אבל דבר העומד לריח כגון: וורד והדס אסור ליהנות מהריח. וכך נפסק להלכה בשו”ע (יו”ד ק”ח ס”ז). וכתב הש”ך (שם) וז”ל: וכיון דאסורים בהנאה כל דבר שעשוי להריח כוורד והדס אסור להריח בהם.   ובפרי חדש (שם) כתב, שבאיסורי הנאה כגון, ערלה וכלאי הכרם. אם עיקרן לריח אסור להריח בהם, ואם עיקרן לאכילה מותר להריח בהם. והמהרשד”ם ביו”ד סי’ קצ”א כתב לענין עלי הוורד דתלוי במחלוקת הראשונים לענין פלפלין ודעתו נוטה להחמיר.

לעומת זאת יש הפוסקים, שבוורדים (המוציאים פרחים ובתוך הפרחים נמצא גרעין עגול ובו זרע) ובהדסים אין דין ערלה, מפני שאינם פרי והם כשאר עלי הפירות שאין בהם דין ערלה. כדאיתא  במשנה (ערלה פ”א מ”ז). וכ”כ בריטב”א סוכה ל”ה ד”ה והא דאמרינן, ובשטמ”ק ברכות ל”ו ע”ב, ובראב”ד -מובא באורחות חיים, וכ”כ מהריק”ש ח”ב תשובה ל”ד, מהרי”ט יו”ד סי’ ל”ד.

אמנם גבי ע”ז כתב הריטב”א (ע”ז דף י”ב ע”ב) בד”ה אמר ריש לקיש לא שנו,  שוורד והדס אסורים בהנאה הואיל וקא מתהני מריחא, ואע”ג דריחא לאו מילתא (פסחים כ”ו ע”א) ה”מ במילי דלא עביד לריחא, אבל בהני דלריחא עבידי, ריחא דידהו כאכילה דאידך ואסור עכ”ל. והיינו בוורד והדס של ע”ז אבל לא בשל ערלה, וכך גם מסיים הריטב”א (שם) ומ”מ הדס של ערלה מותר להריח שאין ערלה נוהגת בו.

הרדב”ז (ח”א סימן מ”ד)  כתב, שאין דין ערלה בוורדים אפילו על הגרעינין מפני שרוב בני אדם נוטעים אותם להריח, וז”ל: ואם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון: הכופר או יסמין מותר להריח בו או לאוכלו, דקרא כתיב: “ונטעתם כל עץ מאכל“, ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק, שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא, ולדעת האומרים  שמברכים על הוורד הנותן ריח טוב בפירות משמע שעץ מאכל הוא ואסור להריח בו, אך היות ולא אוכלים את הוורד כמזון אלא רק לשמירת הבריאות הילכך אין זה עץ מאכל, וכללא דמילתא רק אילן הנטוע לפירות מאכל אסור להריח בו משום ערלה אפילו בעודם בוסר. עכ”ל.

ונראה א”כ שה”ה להדס שאין נוהג בו דין ערלה, ולמרות שיש בו פירות שנקראים ענבי דאסא,  היות ונטיעתו היא לא לאכילה אלא לריח אין בו דין ערלה, וכדין הוורד. ואפילו אם נאמר שאוכלים את פירות ההדס, לאו פירי נינהו כדתניא (מנחות דף כז’ ע”א) ד’ מינים שבלולב שנים מהם עושין פירות ושנים מהם אין עושין פירות, וכיון דאמרי’ דהדס וערבה אין עושין פירות ש”מ דפירות בנות אסא לאו פירי נניהו, ומברכין עליהן שהכל. וכן כתב בשבלי הלקט סימן קס’ וז”ל: האוכל ממה שמוציאין אילני סרק מברך עליהן שהכל כגון: בנות אסא, אע”ג שבישלן והויין כפירות מברך שהכל.

והנה מצאנו לרש”י בגמרא (סוכה דף ל”ג ע”ב) ד”ה בעל וז”ל: וערלה ותרומה לא שייכא אלא באתרוג, ע”כ. משמע שבהדס אין דין ערלה, וכ”כ הר”ן (סוכה ל”ג ע”ב) ד”ה בעל. וכן מצאנו בחידושי הגרע”א ליו”ד סוף סי’ רצ”ד שכתב וז”ל: הנוטע להריח פטור מן הערלה, וכן אילן שאין פירותיו מאכל בריאים ונוטעים לרפואה אין בהם דין ערלה. עכ”ל.  וכן פסק בערוך השלחן (סימן רצ”ד ס’ ל”ח) וז”ל: וכן כשנטע להריח בהם ולא לאוכלם ויש היכר בזה פטור מן הערלה, ומיהו לדעת הגרש”ז אוירבך זצוק”ל (מנחת שלמה סי’ ע”א ס”ק ד) הנוטע תפוחים או אתרוגים לריח שפיר חייבים בערלה כנוטע זית להדלקה כיון שהפירות ראויים ממש לאכילת אדם ודעתו של הנוטע בשביל הפרי ואין זה דומה לנוטע לסייג ולקורות שמפקיע מהעץ שם מאכל, ומה שכתב הגרע”א “או בשביל להריח” אין בהם דין ערלה כונתו לעץ שאין פירותיו טובים למאכל ועיקר נטיעתו אדעתא דריח. ע”כ. וכ”פ הגאון החזו”א בהלכות ערלה סי”ד שהנוטע אילן מאכל להריח חייב בערלה שאין כאן שינוי ואעפ”י שעומד לריח מ”מ סתמו עומד לאכלו בסופו.

ועוד כתב הגרש”ז אוירבך (שם סוף ס”ק ג) וז”ל: ועיין פתח הדביר (או”ח סי’ ר”ב) שכתב שהלך פעם עם רבו וראה איך שרבו ברך על ענבי הדס בפה”ע ושאלו הא קיי”ל דברכתן שהכל (או”ח סי’ ר”ב ס”ט) והשיב לו דמין זה חשוב הוא למאכל, וזהו כנראה כוונת הב”י (יו”ד סי’ ק”ח ס”ז) שהביא את תשובת הרשב”א, עכ”פ זהו רק בענבי הדס ולא בהדס עצמו, עכ”ל.

[מכאן ואילך נכתבו הדברים בדיבוק חברים עם הרש”ז רווח שליט”א יו”ר המכון]

הברכ”י (סי’ רצ”ד אות י”ג) כתב שאין כלל ספק שאילנות שאין להם פרי ועשויים לריח, שאין בהם ערלה שהרי אילן מאכל כתיב. וכתב שכך ראה ברדב”ז (הנ”ל),  ובהמשך הביא הברכ”י מש”כ הרדב”ז שרק אם נטע את האילן לשם מאכל אסור להריח בפירותיו, אך אם עיקרו לריח מותר להריח אף מפירותיו, וכתב עליו וז”ל: ואישתמיטתיה תשובת הרשב”א שהביא הב”י, ע”כ. ומשמע שדעת מרן החיד”א שדין ערלה נוהג בעץ מאכל שיש בו פירות אפי’ נטען לריח כיון שמ”מ שם פרי עליו,  אך אה”נ באילנות שאין בהם כלל פירות אין בהם דין ערלה ומותר להריח בהם עיי”ש.

וכך מדוייק מלשונו של הרמב”ם ז”ל (מע”ש ונט”ר פ”ט ה”י) שכתב, הנוטע אילן מאכל וכו’ כל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה עכ”ד. הרי לך שדקדק הר”מ לכתוב אילן מאכל דווקא. וכך הקפיד הר”מ לכתוב עוד כמה פעמים. וכן מדוייק מלשונו של מרן השו”ע בריש סי’ רצ”ד שכתב, הנוטע עץ מאכל מונה לו ג’ שנים וכו’ הרי לך שגם הוא דקדק לכתוב עץ מאכל בדוקא.

ובזה ניישב מה שהבאנו לעיל שמרן השו”ע ביו”ד פסק כתשובות הרשב”א, שאסור להריח בבשמים של ערלה, היינו בבשמים של אילן מאכל, אך באילנות שאין להם פרי כלל, או אפילו שיש להם פרי רק שאינם טובים למאכל, והוא נטע את העץ אדעתא דריח, והוא לוקח את העלים להריח בהם, מותר לכתחילה שאין דין ערלה נוהג בהם. וזהו שהדגיש מרן בלשונו עץ מאכל. וכ”כ מרן הגרשז”א זצ”ל (שם) שמה שכתב בתשו’ הרשב”א והביאו מרן להלכה, שנוהג דין ערלה בהדס, היינו בענבי ההדס ולא בהדס עצמו.

שוב הראה לי יו”ר המכון שליט”א  שבכה”ח (סופר – סי’ תרמ”ט אות ט”ל) שכתב שבהדס אין בו דין ערלה כיון שאינו פרי. וכך מדייק מלשונו של מרן השו”ע הנ”ל. וברוך שכיונתי.

אמנם בילקוט יוסף ח”ג (סי’ רט”ז סעי’ י) כתב הגאון הר”י יוסף שליט”א  וז”ל: וכן בוורד ובהדס נחלקו הפוסקים אם מותר לברך  ברכת הריח על בשמים של ערלה או לא ושב ואל תעשה עדיף, עכ”ל. ובמקורות שם ציין לתשובת  הרשב”א הנ”ל ולדברי מרן בשו”ע ביו”ד שם. ושוב הביא את דברי הרב החיד”א בברכ”י שם ואת תמיהתו על הרדב”ז שכתב עליו ואישתמטתיה תשובת הרשב”א וכו’, וכתב הגרי”י ומשמע שדעת מרן החיד”א שדין ערלה נוהג בהדס, אשר על כן למיחש בעי, עכת”ד.

אך לענ”ד (והסכים עמי יו”ר המכון שליט”א) נראה שאין הכרח לדבריו כפי מה שביארנו לעיל לרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים שאין דין ערלה בהדס וגם מש”כ בתשובות הרשב”א שהביאם בב”י היינו רק בענבי ההדס, או בוורד שעושים ממנו מיני מרקחת, אבל בהדס עצמו או בעלי הוורד נראה פשוט שאין נוהג בו דין ערלה, כיון שהתורה כתבה “עץ מאכל” וזה אינו עץ מאכל. וכך מוכח מלשונו של מרן בשו”ע הל’ ערלה שם.  וגם מרן החיד”א לא פליג ארדב”ז אלא באילן מאכל שנטעו לריח, אך אילנות שאין בהם כלל פירות או שיש והם אינם ראויים למאכל בד”כ ואדעתא דריח נטעו ליה, וכגון ההדס גם לדעתו אין נוהג בו דין ערלה והדברים מפורשים ועי”ש. וכ”כ בכה”ח הנ”ל שבהדס אין בו דין ערלה שאינו פרי וכך הוא דייק מלשונו של מרן בשו”ע.

הדס למצוות ארבעת המינים:

הנה כל מה שכתבנו לעיל הוא, בנטילת הדס ע”מ להריח בו. אך לענין נטילת הדס למצוות ארבעת המינים נראה שהדבר הרבה יותר קל, שהרי נטילת ההדס היא לשם מצווה, וכיון שכן הא קיי”ל מצוות לאו ליהנות ניתנו. וכמו ששנינו לגבי שביעית ועי’ שו”ת ציץ הקדש ח”א סי’ ט”ו  בשם המהרי”ל דיסקין. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק (ח”ו סי’ ק”ל) ולדעתו גם סתם הדסים אם נלקטו למצווה אין דין שביעית נוהג בהם. וגם החולקים בסתם הדסים, מ”מ מודו שכיום כל ההדסים שנמכרים למצווה הם ניטעים לשם כך ולא לשם ריח. (ועי’ שו”ת משנת יוסף ח”א סי’ ל’ שכ”כ בשם מרן הגרשז”א).  וכך פסק בכה”ח הנ”ל. וכך פסק להלכה מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א בספרו (כת”י) על קיצור הל’ המועדים  חודש תשרי הל’ נג. שבהדס אין נוהג דין ערלה כיון שאינו פרי.

מסקנא דמילתא:

א. ההדס אין בו דין ערלה. כיון שאינו פרי, והתורה הקפידה שיהיה עץ מאכל ע”מ שיהיה אסור משום ערלה.

ב. מותר לכתחילה לברך ולהריח בהדס שטרם מלאו לו ג”ש. 

ג.  אפשר לכתחילה ליטול הדס שטרם מלאו לו ג’ שנים לצאת י”ח מצוות ארבעת המינים.