(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 14 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(תשובה  זו היא  בעקבות דברי תגובתו של הרה”ג רי”מ טוקצינסקי על תשובתו של הרבצמ”ח עוזיאל שהודפסה בגליון הקודם מס’ 13. – כל המסומן בסוגרים מרובעות הם תוספת העורך. י.א.)

לכבוד מע”כ רב נהוראי

הגאון המפורסם לתהלה וכו’

כמוהר”ר י.מ. טיקוצינסקי יצ”ו,

כאן.

שלום וברכה ברוב חבה,

קראתי בכל לב השגותיו הנכבדות על תשובתי, ואחרי העיון מצאתי שאין בהם לסתור דברי הראשונים, כאשר אבאר להלן בע”ה.

א. על מה שכתבתי שבארץ ישראל כולה נוהג יו”ט אחד, אפילו במקומות שידוע שבודאי לא הגיעו השלוחים – השיג מעכ”ת וכתב: “הלא מפורש יוצא מכל דברי הרמב”ם, שאין דבר זה תלוי בקדושת א”י, אלא במקומות שהיו שלוחים מגיעים, ומה שהזכיר כמה פעמים יו”ט אחד בא”י ושני ימים טובים בגלויות, זהו כפי היוצא מדברי הרמב”ם משום שכל סתם א”י  מוחזקת שהגיעו שם השלוחים”.

ולע”ד אני אומר, אין זה מדרכו של הרמב”ם שהוא פוסק ודאיק בלשונו, להזכיר כמה פעמים ארץ ישראל משום דסתמא דא”י מוחזקת בכך, כי דבר זה שהוא יסודי בהלכה אינו נאמר בסתם אלא צריך פירוש. אבל הרמב”ם פירש דבריו שכל א”י נוהגת רק יו”ט אחד במה שכתב: “ובני א”י בזמן הזה עושים יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים טובים, נמצא יום טוב שני שאנו עושים בגלויות בזמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה”  (הקה”ח פ”ה ה”ו).

דבריו אלו מוכיחין שתקנת חכמים זאת נעשתה אחרי חשבון קדוש החדשים, וכמ”ש: “בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל, קובעים על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושים יום טוב אחד בלבד, אפילו המקומות הרחוקים שבחוצה לארץ, כמו בני ארץ ישראל שהכל על חשבון אחד סומכים וקובעים, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם” (שם הלכה ה’). הרי לך מפורש שתקנת חכמים זאת היא אחר קביעות החשבון, ולאלה שנהגו לעשות שני ימים טובים קודם לכן. מכאן ברור ומפורש שמ”ש אחרי כן: “ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושים יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים” – הכונה היא על כל גבולי ארץ ישראל, שהואיל ומעולם לא עשו שני ימים, לא תקנו להם חכמים שיזהרו במנהג אבותיהם. וליתר ביאור הוסיף וכתב: “נמצא יום טוב שני שאנו עושים בגלויות בזמן הזה, הוא מדברי סופרים שתקנו דבר זה”. הרי לך מפורש יותר שתקנת יום טוב שני לא היתה בגלויות.

עומדים נגדנו דבריו: “כל מקום שיש בינו לבין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים וכו’, רואים אם אותו  המקום  מא”י  שהיו  בה  ישראל  בשעת  הראיה בכבוש שני, כגון: אושה ושפרעם ולוז ויבנה

ונוב וטבריה וכיוצא בהן – עושין יום א’ בלבד. מקום שבינו ובין ירושלים עשרה ימים, או עיר שנתחדשה במדבר א”י או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושים שני ימים כמנהג רוב העולם” (שם י”א – י”ב).  שמהם מוכח שגם בא”י אינם עושים יום אחד בלבד אלא בשני תנאים, שאפשר שיהיו השלוחים מגיעים, ושהיו בה ישראל בשעת הראיה, וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת שדברי הרמב”ם סתראי נינהו וצריכים לי עיון.

ובאמת שגם דברי הרמב”ם בתשובותיו מוכיחים שגם בא”י, אם לא נתבאר ביאור שאין בו ספק שהיו השלוחין באים אליהם יתחייבו לעשות שני ימים טובים:  ואין בהיות ישראל בעיר מן העיירות הקרובות לירושלים באותו זמן, יתחייבו להיות השלוחים באים לשם, אולי היו יחידים או שהיו שם חרום בדרכים, או היו הגויים מונעים השלוחים מהכנס לאותם מקומות, ואין העיקר בזה אלא המנהג (תשובת פאר הדור סי’ ק”ו [ובנוסח “מכון ירושלים” בעריכת הרב דוד יוסף שליט”א הנוסח: “ואפשר שהיה מקום קרוב לירושלים, ולא יבואו השלוחים, או מפני סכנת הדרכים, או כי הגוים מונעים אותם, לכן כל זה תלוי במנהג”] ).

והנה תשובה זאת כתבה לענין אנשי צור, שלפי הנראה מהבבלי ומהירושלמי היתה מלאה מישראל, [ראה בבלי ע”ז יא ע”ב וברש”י שם. וירושלמי ע”ז פ”א ה”ד] ועליה כתב שצריך שיתבאר ביאור שאין בו ספק  שהיו השלוחים מגיעים שם, מכאן תיובתא למ”ש מעכ”ת שכל סתם א”י מוחזקת שהגיעו שם השלוחים, שהרי דברי הרמב”ם בתשובתו זאת מפורשים דאין עושים יום אחד בארץ, אלא אם נתבאר ביאור שאין בו ספק שהיו השלוחים מגיעים, והם הם דבריו בספר הי”ד ה”ט. ולפי”ז לא היה לו להרמב”ם לסתום ולכתוב גלויות אלא כן היה לו לכתוב א”י וגלויות. וכיון שדברי הרמב”ם בהלכות קידוש החודש אינם מבוררים, נראה לי לנקוט דבריו בהלכות יו”ט (פ”א ה’ כ”א) דכתב: “זה שאנו עושים בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא ויו”ט שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות, ואין עושים בני א”י שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד”. דברים אלו ברור מללו דיו”ט שני של גלויות הוא מדברים שנתחדשו בגלות ואין עושים בני א”י שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד. ועל כל פנים אין דבר זה מפורש בדברי הרמב”ם, שגם בא”י יש מקומות שעושים שני ימים טובים, וכדכתב מעכ”ת.

ב. על מה שכתבתי בתשובתי הקודמת ללמוד בתשובות הגאונים – כתב מעכ”ת: דתשובה זאת אין לסמוך עליה, מפני שכל הדברים הארוכים הנאמרים שם צריכים ביאור הרבה, ובמקומות אחרים סותרים את עצמם, גם שם הלאה באמרו וגם נהגו על פי הנביאים ושמא מימות יהושע בן נון, חוזר שוב על השאלה ומפני מה מחזיקים ביו”ט שני עוד היום וכו’, ואפשר לומר שאין הדברים שלו מתנגדים לדברי הרמב”ם עכת”ד.

ואנא עניא הנני אומר לישרי לן מעכ”ת לומר, שדבריו אלה אינם מדוקים, אמנם דברי הגאונים נאמרו באריכות כפי שהעניין מחייב, אבל אני בעניי לא מצאתי בהם דברים סותרים, ומעכ”ת לא פירש דבריו בסתירה שבדבריהם, ואם גם היו דבריהם סותרים לא משום כך אנו רשאים לבטלם לגמרי ולהעלים עינינו מהם כאלו אינם, אלא זאת חובתנו להתעמק בדברים ולתרצם, כמו שכן למדונו רבותינו האמוראים בשני התלמודים לתרץ דברי המשנה והבריתות.

מ”ש מעכ”ת בסתירת דבריהם במה שכתבו, ושמא מימות יהושע בן נון וכו’, ולא נשאר לשואל אלא לומר מאחר שבימים אלה וכו’ – אין זו סתירה כלל, וכונתם מבוארת מתוך דבריהם דהכי קאמר מאחר שעיקר תקנה זאת היא מחמת ספק שהוא מסתפק עלינו קידוש בין-דין, וכמה מצות צוה הקב”ה על הספק. לכן השאלה עומדת בתוקפה תינח בזמן שבי”ד היו מקדשים את החודש והיה בידם להוסיף או לגרוע, לכן יש מקום לספק בקידוש בין הדין, הלכך בא”י עושים יום אחד מגזרת הכתוב “אשר תקראו אותם”, “אתם” אפילו שוגגים, אבל בחו”ל עושים שני ימים מפני הספק  בקידוש החודש שלא היה מגיע לידיעתם, אבל השתא שגם בי”ד  שבא”י אוחזים כמונו בסוד המועתק מפי משה רבינו מפי הגבורה (היינו החשבון) מפני מה אנו עושים שני ימים? לזה השיב רה”ג ואמר: גם עכשיו פעמים שיהיה שמד ויצטרכו לשנות ויתקלקל הדבר (פירוש דבריו: שמא יצטרכו לשנות ולקדש עפ”י הראיה מתוך חוסר ידיעת החשבון, ושנית כי אין אנו יודעים עילת הדבר לתקנת שני ימים טובים בגלויות, ואין אנו יודעים שסרה העילה הלכך אעפ”י שאנו אומרים שעיקר התקנה מפי הספק, אין אנו סומכים על דעתנו לבטל תקנתם. ולפי זה דבריהם ברורים ומחוורים נכונים וישרים). ומכאן ברור ומחוור שהרמב”ם והגאונים הם חלוקים בדברים, שהגאונים אומרים תקנת יום טוב שני של גלויות היא מדברי הנביאים: “וכך היה יחזקאל וכך היה דניאל עושה”, לפיכך מ”ש בגמרא שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם, פירושו שלא לשנות מדברי הנביאים, שאם בדבר ה’ עשו מי יבטלם, וכיון שכן הדברים אמורים רק לבני חו”ל. והרמב”ם סובר תקנה זאת היא תקנת חכמים אחרי שקבלו את חשבון קדוש החדשים ועבור השנים, ולפיכך מאמר אל תשנו מנהג אבותיכם, הוא גם לא”י במקום שלא התבאר, ביאור שאין בו ספק, שהיו השלוחים מגיעים, והיינו שלא היה עכוב מרחק מקום או שעת חירום. ולבי אומר לי בודאי שתשובה זאת של הגאונים לא היתה למראה עיניו של הרמב”ם, שאם לא כן לא היה חולק על דברים שהם דברי קבלה, ובודאי הגמור שלא אמרו “וכך היה דניאל עושה” אלא מתוךדברי קבלה ולא מדעתם.

תו חזיתיה למעכ”ת שדחה דברי תשובות הגאונים וכתב: אם גם היינו מסכימים שרבנו סעדיה גאון מניח בזה כלל חדש שונה לגמרי, אבל הפוסקים שלנו וכו’ יש ש”ע ופת מן המוכן, מן רש”י ותוס’, רי”ף ורמב”ם והרא”ש, ואחריהם הטור וב”י המחבר ורמ”א ונושאי כליהם, ואין לנו לזוז מן השלחן אשר אנו נזונים ממנו, עכת”ד.

דברים אלו קשים להלמם, משום הדיוק צריך לתקן דבריו ולומר, שלא רק רבנו סעדיה הגאון אמר זה, אלא שגם רבנו האי גאון כתב זאת בהרחבה וביאור יותר, ושניהם העידו שהקב”ה צוה את משה והוא אמר לישראל, כי בארץ יהיה להם יום אחד ובחו”ל שני ימים, וכן היה מעולם (תשובות רס”ג), ואחריו רבנו האי גאון כתב: גזרה היא מימות הנביאים הראשונים וכך הנהיגו את ישראל וכו’, וכך היה יחזקאל ודניאל עושה. והאם מותר לומר שדבריהם אינו פת מן המוכן, לא ולא, דברי הגאונים הם דברי קבלה ואין אנו רשאים לחלוק עליהם אלא במקום שדבריהם סותרים לפסקי הלכה מפורשים שבתלמודים, וגם לזה צריכה זהירות וחרדה רבה. אבל להכחיש קבלתם ודאי שאין אנו רשאים כלל וכלל, ומכ”ש שאין אנו רשאים לבטל דבריהם ולומר שאינם פת מן המוכן.

ועתה לעצם הדבר כבר כתבתי בתשובתי הקודמת שדברי רש”י נוטים יותר לדעת הגאונים שתקנת חכמים זאת היא רק לחו”ל, וכבר כתבתי דברי הר”ן שכתב: שני ימים טובים של גלויות שאין עושים אותם אלא בני גלות ישראלהרחוקים וכו’.

דעת הרי”ף והרא”ש, הטור והש”ע ורמ”א ונו”כ – אינם ידועים לי, אלא אדרבה דברי הטור והש”ע מפורשים שאין עושים שני ימים טובים אלא בגלויות, שכן כתב הטור: אנו שעושים וכו’, ומרן בשו”ע כתב: בגלויות שעושים שני ימים (או”ח סי’ תצ”ו), ומדלא כתב במקום שעושים שני ימים מפורש יוצא שאין יום טוב שני נוהג אלא בגלויות. וכבר כתבתי דברי פאת השלחן דכתב: בארץ ישראל אינם נוהגים בי”ט רק יום אחד ולא יום טוב של גלויות. וכן כתבתי דברי תבואת הארץ: וכבר נהגו בכל ארץ ישראל עד עזה צור לעשות יום אחד. וא”כ הרי לפנינו שלחן ערוך ופת, ואין לנו לזוז מדבריהם.

עוד הוסיף מעכ”ת וכתב: ניכר ונראה שכל רב מרבנן בתראי וכן גאון מתקופת הגאונים וכו’, כתב כל אחד ואחד לעצמו כמה תשובות וכו’, ורבותינו הרמב”ם והרא”ש, ביחוד מרן הב”י כברו בכברה וכו’ ובררו מהם את ההלכה המסקנית המקובלת, וכל אלפי ורבי כתבי היד שהשאירו ושנשארו מכל תקופות הגאונים הותירו ללא שמוש להלכה.

דברים אלה מתמיהים מאד,  שבאמת דברי הגאונים ראשי המתיבתות אינם דברי יחיד שכתב כל אחד לעצמו, אלא תשובות של הוראת הלכה לצבור או ליחיד, מצד מתיבתות, בחותמם של הגאונים ראשי המתיבתות. ובכלל דבר זה לא נתן להאמר שכל תשובות שלא נזכרו בדברי הראשונים ומרן בית יוסף לא נתנו לשמוש, ולא יהיו דברי הגאונים גרועים מדברי הברייתות שהוציאם רבנו הקדוש מחבור המשנה, ובכל זאת לא נדחו הברייתות לגמרי ומהן למדו לפרש או לתרץ המשניות. וכן צריך להיות בתשובות הגאונים, שדבריהם דברי קבלה, ועלייהו כתיב: “טובה חכמה עם נחלה” כי המה ירשו את מורשיהם של רבנן סבוראי והרבה קנדריסין הגיעו אליהם, ומהדורא קמא דרב אשי דאית בהו גלוי מילתא למאי דלא איתבריר בגמרא דילן להדיא (שו”ת רמ”ע סי’ ק”ז) ויד מלאכי (כללי הגאונים סי’ ב’), א”כ נאמר על כל תשובות הגאונים, על אחת כמה וכמה על תשובתם שהיא עצמה דברי קבלה, ועל כגון זה אין לומר שמא חזר בו.

ומאד הפריז מעכ”ת על המדה במ”ש: בפרט כשכן נראה מלשון שהוא מתקנת חכמים, והלא הגאונים ראו את הגמרא ופרשוה שהיא תקנת נביאים, ומאי אולמיה דמעכ”ת לומר שלשון הגמרא מוכיחה שהיא תקנת חכמים. ובר מן דין, אם גם נאמר שהיא תקנת חכמים, אין זה מוכיח שתקנתם היתה גם לא”י, ובאמת לשון הגמרא: יום טוב שני של גלויות, מוכיח שתקנה זאת לא היתה על א”י.

עתה קבלתי תשובתו של ידידי הרב הגאון המפורסם ופקיע שמיה בהוראה כמוהר”ר עובדיה הדאיה יצ”ו רב ראשי לעדת הספרדים בפתח תקוה, דאייתי לן מ”ש בספר ציץ הקדש סי’ מ”א שהוכיח מכמה סוגיות דאין דין יום טוב שני נוהג בא”י כלל.

עוד הוסיף וכתב: כל מה שדברו והזכירו בזה א”י, ברור שהמכוון הוא א”י בגבול עולי בבל וכו’ – וגם זה תמוה מאד, שהלא הגאונים אמרו בפירוש שיחזקאל ודניאל עשו זאת בחו”ל ושדבר ה’ מפי נביאיו היה על חו”ל ולא על א”י, והנביאים לא היו אלא בבית ראשון. וכך לא מדויק מה שכתב שבזמן בית שני נתקנה תקנת השלוחים, שהרי אף להרמב”ם תקנה זאת היתה כאשר קבלו החשבון, והיינו רבות בשנים אחרי החרבן כידוע, ולדברי הגאונים תקנה זאת קדומה מאד, אלא שאחרי החשבון הורו ואמרו לא לשנות מנהג אבותיהם, שהוא מנהגם שהנהיגו הנביאים.

מ”ש עוד: והלא אפילו בירושלים תקנו וכו’, אין מכאן ראיה לכל א”י, כי הלא זאת היתה תקנה מיוחדת, משום שפעמים רבות היו עושים יום טוב של ראש השנה שני ימים, והואיל והיו עושים אותו שני ימים אפילו בזמן הראיה, התקינו שיהיו עושים אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים (ה’ קדוש החדש פ”ה ה”ח). ואין צורך לתת טעם אחר, שבאמת גם בזמן המקדש היו עושים פעמים רבות ראש השנה שני ימים, עיין רי”ף, והרא”ש, המאור, ומלחמות ושלטי הגבורים שהאריכו בדין זה ואכמ”ל.

ועל כל פנים אין לנו לחדש טעמים מדעתנו וללמוד על פיהם מר”ה לשאר ימים טובים, שאם כן גם במקום שהיו השלוחים מגיעים ינהיגו שני ימים כמו שנהגו בר”ה אפילו בירושלים כשקדשו את החודש ביבנה או באושא.

תו חזיתיה לרב חביבאי דכתב שבנגב הדרומי קרוב לאילת לא היה אפילו מכבוש עולי מצרים – ואני כתבתי בעניי בתשובתי הקודמת, שמקרא מלא דבר הכתוב: “ואני עשה שלמה בעציון גבר אשר את אילת אל ים סוף”, וזו היא הוכחה מפורשת שאילת היתה כבושה בידי ישראל בזמן הבית הראשון, וכן הוכחתי  שגם בבית השני ואחריו היה ישוב בנגב הדרומי.

אסיפא דדינא, בהא סלקינן ובהא נחתינן, שכל א”י נדונית כחטיבה אחת לענין זה, שאין עושים בה בכל המועדים חוץ מר”ה אלא יום אחד. והיו דברי אלה להלכה ולא למעשה,  עד שיסכים אתי  מרא דארעא דישראל הגאון הגדול מהריא”ה הרצוג הרב הראשי לא”י.

ומהרה נזכה לראות בעינינו תקומתה של סנהדרין גדולה בלשכת הגזית שבמקדש בירושלים שממנה יוצאת תורה והוראה לכל ישראל.

והנלע”ד כתבתי.

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון, הרב הראשי לישראל