לוגו בית המעשר
|

אם יש חיוב לתת מעשר ראשון ללוי גם בזה הזמן

א' אב התשנ"ז | 04/08/1997

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 13 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

ראשית דבר לפני כשלש וחצי שנים ראיתי בעלון השבוע “שבת בשבתו” פרשת קרח תשנ”ג בענין תרומות ומעשרות מפסקי הראשל”צ הרה”ג ר’ מרדכי אליהו שליט”א וז”ל: מטבל ודאי צריכים לתת מעשר ללוי ומן היפה וכן מעשר עני לעני ומן היפה ואלה שאינם נוהגים לתת ללוי ולעני אף שקיימו דין תו”מ מכל מקום גזל נשאר בידם, עכ”ל. ואודה שהדברים בשעת קריאתם עוררו בי תמיהה טובא שהרי רבים לא נוהגים כעת לתת מעשר ראשון ללוי אפילו מטבל ודאי. וכך מפרסמים כבר שנים כמה גופים תורניים העוסקים בהלכות אלו. ומקור דבריהם הוא, עפ”י החזו”א שביעית (סי’ ה’ ס”ק י”ב) שאין חובה לתת מעשר ראשון ללוי בזמן הזה כיון שהכהנים והלוים בזה”ז מוחזקים רק עפ”י עצמן וקיימת טענה של הבא ראיה דלוי את (עיין שו”ת ציץ אליעזר ח”א ס”י סק”ו ע”ש) והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ואמנם רבים הם עתה שאינם מקיימים מצות נתינה ללוי, וגם ברוב הרבנויות בארץ, המשגיחים מטעם הרבנות הממונים על הפרשת תרו”מ בשוק הסיטונאי או במרכולים וכו’, אומרים את נוסח ההפרשה אך בפועל לא מפרישים מעשר ראשון, ואינו ניתן ללוי. ולמעשה זוכה בו הסוחר או הצרכן שהמעשר נשאר אצלו עם שאר הפירות. ורק מעטים באמת מקיימים מצות נתינה ללוי ונותנים לו את המעשר ראשון.

ואולם לאחר העיון במקורם של דברים, נראה לענ”ד שנעשתה כאן טעות גדולה. כי ידוע שמרן בשו”ע לא כתב אלא את הדינים הנוהגים בזה”ז. ובהם הל’ תרומות ומעשרות, ודין מעשר ראשון לתתו ללוי, וכמ”ש בשו”ע יו”ד (סי’ של”א סעי’ י”ט) וז”ל: … “ואח”כ מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי”. וע”ע שם בסעי’ ד’ “הלוקח פירות מהנכרי קדם שתגמר מלאכתן ביד נכרי וגמרן ישראל, חייבים. ומפריש תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר, ומשייר לעצמו מעשר ראשון והוא שלו, מפני שהוא אומר ללוי אני באתי מכח איש שאין אתה יכול לטול ממנו”, ע”ש.  והנה הא שהוא אומר ללוי וכו’, הוא דוקא כשהוא לוי מיוחס, ואם אינו מיוחס יאמר לו הבא ראיה שאתה לוי וטול,  אלא  מוכח שמרן השו”ע התיחס ללוים בזמנינו באופן שווה.

והנה עפ”י מ”ש החזו”א זצ”ל שם, פסק בספר “מצוות הארץ” (להרה”ג קלמן כהנא זצ”ל דיני נתינת המתנות סעי’ י”ב) שאין היום למעשה דין כהנים ולוים לעניין נתינת תרו”מ להם, ע”ש.  (ובמקורות שם אות צ”ה ציין להחזו”א שם). וכ”כ בקצור הלכות תרו”מ (שנספח לקצור שלחן ערוך בהוצאת “אשכול” -קונטרס מצוות התלויות בארץ) עפ”י פסקי החזו”א מהרה”ג קלמן כהנא זצ”ל (סי’ ד סעי’ ה’) וז”ל: בזמנינו אין נותנים תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי, כיון שאין לכהנים וללוים שלנו העולים לתורה עפ”י עצמן אף דין כהני ולויי חזקה, עכ”ל. וכן פסק הגאון הרב בנימין זילבר שליט”א בשו”ת “אז נדברו” (ח”ו ס”י י”ב אות ד’) וז”ל: אין חיוב ליתן מעשר ראשון ללוי אפילו מטבל ודאי משום ספיקא בזה”ז, זולת באתרוגים נוהגים להחמיר משום “לכם”  (דאין יוצאין באתרוג טבל דלא חשיב “לכם” הואיל ויש להכהן והלוי חלק בו והוי כאתרוג השותפין. ועיין מנחת שלמה סי’ נ”ג אות ב’). ע”ש.  וכן ראיתי בהלכות תרו”מ להרב יהושע נויבירט שליט”א (המצורף לספר קצושו”ע השלם הוצאת א. בלום ירושלים) סעי’ י”א וז”ל: מעשר ראשון גם מטבל ודאי מקילים בזמננו ולא נותנים אותו ללוי ומסתפקים במה שמיחדים צד בפירות לשם קביעת שם המעשר כגון שאומרים בצד צפון של הפירות יהיה מעשר ראשון על כל הפירות, ובסוגרים של חצאי לבנה כתב [ויש מדקדקים ליתנם לכהנים או ללוים] עכ”ל.

(מאמרו של הרב הכותב שליט”א נתקבל לפני זמן רב, ומסיבות טכניות לא הודפס עד כעת. ועיין בגליון מס’ 11 במאמרו של יו”ר המכון הרש”ז רווח שליט”א  בענין זה, והעלה שם להלכה כדברי הה”כ שליט”א כאן. ומתוך שני מאמרים אלו נלקטו עיקרי הדברים, והפנינו שאלה זו למרן הראש”ל שליט”א. וקיבלנו את תשובתו, שחייבים גם בזה”ז ליתן ללוי. והתפרסמו הדברים בגליון מס’ 11.  העורך.)

וכן כתב הרב אברהם הלל גולדברג זצ”ל בספרו “מצוות הארץ כהלכתן” (פרק ה’ סעי’ י”ג) וז”ל: בזמן הזה מעשר ראשון לא ניתן ללוים מפני שהלוים בזמנינו נחשבים כעולים מפי עצמם ואינם מוחזקים כלווים אמיתיים, לכן אין מבדילים בידים את המעשר הזה בזמן ההפרשה, אלא מסתפקים בקביעת מקום בלבד בצד צפונם או דרומם של הפירות. והמעשר הזה שנקבע נשאר למעשה בידי המפריש, עכ”ל.  וכן ראיתי  שכתב הרב אהרן זכאי שליט”א  בספר “הבית היהודי” (חלק שמיני מצוות הארץ עמ’ 46 סעי’ י”ב) וז”ל: היות ובזמנינו מעשר ראשון אינו ניתן ללוים מפני שהלוים בזמנינו נחשבים כעולים ללויה עפ”י עצמם ולא מוחזקים כלוים אמיתיים, לכן מסתפקים בקביעת מקום בלבד, בצפונם או בדרומם של הפירות ואין מבדילים בידים מעשר זה בזמן ההפרשה. עכ”ל.

ושוב ראיתי בספר “איש וביתו” להרה”ג ר’ אליהו כי טוב זצ”ל (מח”ס תודעה) בקיצור דיני ההפרשה של תרומות ומעשרות וז”ל: משחרב בית המקדש ובטלה העבודה מן הכהנים והלוים בטלו גם ספרי היוחסין 1* ועד שיבוא אליהו ליחס את כולם על מוצאיהם ויחוס אבותיהם, כל בן לוי שבא ותובע את מעשרו מיד הישראל יכול הישראל לומר לו הבא ראיה שבן לוי אתה וקח מעשריך, וכל עוד שאינו מביא ראיה  2*  אין הישראל נחשב גזלן אם הוא מעכב אצלו את המעשר לוי ואוכלו לבדו, שכך הדין המוציא מחבירו עליו הראיה, עכ”ל. ובמקורות שם ציין לחזו”א שם. אמנם בסעי’ י”ד שם כתב, אעפי”כ מצוה מן המובחר שיהא אדם בא בהסכמה עם בן לוי אחד או יותר ויקנה ממנו או מהם את מעשר פירותיו מכל השנה כולה למפרע וכו’. ובסעי’ ט”ו שם כתב: מ”מ בודאי מי שאינו מהדר לתת ללוי מעשר ראשון ורוצה להנות מן הספק אינו נחשב לגזלן (וכדלעיל בס’ י”ב שם), ע”ש.

מ”מ  הראת לדעת שכולם בעלי חזון אחד כתבו, שאין חובה לתת מעשר ראשון ללוי בזמן הזה, או לא ראוי לתת להם המעשר וכו’. וכמ”ש בחזו”א שם. וכעת ראיתי בספר “שערי יצחק” (יהדות – הוצאת נצח ב”ב תשכ”א מהדורה עברית מהר”ר יצחק זאלר זצ”ל מת”ח של פולין שלפני השואה ומחבר ספר “ילקוט יצחק” על תרי”ג מצוות) בשער התרומות והמעשרות עמ’ של”א וז”ל: בזמן הזה אין חייבים לתת את המתנות לכהנים וללוים הואיל והכהנים והלוים שבזמן הזה אין להם דין של כהנים ולוים ודאים ואין כל הוכחה ברורה (שכוחה יפה גם להלכה) ליחוסם, ולפיכך מפרישים “מעשר ראשון” ומשאירים לעצמם. אבל תרומה גדולה ותרומת מעשר הואיל והן אסורות באכילה מפרישים ושמים במקום שיכלו מעצמן שירקבו או ישרפו וכו’, עכ”ל. א”כ אלה שאינם נוהגים לתת את המעשר ראשון שלהם ללוי נתלים באילן רברבא עפ”י החזו”א ז”ל,

ואולם לענ”ד י”ל שהחזו”א שם רק מסתפק וסיים שם בסוף דבריו בצ”ע, ע”ש. וכך נראה שהבין הגאון ר’ משה שטרנבוך שליט”א בספרו “ההלכה במשפחה” (הלכות תרומות ומעשרות שכתב בסעי’ ט’) וז”ל: אשרי מי שמקיים המצוה כהלכתה עם נתינת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני. ובהערות שם כתב: בחזו”א שביעית ספ”ד מסתפק אם בזה”ז, יש ליתן, שעל ידי כן יחזיקו עצמם בזה לודאי, ע”ש. ודבריו שם צ”ב טובא שגם בכהנים מתיר לתת לפדיון הבן רק מפני שמחזירים, והפוסקים תפסו שבזה”ז שמעשרות דרבנן, הלוים בחזקתן וכן המנהג, עכ”ל. וכן ראיתי בקיצור הלכות תרומות ומעשרות מהרב יהודה בויאר (פ”י סעי’ א) וז”ל: מעשר ראשון מצותו להנתן ללויים. וי”א דבזמן הזה אפשר לתתו גם לכהנים, אבל מאחר והלוים והכהנים כיום אינם מיוחסים ועולים עפ”י עצמן, יש להסתפק אם ראוי לתת להם. (ואם אינו נותן מ”מ צריך להעלותן בדמים כמ”ש ביו”ד סי’ ס”א ס”י) וכ”ז בטבל ודאי אבל ספק פטור מנתינה, עכ”ל.

ובזמנו לאחר שראיתי את הדברים בעלון השבוע “שבת בשבתו” כתבתי בזה להרב אברהם הילל גולדברג  זצ”ל  מח”ס “מצוות הארץ כהלכתן”) והנה תשובתו ככתבו וכלשונו: מכתבו מיום כ”ט בתמוז הגיעני והנה מעלה מע”כ את ענין מעשר ראשון שכנהוג היום שאיננו נותנים אותו ללוי כדין תורה, האם אין חשש גזל בנוהג זה? מע”כ מחזק את שאלתו מהנאמר בשו”ע יו”ד בהל’ מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) בסי’ ס”א סעי’ י’: אם אין שם כהן ישום המתנות בדמים ואוכלם ונותן הדמים לכהן. ולכאורה הוא הדין במעשר ראשון? אף מביא את דברי החזו”א בהל’ שביעית סי’ ה’, י”ב,  אף שלדעתו אין מן הראוי לתת האידנא ללוי מ”מ מזכיר את דברי מרן בשו”ע (כנ”ל) שיש להעלותן בדמים. והנה נראה לענ”ד לברורם של דברים, הדין הנ”ל בהלכות מתנות כהונה בסי’ ס”א בשו”ע מתחיל בסעי’ א’ שם: חייב ליתן לכהן הזרוע הלחיים והקיבה ולכן אם חייב לתת לכהן, ברורים דבריו בהמשך שם בסעי’ י’, אם אין שם כהן ישום המתנות בדמים ואוכלם כי אין שום קדושה במתנות הנ”ל ונותן הדמים לכהן (בהזדמנות הראשונה שתבא לידו) וזה עפ”י גמ’ מפורשת בחולין קלד, ב, ע”ש. הוא הדין כשמרן פסק בשו”ע (יו”ד סי’ של”א סעי’ יט) ונותנו (את המעשר) ללוי והיות שגם במעש”ר אין קדושה, נראה שלדעתו שאם אין שם לוי נוהג אותו הדין שמותר לאוכלו, ויש להעלותו בדמים ולתתם לאחר מכן ללוי, ויתכן שכך נהגו בדורות קדומים. אלא שבזמיננו תוך כדי חיפוש דרכים לאפשר קיום המצוה ע”י חוגים רחבים, והיות שדין הפרשת תרו”מ בזמן הזה אינו מן התורה אלא מדברי חכמים (עי’ רמב”ם תרומות פ”א, כ”ו) והיות שמרן החזו”א העלה (שם) עפ”י הגמ’ בכתובות כה, א דאין מעלין לכהונה וללויה עפ”י עצמם, והגיע למסקנה ברורה שלא ליתן להם (ללוים) ולאותן שעולים עפ”י עצמן, וכיון שכבר חלפו דורות שעלו עפ”י עצמן ואין בידינו אפשרות לתקן הדבר ואין לנו סמכות לכך, ע”ש. וכן מעיד שם שכך נוהגין, שאנו סומכים הלכה למעשה על מסקנה זו שלא לתת ללוי בזה”ז, הרי ברור שאין מקום להלכה  שיש להעלותן בדמים, שנאמרה אם אין שם כהן, הרי הוא ישנו ואיננו נותנים לו. ולכאורה נראה שכאילו חוזר מרן החזו”א מדבריו הקודמים וכותב שם: “אמנם אכתי צריך להעלותן בדמים”, אך נראה מהמשך דבריו שרק מעלה אפשרות כזאת, שבכל זאת חייבים לתת את הפירות או הדמים, מכיון שהלוים האמיתיים ודאי יסכימו שיתנו לכל לוי אף מספק, ברם הוא דוחה מיד את הרעיון הזה “כיון דחכמים לא ניחא להו, לא מהני ניחותא דידהו” ומסיק שם: “שאם יתנו להם יתרבו העולים עפ”י עצמן בשקר ותקנת חכמים שאין עולים עפ”י עצמן קיימת (בזמנינו) ואין נותנים להם, ע”ש. אגב, ידוע שבתחילת בית שני קנסו ללוים שלא לתת להם מעש”ר ותקנו למסור את המעשר לכהנים (ע”י כתובות כ”ו  א’  וכן יבמות פ”ו ב’ וכן ברמב”ם הל’ מעשר פ”א, ד’)  ובודאי אם קנסו אין בדבר משום גזל. אף רכוש פרטי כידוע, בשעת הצורך יש כח ביד חכמים להעבירו מאחד למשנהו והפקר בי”ד הפקר, עכ”ל.

והנה מ”ש החזו”א “שאם יתנו להם יתרבו העולים עפ”י עצמן בשקר” אינו מובן אטו ברמאי עסקינן? ומה שכתב החזו”א ואע”ג שנותנין פדיון הבן לכהן, אפשר שאין בזה ריוח, שנוהגין שהכהן מחזיר. הנה בחזו”א (מעשרות סי’ ח’ סק”ה) כתב דיש בזה משום כהן מסייע דאסור בכל גוונא. ועיין באר היטב (אהע”ז סי’ ג’ סק”א) שכתב ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה’ סלעים בשביל פדיון הבן ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאוריתא והוא נהנה וכסברת הב”ש. א”כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא תרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן והשאיר בצ”ע. (והחזו”א שם בעצמו סיים שם וצ”ע). [ועיין עוד בט”ז סי’ קס”ד סק”ו, ע”ז  שהכהנים מחזירים פדה”ב לאב].

ובספר “חיי נפש” (ח”ה יו”ד סי’ של”ד) הביא בשם שו”ת שאילת יעב”ץ (ח”א סי’ קנ”ה) בענין מה שנוהגין להחזיר דמי הפדיון, “שנכון הוא בעיני וטוב וישר לנהוג כן תמיד, אעפ”י שכתבו ז”ל שלא יהא הכהן רגיל בכך, הני מילי בכהני דידהו, אבל בכהני חזקה כי האידנא, אע”ג דלחומרא אזלינן בהוא לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו, משום דלא אפשר באחריני מיהא להקל לא. היינו להוציא ממון מחזקתן, וכמעט שאני אומר דמדינא צריך להחזיר וכו’, ומשום האי טעמא על האב לפדות בנו מכל כהנים שיוכל למצוא, דילמא מיתרמי ליה כהן מיוחס” עכ”ל. ועיין בספר מנחת כהן (ח”ג סי’ כ”ג) שכתב שגם לגבי אבי הבן יש אותו הספק אולי כהן הוא, ואם לוקח בחזרה אולי מפסיד ממון כהן שלא כדין ע”ש.  ועיין בחזו”א (מעשרות סי’ ח’ סק”ג) וז”ל: כתבו תוס’ דאין להיות רגיל להחזיר, דכל שישראל נותנו, בתקותו שיחזירנו, הוי ככהן המסייע בבה”ג, כדאמר בקידושין בלוקח ע”מ להחזיר, ומיהו לעני מותר, ע”ש. ובחזו”א (שם סק”ה) כתב דאף בנותן לכהן ובטוח בו שיחזירנו אסור משום כהן מסייע, ע”ש.

ובספר “מנחת כהן” (מהרב מרדכי משה הכהן קרפמן שליט”א סימן כ”ג) כתב דלפי מה שכתב מרן השו”ע בהל’ פדיון הבן (סי’ ש”ה סעי’ ח’) שלא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל כדי שלא להפסיד לשאר כהנים שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו, לפי”ז לא אשתני דינא גם האידנא משום כהני חזקה, דלא כמו שיצא היעב”ץ לחלק וכו’, ע”ש. וע”ע בשדי חמד (מערכת כ’ כלל צ”ב) שהוכיח, שהרי גם בזמן מרן לא היו כהנים מיוחסים (עיין להלן).

ועתה ראיתי בתשובות וכתבים (זרעים) ממרן החזו”א סי’ א’ קונטרס בהלכות תרומות ומעשרות (מכתי”ק) סע”י ד’ וז”ל: כשנותן תרומה לכהן או מעשר עני לעניים הרי הן מותרים לאכלן מיד ואין צריך להפריש מחלקם כלום, אבל כשנותן מעשר ראשון ללוי, ואין הלוי רשאי לאכלן עד שיפריש מעשר מחלקו שניתן לו מעשר מן המעשר, ונותנו לכהן וזה נקרא תרומת מעשר וכו’. ובסעי’ ו’ כתב, תיקון הטבל נעשה בהפרשה ואין הנתינה מעכבת, וכיון שיחד בפיו את התרומה והמעשר מותר לו לאכול את פירותיו, אף שלא נתנם עדיין לכהן וללוי ולעני. ואף אם דעתו לעכבם לעצמו וקא עביד עבירה שמבטל מצות נתינה, מ”מ אין זה מעכב בהיתר הפירות, שמצות נתינה ואיסור טבל הן שתי מצות, ואיסור טבל מתוקן בהפרשה, והנתינה מצוה אחריתא. ואף אם בשעת הפרשה דעתו שלא ליתנם פירותיו מתוקנים, עכ”ל. ועיין עוד שם סימן ב’ סעי’ ו’ הדרך הנכונה להפריש תרומה יקח מהכרי כדי שיעור תרומה ותרומת מעשר וכו’ ויתנו לכהן ותשעה חלקים של מעשר ראשון שבצפונו של הכרי נותן ללוי וכו’ עכ”ל. ואמנם בהקדמת המו”ל שם כתב, דבר פשוט וברור שאין לסמוך למעשה בדברים שלא הדפיס מרן החזו”א זצ”ל בעצמו וכו’. ובהלכות מעשרות שם בהערות אות ו’ כתב: לפי ההשערה לסדר ההלכות וכו’ אבל לא גמרו ולא צוה להדפיסו וגם יתכן שהיו הדברים שעדיין היה לתקנם ולכן אין לסמוך ע”ז למעשה כי לא סמך ידו עליו להורות ממנו, וגם כפי הנראה חיבר רוב ספריו על זרעים לאחר מכן, ולפום ריהטא יש כאן דברים שאינם תואמים עם הכתוב שם וכו’, עכ”ל. ולענ”ד איני מבין למה לא נסמוך על דברים מפורשים והלכות ברורות של החזו”א רק משום “שלפי ההשערה וכו'” וש”כנראה” ולכן אין לסמוך על זה למעשה”.  3*

ושוב ראיתי בחוברת “הארץ ומצוותיה” מאת הרב שלמה מן ההר (הוצאת השכל) עמ’ 30 הפרשת תרו”מ בזמן הזה וז”ל: בזמן הזה נוהגים רוב ישראל שמפרישים תרומות ומעשרות כדי להתיר פירותיהם באכילה ואינם נותנים אותם לבעליהם, אלא מאבד את התרומה ותרומת מעשר שהם אסורים באכילה ובהנאה של כילוי לישראל, ואת מעשר הלוי מעכבים לעצמם, שהרי מעשר זה מותר לזרים, ולמה אין נותנים להם מתנותיהם? לפי שאין להם עדויות ברורות על יחוסם, ופדיון הבן שהוחזקו בו הם ואבותיהם שהיו נהוגים בו בחוצה לארץ נוטלים מתוך חזקת כהונה, אבל תרומות ומעשרות שלא הוחזקו בהם אומרים להם: הביאו ראיה וטלו. וטענה זו מספיקה בקושי לתרומות ומעשרות אך בודאי אינה מספיקה למעשר עני, עכ”ל. ובאמת החילוק הזה שמחלק בין פדיון הבן לתרו”מ באמת מחודש הוא אצלי וקלוש.

וראיתי בשו”ת “יחוה דעת” (ח”ו סי’ נ”ט) למרן הראש”ל שליט”א  שהביא משם הרב הגאון יוסף צבי הלוי בספר עשר תעשר שכתב שמכיון שתרומה ניטלת באומד ובמחשבה וגם אין נתינה ללוי דליהוי אין לברך, ע”ש. ולא ברר בזה  דבריו מרן הראשל”צ. אבל בסידור חזון עובדיה השלם (הוצאת אל המעיין) הזכיר ענין הנתינה לעני, אך לא הזכיר כלום מענין הנתינה ללוי.  ושוב ראיתי בסידור “יחוה דעת” השלם (מתוקן ומוגה) בסדר הפרשת תרומות ומעשרות סעי’ ג’ אחר הפרשת תרו”מ, צריך לזרוק ולאבד מן העולם את מה שהפריש לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, ואינו נותנו לכהנים, מפני שאסורים באכילה שלא בטהרה, ולוקח מעשר ראשון ונותנו ללוי, ולוקח מעשר עני ונותנו לעני, ואם רצה לאוכלם ולתת תמורתם לאחר מכן ללוי ולעני רשאי, ובלבד שלא ישהה עד שיעבור זמן ביעור מעשרות וכו’, עכ”ל. וכאן כתב גם לתת ללוי. אך לא כתב שאם לא נתן נחשב הדבר לגזל כמ”ש בסידור חזון עובדיה שם לגבי מעשר עני.

והנה בספר חרדים להרב הקדוש האלקי אליעזר אזכרי זצוק”ל כתב, בדיני תרומות ומעשרות וז”ל: ובבית ראיתי שערוריה, שתים רעות, א’ הקונה מעם הארץ אינו מעשר דמאי וכו’, ובסעי’ י”ח כתב וכן יש רעה שנית בהפרשת המעשרות, אין נותנין מעשר ראשון ללוי ולא מעשר עני לעני, ואומרים על מעשר עני הריני מפקיר נכסי וזוכה בהם כעני וכו’ עכ”ל.  ובסעי’ י”ט סדר הפרשת תרומות ומעשרות, כתב אחרי שמפריש תרומה גדולה וקורא לה שם וכו’ מפריש מעשר ראשון וקורא לו שם וכו’ ונותנן ללוי וכו’ ע”ש.

ועתה ונשוב לברר אם בכלל מתקיימת מצות הפרשה בלא נתינה, ראיתי בשו”ת הר צבי זרעים סי’ מ”ד שתמה באמת “על פי הנהוג במושבות שאפילו הטובים שבהם שנזהרים לקיים מצות הפרשת תרו”מ ושומרים נפשם מלהכשל באכילת טבלים מכל מקום לעניין מצות נתינה רובם מקילים ומחזיקים את המעשרות לעצמם וכו’ דיש לחשש גם על עיקר ההפרשה אם הוא כדין” והאריך בזה ומסקנת דבריו דהפרשה על מנת שלא לקיים מצות נתינה, הפרשה מעלייתא היא ותרומתו תרומה, ולכאורה לפי שיטת הרמב”ם (במניין המצוות מ”ע קכ”ז, וברמב”ם הל’ מעשר פ”א ה”ב, ע”ש) והחינוך, שמנו מצות הפרשה ומצות נתינה למצוה אחת וחדא נינהו משמע דחדא תליא בחדא, ואם לא קיים מצות נתינה או שהפריש לא על מנת לתת יש לפי”ז לפקפק על על חלות ההפרשה בכלל.ואכתי נשארו הפירות טבולים למעשר ראשון. 4*

ודוקא לדעת הרמב”ן ז”ל בספר המצוות בסוף שורש י”ב שמנה מצות הפרשה ונתינה לשתי מצוות נפרדות וזו אינה תלויה בזו (עיין שו”ת יחו”ד ח”ו סי’ נ”ט) ומצות הפרשה היא רק כדי לתקן את פירותיו ואם הפריש שלא על מנת לתת, קיים אמנם מצות הפרשה וביטל מצות נתינה. (ועיין בספר מצוות השם סי’ תק”ז, ע”ש). ועי’ בדרך מצוותיך סוף חלק ראשון השאיר בצ”ע למה לא מנה הרמב”ן מצוות נתינת תרומת מעשר כמצוה בפ”ע, ע”ש. 5*

ובספר “מנחת שלמה” להגאון רש”ז אויערבך זצ”ל סימן נ”ג אות א’ כתב: ידוע שמצות הפרשת תרומות ומעשרות נחלקו לשתים הפרשה ונתינה  וכו’  גם ידוע שנוהגים למעשה כדעת המקילים, שאף המפריש תרו”מ בכוונה מוחלטת שלא על מנת לקיים בהם מצות נתינה אפי”ה אמרינן שהפירות מתוקנים עכ”פ מאיסור טבל ומותרין באכילה. אך נראה פשוט דכל זה דווקא בכה”ג שע”י ההפרשה, שפיר זכה בהם השבט ונעשה באמת ממון כהנים ולוים או ממון עניים, אלא שהבעלים עוברים על דין התורה ואינם מקיימים מצוות נתינה ליתן להם מה שכבר זכו תיכף ע”י ההפרשה, וכו’, אלא שבאיסור גזילה משאירים הבעלים פירותיהם של אחרים אצלם ומוכרים או אוכלים בגזילה ואם הלוי או העני תפסו מה שמגיע להם ודאי לפי דין התורה אין מוציאין מהם, למ”ד טובה”נ אינה ממון, ולדעת התוס’ בב”מ דף ו’ ע”ב גם למ”ד טובה”נ ממון, משא”כ אם ההפרשה היא בכה”ג שאם ירצה הלוי או העני לתפוס, יוכל הבעלים למונעם בדין מחמת איסור גזל, בכה”ג ודאי מסתבר דאין זה חשוב ככל הפרשה והפירות הם עדיין ביטבלם כבתחילה. וכו’.  ועו”כ שם “אבל כל זמן שאינם יודעים טיבה של הפרשה זו וקריאת שם מעשר ראשון ומעשר עני, רק יודעים שהמשגיח מפסיד אחד ממאה מפירותיהם, וגם אומר איזה נוסח של הפרשה, וחושב שהוא מין נוסח של תפילה, אין זה קרוי כלל הפרשה והפירות נשארו טבל גמור כבתחילה”, עכת”ד.

ונשוב עוד בדין מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) שכתב מרן בשו”ע (יו”ד סי’ ס”א סע”י י’): אם אין שם כהן ישום  המתנות  בדמים ואוכלם ונותן הדמים לכהן. ובסעי’ ט”ו (שם) כתב לא נתן המתנות לכהן

אלא אכלן או הפסידן פטור מדיני אדם, אלא כדי לצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהם. והטעם כתב מרן בב”י שם (הביאו בכה”ח) שס”ל משום דהוי ממון שאין לו תובעים, אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין, שזה יכול לומר לכהן אחר אני נותנם ולא לך.  ובכה”ח שם אות ג’ כתב שאין מברכים על מצוה זו משום דאין ישראל נותן משלו אלא כהנים משלחן גבוה קא זכו [ולפי”ז נראה דיש חילוק בין מתנות כהונה דמובדלין לעצמן והמתנות עצמן אסור לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן – עיין ברמב”ם הל’ ביכורים פ”ט הי”ד דמשמע דיש חילוק בין מתנות כהונה לבין טבל דתרו”מ דכל זמן שלא הפריש את המתנות והבדילן בידים משאר הפירות, עומדים באיסור טבל, 6* דאי אפשר לומר דע”י אמירת הנוסח הפרשה וקריאת שם המעשר בלבד כגון מעשר ראשון בצד צפונו ומעשר עני בצד דרומו, שהפירות תוקנו והמתנות כמו שהורמו דמיין, דדוקא במתנות כהונה אמרינן הכי שהזרוע והקיבה והלחיים ניכרים בפני עצמן משא”כ בתרו”מ אינם ניכרים כשהם עם שאר הפירות. 7*  ועיין שו”ת מהרש”ם או”ח ח”ו סי’ כ”ד ד”ה והנה, ע”ש].

ובזמנו ראיתי מאמר הלכתי שכתב הראש”ל הרה”ג ר’ אליהו בקשי דורון שליט”א בדין מתנות כהונה בזמן הזה, (בחוברת “מהדרין” י”ג שבט תשנ”ג), ובעניין הברכה כתב, מה שאין מברכין על מתנות כהונה, כתב הרשב”א (ח”א ס”י י”א) לפי שהמתנות ממון כהן ומשלחן גבוה קא זכו ולא משל בעלים ואין כלל מצות נתינה או הפרשה שיש לברך עליה שהמתנות שהורמו, כמי שהורמו דמיין. ואם אין מצות הפרשה הרי שאין גם מצות נתינה, שממון כהן הוא משלחן גבוה קא זכו.

ומצאנו בזה מחלוקת ראשונים, בדין מזיק מתנות כהונה שפטור, לפי שהוא ממון שאין לו תובעים, וכתב רש”י הטעם שאין כהן מבורר שיכול לתבוע חלקו, כלומר אעפ”י שהמתנות ממון כהן והמזיק הזיק ממון שאינו שלו, כיון שאין כהן מבורר שיכול לומר לאחר אני רוצה ליתן ולא לך, ואין כאן תובעים פטור. ואולם הר”ן שם פירש שהמתנות עצמן אין להם תובעים, לפי שממון בעלים הן, ואין לבעלים רק מצות נתינה, וכהנים משלחן בעלים קא זכו ולא משלחן גבוה. (ולפי דברי הר”ן ברור שיש לברך על הנתינה כמו על פדיון הבן). ונראה לברר דעת הרשב”א שבמתנות כהונה אין על הבעלים מצות נתינה כלל, רק שהתורה קבעה שהזרוע הלחיים והקיבה ממון כהן הם, ועל כן לבעלים אסור להשאירם בידו, וצריך לדאוג שמתנות הכהונה יגיעו לידם ולא יהיו גזל בידו, אבל אין בעצם נתינתם מצוה, לפי שמשלחן גבוה קא זכו, רק שלבעלים אסור לעכבם בידו בכדי לא לגזול הכהן. ומה שהתורה זכתה לבעלים הוא רק טובת הנאה לקבוע למי לתת המתנות, ועל כן אין מברכים על הנתינה שאין כאן אלא זכות הבעלים שיש להם טובת הנאה ולא מצוה מעשית.

והנה יסוד זה שבארנו בדעת הרשב”א שאין כל מצות נתינה במתנות, כיון דהכהנים משלחן גבוה קא זכו, מפורש בדברי “הנתיבות” בסי’ רמ”ג וכו’  וז”ל: (חו”מ שם סע’ י”ד סק”ח) ומתנות כהונה הא דמשגרין לחש”ו, והטעם הוא דכתב רחמנא ונתן, לאו משום שיש חיוב על הבעלים, רק שרחמנא זיכה לבעלים בטובת הנאה, שהם יכולים ליתן לאיזה כהן שירצה ואם רוצים להפקיר הטובת הנאה, אין עליהם שום חיוב נתינה לכהן וכו’, עכ”ל. ע”ש. וזו סברת הרשב”א שאין לברך כלל על הנתינה לפי שמשלחן גבוה קא זכו, ואין אפילו מצות נתינה ויכול להפקיר המתנה לפני הכהן, והעיקר שלא יעכב בידו ממון הכהן. ולפי”ז יש לבאר המנהג ליתן מראש סכום לכהן, שמחל על המתנות, שאעפ”י שגם האחרונים פקפקו במנהג, וכן יש להבין שלא הקפידו לקיים המצווה כהלכתה, שסמכו  בזה  על דעת  הרשב”א,  שאין כל מצות נתינה לכהן.  והתורה זיכתה  המתנות מראש לכהן ומשלחן גבוה קא זכו, וכשם שלא מברכים כך גם אין כל מצוה לזכות לכהן, והחיוב הוא שלא להשאיר ממון כהן ביד הבעלים, וכיון שהכהנים ספיקות ואינם (אלא) כהני חזקה ויש מקום לטענה  שכל המוציא מחבירו עליו הראיה, אעפ”י שדרך כלל בכהני חזקה מקיים המצוות כהלכתן כפדיון הבן וכדומה, בנידון זה מספיקה מחילת הכהן אע”פ שלא נותנים לו דבר ואינו זוכה במתנות, כיון שמחל נפקע החיוב.  (לענ”ד לא מהני מחילה בזה להפקיע החיוב, אבל יש לעיין אחר שכבר נהגו לא לתת לכהן מתנות כהונה וללוי מעש”ר, והם יודעים שאין נותנים להם, והו”ל כיאוש בעלים שלא מדעת.  ר.א). ואין זה ממון כהן, מיהו כל זה לבאר המנהג, אולם לכתחילה בארץ יש להשתדל בקיום המצוה כהלכתה, עכ”ל.

ומה שכתב שהכהנים ספיקות וכו’, הנה לדעת מרן השו”ע שכתב דין מתנות כהונה בשו”ע, משמע שסובר שנוהג גם בזה”ז, ואין זו מצוה שכתב רק למהדרין. ואעפ”י דהאידנא אין לנו כהני ודאי. ועיין במנח”ח (מצוה תק”ו) שם כתב, דהאידנא דל”ל רק כהני חזקה, אפשר דאינו יכול לכופו ליתן, כיון דאינו כהן ודאי וכו’.  וכן כתב הרש”ל (בים של שלמה סי’ ה’) שהאידנא נהגו להקל בזה לפי שאין לנו כהן מבורר שהוא ודאי כהן, ואם אין כהן מבורר אין למעשה מצות נתינה וכמו שנחלקו הפוסקים בזה, כמ”ש הראש”ל לעיל. ואמנם  עיין בים של שלמה (פרק ראשית הגז סימן ה’) וז”ל: והאידנא אין לנו כהן מבורר לסמוך עליו שהוא כהן ודאי, ע”כ נהגו להקל, כמ”ש לעיל בריש פרק כ”ה (סי’ ד’) גבי חלה בזמן הזה. ומ”מ נראה דכל ירא שמים השוחט לעצמו יתן המתנות לכהן, ויכול אח”כ לפייסנו שיחזיר לו אם אין כאן כהן עני, דלא עדיף מפדיון בכור. אבל הקונה בהמה מן הטבח שהחיובא על הטבח א”צ להחמיר בשלו,  שאם יתן יפסיד שהרי לא ינכה לו הטבח מדמיו וכו’ עכ”ל. (ועיין בספר מקור חיים השלם ח”ה הל’ מתנות כהונה  סעי’ י”ב ובהערה 28 שם. מש”כ בשם החזו”א, ודלא כמו שכתב הרה”ג אברהם הלל גולדברג זצ”ל שהחזו”א “רק מעלה אפשרות כזאת שבכל זאת חייבים לתת אם הפירות או הדמים” וכו’).

ומה שכתב היש”ש שבמתנות כהונה הקונה בהמה מן הטבח שהחיובא רמיא על הטבח, א”צ להחמיר בשלו. הרי  שבנדו”ד הקונה פירות בשוק החיובא רמיא על הקונה להפריש תרו”מ, ובזה”ז שאין לנו דין דמאי כמו שהיה בזמן המשנה שרוב ע”ה מעשרין, וכל שלא ידוע שהפרישו תרו”מ חייב להפריש כדין  8*.

ומ”מ לעניין מצות מתנות כהונה ברור שלדעת הרי”ף והרמב”ם ומרן השו”ע נוהג גם בזמן הזה אעפ”י  שהכהנים בזמנינו אינם “מיוחסים”. ועיין בשו”ת מהרש”ם (ח”ה סי’ ע”ב דף פא – ב טור א’) אי סמכינן אחזקה לגבי כהנים וכתב, חלילה להוציאם מחזקתם ולבטל המצוה ע”ש. ובודאי שהגאון מהרש”ם שהיה כהן לא בעד עצמו יצא, ועיין שם סי’ ע”ה בדין בכור שנפל בו מום, והתירוהו אם מחוייבין ליתן לכהן בזמן הזה, שאין לכהנים יחוס ברור, והשואל כתב דהרב בקהילתם הורה דכיון דביו”ד ס”י שכ”ג מבואר באחרונים דבזה”ז אין ליתן החלה לכהן, ובמג”א סי’ ר”א כתב, דאין נוהגין ליתן קדימה בכל הדברים, וכתב דאפשר משום שאין בקיאין ביחוס, ועמג”א סי’ תנ”ג, וה”נ בזה א”ל ליתן לכהן כלל וכו’.  ובתשובה כתב וז”ל: והנה גוף הדין מבואר בתשובת מהרי”ט (ח”א ס”ו קנ”ט) דגם בזה”ז דהוי רק כהני חזקה מ”מ בכור בהמה חייב ליתן לכהן ול”א המע”ה וכו’,  ומילתא דפשטא היא כמו בכור אדם שפודין אצל כהן. והמהרי”ט הוכיח מזה דגם בעלמא סמכינן אחזקה לגבי כהנים והוכיח ממעשים בכל יום וכו’ עכ”ל.

ועיין בשדי חמד (מערכת כ’ כלל צ”ב), כהנים בזה”ז אי חשיבי כהנים ודאים או ספק כהנים כיון שאין להם כתב יחוס, שהביא חבל פוסקים מרבני הספרדים ומהם מרן החיד”א ז”ל, וכולם שוים בהסכמה אחת שהכהנים בזמן הזה דינם שווה לכל דבר. והביא בשם כנסת יחזקאל (סוף סי’ ס”ו) שכתב  חלילה  להוציא לע”ז על יחוסי כהונה בזמן הזה, (הביאו הבאר היטב בסוף סימן קכ”ח ס”ק פ”ג על מ”ש המג”א בסי’ ר”א סק”ד למה אין העולם נזהרים להקדים הכהן לכל דבר שבקדושה, מאחר שקדימה זו היא מן התורה דהיינו לפי שאין אנו בקיאים ביחוסי הכהונה עי”ש). גם הרב מוהרא”ן ארול”א בספרא דמר בריה מים החיים בקונטרס מי הברכה סי’ ח’ הביא דברי הרב מג”א שם והתפלא על זה דאם כן איך מחזיקים אותם בחזקת כהנים לתרומה בזמן הזה כגון תרומה טמאה בשמן שריפה דאיתא בזמן הזה, וכן בבכור אדם ובבהמה, דחייב ליתן לכהן ולא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה כדאמרינן בכל ספק בכורות, ועל מה אנו סומכים להניחם לברך ברכת כהנים. ושוב מצא למוהרימ”ט בסי’ קמ”ט שקרא תגר על התוקעים עצמם בהלכה וינאמו נאום שהכהנים שבזמנינו אין להם חזקה וחלייהו מדברי הריב”ש סי’ צד, אבל חלילה להרב שבא להפקיע חזקת כהונתם כגון לתרומה בזמן הזה וכו’ אף שהן מותרין להדיוט ואין בהם משום גזל וכו’ דודאי אי לאו דקים לן דכהנים הם, לא היו נותנים אלא מעשרן והן שלו וכו’. וכן בכור אדם ובכור בהמה וכו’ ומדסמכינן נמי אחזקה לנשיאות כפיים הכי נמי בחזקתייהו קיימי וכו’.

ועיין עוד שם שכתב שהסכמת רב רבני האחרונים שכתב מרן החיד”א שהכהנים שבזמנינו ודאים הם חשובים ואין להקל בשום דבר על סמך שאין להם כתב יחוס וההוכחות שהוכיחו מקדשי הגדול ומברכת כהנים וכיוצא הן חזקות ואין עליהם תשובה, ע”ש. גם מרן החבי”ף בס’ חיים ושלום ח”ב סי’ ע”ז נשאל אם כופין בארץ ישראל לכהנים שבזמנינו שנשאו נשים בעבירה מדרבנן כשבויה וחלוצה, והשיב שכבר עמד בזה הגאון מר זקנו בחקרי לב ואחר שהאריך העלה שהכהנים שבזמיננו הם כהנים ודאי. וסיים בחיים ושלום וזה לך האות כי בשלחן ערוך אינו מביא אלא דינים הנהוגים בזמן הזה וכו’. והרי גם הוא שר המסכים לדעת הרבנים הנז”ל. ועוד הביא בשו”ת שם יעקב (אהע”ז סי’ ג”ן) דנראה לו אדרבא כיון דבזמן הזה ליכא שום כתב יחוס עדיף טפי, דבימיהם שהיו כתבים המתייחסים, לכן מי שלא היה לו כתב איתרע חזקתו, אבל לא בזמן הזה דאין שום כתב יחוס. ובזה יש לפקפק לענ”ד דכיון שבזמנם נכנסו לבית הספק והוצרכו לכתב היחוס, אם כן מאז והלאה כל שאין לו כתב יחוס נשאר בספק והרי כולם בכלל הספק. ואחר זמן ראיתי שכיוונה דעתו לדעת הגאון חקרי לב וקלסיה הרב פתח דביר דנראה לו דודאי הכהנים האמיתיים הם הרוב, רק שאפשר נתערב בהם כהנים שאינם מיוחסים, ובודאי הם מיעוט אם כן בכל כהן יש לומר דמרובא פריש, ואין שייך קבוע כיון שאין הקביעות ניכר במקומו. כדאיתא בסי’ ק”י והוי רוב וחזקה שהוא כהן. ולפום ריהטא דבריו נכונים.

ועוד הביא בשם ספר שאילת יעבץ (והוב”ד בפתחי תשובה ביו”ד ס”י ש”ה ס”ק י”ב) על מה שכתב מרן בסעיף ח’ דאם רצה הכהן להחזיר הפדיון יחזיר ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים. וכתב על זה בשאלת יעבץ, דהאידנא אישתני דינא, דמה שאמרו שלא יהא רגיל בכך הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו, אבל בכהני חזקה כי האידנא, אף דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו משום  דלא אפשר באחריני, מיהו להקל לא, וכמעט שי”ל דמדינא הם צריכים להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן, ומשום האי טעמא נראה דשפיר אית למיעבד עובדא האידנא לפדות  בעל מנת להחזיר לכתחילה, גם נראה כי לצאת ידי כל ספק האפשרי יש גם כן על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא, דילמא מתרמי ליה כהן מיוחס ודאי, ומהאי טעמא נמי בן הכהנת והלויה יש לפדות עכשיו מספק, דמאי שנא מכל ספיקא דאוריתא דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן עכת”ד. וכתב על זה הרב פתחי תשובה שבחתם סופר סוף סי’ רצ”א כתב בקיצור שדברי שאילת יעבץ בזה אין נראים לו.

והרב שדי חמד שם כתב על דברי השאלת יעבץ, ואני הדל עם שאיני כדאי להשיב על דברי הגאון יעקב דרב גובריה וחיליה לאוריתא, לא אחשוך מלכתוב מה שיש להעיר בדב”ק, במה שכתב דמה שאמרו שלא יהא רגיל להחזיר היינו בכהנים דידהו וכו’, איך נחה דעתו לומר כן בדין שכתבו מרן, והלא בזמן מרן לא היו כהנים ודאים ומיוחסים, שהרי אף בזמן הריב”ש לא היו מיוחסים כדכתב בסי’ צ”ד, ובכל זה כתב שלא יהא הכהן רגיל בכך, גם מה שכתב דאף דלחומרא אזלינן בתרייהו לכל מילי אבל לקולא לא, קשה שאם כן היה להם להפוסקים לומר שבזמן הזה פודים את הבכורות בלא ברכה, דאף דאזלינן לחומרא צריך לפדותו מספק אבל לא יברך משום חשש לא תשא דמ”ש מכל מצוות שבתורה שאם מסתפק אם עשה המצוה או לא עשה אותה, עושה אותה בלא ברכה משום דברכות אינן מעכבות, ועוד הו”ל לבאר וליישב מה שקשה לדבריו איך יברכו הכהנים על נשיאות כפים בכל יום דמלבד החשש איסור לזר הנושא את כפיו הרי איכא חשש ברכה לבטלה דשמא לא כהן הוא, וברכתו לבטלה ואין זה מברך אלא וכו’, דמזה מוכח דמחזקינן להו בכהנים ודאים, וחזר הדין דלא יהא הכהן רגיל להחזיר, וממילא יש לפקפק ולא ליטול מה שחידש בכל הפרטים הנז”ל.  ודבריו צריכים עיון לדעתי הקצרה. וכתב: “המורם מכל האמור הוא שדעת הרבה מרבנן בתראי מסכמת להלכה ולמעשה דהעיקר הוא דהכהנים בזמן הזה הם כהנים ודאים ובקדושתם וחזקתם הם עומדים לכל דבר מדיני כהונה”

ועוד הביא בשם שו”ת צמח צדק אהע”ז סי’ י”א שכתב לעניין בת כהן לעם הארץ  שיש לומר כיון דהאידנא אין אוכלים בתרומה דאוריתא כדכתב הרמב”ם בריש פרק עשרים מהלכות איסורי ביאה לכן אין להחמיר כל כך בתלמיד חכם ועפ”י זה כתב להקל קצת בנישואי בת כהן, ע”ש. והרב שדי חמד שם כתב על זה ועם שיש לתמוה על גאון גדול שכמותו שלא זכר שר מכל המבוכה הגדולה שבדברי רבותינו קמאי ובתראי הנז”ל והוא פלא, מכל מקום הדבר קשה על כל הרבנים הנז”ל מה יענו למה שהכריח הרב מדברי הרמב”ם ממה שכתב דכהנים בזמן הזה אין אוכלים בתרומה דאוריתא, ולעומת זאת יש לתמוה איך מברכים הכהנים על נשיאות כפים בזמן הזה לדעת הרבה פוסקים שסוברים שדעת הרמב”ם דאיסור לא תשא בברכה הוא מדאוריתא וכו’,  9* אבל באמת אין מדברי הרמב”ם שום סתירה דפיסול אכילת תרומה של תורה אינו אלא מדרבנן משום דמעלה עשו ביוחסין, אבל בעלמא מוקמינן להו בחזקתיהו וגדולה חזקה ששורפין וסוקלין על החזקת וכו’.

וכתב עוד אחר כל אלה הדברים ראיתי למופת דורינו הרב פתח הדביר (בח”א סי’ קכ”ח אות ד’ דף קכ”א ע”ד בד”ה מעתה) שהביא בשם הרב מור וקציעה דכל הכהנים ספק נינהו ולא מיחייבי בנשיאות כפיים אלא מדבריהם. וכתב על דבריו לא ידעתי אמאי קרי להו כהני ספק דאדרבא כהני חזקה מיקרי וגדולה חזקה לכל מעלות הכהונה וכו’. גם הרבנים מוהרימ”ט בח”א סי’ קמ”ט וחוט השני סי’ י”ז האריכו לחלוק על מוהרשד”ם בזה והעלו דמדין תורה כהנים גמורים הם, דאוקי אחזקתייהו, ופיסול אכילת תרומה של תורה אינו אלא מדרבנן דמעלה עשו ביוחסין עי”ש. עוד תשוב ותראה למוהרימ”ט (בסי’ פ”ה) בעניין הפרשת תרומה ומעשר שכתב, מרגלא בפי ההמון לומר לכהן וללוי הבא ראיה שאתה כהן ולוי וטול. וזה טעות שהכהן והלוי בחזקתם הם עומדים.  ואם לחלה דאוריתא שהיא בעוון מיתה סמכינן אחזקתיה וכו’,  כל שכן לעניין מעשרות שראוי ליתן שאנו חייבים משום גזל השבט. וכו’ והכהן והלוי בחזקתו עומד, ותימה על עצמם איך הם נותנים המתנות הזרוע וכו’ לכהן, ואין מצריכין אותו להביא ראיה על יחוסו אלא הא מילתא בורכא היא, עכ”ל.  הרי דכל הרבנים הנ”ל קיימי בחד שיטה דהכהנים שבזמנינו הם בחזקתם כבזמן הבית לתת להם כל המתנות כהונה, ולדברי הרב מוהרימ”ט אם לא יתנו להם בטענת הבא ראיה יש בזה גזל השבט.  ושוב הביא שהרב חקרי לב הרבה להשיב על הרב שבות יעקב וכתב שם, סברא אלימתא דלא לאורועי חזקת הכהנים דזמן הזה מצד שאין להם כתב יחוס דלא חשיב ריעותא. והאריך והעלה דכהני זמנינו כהני ודאי הם.  וסיים הרב פתח הדביר הרי הדת נתונה מפום רבנן קדישי דחזקת כהנים בזמן הזה חזקה גמורה לכל דיני כהונה דנהיגי האידנא. וודאי אין בידינו להקל בשום דין. עכת”ד הרב שד”ח.

והנה בחזו”א זצ”ל לא זכר מכל המבוכה הגדולה שבדברי רבותינו קמאי ובתראי, ומכל הרבנים שהביא הרב שדי חמד שדעתם מסכמת להלכה ולמעשה, דהעיקר הוא דהכהנים בזמנינו בחזקתם הם עומדים, ולא איתרע חזקתייהו לכל דבר מדיני כהונה, ומה יענה אחריהן? וההוכחות שהוכיחו הן חזקות ואין עליהם תשובה.

ועיין עוד בשו”ת “באר שבע” (סי’ ז’ (ח) על הא דאיתא בפרק כל כתבי (דף קי”ח ע”ב) דאמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דעת חבירי, יודע אני בעצמי, שאיני כהן ואם היו אומרים לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה. וכתבו התוספות לא ידע ר”י מה איסור יש בזה העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל ע”כ והקשה הגאון באר שבע שם ואני שמעתי ולא אבין היאך לא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן הלא גמרא ערוכה בפרק האשה שנתארמלה מפרש בהדיא דאיסור עשה הוא? ועוד קשה היאך לא היה חושש רבי יוסי מלעלות לדוכן משום ברכה לבטלה? לכן נראה לי לפרש דה”ק רבי יוסי יודע אני בעצמי שאין אני כהן ואסור לי לעלות לדוכן ואעפ”כ אם היו אומרים חבירי עלה לדוכן כלומר עלה לדוכן משום שאנו אומרים שאתה כהן הייתי עולה על פיהם, ע”ש. ובודאי לפי פרושו עדיפא כהני דידן דקיימי בחזקתייהו וסמכינן אחזקתייהו לכל מילי וגדולה חזקה כמ”ש הגאון גופיה בשו”ת באר שבע סימן ע”ד משום דחזקה חשובה כמו עדים, ע”ש.  ועיין עוד שם סי’ ע”ה שאין אדם משים עצמו רשע ואין לך רשע גדול מזה שבכל פעם שהיה נושא את כפיו היה עובר בעשה כדאמרינן בפ”ב דכתובות.

ומכל הלין מוכח דלא כמש”כ מרן החזו”א זיע”א שמא יתרבו העולים ע”פ עצמם. ולהיפך ישנו חשש שאם לא יתנו להם תרו”מ מבטלים כל פעם מצות נתינה, ונכשלים באיסור גזל. וגם מה שחשש שאם יתנו להם יחזיקו עצמן לוודאי, כל זה היה נכון בזמן שהיו רוב הכהנים מיוחסים היה מקום לחשוש למיעוט שאינם מיוחסים, אבל בזה”ז שאין לנו כהנים מיוחסים לית לן בזה.

והנה אחר כל מה שהביא הרב שדי חמד מדברי רבותינו הספרדים, שרובם ככולם פסקו דכהנים בזמן הזה דינם שווה לכל דבר, ומהם החיד”א ז”ל ובראשם מרן השו”ע, “זה לך האות כי בשלחן ערוך אינו מביא אלא דינים הנהוגים בזמן הזה”. הוא הדין נמי לעניין מעשר ראשון שצריך לתת ללוי גם בזמן הזה, דתרו”מ דרבנן. כמ”ש בשו”ע יו”ד ס”י של”א סעי’ ב’ וז”ל: בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו, משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיה בימי עזרא. ובסעי’ י”ט שם כתב הרמ”א בהגה’, לעניין תרומה גדולה בזה”ז שיכול לתת לכל כהן שירצה, אפילו לכהן שאינו מיוחס רק שמוחזק לכהן, והוא שורפה. ובביאור הגר”א שם ס”ק מ”א כתב דלדעת הרמב”ם בפ”ו מהל’ תרומות ה”ב וש”ע שם סעי’ ב’ אפילו אם היתה נאכלת אין צריך מיוחס ודוקא תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהם לבד. והוא גמ’ דכתובות כ”ה א’, עכ”ל. וזהו שמרן בשו”ע (שם סעי’ י”ט) כתב, “ואח”כ מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי”. ופשוט שאין צריך להיות מיוחס שהרי מרן אינו מביא אלא דינים הנהוגים בזמן הזה ואין לנו כהנים ולווים מיוחסים בזמן הזה.

והנה הט”ז שם סק”י כתב, ואע”ג דעזרא קנס את הלוים בזה היינו לבני דורו דוקא. כן כתב ב”י לדעת הרמב”ם עכ”ל. ועיין בזה למרן בכ”מ שדייק כן מתיבת “בזמנו” שכתב הרמב”ם (בפ”א ה”ד מהל’ מעשר) שעזרא קנס את הלוים “בזמנו” שלא יתנו להם מעשר ראשון משמע שלא קנס אלא דוקא את הלוים בדורו בלבד ע”ש, אבל לענ”ד תיבת “בזמנו” שכתב הרמב”ם קאי על אותו זמן “שם” קנס עזרא את הלוים ולא שבדורו בלבד, כמו שפירש הרמב”ם בעצמו בפי’ המשניות מע”ש פ”ה מט”ו. וכך גם פירושו כאן, והוי כאילו כתב, עזרא בזמנו קנס את הלוים וכו’.  וכעת ראיתי בספר “כפתור ופרח” ח”ב (בהוצאות בית המדרש להלכה בהתישבות מהדורה חדשה – פכ”ה עמ’ שט”ז) שכן הבין בדעת הרמב”ם וז”ל:  כתב רא”ם פרשת קרח וכי יהבינן מעשר ללוים מקמי עזרא, אבל מימות עזרא ואילך לא יהבינן להו משום דקנסינהו עזרא ע”ש. ובציונים שם 12 ומה שכתב הרמב”ם בזמנו אין הכוונה ללוים שבזמנו בלבד, ע”ש. ועיין בשו”ע העתיד (הל’ מעשרות סי’ ר”ב סעי’ ט-י)  שגם הוא הבין ברמב”ם דהקנס היה רק לזמנו, ולא לעולם ומכמה מקומות בש”ס משמע דהקנס היה לתמיד, ע”ש. ועיין בצבי לצדיק שהקשה מהא דתנן (פ”ה דמ”ש מט”ו) דיוחנן כה”ג העביר הודיות המעשר מפני שלא נתנו ללוי, והוא היה לאחר דורו של עזרא, והרמב”ם גופיה כך ביאר בפיה”מ שם, וא”כ יש סתירה ברמב”ם לדעת ב”י ע”ש.  אבל לענ”ד לפי מה שפירשנו תיבת “בזמנו” לא קשיא ולא מידי.  וכן נראה שהבין הרדב”ז שם שהקנס שהטיל עזרא בזמנו על הלוים היה אף על הדורות הבאים, וע”כ תמה היכי מצי למקנסינהו וז”ל: נהי דמצי עזרא לקנוס את הלוים שבאותו הדור לפי שלא עלו עמו אבל הדורות הבאים אחריהם היכו מצי למקנסינהו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה ואפשר שעל פי הדבור עשה וכו’ עכ”ל. ועיין עוד בזה להרב חזו”א (דמאי סי’ ב’ סק”ג) וז”ל: ואפשר לפרש לדעת הר”מ דהקנס היה, דרשאין ליתן לכהן ולא ללוי, ומיהו אי יהבינן ללוי ליכא איסורא, וכדמשמע בגמ’ כתובות כ”ו, א’,  וכמש”כ תוס’ שם. וברוב הימים נהגו ליתן ללוי ולא לכהן וזה מנהגינו, אבל הדין שאם נותנים רק ללוי אפשר להתודות, ואפשר דהנשארים בארץ בבל לא היו בכלל קנס עזרא, והם היו נותנים מעשרותן ללוי, ואח”כ שנתערבו ונתבלבלו חזר המנהג ע”פ הבבלים שהיו נוהגין ליתן ללוי ולא לכהן, עכ”ל. (ועיין עוד במנחת שלמה סי’ ס”ב אות י’ ע”ש ואינצ’ תלמו’ ערך ודוי מעשר וציון 193 שם, ע”ש). 10*

מ”מ ברור שדעת מרן השו”ע דיש לתת מעשר ראשון ללוי גם בזמן הזה. ואפילו אם קונים פירות במקום שישנה השגחה מהרבנות אם לא ידוע בוודאות שמפרישים בפועל מעש”ר ונותנים אותו ללוי כדין, חייבים הם להפריש ולתת מע”ר ללוי, ולא אמרינן המע”ה בזה”ז, דאין לנו דין דמאי בזה”ז. 11*  ונראה הדבר דהחזו”א זצ”ל לא ראה לכל אותם פוסקים שהביא “בשדי חמד” שם וגם בין גדולי רבני האשכנזים עד זמנינו תפסו כדעת השו”ע.  וגם החזו”א עצמו בכמה מקומות מראה פנים לכאן ולכאן, ובחזו”א שביעית לא נראה דכתב דרך פסק ולא הכריע בזה. ושאלתי את הרב שאול ריכנברג מביהמ”ד להלכה בהתישבות על סמך מה הם מפרסמים כן בשם החזו”א, והשיב לי במכתבו שזה עפ”י הדברים שהתפרסמו בקצור הל’ תרו”מ בקצור שו”ע “אשכול” שהיה כנראה לעיני החזו”א.

והנה הארכתי למעניתי ולא מן הנמנע אם ימצא המעיין בדברי כמה חורים וסדקים, ולא ימצא סדר במשנה, כי הדברים נכתבו לאורך זמן. ואני יודע בעצמי כי בעניין תרו”מ מי שאינו בקיא בדיני תרו”מ מוטב שלא יהא לו עסק עמהם מכל מקום אמרתי להעיר ולעורר ככל אשר כתבתי ואספתי בזה מפי סופרים והספרים שהשיגה ידי יד כהה.  וה’ יעזרנו על דבר כבוד שמו ובא לציון גואל בב”א.


1) עיין בשדי חמד דבפרק עשרה יוחסין אמרינן כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות ותנן בסוף עדויות אין אליהו בא לא לקרב ולא לרחק אלא להשות המחלוקת, כלומר שכל המשפחות בחזקתן עומדות והכהן והלוי בחזקתו עומד   ר.א.

2) החזו”א גופיה כתב שמ”מ צריך להעלותן בדמים והיינו משום ספק גזל השבט ומטעם זה צריך לשים אותם בשווים דוקא אבל פחות מכאן איכא גזל השבט (ע”י בכה”ח שם).  ר.א.

3) ויש להעיר על הה”כ, שהרי החזו”א הזכיר בדבריו גם נתינה לכהן, והלא בזה ודאי שא”א בזה”ז, וא”כ בע”כ שלא דיבר מרן החזו”א מענין הנתינה בפועל בימינו, וממילא אין הכרח גם על מעשר ראשון ללוי. העורך

4) ואמנם אפשר לפרש בשיטת הרמב”ם שמצות הפרשה ומצות נתינה הם פרטים באותה מצוה ולכן לא מנאן לשתי מצוות בפ”ע ואם הפריש ולא נתן, רק לא קיים המצוה בשלמותה. ועיין עוד להלן.  ר.א.

5) ועי’ בספר “ביכורי שדה” להרש”ז רווח שליט”א, בפ”ב הע’ 3 שהביא בשם הרב מרגניתא טבא, שהרמב”ן חזר בו, ולמעשה ס”ל כדעת הר”מ שזה נמנה למצווה אחת. ועי’ בהע’ שם שהוכיח כדברי המרגני”ט מתוך דברי הרמב”ן גופיה. העורך.

6)  ועיין באנצי’ תלמודית ערך ביעור מעשרות “מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיע זמן הביעור צריך לקרות להם שם, היינו שיזכה אותם לבעלים ויקרא שם הבעלים עליהם וכו’, אין אצלו כהן או לוי שיזכה להם, יזכה להם ע”י אחר. ואם אינו יכול לזכות גם ע”י אחר והפירות הם טבל ואי אפשר לו לקיים מצות ביעור יקיים עכ”פ מצות הפרשת מעשרות על ידי שיקרא שם המעשרות עליהם, ויקבע להם מקום בצפונו או בדרומו של הכרי. וע”ש בציונים ציון 45 שציין לפיהמ”ש להרמב”ם (מע”ש פ”ה מ”ט). ולפי”ז צריך ליישב בדעת הרמב”ם שמצות הפרשה ומצות נתינה הם פרטים באותה מצוה ויכול לקיים מצות הפרשה אעפ”י שלא קיים מצות נתינה וצ”ע. ר.א.

7) ועי’ בדברי מרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל שהובאו בפנים, שכתב שהעניים והלויים זוכים במתנותיהם, תיכף ע”י ההפרשה, ושם הרי מדובר לאותם המקילים שאינם מפרישים בפועל משאר הפירות. העורך.

8) ואחהמ”ר מהה”כ, נראה שאין כל שייכות מדין הקונה בהמה מהטבח, לדין הקונה פירות בשוק, שהרי לעצם מצות ההפרשה, ודאי שחייב, שהרי בימינו זה ספק טבל ולא דמאי וכמו שכתב הה”כ, אך לענין הנתינה בפועל הרי קיי”ל שהממע”ה, ויאמר ללוי הבא ראיה שפירות אלו אינן מעושרין וטול מעשרותיך. ובשלמא במעשר עני יש לצדד להחמיר כיון שספק ממון עניים לחומרא, מלבד בדמאי שרוב ע”ה מעשרין, וכמו שהאריך בזה הרש”ז רווח בספרו ביכורי שדה בפ”ד סעי’ ד ועי’ בהערה 8 שם.  אך במעש”ר לית מאן דפליג, שלא חייב לתת ללוי רק בטבל ודאי דבלא”ה אומר לו הממע”ה. העורך.

 9) עיין באה”ט אבהע”ז סי’ ג’ סק” בשם ספר ישועות יעקב סק”א שכתב לחלק בין זמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש איכא איסור עשה משא”כ בזה”ז ושוב מצא חילוק זה בתשובת מהרי”ט ח”א סי’ קמט ולכן מסיק דהעיקר כדברי הרמ”א ז”ל שנאמן לנ”כ ומנהגן של ישראל תורה הוא , ע”ש.

10) הנה בגליון 11 כתב הרש”ז רווח שליט”א, במאמרו העוסק בד”ז, לדחות את דברי הה”כ נר”ו, והביא שכבר המהר”י קורקוס על הר”מ שם, הביא אפשרות של ביאור זה בר”מ, וכמו”כ הביא את הכפתור ופרח הנ”ל, אך המהרי”ק הקשה על פי’ זה, וממהלך דבריו שם נראה שלא ס”ל כפי’ זה בר”מ.  ועוד כתב במאמרו שם, שמהר”מ בפיהמש”נ (מע”ש פ”ה ט”ו) נראה להדיא שבזמנו היינו בדורו, שכתב שם “והם היו נותנים באותו זמן” עכת”ד.  והה”כ שלח את תשובתו לדברים הנ”ל וז”ל:                                                                                                                                                                                                                                                                            הנני להשיב על דברי כת”ר בחוברת תנובות שדה (גליון 11 עמ’ 10) מה שרצה להוכיח להיפך מדברי מפי’ המשניות להרמב”ם שם. והנני חוזר להעתיק דבריך וכו’. הנה במחילת כת”ר, אמשיך את לשון הרמב”ם שם, במקום שכב’ הפסיקם וזה המשכם …וזה היה בגזירת בית דינו של עזרא הסופר, לפי שכשעלה עזרא לא הלך עמו לוי, כמו שביאר הכתוב ואמר (עזרא ח, ט”ו) ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי” שם קנס הלוים שלא יתנו להם מעשר ושינתן לכהנים”. עכ”ל. והיכן מפורש בר”מ שבזמנו היינו באותו הזמן בלבד, ומדבריך נראה שאתה מבין ומפרש ש”בזמנו” וב”אותו הזמן” הם אותו הזמן, אך הם שני זמנים שונים, “בזמנו” שכתב הרמב”ם בהל’ מעשר (פ”א ה”ד) היה בתקופתו של עזרא או על הלוים שבדורו כמ”ש מרן בכ”מ שם. וב”אותו  הזמן” שבפי’ המשניות שם היה אחר דורו של עזרא, והרי הדברים מפורשים בדברי הרמב”ם “לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן… והם היו נותנים אותו באותו הזמן… וזה היה לאחר דורו של עזרא.  מוכח שהקנס היה או הגזירה היתה גם לאחר דורו של עזרא ולא על הלוים שבדורו בלבד. ועיין שוב מה שהקשה בצבי לצדיק (שו”ע יו”ד סימן של”א סעי’ י”ט סק”י) מהא דתנן במס’ מע”ש שם דיוחנן כה”ג העביר הודיות המעשר מפני שלא נתנו ללוי, והוא היה לאחר דורו של עזרא, וא”כ יש סתירה ברמב”ם לפי מה שפי’ מרן בכ”מ בדעת הרמב”ם שהקנס היה רק על הלווים שבדורו ע”ש. ושוב עי’ באנצי’ תלמודית ערך ודוי מעשר ציון 193 שהרמב”ם (מעש”ר פ”ט ה”א) כתב שיוחנן כה”ג היה אחר שמעון הצדיק, ובהקדמתו לפיהמ”ש כתב שהיה בנו של מתתיהו חשמונאי, ע”ש. ובהכרח לומר שתיבת בזמנו שכתב הרמב”ם קאי על אותו זמן שם קנס עזרא את הלוים שלא יתנו להם מעשר ושינתן לכהנים כמו שמפורש בפי’ המשניות שם. ואי אפשר לפרש שהקנס היה רק על הלוים שבדורו. כנ”ל. ואמנם אכתי צריך עיון מ”ש מרן בשו”ע (יו”ד סימן שלא סעי’ יט) שמעשר ראשון נותנו ללוי שאם דעתו היתה לפסוק כמו שהבין ופי’ בדעת הרמב”ם שם שהקנס היה רק על הלוים שבדורו, ולכן פסק בשו”ע שם שבזה”ז דליכא גזירת עזרא נותנו ללוי. אך נראה דלא היה לפניו פי’ המשניות שם אותה עת כשכתב את פי’ בכ”מ, דלא היה מניח סתירה ברמב”ם שם לפי פירושו עם פרוש המשניות להרמב”ם שם. ומ”מ אחר שמרן פסק בשו”ע שם שמעשר ראשון נותנו ללוי יש לקיים הלכה למעשה ולתת מעשר ראשון ללוי גם בזה”ז.                          ושוב נתקבל מכתב נוסף מהה”כ ותמצית דבריו הם: שנראה אמנם דיוחנן כה”ג שביטל וידוי מעשר וגזר על הדמאי אינו יוחנן כה”ג בן מתתיהו הידוע, אלא הוא יוחנן כה”ג ששימש בכהונה גדולה אחר שמעון הצדיק כמו שפי’ הפני משה שם, וכך גם צריך להבין מ”ש הרמב”ם שם  “שהיה אחר שמעון הצדיק”, דאל”ה מאי קמ”ל הר”מ. והרמב”ם כייל להו בתיבת “בזמנו” שכתב שם פ”א ה”ד “ועזרא קנס את הלוים בזמנו” ולכן דקדק לכתב בזמנו דייקא, ולפי זה גם יושבה קושית הצבי לצדיק שם מה שהקשה על הרמב”ם לפי מה שפירש הכ”מ בדעת הרמב”ם שם כנ”ל. עכ”ד תשו’ הה”כ.

11) אחהמ”ר דבריו כאן הם תימה, ואינם נכונים כלל להלכה. וכמ”ש לעיל הערה 7. שסוכ”ס ענין הנתינה ללוי הוא דין ממוני, ובממון קי”ל להלכה שהממע”ה. ואין לזה כל שייכות אם יש היום דין דמאי או לא, שהרי גם אם רוב ע”ה אינן מעשרין, הרי קי”ל שאין הולכין בממון אחר הרוב. ומ”ע שאני שי”ל שספק מ”ע לחומרא. ועי’ לעיל הע’ 7 ובמקורות שם. העורך.