(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 6 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

איתא במסכת סנהדרין (נו:) תנו רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח. דינין, ברכת ד’, עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ואבר מן החי.

ר’ אלעזר אומר אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים, ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן. מנה”מ? אמר שמואל דאמר קרא “את חוקותי תשמורו” חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים. מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה מה בהמתך בין בארץ בין בחו”ל אף שדך בין בארץ בין בחו”ל. ע”כ.

להלכה נחלקו רבותינו הראשונים מה דינו של בן נח וכמובא להלן.

א. דעת האוסרים הרכבה בבני נח

הרמב”ם בהלכות מלכים פרק י’ הלכה ד פסק וז”ל: מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן בלבד ואין נהרגין עליהן. [לאפוקי ז’ מצוות דנהרגין עליהן].

ופירש הרדב”ז (על הר”מ שם). דפסק כר”א במסכת סנהדרין אלא דהוקשה לו מדוע השמיט הסירוס והכישוף דאסרי ר’ חידקא ור”ש שם. ומאי אולמיה דר”א מר’ חידקא ור”ש. אמנם מרן בכס”מ הרגיש בקושיא זו ותירץ, כיון דשמואל ביאר רק את טעמו של ר’ אלעזר בלבד ש”מ דהלכה היא דבן נח אסור בהרבעה ובהרכבה אלא שלא נהרג עליהן. והלח”מ לא נחה דעתו גם בדברי מרן בכס”מ וטוען עליו שהרי גם בדברי ר”ש ור”ח שקלו וטרו בגמרא ולדעתו הטעם דפסקינן הלכה כר”א משום דבפרק קמא דקידושין דף לט הקשה על הא דאמר ר’ יוחנן. לוקין על הכלאים דבר תורה והא אנן תנן הכלאים מדברי סופרים ותירצו. לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת אילן וכדשמואל וכו’.. משמע דהא דשמואל הלכה היא וכיון שכן נלמד ממנו דכלאים נאסר לבני נח. ע”ש.

וע”ע במראה הפנים על הירושלמי פרק קמא דף ב’. ורוח אחרת עמו בפירוש דברי הרמב”ם וסובר שאמנם הרמב”ם לא פסק כר’ אלעזר אלא ס”ל כרבנן דפליגי וסברי דבן נח מוזהר רק על ז’ מצוות ומפי הקבלה נאסרו בני נח על הרבעה והרכבה. דאי כר”א הם גם נהרגין עליהן. והגר”א בביאורו (בשו”ע יו”ד סימן רצ”ה אות ד) כתב, דהרמב”ם פסק כר”א. וכן דעת השאלתות פרשת קדושים סימן צ”ט. והגהות מרדכי ריש פ”ו דגיטין. וכן הם דברי הר”ן בקידושין בחידושיו על הרי”ף דף לט. ד”ה: לוקין על הכלאים וכו’… מביא דברי שמואל שמבאר טעמו של ר”א דאסר בני נח בהרכבת אילן והרבעת בהמה. ומוסיף בדרך אפשר דאפי’ לרבנן יהא אסור. אלא דלר’ אלעזר גם נהרגין עליהם כשאר ז’ מצוות ולרבנן רק איסורא איכא, עש”ב וכעין דברי המראה הפנים הנ”ל בפירוש הרמב”ם. וכ”ד ריא”ז הובא בשלטי גיבורים שם ודעתו שבן נח מוזהר על ההרכבה וההרבעה. והמרכיב ע”י בן נח מין בשא”מ עובר על לפני עוור.

ב.  דעת המתירים הרכבה בבן נח:

הריטב”א בחידושיו לקידושין (דף לט.) ד”ה אמר ר’ יוחנן וכו’.. והוי יודע שהמעשה הוא שאסור בהרכבה אבל הפרי מותר. חוקים שחקקתי כבר פי’ בני נח נצטוו על הכלאים כדמוכח בסנהדרין מהכא. מיהו היינו לר”א אבל לרבנן דקי”ל כוותייהו פירושו שחקקתי כבר במעשה בראשית שנאמר בהו למינהו וזה אינו צווי לבני נח וכן פירשו שם בתוס’ דלרבנן לא מחייבי בני נח על הרכבה ועל ההרבעה.

וכן נראה מהרא”ש (בהלק”ט כלאים) דפסק דלא כרבי אלעזר שלא הזכיר איסור הרכבה לגבי ב”נ, אלא שאסור לומר לו להרכיב אילן של ישראל כדאמר במסכת שבת (קלט.) ואפילו כישותא בכרמא אסור להניח לעו”כ לזורעו בכרמו.

וכן הר”ן  בחידושיו בסנהדרין (נ”ו עמוד ב’)  כתב שהרמב”ם פסק כר”א משום דשמואל פירש דבריו וכתב על זה דאין זה מוכרח ואין זו ראיה (שזאת הדרשה של חוקים שחקקתי רגילה היא בתלמוד) דבעלמא לא נקטינן הך דרשה לגבי ב”נ אלא לגבי חוקים שחקק הקב”ה בעלמו שאמר למינהו בבהמות.  וכן דעת הטור ורי”ו ותוס’ שאנץ ור”י ור”ת והרי לך שרוב הראשונים סברי דב”נ מותר בהרכבת כלאים.

ג. האם בן נח מוזהר על קיום כלאים:

דרשו חז”ל במסכת מו”ק ב: מקיים מנין דאסור לר”ע ת”ל כלאים שדך לא. כלומר, שלא יהא כלאים בשדך מכל מקום וחייב אתה לבטלו”. וע”כ לומר דאף לדעת האוסרים קיום כלאים ע”י ישראל מכח דרשה זו. היינו דוקא בישראל דדרשת חז”ל בתורה על פסוק זה שייכא דוקא בישראל לאחר מתן תורה אבל בן נח אפי’ למאן דאסר ליה הרכבה והרבעה  מהיכי תיתי לאוסרו  בקיום, דבהרכבה נאסר כבר מעולם “מאת חוקותי שחקקתי כבר” ודייקא נמי מהפסוק שדך לא כלאים  משמע שדה הישראל ולא שדה הגוי [ואה”נ ממעטינן מהכא אסור זריעת כלאים בכלאי זרעים מבן נח]. וכן כתב בפשטות מהר”א טולדו בתשובתו (משנת ר”א ח”ב יו”ד נ”א). דלא מצינו בן נח מוזהר על הקיום דמנכש ומחפה אף לדברי הסוברים דבן נח מוזהר על ההרכבה וכו’. והמתבונן היטב בתוס’ סנהדרין (ס. ד”ה חוקים) יראה שאפי’ לישראל מותר לקיים בלא מעשה וכ”ש לגוי ואפי’ ע”י מעשה, וכן משמע מקושית המשל”מ בפרק א’ מכלאים ה”ג על דברי הכ”מ וז”ל, ועיין במ”ש מרן ועיין בפרק השוכר את הפועל דף סד. דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר”ע, ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים [אפי’ לישראל] וזה היפך מ”ש מרן דלרבנן איסורא איכא ויש ליישב, ואמנם הגר”א (רצ”ז אות ח) יישב קושיה זו של המשל”מ, ותירץ דהתם מיירי בשדה של גוי.

וכן מוכח מדברי הרב בני דוד הובא “בשער המלך” על כלאים (פ”א ה”ג ד”ה עוד) דמחלק ואומר דלרבנן בשדה של ישראל איסורא איכא לקיים אבל בשדה של גוי אפי’ איסורא ליכא וכ”ז בכלאי זרעים. וק”ו בכלאי אילן דמותר כי כלאי אילן ילפינן מבהמה וכמו דכלאי בהמה מותר לקיים ה”ה דכלאי אילן מותר לקיים.

עוד ראיה מקושית המחנה אפרים על הרמב”ם וז”ל, כתב הרמב”ם ז”ל פרק א’ דין ז’, הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע”פ שהוא לוקה הרי אלו מותרים באכילה וכו’. ומותר ליטע יחור מן האילן שהורכב כלאים. עכ”ל הר”מ. וכתב המחנ”א, נ.ב. ק”ק דהא כתב לעיל בהלכה ג’ דאסור לקיים כלאיים. ומירושלמי אין ראיה דאיירי בשל עובדי כוכבים עכ”ל. הרי לך דהוקשה לו איך אפשר לקחת יחור אם אנו חייבים לעקור ההרכבה או הכלאי זרעים וכי ברשיעי עסקינן, אלא ע”כ דהירושלמי נקט בדוקא גוי שהרכיב אגוז על גבי אפרסק, אע”פ שאין הישראל רשאי לעשות כן, נוטל הימנו יחור והולך ונוטע במקום אחר. הרי לך שהבין בפשטות בירושלמי דלעכו”ם מותר לקיים הרכבת כלאיים. ואין לדחות דקיים באיסור דא”כ נוכל להעמיד גם בישראל שקיים באיסור. נמצאנו למדים שאמנם יש מחלוקת בראשונים אם הרכבת אילן אסורה לבני נח.  מ”מ לענין קיום כלאים לא מצינו מי שיאסור לבן נח בשדהו.

ד.  דין אמירה לגוי בהרכבה או קיום:

עתה נבוא לבאר אי מותר לומר לבן נח להרכיב עבורינו אילנות ומאיזה דין יהא אסור.

בפשטות ניתן לומר דלפוסקים האוסרים הרכבת אילנות לבני נח ודאי דאסור, וכמו שפסק הרמב”ם בפרק א’ מכלאים הל’ ו’ וז”ל, אסור לישראל להניח לגוי שירכיב  לו אילנו כלאים. ונחלקו מפרשי הרמב”ם מאיזה טעם אסור כי לכאורה אסור לומר לו להרכיב משום לפני עיוור לא תתן מכשול כיון שגם הוא מצווה, ולאו זה נאמר אף לגבי בן נח. וכן כתב הגר”א ז”ל בטעם הרמב”ם בביאורו לסימן רצ”ה ד’. ואולם מרן בכס”מ נחת לטעמא אחריני וז”ל, אין לומר שטעמו של הרמב”ם מדאמרינן בירושלמי פ”ק דכלאיים ה”ח. דגוי אסור להרכיב כלאים. וכיון שכן אסור לומר לו שירכיב כלאיים  [משום לפני עוור] שאותו ירושלמי כר’ אלעזר דאמר בפרק

ד’ מיתות (נו:) דבני נח הוזהרו אף על הרכבת האילן. ורבינו בפרק ט’ מהלכות מלכים פסק דלא כוותיה. אבל טעמו של רבינו לאסור מדין אמירה לגוי מההיא דפרק הפועלים דאיבעיא לן אי אמרינן אמירה לגוי אסירא באיסור לאו. ולא איפשיטא ולחומרא, וכמו שכתב לענין סירוס. שאסור להניח לגוי לסרס בהמתו.

וכבר תמהו על דברי מרן בכ”מ. הלח”מ והגר”א שהרי הרמב”ם עצמו בפרק י’ בהלכות מלכים כתב: מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרכבת אילן [ומרן עצמו פירש טעמו שם]. והכריחו מכח זה, דטעם איסור להניח לגוי שירכיב הוא, משום לפני עוור. והלשון מוכיח, שכתב אסור להניח לגוי וכו’ ולא כתב אסור לומר לגוי שירכיב וכו’. וכן הקשה על מרן. הברכ”י בשיורי ברכה, וכתב נעלם מהם דברי הרמב”ם בפרק י’ ממלכים ה”ו  והביא דברי הרב פני אריה ליישב “הלבוש” (ועי”ש מש”כ בשם הלבוש). דסבר דלא נצטוו בני נח על ההרכבה ולכן הוצרך לטעם דאיסור אמירה לגוי. ומצווה ליישב דברי מרן הכס”מ שלא יהיו סותרים אהדדי, ונראה לומר שדעתו דלא נאסרנו בלפני  עוור לגבי בני נח אלא לענין ז’ מצוות דאזהרתן זוהי מיתתן אבל באיסורים דרבנן כמו הרכבה והרבעה דרק מפי הקבלה  נאסרו ב”נ לא שייך בהו לפני עוור. ולכך הוצרך לטעם דאיסור אמירה לגוי גם בשאר איסורים. וכעין זה מצינו להרב שד”ח מערכת ו’ (כלל כו סעי’ כ) שכתב בשם הרדב”ז דבאיסור דרבנן לא אמרינן לפני עוור. ובס”ק כ”ט כתב, דאפי’ בישראל לפני עוור ליכא, אלא כשמתחייב בדיני אדם, אבל כשאינו  מתחייב רק בדיני שמיים ליכא לפני עוור, וכ”שּ לגבי בן נח.

ולענין אמירה לגוי לקיים הרכבת כלאים הדבר תלוי במחלוקת הראשונים. דלדעת האוסרים מדאורייתא קיום ע”י ישראל ממילא יהא אסור גם לומר לגוי מדין אמירה לנכרי. ולדעת האוסרים רק מדרבנן יש פוסקים המקילים לומר לגוי כמו שבות דשבות. וכ”ש לדעת המתירים לגמרי בישראל ,  בודאי שיהא מותר לומר לגוי לקיים, ואפי’  ע”י מעשה דניכוש וחיפוי. 1*

והנה הרמב”ם (כלאים פרק א’ הלכה ג) כתב וז”ל: מותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים  ונחלקו בפירוש הלכה זו מפרשי הרמב”ם. מהו לזרוע לו האם לישראל, או לגוי עצמו. ומהר”י קורקוס כתב דכוונת הרמב”ם שמותר לומר לגוי לזרוע לעצמו בשדהו של גוי כיון שהזורע גוי ובקרקע של גוי לא אסרו ולמד זה מעובדא דרב משרשיא בפרק תולין (קל”ט) דיהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה כשותא בכרמא. ומרן בכס”מ הלך בשיטת מהר”י קורקוס וכתב שם, ולכאורה מאי איכפת ליה לומר לגוי שיזרע, ותירץ שנותנם אח”כ  במתנה לאהובו הגוי. וחידש עוד דקודם שנשרשו מותר לקיימם ולמכרם אז לגוי בדמים יקרים. ובביאור הגר”א (רצ”ז אות ז) כתב דהל’ לזרוע לו היינו בשדה נכרי לצורך ישראל, ואין בו משום אמירה לנכרי. ועי”ש.

והראב”ד הבין בדעת הרמב”ם, שמותר לומר לגוי לזרוע לו לישראל [וכן הבין הטור ביו”ד סימן רצ”ו] אלא דהשיג עליו, דלהיכא אזיל דין איסור אמירה לגוי, דאמנם בעיא דלא איפשיטא בבבא מציעא לענין חסימה אי אמרינן איסור אמירה לנכרי בכל לאוין או רק לגבי שבת ובעיא דלא איפשיטא ולחומרא והרמב”ם עצמו פסק לגבי סירוס דאסור לתת בהמתו לגוי לסרסה. ועוד מה ירויח באמירה זו הרי אסור לו לקיים הכלאים ואיך ינכש ואיך ישקה?

והרדב”ז יישב השגותיו בטוב טעם ופירש דודאי לא נתכוון הרמב”ם להתיר לגוי לזרוע לישראל אלא לעצמו בשדהו ואע”פ שהישראל נותן לו הזרעים. דלא חמיר איסור כלאים מאיסור שבת דמותר לומר לגוי עשה מלאכתך, וממילא לא שייך כאן איסור אמירה לגוי. ועל קושייתו השנית כיצד יקיים, תירץ. דלאחר שהגוי יזרע את הכלאים, הישראל יקנה אותם ממנו ואז אינו חייב לעקור ויכול אף לקיים. דשדך אמר רחמנא ולא שדה הגוי.

והפרישה ביו”ד רצ”ו יישב קושיא זו וחידש דין חדש, שלא אסרו לקיים אלא היכא שנעשה בידים האיסור, משא”כ כשאומר לנכרי ועושה. 2*.  וכעין חילוק זה של הפרישה מצאנו בשער המלך על הלכות כלאים  (שם ד”ה ולכן)  בביאור  מחלוקת ר”ע ורבנן דכתב שם דלא נאסר קיום לדעת ר”ע כי אם קיום ע”י מעשה כמו זריעה, חיפוי וניכוש  כמ”ש “לא תזרע” כעין זריעה, אבל קיום שאינו בגוף הזרעים איסורא איכא ומלקות ליכא, ואפי’ עשיית סייג וגדר לשדה אינו בכלל מעשה לחייב מלקות, אבל קיום בלא מעשה לא נאסר כלל. ואמירה לגוי הרי זה קיום בלא מעשה הישראל. וממילא נבין כיצד אפשר לאכול פירות וליטע יחור  אפי’ מאילן מורכב של ישראל.

ועוד דלא מצינו ברמב”ם בפירוש איסור קיום באילן מורכב, ואפי’ לישראל.  ואמנם מרן למד זאת מדברי הרמב”ם שכתב בהלכה ה’ “כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים”. אולם  יש חולקים 3* וסוברים דרק לגבי איסור הרכבה באילן הביא הרמב”ם פסוק זה  אבל לגבי קיום, אדרבא ילפינן מהרבעה וכמו דבהרבעה מותר לקיים המורכב כן בהרכבת אילן מותר לקיים המורכב. ואם כנים אנו בזה מיושבת קושית המחנה אפרים על הרמב”ם [הובאה לעיל] שאם אסור לקיים המורכב איך אפשר ליטע יחור או לאכול פירות המורכבים ולפי דברינו ליכא קושיא כלל.4* וא”כ נלמד מכאן גם לגבי כלאי אילן השייכים לגוי או שקונים מגוי שאין עלינו חיוב לעקרם ואולי אפי’ יהא מותר לקיימם.

והארכתי בזה מעט כיון דהיום מצויים הרבה מכשולות באיסורי הרכבת כלאים ורוב המלאכות של ההרכבה והנטיעה נעשות ע”י פועלים זרים ואפשר לצרף דעת המקילים לסניף ועיין בפתחי תשובה יו”ד רצ”ה ד’ שהביא תשובת חת”ס (סי’ רפ”ח) שתמה איך רבים וגם שלמים קונים כרמים מערביים ובתוכם אילנות נטועים שקדים ואפרסקים רובן מורכבים ומקיימין אותם. והרי מבואר בשו”ע דכלאי אילן אסורים בקיום בין בארץ בין בחו”ל, עש”ב.  וכתב עצה לשתף הגוי עמו בפירות באופן שלא יניח הערבי לישראל לעקור הפירות וממילא מותרים.

וכן כתב בתשובת מהר”א טולדו (שם) שבעירו קושטא נהגו לקיים אילנות מורכבים ע”י גויים ולימד עליהם זכות וכתב שרבני קושטא התירו על סמך דעת המקילים לקיים הרכבה שנעשתה ע”י גוי ואפי’ לקנות אילן מורכב מן הגוי ולקיימו ע”י שכירו ולקיטו ע”פ ס”ס שמא כמ”ד דאין איסור קיום באילן המורכב. ואפי’ תימא דיש איסור לישראל שמא הלכה דבן נח לא הוזהר על ההרכבה, וכ”ש  שלא הוזהר על הקיום. ואמרינן ס”ס אפי’ נגד מרן כפי שכתב הגאון ר’ יוסף חיים בספרו רב פעלים, וכן דעת מרן הראש”ל הגרע”י בכללי הס”ס שלו (בסו”ס יחוו”ד).  

המורם מכל האמור:

א. לענין הרכבת אילנות בבן נח, נחלקו הראשונים. דעת השאילתות והגהות מרדכי וסייעתם, אסורה הרכבה לב”נ מן התורה. דעת הרמב”ם שנאסרה הרכבה לב”נ רק מדברי קבלה. ואילו דעת הריטב”א, הר”ן והרא”ש וסייעתם, שב”נ לא נאסר בהרכבה כלל ואפי’ מדרבנן.

ב. לא מצינו מי שאוסר לבן נח קיום כלאים בשדהו שלו.

ג. אסור לומר לגוי להרכיב עבור הישראל, ובפנים כתבנו הטעמים לדבר. ובענין אמירה לגוי לקיים כלאים,  מסבר שמותר, וכמ”ש בפנים.

1. דלהרבה ראשונים מותר הקיום בישראל. וגם לאוסרים הוי איסורו מדרבנן. וכן הוכיח טורי אבן [במגילה י”ג : ור”ה ט’.] שהבבלי חולק על הירושלמי ולרבנן מותר הקיום לגמרי . עש”ב.
2. ועיין ברא”ש בתוספותיו למסכת סוטה שגם הוא מחלק חילוק זה לענין החוזרים מעורכי המלחמה.
3. שו”ת רדב”ז ללשונות הרמב”ם סימן ר’. ואפשר לסייעו מן הגמרא במועד קטן דאיתא שם בראשונה היו עוקרים והיו בעלי הבתים שמחים. וע”כ לומר שרק בכלאי זרעים היה קנס זה דאילו באילן לשמחה מה זו עושה.
4. והתינח בכלאי אילן אבל בכלאי זרעים מא”ל, וכיצד יאכל פירותיהן אם אסור לקיים, ואפשר לומר דקיום שלא על ידי מעשה לא אסר הרמב”ם בכלאי זרעים.