בענין אוצר בית דין (תגובה 1)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 27 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(תגובה למאמר בעניין אוצר בי”ד לצפייה במאמר לחץ כאן)

לכבוד

מערכת אור תורה

ירושלים ת”ו

ראה ראיתי בירחון אור תורה סיון תשנ”ד (סימן צ”ה) מאמרו של הרה”ג יוסף עזרא זליכה שליט”א בענין אוצר בית דין בפירות ובגידולים רב – שנתיים, שאחר שהביא שחכמי ירושלים רצו לתקן אליבא דכ”ע ותיקנו שיחלקו את הפירות ע”י אוצר ב”ד וכמובא בתוספתא שביעית (פ”ח), כתב ע”ז חמשה ערעורים (ויובא להלן) ומכח דבריו אלו סיכם וכתב: ולכן רק פירות נכרים אפשר לקנות. עכ”ל.

ולענ”ד דבריו, לי הקטן צריכים עיון, וכמו שאפרש, וביחוד מסקנתו שלא לקנות פירות מאוצר ב”ד אלא רק פירות נכרים, שזה נגד רוב ככל גאוני הדור הקודם זיע”א וגאוני דורנו שליט”א שהנהיגו בפועל את ענין אוצר בית הדין.

והנה טענתו הראשונה היא כך: מה שמשמע מהתוספתא הוא שמחלקים לעם בחנם וההוצאות על חשבון הב”ד (או אפילו אם לוקחים שכר מינימום על הובלה כמו שהיה בשנת תר”ע). ואף שהב”ד חי מהמס שגובה מהקהל, עכ”ז מאחר שאין קשר בין המס לפירות וגם מי שלא (קונה או) מקבל פירות מהאוצר משלם את המס שהוטל עליו, אזי  ניכר שהפירות הם הפקר. ברם בזמננו שגובים שכר טרחא גבוה כ”כ עד שהוא מגיע למחיר הפרי בשוק ואף יותר מזה, הרי שאין ניכר שהפירות הפקר, ובכהאי גוונא לא התירה התוספתא. עכ”ל.

הנה מה שכתב שמחלקים לעם בחנם וההוצאות על חשבון הב”ד, לא ידעתי מנא ליה הא, והלא אין שום הכרע מדברי התוספתא (וע’ בזה בס’ הארץ ומצוותיה להר”א גולדברג זצ”ל ועוד). ואי משום שכתוב בתוספתא לשון מחלקים, לאו ראיה היא כיון שבשמיטה אסור בסחורה ולא שייך לשון מקח וממכר אלא חלוקה שזה במחיר ההוצאות בלבד וזה ניכר לכל. ומדבריו גופא מוכח כנ”ל שכתב שם שאפשר שחילקו בשכר מינימום וא”כ איך שייך לשון מחלקים שכתבה התוספתא, אלא בע”כ שכיון שאין זה בגדר מקח וממכר כבכל השנים נופל ע”ז לשון מחלקים.

וידוע שכך היתה דעתו של מרן החזו”א זצ”ל וכמ”ש בנוסח השטר שהוא עשה (הובא בספר האיש וחזונו עמ’ מ”ד) וז”ל: הב”ד קובע להנ”ל שכר של מאה וחמשים לירות לחדש בעד כל העבודות הנ”ל ובעד שכירת המקום. הנ”ל יגבה את הסכום הנ”ל, מלבד כל ההוצאות אשר יהיו לו, מאלה שיקחו את הפירות לכל מדה ומשקל כפי שיעלו ההוצאות. עכ”ל.

ועוד כתב החזו”א זצ”ל בקובץ אגרות (ח”ב ע”ג) מה שכתבתי לחשוב כפי הטורח, כמובן שאינו בשביל לחסוך כסף רק חובתנו שיהיו מעשינו מכריזים על קיום התורה ולפרסם קיומנו מצוותיה וכאשר חושב את המחיר כבכל שנה משכח את ענין מצות שביעית, אחת היא לי אם הטורח מרובה או פחות, ובלבד שיהיה ניכר. עכ”ד. וא”כ מפורש בדברי החזו”א שאם יקחו את דמי ההוצאות וזה יהיה בס”ה פחות ממחיר של כל שנה, דיינו לקיים בזה היכר שזה הפקר.

וכך היא ההוראה מגדולי הדורות בשמיטות שעברו. וכך הורה מספר פעמים גם בשמיטה זו הגאון הרי”ש אלישיב שליט”א לכל חברי ביה”ד של ישובי פא”י, שצריך למכור פחות ממחיר השוק (ואפילו אם זה לא מכסה את ההוצאות) ואם אין ביה”ד נוהג כך הוא אינו בגדר ב”ד ויכול הצבור לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכדברים אלו שמעתי ממנו בפגישה מיום כ”ח באייר תשנ”ד שאין כל היתר לחלק ואפילו במחיר השוק וק”ו יותר ממחיר השוק.

ואמנם הורה הגרי”ש אלישיב שליט”א לחברי ביה”ד שאם ביה”ד חושש שבאמצע העונה יאלץ לחלק פירותיו מתחת לעלויות של ביה”ד מותר לו בתחילת העונה ליטול סכומים יותר גבוהים מהעלות ובלבד שיהא נמוך ממחירי השוק ע”מ שיהיה כיסוי להוצאות ביה”ד. וכרוח דבריו אלה מתנהג ביה”ד של ישובי פא”י בחלוקת הפירות, וא”כ האם יש ספק שבצורת חלוקה כזאת ניכר לכל שזה שנת השמיטה?

ושוב ראיתי שכן כתב הרה”ג רבי יצחק יוסף שליט”א בספרו השביעית והלכותיה (סעיף נ”א) וז”ל: מה שאוצר ביה”ד גובה כסף אין זה תשלום עבור הפירות, שהרי הם הפקר ואסורים בסחורה, אלא בית הדין רשאי לשלם לעובדיו תמורת עבודתם ולגבות את הוצאותיו מן הציבור. עכ”ל. והגם שבסוף דבריו הביא בשם מר אביו מרן מופת הדור הגאון רבי עובדיה יוסף שליט”א שיש שמפקפקים בהיתר זה מאחר שגובים סך הניכר לכל שהוא יותר מההוצאות. עכ”ד.

מ”מ כל מה שיש לקפק הוא רק באם הדבר ניכר לכל שהוא סכום הגבוה מההוצאות, אך אם יחלקו הפירות תמיד פחות  ממחיר השוק וכדברי הגרי”ש אלישיב שליט”א וכמעשה ביה”ד של ישובי פא”י, בזה אין כל חשש ובזה אין מפקפקים כלל.

ולפ”ז אין מקום לדברי הגרי”ע זליכה שליט”א שכתב בהכללה שבאוצר ביה”ד גובים שכר טרחה גבוה כל כך. ואמנם אומר אמת ולא אכחד שאה”נ דהיכא שרואים שמחיר הפרי מחולק במחיר הגבוה ממחיר השוק אין לזה גדר של ביה”ד שאין זה לטובת הצבור, ובכאי גוונא צריך לחפש פרי מביה”ד שמתנהג כהלכה. (ואמנם זאת יש להעיר שמחיר השוק אף הוא נע ונד ואינו דומה אפרסק מזן “טקסס” גודל 5 סוג ב’ לבין אפרסק גודל 7 סוג א’ וצריך לדייק בזה).

ועוד טענה כתב הרה”ג הנ”ל שם וז”ל: רק הרמב”ן מפרש את התוספתא בפירות שביעית, ברם הר”ש סירליאו מפרש דקאי אפירות ששית ומטרת אוצר ביה”ד היתה שתהיה אספקה סדירה לעם בשביעית, ואף שהחזו”א דחה דבריו מ”מ מידי פלוגתא לא נפק. עכ”ל. והנה לענ”ד נעלם ממנו לרגע שכדברי הרמב”ן כתבו הר”ש משאנץ בפירושו למסכת שביעית (פרק ט’ משנה ח’), ובתוס’ רי”ד למסכת פסחים (דף נ”א ע”ב), ובשו”ת הרשב”ש (סי’ רנ”ח, וע”ש שהמליץ לנהוג כן הלכה למעשה).

ואף שהר”ש סירליאו חולק וכתב דאיירי בפירות ששית, מ”מ דבריו צריכים ביאור דבשלמא פירות שביעית הפקר הם אך פירות ששית שייכים הם לבעלים, וכי הפקירו ב”ד פירות ששית וגזלו את כל העולם? וכבר הקשה עליו החזו”א זצ”ל (סי’ י”א ז’) קושיא זו ועוד קושיות אחרות, וכתב שם שדבריו תמוהים ע”ש.

עוד טען הרה”ג הנ”ל וז”ל: הראב”ד חולק בעיקר תקנת אוצר ב”ד וסובר שכל התקנה היתה רק לענין ביעור שכל הפירות שהיו באוצר ביה”ד בזמן הביעור נחשבים כמבוערים. עכ”ל. והנה הראב”ד כתב דבריו על הרמב”ם הלכות שמיטה ויובל (פ”ז ה”ג), ואני בעניותי לא הבנתי מה הוכיח הרה”ג הנ”ל מהראב”ד שם וכמו שאפרש. דהנה הר”מ פוסק שם שאם היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג’ סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחרי הביעור בין לעניים בין לעשירים עכ”ל.

והשיג עליו הראב”ד וז”ל: א”א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם וכו’ ואינו כן אלא כשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהן ומביאין אותם לאוצר ליד בית הדין והם מחלקים לכל אדם ג’ סעודות כדי לשבת וכן בכל יום עד שיכלו. ואם אין שם אוצר ולא ב”ד מחלקין, מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם וכו’ ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד וכו’ עכ”ל.

נמצינו למדים שהראב”ד למד שיש שני ביעורים וכמו שמבארו בכסף משנה שם (ועי’ בחזון איש שם ח’), ובכך תי’ שלא תקשה מהתוספתא שכתבה הגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו.

וע”ז ביאר שיש שני ביעורים א: כנ”ל בדברי התוספתא, ב: שריפה ואיבוד ממש. והשתא כל התייחסות הראב”ד לתוספתא זה רק להלכה ג’ וד’ בתוספתא שמתעסק עם עניני הביעור, אך בתוספתא יש גם סעיף א’ וב’ ששם איירי מענין חלוקת פירות ביה”ד קודם שהגיע זמן הביעור. וז”ל התוספתא שם: בראשונה היו שלוחי בית דין יושבים על פתחי עיירות כו’ הגיע זמן תאנים (פי’ לבצור) שלוחי בית דין שוכרין פועלים ועודרין (פי’ מלקטין) אותן ועושין אותם דבילה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים וכו’ הגיע זמן זיתים וכו’ ומחלקין מהם ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.

ואח”כ כותבת התוספתא בהלכה ג’ הגיע זמן שעת ביעור וכו’. מכלל דעד השתא לא איירי התוספתא מזמן הביעור אלא קודם לו שאז מחלקין כדי שהיה לעם. וא”כ הראב”ד דיבר רק על החלק הב’ בתוספתא ולא על החלק הא’ שע”ז לא פליג. ובפרט שכן משמע מחלוקת ההלכות ומסדר הכתיבה של התוספתא. ומכל זה נלע”ד שאין כל הוכחה, שהראב”ד מסביר את התוספתא רק על זמן הביעור ודלא כמ”ש הרה”ג הנ”ל. וע’ בספר משנ”י ח”ג בקונטרס אוצר בי”ד ס”ק י”ג ד”ה ואמנם, ויש לדקדק בדבריו וכנ”ל.

ועוד טענה כתב הגר”י זליכה שליט”א וז”ל: הרמב”ם לא הזכיר תוספתא זו  וכתב הרדב”ז שזה מפני שהוא חולק עליה וסובר שאינה להלכה עכ”ל. והנה דברי הרדב”ז מובאים בפ”ז משמיטה ויובל הלכה ג’ בד”ה מחלקן, וכתב שם וז”ל: והשמיט הך תוספתא דהיו שלוחי ב”ד יוצאין וכו’ לפי שאינה הלכה. א”נ שאינה אלא בראשונה שהיו שם ב”ד אוצרין ומחלקין וכתב משנתנו כצורתה עכ”ל.

וא”כ רואים מדבריו שאף הוא לא כתב בפשיטות שאינה להלכה אלא בתי’ א’, ואילו בתי’ ב’ כתב שהרמב”ם העתיק המשנה כצורתה ודברי התוספתא הם בזמנם שהיה ב”ד כזה, ואילו אח”כ זה בטל ולכן לא הזכיר הרמב”ם הלכה זו. וא”כ לפי  תירוצו השני לו יצוייר שירצו לחדש תקנה זו של אוצר בית דין וכמו שזכינו אנו בדורות אלו אין כל מניעה הלכתית ואפילו להרמב”ם.

ועוד יש לדייק שכל דברי התוספתא הם אינם דברי הלכה אלא זו תקנה שתיקנו בימיהם, ואם רוצים עושים תקנה זו. וא”כ מה יש להלין על הרמב”ם למה לא הזכיר זה. והרי זה רק תקנה ולא פסק הלכה שהרמב”ם מחוייב להזכיר זה. ואל תתמה שעל הרמב”ם היה להזכיר דין זה כיון שלפי דברינו שלבית דין מותר לבצור אפילו כדרכו יש להביא חידוש שכזה? ע”ז יש לומר שאפשר וס”ל להרמב”ם דקרא דלא תקצור כדרך הקוצרים בבעלים אזהר רחמנא, וא”כ ביה”ד שאינם בעלים ועושים לטובת הצבור מותר להם לבצור כדרכם.

וכ”כ בחזו”א (י”א ז’) בישוב קושית הר”ש סירליאו שזהו הביאור בש”ס. וע’ עוד בספר מעדני ארץ להגרש”ז אויערבך (שליט”א) (סי’ ז’) שהאריך בענין זה ודו”ק. ומ”מ אין לנו שום הכרע בדברי הרמב”ם, עד כדי כך שמשום זה יש להחמיר נגד התוספתא כיון שהרמב”ם לא הזכיר דין זה (וע”ע במשנת יוסף ח”ג בקונטרס אוצר בית דין בסוף ד”ה והתוספתא ודו”ק).

ועוד כתב הרה”ג הנ”ל וז”ל: טענה חדשה טוען הר”ש ברזם זצ”ל (בקונטרס קדושת שביעית שבט תשכ”ה) שאוצר ב”ד אינו בא ממילא (שלא כל ב”ד שעושים אוצר הוא אוצר ב”ד של התוספתא) אלא בכל שמיטה צריכים לשבת הב”ד הגדולים ביותר בדור ולתקן זאת מחדש כדי שיהיה להם כח לעשות הפירות הפקר מהשדה ועד שיגיעו לידי הצרכן, וממילא ברור שאין בימינו ב”ד כזה וגם אינם יושבים לתקן זאת כל שנת שמיטה ע”ש. עכ”ל.

ועיינתי בדברי הגר”ש ברזם זצ”ל במקורן, ומאד נפלאתי על הרה”ג הנ”ל שכל דברי הגר”ש ברזם שם הם בהיפוך ממה שכתב, דהנה כתב שם (ס”ק א’) וז”ל: והנה דין א’ (כוונתו לדברי התוספתא שבראשונה ישבו על פתח העיר והיו נוטלים מאנשים את מה שזכו. ש.ז.ר.) משמע דאחרי שב”ד העיר קבלו לטפל באספקת פירות לכל בני העיר לוקחים בכח של הפקר ב”ד הפקר גם מה שכבר נלקט ע”י יחיד ואשר זכה בו, ונראה שאין זו תקנה לכל הדורות שבשנת השביעית כל הפירות שייכים לאוצר ביה”ד בזמן שביה”ד עוסקים באספקת הפירות ולא שייך זכייה בפירות שביעית, אלא ב”ד שבכל דור ודור מתקן שע”י כחם להפקיר, נוטלים מה שכל אחד זכה, ויש לומר דבזמן שאין כח ב”ד יפה להוציא לפועל נטילה זו אין אפשרות להפקיר מה שביד הזוכה.

ועוד צריך בירור איזה ב”ד בכחו להפקיר ממון, ואולי נתנו חכמים כח זה לכל ב”ד שיטפל באספקת פירות לעירם. עכ”ד.

  וא”כ כל דבריו הם על ריש דברי התוספתא שהיו מפקיעים ממי שזכה כבר וע”ז כתב שצריך ב”ד מיוחד, אך אין לזה כל קשר למה שנעשה היום באוצרות בתי הדין, שאינם מפקיעים מאף אדם שכבר זכה, וכמ”ש הגר”ש ברזם זצ”ל בהמשך דבריו שם וז”ל: ואם ג’ דיינים שישבו מעצמם בלי מינוי הקהל ולקחו לעצמם המצוה של סיפוק צרכי העיר וכו’ ואח”כ בשנת השביעית לוקחים ע”י פועלים וכו’ אפי’ אם צריכים להטיל מס על הצבור ב”ד מיוחד, ולא כל מי שבא ליטול יבא ויטול, מ”מ אפשר דהיכא שב”ד זכו בפירות העיר לטובת אנשי העיר ואין בזה איסור וכו’ ואפשר דלא צריך לזה ב”ד אלא גם יחיד יכול לעשות כן. גם יכולים לתבוע ההוצאות שהיו לו. ע”כ.

וא”כ כמפורש בדברי הגר”ש ברזם זצ”ל שבזמנינו ודאי שב”ד יכול לעשות כפי שמתנהג ולחלק לצבור ולתבוע ממנו הוצאות וכמפורש בדבריו. ורק אם רוצה ב”ד להפיקע ממי שכבר זכה מן ההפקר וכמו שהיה בזמן התוספתא ע”ז כתב שאין זו תקנה לכל הדורות. ודבר זה פשוט וברור לכל מעיין.

ובכן קם דינא:

אפשר לכתחילה לקנות פירות מאוצר בית הדין שמתנהג כהלכה (ולא מוכר יותר ממחיר השוק וכמבואר לעיל). ועוד שיש פוסקים הסוברים שמצוה לאכול פרי שיש בו קדושת שביעית. ובפרט שבזה אנו מחזקים ידיהם של אותם גבורי כח עושי דברו ששומרים ומקיימים כל הלכות שביעית מתוך מסירות נפש של ממש, ובודאי שזה עדיף מלעזור לאותם חקלאים שאינם בני ברית. וד”ל.

וכיון שמצוה לפרסם את מעשיו של הקב”ה בעולם, רואה אני חובה לעצמי לספר כיצד ראינו בעינינו את ברכת התורה “וציותי את ברכתי”. כאשר לפני כמה חדשים ירד באיזור “המועצה האיזורית גזר” ברד חזק מאד וכידוע שכאשר הוא יורד משמיד כל פריחה ולבלוב שעל העצים, וכך היה שבכל האיזור הוזקו הכרמים בסך של כ – 8 מליון ש”ח ע”פ הערכת משרד החקלאות.

וב”ה אצלנו במושב “בית עוזיאל” שכל בעלי המטעים שומרים שמיטה כדת וכדין לא נפל אפי’ לבלוב אחד למרות שירד ברק חזק כבכל האיזור, והיה זה לפלא. וכשספרתי הדברים לפני מרן הראש”ל הגרי”ע שליט”א שמח ע”ז מאד ואמר שזה ממש “וצויתי את ברכתי”. וכששאלתיו על דברי הסמ”ע הידוע שבזמנינו ששמיטה דרבנן אין ברכת “וצויתי”, אמר לי מרן שליט”א שבכל זאת בזכות מסירות הנפש שלהם לקיים מצות השמיטה זכו לנס הזה. אשרי העם שככה לו.

בכבוד רב

שניאור ז. רווח