מנין שנות ערלה בעציצים

(מנין שנות ערלה בעציצים -פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 16 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(תשובת  מרן הראש”ל שליט”א לשאלת מועצת הפירות)

בתשובה לשאלותיכם הריני להשיב, שבאופן עקרוני אני מסכים להקל לחשוב מנין שנות ערלה, מעת זריעת השתיל בשקיות. בתנאים דלהלן: א. שקיות הפלסטיק יהיו בהם חורים בקוטר של  2 ס”מ.   ב. להזהר בזמן העברת השתילים למטע שלא לזעזע את השקיות בכדי שהעפר שמסביב לשתילים שבשקיות לא יתפורר וישאר בגושו. ג. העברת השתילים מהמשתלות למטע צריכה להיות במשאיות  שבתחתיתן יש פתחי אויר, או במכלים גדולים שתחתיתם מרושתת כדי שיהא אויר רצוף מהתחתית עד לשתילים.

והנימוקים לזה כדלהלן:

הנה  הרמב”ם פ”י מהל’ מע”ש הל’ ח’ כתב: “הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ואע”פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות”, ומקורו בירושלמי ערלה פ”א ה”ב וז”ל: הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, א”ר יוסי מפני שהשרשים מפעפעים אותו, ר’ יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים? ופי’ הר”ש (פ”ב דחלה מ”ב) מפעפעים כמו (חולין צ”ז) שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת. מפיק לישנא, כלומר, אומרה בלשון אחרת בתמיה, וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. וכ’ הרדב”ז בפי’ לרמב”ם שם, שרבינו לא חילק בזה בין עציץ של עץ לשל חרס ע”כ. וכ”כ בביאורי הגר”א (סי’ רצ”ד ס”ק ס”ד), שאע”פ שבירושלמי הזכירו כלי חרס, ס”ל לרמב”ם וכן למרן הש”ע שפסק בסי’ רצ”ד סעיף כ”ו כדברי הרמב”ם שמכל שכן בעציץ של עץ. וכשיטת התוספות (גיטין דף ז’: ומנחות סד:). וכן משמע בהדיא בירושלמי כדברי הרמב”ם והש”ע שבכל ענין חייב וכו’, ע”ש.

ולפ”ז נראה שה”ה בכלי פלסטיק שא”צ נקיבה, וכאילו נטעו בקרקע. ואע”פ שהרא”ש בתשובה (כלל ב’ סי’ ד) כתב, שרבי יונה בא לפרש דברי ר’ יוסי שדוקא בשל חרס אבל של עץ צריך נקיבה וכ”ש של מתכת. והר”ש שם ג”כ כ’ שהתלמוד שלנו אינו סובר כהירושלמי בזה ששרשי אילנות מפעפעים, וכן האו”ז ס”ס שי”ג כתב דלא נפקא מינה מידי בד’ הירושלמי דאנן אגמרא דידן סמכינן שכלי חרס צריך נקיבה גם לאילן. וכן פסק הטור, מ”מ אנן בדידן סמכינן מעיקר ההלכה על דעת הרמב”ם והשו”ע שקבלנו הוראותיהם.

ומעתה נראה שהנטיעה בשקיות הפלסטיק דינה כנטיעה בקרקע לחשוב ג’ שנות ערלה מיום הנטיעה בשתילים. ואין לומר דדוקא לחומרא פסקו הרמב”ם ומרן הש”ע לחייב ערלה בעציץ שא”נ, ולא להקל למנות שנות ערלה מעת נטיעתו בעציץ שא”נ. זה אינו, שהרי סתמו לומר שחייב בערלה, אף שחומרא הבאה לידי קולא היא, שהרי פסק הרמב”ם רפ”י מע”ש שכל שחייב בערלה יש לו רבעי, ושם פ”ט ה”ד שכל נטע רבעי פטור מתרו”מ, ואם איתא דדוקא לחומרא אמרו כן, הרי יש לו קולא שפוטרו מתרו”מ. אלא ודאי שבין להקל בין להחמיר אמרו כן. וע”ע להחזו”א (ערלה סי’ ב אות יג) שהעלה ג”כ ע”פ התוספתא ערלה שאפי’ נטעו בעציץ של מתכת חייב בערלה ואפי’ אינו נקוב ע”ש. וע”ע כרם ציון ו’ (עמוד נ”ב) מ”ש בזה ע”ש.

אמנם אחרי שיש מחלוקת בדבר וכמו שכתבנו לעיל, ויש מהאחרונים דס”ל דפלסטיק חשיב ככלי אבן או ככלי עץ, וכמ”ש בתשובות חלקת יעקב ח”ב סי’ קס”ג ובשו”ת מנחת יצחק ח”ג סי’ ס”ז, ובעציץ של עץ משמע במל”מ בהל’ ביכורים דמאן דמצריך נקיבה בעציץ של עץ – ה”ה לאילנות. ולכן לכתחילה ראוי לנקוב השקיות ניילון בקוטר 2 ס”מ שהוא פחות מכזית. וכמו שביאר בשו”ת מנח”י ח”ח.

והנה שנינו בפ”ק דערלה מ”ג, אילן שנעקר והסלע עמו (העפר המתעבה על עיקר ושורש האילן נקרא סלע – פי’ הרמב”ם) אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב. (כלומר, שאם יש באותו עפר כדי שיוכל לחיות בו אינו חייב בערלה, לפי שלא נחשב זה כנטיעה שניה אלא נחשוב אותו כאילו לא נעקר, ע”כ פי’ הרמב”ם) ובתשו’ הרשב”א ח”ג סי’ רכה כתב, על דבר זה שנתחבטתי כמה ימים, על זמן שיכול לחיות כמה הוא, ומסתברא לי שאפי’ יכול לחיות קצת ימים פטור מערלה, אע”פ שאינו יכול לחיות שלש שנים כשני ימי ערלה, וראיה ממ”ש בפרק השואל (ק ע”ב) שטף נהר זיתיו ונכנס לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו. ואוקימנא בגמ’ שם שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע וכו’, והטעם נ”ל שכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו ג’ שנים ממקום פטור הוא בא, ואע”פ שנעקר וניטע במקום אחר אכתי אהני ליה נטיעתו הראשונה וכל שיכול לחיות קצת פטור, וה”ט נמי מה ששנינו (פ”ק דערלה מ”ד) אילן שנעקר ונשתייר בו שרש פטור, וכמה יהא השרש, ארשב”ג כמחט של מיתון. ומשום שכיון שלא נעקר לגמרי, כל שעדיין מחובר כל שהוא במקום נטיעתו אפי’ כחוט הסרבל, אותו מועט פוטרו ומעמידו על היתרו הראשון, אע”פ שאינו יכול לחיות ממנו כלל, וכך נ”ל בנ”ד שבחו”ל אם נעקרו גושיהן ויכולים קצת לחיות ממנו פטורים, אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי, דתניא כיצד יודע אם יוכל לחיות אם לא, חופר גומא ונוטעו בה, אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, עכ”ד.

נמצא שאף שהיה מסתבר להרשב”א שכל שיכול לחיות קצת, מ”מ סיים להקל דוקא על חו”ל, שספק ערלה בחו”ל מותר, ושוב שדי נרגא מהתוספתא. וא”כ בא”י מיהא שספק ערלה בא”י לחומרא, יש להחמיר.

וז”ל מרן הש”ע (רצ”ד י”ט): אילן שעקרו רוח או ששטפו נהר והוליכו למקום אחר, ועמו מהעפר שסביב שרשיו, והוסיף עליו שם עפר ונשרש בקרקע, אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלי תוספת עפר אחר, ה”ז כנטוע במקומו ופטור, ואם לאו חייב, ע”כ. וכתב הפתחי תשובה שם (ס”ק י”ג) שבשו”ת פרח מטה אהרן ח”ב סי’ ע”ה העלה, דבעינן שיכול לחיות שלש שנים כשני ערלה. אכן בשו”ת שיבת ציון (סי’ מ”ט) העלה דדוקא בא”י בעינן שיכול לחיות ג’ שנים אבל בחו”ל די שיחיה קצת ימים, ומ”ש בש”ע שצריך לאמוד וכו’ ומשמע שצריך אומד הדעת מבקיאים ומומחים לדבר, זהו דוקא בא”י שספקו אסור, משא”כ בחו”ל וכו’. ע”ש. וע”ע בברכי יוסף (סי’ רצ”ד ס”ק י”א) ע”ש.

ואחרוני זמנינו האריכו ע”ד הרשב”א הנ”ל לדון בנטיעת אשכוליות בשתילים ולהעבירם אח”כ למטע בקרקע, והג”ר ראובן כץ בשו”ת דגל ראובן ח”ב (סי’ כ”ז) האריך למעניתו והעלה להחמיר, ושכן הסכימו לו גדולי ההוראה, ע”ש. ולעומתו בשו”ת משפטי עוזיאל  ח”א (חיו”ד סי’ כ”ו והלאה) האריך לצדד להקל בדיעבד, ובמקום הפסד מרובה ע”ש. והגרצ”פ פראנק בכרם ציון השלם דנ”א ע”א העלה להחמיר בזה, כמסקנת תשו’ הרשב”א הנ”ל, ע”ש. אולם החזון איש (ערלה סי’ ב’ אות י”א) האריך בזה, וכתב שאף שהרשב”א נסתפק בזה ע”פ התוספתא דבעינן שיחיה ג’ שנים, מ”מ לדינא נראה להקל, דמלתא דמספק”ל להרשב”א פשיט”ל להרא”ש וכו’. ואין ספק מוציא מידי וודאי. ובפרט שגם דברי הרשב”א מטין כן להלכה, ולכן נראה ששיעור שיכול לחיות, היינו שיעור קליטה, שמסתמא הוא י”ד יום. הילכך אם השרשים הישנים יוכלו לקיימו שיחיה עד שיקלוט כוחות חדשים, מקרי הכל נטיעה אחת, וכל שלא מת באמצע הזמן די בזה וא”צ שיוכל לחיות ג’ שנים ע”ש.

גם הגרא”י קוק בשו”ת משפט כהן (בסי’ ח’ וט’) העלה שנ”ל ברור לדינא שאף שלכתחילה ראוי לחוש לד’ המחמירים בזה, מ”מ אין למחות כלל בידי הנוהגים היתר למנות משעת השתילה הראשונה, אם הבקיאים אומרים שיכול השתיל לחיות בשיעור הזמן שבין עקירת העציץ ממקומו עד לאחר שתילתו במקום החדש והשתרשותו שמה אחרי הקליטה של ב’ שבתות. וכדאים הם הרא”ש והטור לסמוך עליהם שלא פקפקו כלל על הבקיאות שלנו, ולא חילקו בין עפר לסלע ולא הצריכו זמן שלש שנים, ודי לשער שאם היו השתילים תלושים עוד ב’ שבתות – שזה שיעור קליטה – ויכולים לחיות, מתאחדת היניקה שקיבל בעבר עם היניקה שיקבל אח”כ מהקליטה החדשה ונחשב כאילו לא נעקר. ע”כ. ויש לצרף לזה סברת הפוסקים שאומרים שבזה”ז גם באר”י ספק ערלה לקולא, הן מטעם שבטלה קדושת הארץ, והן מטעם שרוב ישראל אינם בא”י, וכמש”כ באורך בשו”ת יביע אומר (ח”ו יו”ד סי’ כ”ד) עש”ב. והו”ל כעין ס”ס לקולא, וכבר הארכתי שם דמהני ס”ס בזה, לכן בנ”ד יש מקום להקל.

ועדיין אנו צריכים למודעי בענין העברת השתילים ממקום נטיעתם בשקיות הפלסטיק להסיעם ברכב למקום נטיעתם מחדש, שלכאורה ע”י כך נפסקת הנטיעה הראשונה, ואע”פ שכ’ החזון איש (ערלה סי’ ב’ אות יג) אילן שנעקר והסלע עמו אפי’ נתנו בעציץ שאינו נקוב קודם שנטעו מחדש, לא אמרינן דבטלה חיותו ונטיעתו הראשונה וכשחוזר ונוטעו הו”ל נטיעה חדשה, וראיה לזה מגיטין (ז ע”ב) בעציץ המונח ע”ג יתדות דלא פשיט מדתנן אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור והרי היה באויר קודם שניטע, ואי אויר חשיב כאינו נקוב הרי נפסקה חיותו, אלא ודאי שגם בנתנו בעציץ שאינו נקוב לא נתבטלה נטיעה הראשונה וכו’ ע”ש.

מ”מ  יש לחלק שבעציץ שאינו נקוב השרשים מפעפעים אותו כדברי הירושלמי הנ”ל, אבל במשאית שהברזל שלמטה אשר בקרקעית המשאית מפסיק בין השתילים לקרקע, גרע טפי, דמסתברא שאין השרשים יכולים לנקוב בברזל עב שבתחתית המשאית, וכ”כ הגרש”ז אויערבך בכרם ציון השלם (דף ל”ט רע”ב) עש”ב, ולכן נראה שיש להזהר לכתחילה להעביר השתילים במשאית שפתוחה למטה ובקרקעיתה יש רשת שהנקבים שבה כשרש קטן (כשיעור 2 ס”מ בקוטר), וגם יזהרו שלא לטלטל את השקיות בתנועות חזקות לבל יתפורר גוש העפר אשר מסביב לשתילים שאז קיים חשש להפסקת צמיחת השתילים כמ”ש חזון איש (סי’ ב’ אות י’ וי”ג) ע”ש. והנלע”ד כתבתי וצו”י י”מ ומי”נ יעב”א.

בכבוד רב

עובדיה יוסף

והנה בהתאם לתשובה זו של מרן הראש”ל שליט”א,

וע”פ הנחיותיו, הוציאה הרבנות הראשית לישראל הוראות למשתלות בזה”ל:

הוראות למשתלות

בענין הכנת שתילי גפן ונשירים למטרת מניעת פירות ערלה (על-פי פסקי הלכה שפירסמו הרבנים הראשיים לישראל הרב שלמה גורן (שליט”א)  והרב עובדיה יוסף שליט”א):

1. השתילים יוכנו בשקיות פלסטיות או פחים מנוקבים בתחתיותיהם או למטה בצד.
2. שיעור הנקב בשקיות הוא 2.5 x 2.5 ס”מ.
3. כאשר השתיל ניטע בגוש מוצק, מונין שנות הערלה מזמן זריעת הגרעין באותם הכלים. כל שתיל צריך להיות מסוגל להתקיים י”ד ימים בתוך גוש עפר שבו הוא ניטע מלכתחילה, שבין העקירה ממקומו במשתלה ועד לנטיעתו במקום החדש והסופי, אז תיחשב הנטיעה רק כהמשך הנטיעה הראשונה שלא נפסקה, והשתיל כאילו לא נעקר.
4. את הכלים יש להעמיד במשך כל תקופת הגידול של השתילים ע”ג משטח בלתי חדיר, משטח פלסטיק או בטון.
5. יש לנקב את היריעה בכמה מקומות ולפזר עליה עפר, ועליהם להעמיד השתילים, ע”י כך ייחשב העפר שע”ג היריעה כמחובר לקרקע שתחת היריעה.
6. בשעת העברת השתילים למטע יש להזהר לא לזעזע את השקיות, שלא יתפורר העפר שבשקיות עם השתילים, כי אז קיים חשש להפסקת הצמיחה של השתילים. לשם כך יש לדאוג, כי העפר שבתוך השקיות יהיה מהודק ומוצק די הצורך וזאת אפשר להשיג ע”י הרטבת הגוש יום לפני העמסת הכלים.
7. באשר להובלת השתילים, אפשר להעביר את השתילים ע”ג משאית פתוחה מן הצדדים או שיהיו בתחתית פתחי אויר. דרך אחרת להעברה במשאית היא להעמיד את השתילים ע”ג משטח מוגבה או מיכל מנוקב, כי אז דינם כנוף שבאויר.

הגם אמנם שבהוראות הנ”ל נכתב שצריך שיהיו נקבים בקוטר 2.5 ס”מ, אע”ג שמרן שליט”א בתשובתו הנ”ל, העלה להלכה שדי שהחור יהיה בקוטר 2 ס”מ, ולשאלתי על כך (יום ו’ יא’ טבת תשנ”ח) השיב מרן שליט”א, שזה [2 ס”מ] להלכה וזה [2.5 ס”מ] למעשה.

ולענין הובלת השתילים אמר לי מרן שליט”א, שאע”ג שראוי לנהוג כפי שפורסם בהוראות, מ”מ אין לעכב מתן הכשר על משתלה שעומדת בכל שאר התנאים ההלכתיים, עקב אי פתרון זמני בענין הובלת השתילים, שיש מקום גדול לסמוך על המקילים שס”ל שניתוק לזמן קצר אינו ניתוק.

וב”ה במשתלת “חות טל” העומדת תחת פיקוח המכון, שוקדים אנו על פתרון לבעיה זו, ע”י הובלת השתילים ברכב שבתחתיתו חורים מספר, ועליו מונח שכבת מצע מצמר סלעים, כשעל הצמר מפוזר מצע המשמש לגידול  (ובכך עוברת היניקה מהחורים לכל העציצים המונחים על המצע).

שניאור ז. רווח