לוגו בית המעשר
|

בענין אוצר בית דין (תגובה)

א' כסלו התש"ס | 10/11/1999

בענין אוצר בית דין (תגובה 2)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 27 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(תגובה למאמר בעניין אוצר בית דין לצפייה במאמר לחץ כאן)

 

לכבוד

מערכת אור תורה

ירושלים ת”ו

האיר אל עבר פנינו האור הגדול “אור תורה” לחודש מנ”א תשנ”ד, ושם ראיתי מאמר נכבד של הרש”ז רווח שליט”א בתגובה למאמרי בענין “אוצר בית דין”. ובהיות וברור בלא שום ספק שכוונתו לשם שמים, גם אני עני אחזיר תגובה ומניה ומנאי יתקלס עילאה.

הנה  כל מה שכתבתי במאמר הנ”ל הוא קיצור נמרץ ממאמר גדול. ובמאמרי המקורי כתבתי בס”ד ישובים לכל הערעורים במדה גדושה, ובכ”ז לא כתבתים כאן וסמכתי על שכבר חלק גדול מהם נכתב בספרים שציינתי בראש המאמר. ברם ברור שהערעור נשאר אע”פ שמיישבים אותו, ועצם הצורך ליישב מעיד שב”הוה אמינא” היה ערעור. וזה שייך בכל ארבעת הערעורים הראשונים. ורק הערעור החמישי של הגר”ש ברזם אינו פשוט, ולכן כתבתי שהוא טענה חדשה, ולכן לאחר שכתב דבריו אלה היה צריך לצדד להתיר בהיכא שבעל השדה לא זכה בפירות שאולי לא צריך בית דין מיוחד לזה, ואפשר גם שלא צריך לזה בית דין כלל. ע”ש היטב ודו”ק.

והנה לאחר שסכמתי בקצרה את כל הערעורים, כתבתי שהגר”א חיון שליט”א ס”ל שלא לסמוך על אוצר בית דין מחמת ערעור ד’ בלבד, והוא הדין שלא לסמוך על תקנת החזו”א, דמתרוייהו אינן כפשטות הרמב”ם. דפשטות הרמב”ם הוא כתירוץ א’ דהרדב”ז ולכן רק פירות נכרים אפשר לקנות [והרב הכותב חשב שדברים אלה הם מסקנתי. ואולי הסוגריים שבאמצע המשפט הטעוהו] וזה מה שהוא מורה לתלמידיו. ולשיטתיה אזיל דס”ל דמנהג ירושלים לפסוק כהרמב”ם כשמרן לא גילה דעתו וכמ”ש בשמו במאמרי בענין ספיחין באור תורה גליון שבט תשנ”ד, וע”ז הצעתי הדרך החדשה כמ”ש במאמרי שם וזה בכדי להנצל מאיסור סחורה אליבא דכ”ע בלי שום פקפוק.

וכהיום ממש האיר אור חדש על ציון, ספר “אור לציון” על שביעית, וראיתי שם בפ”ד שאלה ו’ שגם הוא דעתו שמחמת ערעור ד’ ראוי שלא לסמוך על אוצר בית דין לענין הפקר שדהו ולענין ביעור [וכמו שהעידו תלמידיו כמ”ש במאמרי בסוגריים], והוא הדין לענין סחורה ופשוט. ומ”ש שלענין הקונים אין להחמיר וזה לא מסייע בידי עוברי עבירה, ברור הוא שר”ל כשקונים בגוונא שאין בזה איסור סחורה ודו”ק.

ושם בסוגריים הביא ערעור ב’ דהיינו שהרש”ס חולק על הרמב”ן [א”ה מ”ש במאמרי בערעור ב’ רק הרמב”ן ט”ס הוא הוא וצ”ל הרמב”ן ודעימיה] וסיים וראה עוד בחזו”א מ”ש על דבריו. וכנראה שמקבל דברי החזו”א ולכן לשיטתו נפל ערעור ב’. ונראה עוד מדבריו שצירף עם הרמב”ן והר”ש גם את הראב”ד, דס”ל שאפשר לפרש בראב”ד דלא פליג ארמב”ן והר”ש, ולפ”ז נופל לשיטתו גם ערעור ג’.

ועוד מדבריו שהעתיק כל לשון הרדב”ז תירוץ ראשון ותירוץ שני, וסיים: הרי שהבין (הרדב”ז) מדברי הרמב”ם דליתא לתקנה זו בימינו עכ”ל, נראה שמבין שמה שאמר הרדב”ז בתירוץ שני א”נ שאינה אלא בראשונה שהיו שם בי”ד אוצרין ומחלקין, ר”ל בי”ד מיוחדים גדולי הדור שהרשות בידם לאצור ולחלק וכעין טענת הגר”ש ברזם, ולכן בימינו ליתא תקנה זו. ודו”ק.

ולסיום: איני בא להכריע במחלוקת גדולי עולם, אלא מציע דרך חדשה שבה ניצולים מאיסור סחורה בלי ערעור ופקפוק אליבא דכ”ע. ונלע”ד ברור שגם גאון עוזנו הראש”ל הגרע”י שליט”א שכתב בתשובה קצרה לאברכים באור תורה [מדור “מכתבים למערכת” גליון אב תשנ”ד] שפירות היתר מכירה עדיפי על פירות אוצר בית דין, יסבור כאן שבשיטה זו עדיף.