(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 7 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

מבוא:

נאמר בתורה “שדך לא תזרע כלאים” (ויקרא י”ט) דהיינו מדאורייתא חל איסור כלאי זרעים רק כשזורע שני מינים במקום אחד (קידושין ל”ט ע”א, “אמר ר’ אסי אמר ר’ יוחנן לוקים על הכלאים דבר תורה”), או במתכוין לגדל כלאים, ברם חז”ל אסרו גם כשאינו מתכוין לזרוע ולקיים כלאי זרעים, כגון: שנתערב מין בשאינו מינו בשיעור רובע לסאה, ז”א: רובע קב שעורים שנתערב בעשרים ושלשה רבעים חיטים, וכדאיתא במשנה דלהלן, ובכלאים (פ”ב מ”ב) נקבע שיחסים אלה של רובע בסאה חלים בזמן שנתערבו מינים ששיעורי זריעתם דומים.

איתא במשנה (כלאים פ”ב מ”א), “כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט”, ע”כ.  ובגמ’ (בבא בתרא צ”ד ע”א) וכ”ה בגמ’ מו”ק דף ו’ ע”א, ובירושלמי (פ”ב ה”א). ורובע הוא רובע הקב, וסאה ששה קבין, נמצא דרובע הוא אחד מ-כד’ לסאה, כ”ג חלקים ממין אחד, וחלק ה – כד’ ממין אחר, ומחויב למעט הרובע עד שיתמעט מאחד מ-כד’.

ומפרש הירושלמי (שם בגמ’) דלערב בכוונה כדי לזרוע אף גרעין אחד אסור, רק דהכא מיירי שנתערב ממילא כדרך התבואות שמתערבים זה בזה, וממשיך הירושלמי (שם) וז”ל: “ימעט -באיזה צד ימעט, או פוחת מרובע או מוסיף על הסאה, ופריך, לא כן אר”י (סוף פרק ה’ דתרומות) כל איסורין שבתורה שריבה עליהן בשוגג מותר ומזיד אסור? ומשני תמן את מרבה לבטל איסור תורה, ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית עין. ע”כ. ומסביר הרע”ב (כלאים פ”ב מ”א) ד”ה ימעט וז”ל: אותו מין אחר המעורב בו עד שיפחת הרובע ויתבטל בתוך הסאה, ומוסיף הרע”ב (שקלים פ”א מ”א) ד”ה “ועל כלאים” וז”ל: דדבר תורה חד בתרי בטיל, אלא שחכמים אסרו משום מראית עין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. ע”כ. גם מלשון הירושלמי (שם), ברם הכא את מרבה לבטל משום מראית עין, מוכח דמהני ביטול בכלאים.

 אך יש לדון:

א. בכהאי גוונא שנתערב מין בשאינו מינו בשיעור רובע לסאה, קודם זריעה, דהיינו היתר בהיתר האם אפשר לומר בטל ברוב.

ב. הרי לפי הירושלמי הנ”ל, ולפי פיהמ”ש לר”מ (ריש פ”ג) כלאים הוא איסור מדבריהם אך יש לו עיקר מן התורה, ובכהאי גוונא אומרים התוס’ (ביצה ד’ ע”א) שאין מבטלין איסור.

ג. האם מדין ביטול ברוב קמיירי, או שאין כאן דין ביטול, ומה שצריך למעט הוא משום מראית עין.

ראשית דבר אבאר בקצרה דין ביטול ברוב:

איסור בהיתר: מעט איסור שנתערב ברוב היתר, בטל האיסור ברוב, כשהאיסור וההיתר הם יבש ביבש (חולין צט’ עב’, ק’ ע”א) דהיינו כשאינו נבלל עם ההיתר ועומד בפני עצמו, אלא שהוא מעורב ואינו מכירו, ולמדוהו מהכתוב, “אחרי רבים להטות” (שמות כג’, ב’). יש מהראשונים שסוברים שמן התורה הוא שבטל ברוב, אבל מדרבנן אינו בטל וצריך שיהיה בהיתר שישים כנגד האיסור, (רמב”ם הל’ מ”א פט”ו ה”ד, ר”ן חולין צט’ בשם הראב”ד) אבל רוב הפוסקים סוברים שאף מדרבנן בטל ברוב, (תוס’ חולין ק’ ע”א ד”ה בריה, רא”ש חולין צט’ סימן לז’, ר”ן, תוה”א להרשב”א בית ד’ שער א’, טושו”ע יו”ד קט’ ס”א).

היתר בהיתר: בטל ברוב לענין שלא יאסר אח”כ, ולכן שנינו – “צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהן פשתן” (כלאים פ”ט מ”א), הרי שהיתר בהיתר מתבטל (עיין

שו”ת נו”ב מהדו”ת חיו”ד סי’ קפו’). ולפיכך חמץ שנתערב קודם הפסח בטל, אעפ”י שעכשיו הכל היתר, וכשיגיע זמן האיסור אינו חוזר ונאסר. (שו”ע או”ח סימן תמז’ ס”ד). [ועו”ע על ביטול היתר בהיתר בשישים ברמ”א יו”ד סי’ צט’ סו’, חלב שנתבטל במים בששים, ובש”ך ס”ק כב’, באור הגר”א ס”ק טז’, וחידושי רעק”א] ויש חולקים שסוברים שהיתר בהיתר לא בטל. (ר”ן נדרים נ”ב ע”א, שו”ת הרשב”א ח”א סי’ תתלא’ בשם הראבי”ה).

היתר בהיתר שנתערבו באופן שתערובתם אוסרתם, כגון מעט  צמר ברוב פשתן, לדברי הכל אין לו ביטול, אלא רק בבשר וחלב אעפ”י שתערובתם אוסרתם יש בו דין ביטול, לפי שעיקר האיסור הוא כשנותן טעם אחד בחבירו וכשמתבטל ואינו נותן טעם הרי לא אסרתו תורה כלל. (ש”ך יו”ד רצט’ סק”א) ועו”ע תוי”ט (ריש שקלים) ועו”ע בשו”ת חת”ס (חיו”ד סי’ פ”ג).

והנה בנידון דידן שנתערבו רובע קב שעורים ב – כג’ רבעים חיטים, ולפי הירושלמי (שם) מיירי שנתערבו ממילא כדרך התבואות ואין כוונתו לזרוע, א”כ הוי היתר בהיתר שלא נאסרו בתערובתם א”כ שפיר הוי ממעט. וכמ”ש הרע”ב והרא”ש בפירושם על המשנה (כלאים פ”ב מא’) דחד בתרי בטיל. אך מקשה התוי”ט, ד”ה “ימעט”, דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין (וכ”פ בשו”ע יו”ד רסי’ ק”ט ובת”ח רסי’ לט’) ובשני מיני תבואה הרי ניכרין?

ומסביר התוי”ט, וז”ל: התורה אסרה כשרוצה לזרוע כלאים, אבל כשאינו רוצה אסור רק מדרבנן משום מראית עין ונתנו שיעור לדבר ופטרוהו בממעט מקצתן. ע”כ. וכן משמע בירושלמי (שם) ד”ה “מה אנן קיימין”. אלא שנתערבו דרך מכנס, ומפרש הכס”מ (ר”מ הל’ כלאים פ”ב מ”ו) שבעת שכינס את התבואה נתערב שלא מדעתו והוא רצה שלא יראה ולא ימצא המין האחר, או כפי’ הראב”ד בהשגותיו (כלאים פ”ב מ”ו) שבשעה שכנס את התבואה המעורבת כונתו היתה לאכלה ונמלך לזורעה.

וכעין זה מצינו בפירושו של התולדות יצחק להגאון ר’ יצחק אייזיק (על כלאים ד”ה מה אנן קיימין…) שלא אסרה התורה אלא במתכוין לזרוע שניהן, אבל אם לא ניחא ליה לזרוע המין השני אין איסור אלא מדרבנן, ואין שייך לשאר איסורים דמטעם בטול ברוב נאמרו.

נמצא שלדעת הרע”ב והרא”ש בפירושם על המשנה (כלאים פ”ב מ”א) הוא מדין ביטול ממש, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, ושיעור רובע לסאה הוא רק מדרבנן משום מראית עין, וכן כתב השנו”א ד”ה “ימעט” דמהני ביטול, ומה שהקשה התוי”ט הא היכא דניכרים לא שייך ביטול, כתב השנו”א (בפירוש הארוך ד”ה “ימעט”) דאשכחן ביטול כהאי גוונא גבי העושה סוכתו תחת האילן (סוכה ט’ ע”ב), רש”י ד”ה בשחבטן, תוס’ ד”ה “הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר”. ע”ש. 1*

ועי’ מנח”ח (רמ”ה סק”ח) שהקשה, למ”ד שזה משום ביטול, והרי במחובר לא שייך ביטול, ולהלכה נפסק שגם במחובר שיעורן אחד מ -כד.  וי”ל מהסוגיא הנ”ל של העושה סוכתו תחת אילן שגם במחובר איירי, ודו”ק.

והנה בתוס’ אנשי שם בפירושו על המשנה (כלאים פ”ב מ”א ד”ה “אלא כשאין ניכרין”) הקשה לשיטות שס”ל שהוא מדין ביטול אם האיסור הוא ע”י תערובת, מדוע בגד שאבד בו חוט של כלאים אינו בטל? (קושית תוס’ בע”ז סה’, נדה ס”א). ותירץ דחוט הוא דבר חשוב ואינו בטל, כמ”ש הב”ח והפרישה (בסי’ רצ”ח). אמנם אין דעת תוס’ ורא”ש (נדה שם) נראים כן, אלא כתבו הטעם שחוט לא בטל בבגד הוא משום שכל שני מינים המותרים כ”א בפני עצמו ונאסרו בתערובתם לא בטלי כלל כיון שע”י תערובת בא האיסור והכא דשרי, וע”כ כמ”ש התוי”ט. ע”כ.

ואמנם לעד”נ שאין מכאן ראיה לשיטת התוי”ט, ואין דמיון בין כלאי זרעים לכלאי בגדים, דבכלאי בגדים התערובת גורם לאיסור שכל שהם תפורים בבגד, נאסר כל הבגד בלבישה ואפילו  חוט  אחד של מין אחר אסור, ואפילו שיש בבגד זה גם צמר גמלים נאסר גם הצמר גמלים, וכ”פ בשו”ע (כלאים סימן רצט’ ס”א) נמצא א”כ שמוליד האיסור הוא התערובת של צמר ופשתים ולכן לא שייך ביטול, כמ”ש לעיל. לעומת זאת בכלאי זרעים אין התערובת גורמת לאיסור, רק שאסור לזרוע את התערובת ביחד, או אפילו אחד ליד השני בפחות מ – ו’ טפחים, ומיירי כמ”ש הירושלמי (שם) דלא עירבן קודם זריעה אלא שנתערבו ממילא ובכל אופן אסור לזורעם יחד, א”כ אין האיסור בשעת  התערובת ובכהאי גוונא שייך ביטול, ודלא כהתוי”ט, ולפי זה מיושבת השאלה איך מותר לבטל כלאים, הרי זה איסור מדבריהם (כדמוכח בירושלמי שם)  שיש לו עיקר מן התורה,  ואיתיה לאיסוריה בעיניה, ובתוס’ (ביצה דף ד’ ע”א) מוכח להיפך וכן דעת הרא”ש שיש לחלק בדבר אם מקלי קלי איסורא, או אם איתיה בעיניה, אך לפי דברינו לא קשה, דבכלאים מדובר שהתערובת נעשתה לפני הזריעה ועדיין הם מותרים, וכדי שלא יזרע באיסור מותר להוסיף ולבטל את רובע הקב, כמ”ש מרה”פ (כלאים פ”ב) שמהירושלמי מוכח כפסק הר”מ (הל’ כלאים פ”ב ה”א)  דהכא יש לכלאים עיקר מן התורה ואיתיה לאיסוריה בעיניה ואפ”ה מותר לבטל, אבל התוס’ (שם) מדברים בעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו”ט ונאסרו משום מוקצה ולכן יהיה מותר להוסיף עליהם עצים ולבטלן, ולדעתם בדבר  שיש לו עיקר מן התורה אסור לבטל, ומה שהגמ’ (ביצה ד’:) אומרת שמותר להוסיף עצים ולבטל זה מפני שמקלי קלי איסורא. ועו”ע בפתחי תשובה (סימן רצט סק”א. ש”ך ד”ה לא שייך ביה ביטול ברוב).

כאמור דעת התוי”ט שלא מדין ביטול קמיירי, ומה שכותב  הירושלמי (שם) ממעט עד שלא יהיה אחד מ -כ”ד היינו משום מראית עין. וכעין זה מצינו בפירוש הרמ”ז, וז”ל: “דלא מיקרי מבטל איסור, כיון שעיקר האיסור שאסרה תורה בכלאים משום מראית עין”. ע”כ. וכיון  דאיירי קודם זריעה, או אפי’ אם בשעת הזריעה (כ”כ בערוך השולחן כלאים סי’ רצז סי”ד). אין זה מבטל איסור אלא כאילו אין שם איסור כלל. ועו”ע להגאון החזו”א (סימן ד’ סי”א) שכתב וז”ל: “שמיעוט כזה כשאין מכוונין עליו (כמש”כ הכס”מ על הרמ’ פ”ב ה”ו) לא חייל עליה שם כלאים”. ע”כ. ועו”ע בשו”ת הרשב”א (ח”א סימן רנט’). ועו”ע מש”כ רש”י עמ”ס שבת (דף פד’ ע”ב) בד”ה ואחת באמצע, ומשמע מדבריו דגבי כלאים היכרא הוא דבעינן דלא ליהוי עירבוב.

מדברי הנוב”י (תנינא יו”ד סי’ קפו’) נראה שדעתו כדעת התוי”ט שכתב, וז”ל: דהיתר בהיתר לא בטל ואמנם שנשאר כמו שהיה אבל שם חדש לא יחול על המיעוט, כיון שנתערב ברוב, כל מה שנתחדש בו אח”כ על שם הרוב נקרא, ולכן צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים והרוב של גמלים אף דלא בטיל, מ”מ כשעושה אח”כ ממנו חוטים, שם החוט יקרא צמר גמלים ולכן מותר לחברו עם הפשתן. עכ”ד.  ולפי”ז י”ל שה”ה בתערובת של רובע קב לסאה ממין אחר, דלאו מדין בטול קמיירי אלא שרובע הקב נקרא על שם הרוב, ואין כאן עירבוב כלאים. רק שלפי זה קשה לדברי הירושלמי (בד”ה, “מה אנן קיימין”) שאם מתכוין לזרע אפילו חיטה אחת אסור. וא”ת שהמיעוט נקרא על שם הרוב למה במתכוין אסור לזרוע אפילו חטה אחת בכרי של שעורים? וצ”ל שאם מתכוין לזרוע, משמע דניחא ליה במין השני והוא חשוב בעיניו, מדין אחשביה. (וכ”כ בקרית ספר הל’ כלאים פ”ב) ועל זה התורה אמרה “שדך לא תזרע כלאים”.

סיכום:

נמצאנו למדים שיש מחלוקת ראשונים בהסבר המשנה בכלאים:

דעת רע”ב ורא”ש: שמדין ביטול מיירי, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, ושיעור רובע לסאה הוא רק מדרבנן משום מראית עין, וכ”כ השנו”א (בפירוש הארוך ד”ה “ימעט”).

לדעת התוי”ט: לאו מדין ביטול מיירי, ומה שכותב הירושלמי ממעט היינו משום מראית עין, וכעי”ז מפרש הרמ”ז, וכן משמע בפירושו של הגאון בעל הנוב”י (מהדורא תנינא יו”ד סי’ קפו). וכן משמע בפירושו של התולדות יצחק על הירושלמי,

1) ועי’ בדברי הגאון החזו”א (יו”ד סי’ קפ”א סק”ג) שכתב על הר”מ (כלאים פ”י ה”ו), צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה וטוה מהן טווי, אם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן, ומפרש החזו”א ואפילו לכתחילה מותר לערבו עם הפשתן, ואפילו ניכר הצמר רחלים מתבטל, דכיון שנתערב קודם הטוויה אין כאן שם טוויה על הצמר, והוי הצמר רחלים כלא נטוו כלל. ודלא כתפא”י בבועז, ומשנה ראשונה (כלאים פ”ט מ”א), דבניכר לא שייך ביטול. ולפי דברי החזו”א אפשר לומר שגם בתערובת של רובע קב לסאה דאיירי שנתערבו ממילא קודם הזריעה שייך ביטול גם בניכר היות וקודם הזריעה אין איסור כלאים בתערובת.