רמב”ם הלכות שמיטה ויובל פ”א:

ב. אינו  לוקה  מן  התורה  אלא  על  הזריעה  או  על  הזמירה  ועל 

הקצירה ועל הבצירה. ואחד כרם ואחד שאר אילנות.

 

ג. וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה. ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא שחייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.

 

תולדותיה של מלאכת החרישה

הנה ממ”ש רבינו ז”ל  פעמיים לשון “אינו לוקה מן התורה”, ולא כתב אינו אסור מן התורה, היה מקום לדייק ולומר דמילקא הוא דלא לקי, הא איסורא מיהא איכא מן התורה, והוא איסור עשה דושבתה הארץ, שחל גם על שאר המלאכות, דסו”ס מונע בזה שביתת הארץ ועובר על מצות עשה, ומלקות אין בו, רק מכין אותו מכת מרדות על שעבר על מ”ע. ובשביל זה דקדק וכתב לשון אינו לוקה וכו’, וכבר כתבתי לעיל שבאמת מצאתי כן להרב מראה הפנים בירושלמי ריש מס’ שביעית דס”ל דעל כל המלאכות עובר בעשה, ועי’ שם שדחיתי את זה והוכחתי שאין העשה חל אלא על אותן מלאכות שעובר עליהן בלא תעשה, ותו לא מידי, וכבר ביארתי הענין לעיל באה”ט.

ולפי מהר”י קורקוס ז”ל שמפרש בדעת הרמב”ם דגם חרישה אסורה מן התורה, ואין לוקין עליה וכדלהלן בעה”ו, וכן סוברים רבים בדעת הרמב”ם ז”ל. ומרן החזו”א ע”ה סובר שגם נטיעה היא מן התורה לדעת הרמב”ם ז”ל. ולפי”ז י”ל דמשו”כ דקדק הרמב”ם ז”ל ולא כתב אינו אסור מן התורה אלא ארבע מלאכות אלו לבדם, דהא איכא חרישה ואיכא נמי נטיעה לפי הדעות הנ”ל, דאסורים מן התורה, וע”כ א”א לומר דרק ארבע מלאכות בלבד הן אסורות מן התורה בלבד, ונקט לשון אין לוקין מן התורה דהוא לישנא פסיקא, דלכל הדעות אין לוקין אלא על ארבע מלאכות אלו בלבד, ומ”ש בהלכה י’, דהואיל ודברים אלו מדבריהם י”ל דקאי על שאר המלאכות המוזכרות שם בהלכות ד,ה,ו שהן מדבריהם בלבד, ואח”ז ראיתי בספר דרך אמונה (פ”א ה”ב) בביאור ההלכה שם ד”ה אינו לוקה, שכתב כעין זה ע”פ דברי החזו”א ע”ש.

שו”ר בהר צבי זרעים ח”ב (סימן ל”ז) דדן בהני מלאכות שלא נאסרו בשביעית, אם יש בהם עשה דושבתה הארץ. או דנתמעטו לגמרי ואפילו בעשה אינו עובר עליהם. והביא דברי הנוב”י מהדו”ת (א”ח סימן ל”א) שכתב דחורש בשביעית ודאי אסור עכ”פ בעשה, דבהדיא כתיב בחריש ובקציר תשבות, וחידש עוד דגם תולדות החרישה אסורות מן התורה, דלא אימעיטו שאר אבות ותולדות אלא באלו האמורים בשביעית (פרשת בהר) שדך לא תזרע וכו’, אבל מה שנאמר במקום אחר כמו בחריש ובקציר וגו’ שבפרשת כי תשא, לא חל עליה המיעוט שאמרו למה כתבה תורה פרטי יתירי ללמד שרק אותם אבות ותולדות ולא אחרים, דזה קאי רק על זורע וקוצר, דאי לא”ה גם חרישה גופה לא תאסר, ואחר שהתברר שהמיעוט קאי רק אתולדות דזריעה וקצירה, ולא על חרישה דכתיבא במקום אחר, א”כ גם תולדות דחרישה אסורות מן התורה. דתולדות אלו לא נתמעטו, עכ”ד הנוב”י.

ולכאורה קשה איך כתב בפשיטות דחורש ודאי אסור עכ”פ בעשה דבהדיא כתוב בחריש ובקציר תשבות. והלא פשוטו של מקרא מוכיח דבשבת מיירי דכתיב שם בפ’ כי תשא (שמות לד, כא) ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות, אלא דקשיא להו לרבותינו ז”ל וכי רק קציר וחריש אסורים בשבת, והרי כל המלאכות אסורות בשבת, ור”ע דרשה לתוספת שביעית, חריש של ערב שביעית וכו’. ור’ ישמעאל אומר דמיירי בשבת ובא ללמד על קציר של עומר דמותר בשבת, דמה חריש רשות גם קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא של מצוה ומותר גם בשבת, ותוספת שביעית לר’ ישמעאל נלמד מהלכה למשה מסיני, והרמב”ם ז”ל בריש פ”ג משמיטה, פסק כר’ ישמעאל דתוספת שביעית הלכה למשה מסיני. וגם בהל’ תמידים ומוספים (פ”ז ה”ד) פסק דמותר לקצור העומר בשבת, והיינו כר’ ישמעאל דדרש פסוק זה לשבת ולא לשביעית, ואע”ג שהרמב”ם ז”ל הזכיר פסוק זה בריש הלכות שמיטה ויובל, כבר תמהו כל המפרשים ע”ז ועי”ל מ”ש בזה, והעלתי דהעיקר כהפירוש האחרון דמהר”י קורקוס ז”ל וז”ל שם, ומ”מ כבר כתבתי פעמים רבות שאין רבינו מדקדק בראיות ובדרשות הפסוקים, ואעפ”י שנדחית הראיה כותב אותה רבינו, כיון שהדין דין אמת מסמיך אותו רבינו ז”ל על הפסוק היותר מבואר, עכ”ל. וכן כתב גם מרן החזון איש ע”ה בשביעית (סימן י”ז סק”ב) וכ”כ הגר”ח קנייבסקי שליט”א בדרך אמונה פ”א סק”ו, וע”ש שכתב דחרישה אסורה מהלמ”מ. וגם למה שטען מהר”י קורקוס ז”ל שם דהדבר מוכרח מעצמו דכיון דאתאי הלכתא למיסר ל’ יום קודם השביעית בחרישה, ודאי דבשביעית גופה אסורה החרישה מן התורה, ובכלל ושבתה הארץ היא. ע”ש. ג”כ נראה דהוא מהלמ”מ, ולא מהפסוק דבחריש ובקציר תשבות. ומאחר דלא מצאנו בשום מקום שאמרו שגם התולדות דחרישה אסורים מהלמ”מ, א”כ הבו לה דלא לוסיף עלה, ודי לנו לאסור חרישה מה”ת ולא תולדותיה, ולא שייך לומר בזה מ”ש הנוב”י דלא אמעיטו ושאר תולדות אלא דזריעה וקצירה וכו’, אבל מה שנאמר במקום אחר וכו’. ואע”ג דמהרי”ק ז”ל שם כתב פירושים אחרים ונדחק מאד לפרש דלומדים איסור חרישה מהאי קרא דבחריש ובקציר תשבות, המעיין בדבריו יראה דאין זה פשוט כלל, ויותר נסמך על הלמ”מ, ואם הגאון נוב”י ע”ה התכוין ע”ז ועל כגון זה היה לו לפרש דבריו. 

זאת ועוד, דפשטות דברי הגמ’ במו”ק מורה שממעיטים כל התולדות כולם דבגמ’ (שם ג ע”א) הקשו לרבא דאמר דשאר תולדות אינן אסורות מן התורה מדתניא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח, ת”ל שדך לא כרמך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא, וע”ש שהברייתא האריכה לרבות מהאי קרא דשדך לא כרמך לא, עוד תולדות רבות, ואמר רבא כולהו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, נמצא דממעט רבא לכל הני תולדות דלא אסירי מן התורה, וכל זה מכוח מה שאמר לעיל דלמה פירטה תורה זמירה ובצירה, לומר לך דאהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב. נמצא דכל מלאכת שדה וכרם אתמעיטו ממה שכתבה תורה אותם תולדות, ולא רק תולדות זורע וקוצר בלבד, ודלא כהנוב”י שכתב שם, מה דרשינן דאתולדה אחרינא לא מיחייב היינו שאינו חייב משום זורע וקוצר שיהיה בכלל הלאו. וכו’ עכ”ל. דכאן אנו רואים דממעט לכל האיסורים. 

ומוכרחים לומר דכונת הנוב”י היא דלא אתמעיטו אלא אותם תולדות שנלמדים מהלאו דלא תזרע ולא תקצור, ולא רק התולדות דזריעה וקצירה בלבד, אלא כל הנלמד מהם, ובבריתא הנז’ רצו לרבות כל הני תולדות מהפסוק דשדך לא וכרמך לא. וע”ז אמר רבא דאינה אלא אסמכתא בעלמא. אבל חרישה שלפי דעתו ז”ל כתובה בפסוק אחר בפירוש, לא חל עליה המיעוט שדרש רבא מהפסוק דשך לא וכו’. אלא דמריהטא דלישנא דגמרא נראה דבאו למעט כל איסור בין אב ובין תולדה שלא נכתבו בתורה בפירוש, דאמרו בסתם, אחרינייתא לא מיחייב ומנ”ל לחלק בזה. ועוד דאחר שמיעט כל מלאכות של שדה וכרם, דאינן אסורות מן התורה כלל, דאמרינן רק זמירה ובצירה שכתבה תורה במפורש הוא דאסירי, וכל שאר מלאכות דשדה וכרם מותרות מן התורה לגמרי, א”כ איך נקום לומר דתולדות חרישה אסורות מן התורה, והרי גם הם מכלל מלאכת שדה הן, וגם עליהן חל המיעוט הנזכר. 

ושו”ר להגאון רבינו צבי פסח פרנק ז”ל בהר צבי שם, שגם הוא ז”ל כתב דקשה לומר כן, וכתב דמה מקרא חסר אם נאמר דהני פרטי יתירי שלהורות ניתנו דשאר עבודות אין בהן איסורא דשביעית, כללא כיילי דכל מה שלא נזכר להדיא לאיסור בתורה, בין אבות הכתובים להדיא בפרשה זו ובין במקום אחר, אין לך בו אלא מה שחידש הכתוב להדיא שיש בו אזהרת שביעית, ולעולם המיעוט קאי על כל התורה, דחוץ ממה שנזכר בהדיא לא נאסר, וכו’. וכיצד נלמד תולדות דחרישה, הא איכא למימר שאר תולדות יוכיחו דגבי שביעית לא ילפינן תולדה מאב להחמיר עליהן דבשביעית אין לך בו אלא חידושו ומאי דגלי קרא גלי. עכ”ל.

וגם מ”ש הנוב”י שם דלמ”ד חורש לוקה, א”כ גם חורש נכלל בהך קרא דשדך לא תזרע, וגם על חורש דרשינן אבות אסורים תולדות מותרים עכ”ל, ובפשטות נראה דרק מ”ד חורש לא לוקה הוא דס”ל להאי מיעוטא דרבא אבל מ”ד חורש לוקה לא ס”ל האי מיעוטא כלל, דבגמרא שם (ג’ ע”א) מתחילה אמרו לימא בדר’ אבין א”ר אילעא פליגי דאמר כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה וכו’, לא, דכו”ע לית ליה דר’ אבין, מ”ד לוקה שפיר ומ”ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה וכו’. הרי דרק מ”ד אינו לוקה הוא דס”ל להך מיעוטא דדריש רבא, אבל מ”ד לוקה א”צ לזה כלל.

וכן ראיתי בהר צבי שם שהעיר על הנוב”י בזה וז”ל ולכאורה י”ל דאדרבה למ”ד לוקה היינו משום דדרשנן כלל ופרט וכלל, א”כ מכעין הפרט ילפינן כל העבודות דלוקין עליהן, וכמ”ש התוס’ שם (ד”ה אין) דלדידיה הני פרטי לאו למעוטי נאמרו. (ע”ש שמפורש בדברי התוס’ דלא כהנוב”י.) וכן הוא משמעות לשון הר”ן שכתב שם, דמ”ד לוקה לית ליה דר’ אבין אלא דיינינן ליה בכלל ופרט וכלל ואתרבי כל עבודה שבשדה כגון חרישה ולוקה עכ”ל, משמע להדיא דלמ”ד חורש לוקה, לאו דוקא חרישה אלא כל התולדות לוקין, עכ”ל הר צבי – ודי בזה.

והמדקדק בסוגיא לפי מ”ש התוס’ הנז’ דלמ”ד חורש לוקה, לא לומד כרבא דלכך נכתבו אותם שתי תולדות למימר דאהני חייב ואחריתא לא. [ומשו”כ הקשו שם בתוס’ בזה”ל, ואם נפשך לומר למ”ד לוקה, אמאי כתב רחמנא זמירה ובצירה, דהא לא דורש כרבא שכתב רחמנא כדי למעט שאר תולדות, ותירצו, שמא קסבר ללאו יתירה אתי, א”נ קסבר דלא הוה ילפינן כרם משדה, הילכך הוצרך למיכתב בין בשדה בין בכרם עכ”ל.] נמצא דיש כאן מחלוקת יסודית דלרבא שלומד שכתיבת שתי התולדות באה למעט שאר תולדות, אינו לומר כלל ופרט וכלל, ולא בא לרבות כלום. ולמ”ד לוקה אחרישה דלא ס”ל כרבא, טעמו הוא משום דדריש כלל ופרט וכלל לרבות כעין הפרט. ודאי דלא ס”ל להך לימוד דרבא דאמר דמשו”כ כתבה תורה אותם ב’ תולדות כדי למעט שאר התולדות, דאם היה לומד המיעוט הזה לא יכול לרבות מכלל ופרט וכלל דזה סותר את זה. ומשום כך כתבו התוספות הנ”ל להקשות למ”ד זה, [שחורש לוקה דמרבי ליה בכלל ופרט וכלל.] למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להנך תרי תולדות ותירצו מה שתירצו וכנ”ל.

נמצא דלרבא דקי”ל כותיה אין מקום לרבות מכלל ופרט וכלל שום מלאכה, דכבר נאמר בזה מיעוט ממה שפירט הכתוב שתי התולדות הנ”ל. ואפילו למאן דס”ל דחורש אסור מן התורה בין למ”ד ממצות עשה וכהנוב”י, ובין למי שלומד חורש מהלמ”מ, סו”ס נתמעט מלאו מכוח אותו פירוט של ב’ תולדות הנ”ל. ולא אמרינן דשאני חורש שבלא”ה אסרתו תורה ולא יחול עליו המיעוט הנ”ל, ובע”כ לומר דהמיעוט הזה חל על כל האיסורים ודלא כמ”ש הנוב”י לחלק בין תולדות הנלמדות מזורע וקוצר ובין אלה הכתובים במקום אחר, כחרישה שנלמדה מדכתיב בחריש ובקציר תשבות. וא”ל דלא נתמעטו אלא מאיסור לאו אבל איסור עשה מיהא יש בהם. דהנוב”י גופיה שם אמר להדיא שם, וז”ל ומ”ש על תולדה לא מיחייב היינו על שום תולדה לא מיחייב ואינו אסור כלל, עכ”ל.

ועוד דבע”כ למד הנוב”י כן, דאי לא תימא הכי למה היה צריך לכל הפלפול שכתב הוא ז”ל כדי להוכיח דתולדות חרישה אסורים בעשה, והיה לו לומר בפשיטות דלא נתמעטו אלא מאיסור לאו דביה משתעי קרא, ולא מאיסור עשה, אלא כל מה שהכריחו לחדש ולומר דהמיעוט חל רק על האמור בפרשת בהר, ולא קאי על דין חרישה שנכתב במקום אחר, הוא משום דפשיטא ליה שהמיעוט דרבא דאמר דמשו”כ נכתבו אותם ב’ תולדות למימר דאאחרנייתא לא מיחייב, היינו שאין בהם איסור כלל מן התורה.

ובדבר זה היה מסתפק הגאון הר צבי שם מתחילה, אי בכל הני דנמעטו לפטורא, אי לגמרי נתמעטו בין מלא תעשה ובין מאיסור עשה, דכל שאינו בל”ת אינו בעשה. או דילמא דוקא מל”ת מעטינהו קראי, אבל איסור עשה איכא בכל עבודות קרקע. ואחר שנו”נ בדברי הנוב”י הנז’, חזר וכתב: ומעתה ניהדר לדידן דמדברי הנוב”י הנז’ ממנו נקח דפשיטא ליה דאלו העבודות שנתמעטו מדין שביעית, לאו מדין ל”ת לחוד נתמעטו, אלא גם מהעשה שאין בהם איסור תורה כלל, וכו’ עכ”ל.

וכבר כתבתי לעיל דהרב מראה”פ על הירושלמי באמת ס”ל דכל עבודות הקרקע אסורות מן התורה בעשה, וע”ש שהוכחתי בס”ד דלא כדבריו. ועתה עלה בדעתי להביא עוד ראיה פשוטה לזה מהגמ’ דמוק’ (ג’ ע”א) הנ”ל, דהקשו לרבא מהברייתא דריבתה כל עבודות הקרקע ניכוש ועידור וקירסום וכו’ משדך לא כרמך לא, והשיב רבא: כולהו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ואם איתא דרבא ממעט לכל שאר התולדות רק מאיסור דל”ת, אבל איסור עשה אית בהו, לא היה אומר שהם מדרבנן, אלא היה לו לומר רק שכל זה אסמכתא בעלמא ואין בהם איסור ל”ת. ומדלא הסתפק בזה ואמר דרבנן נינהו, ש”מ דפשיטא ליה שאין בהם איסור תורה כלל.

עוד ראיתי בהר צבי שם שהוסיף להקשות על הנוב”י, דרבא (במו”ק ב’ ע”ב) אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר, מתרץ את זה גם לרבה דס”ל דמשקה הוא תולדה דחורש, (שהקשו בגמ’ איך מותר להשקות בשביעית בין למ”ד משקה תולדה דחורש ובין למ”ד תולדה דזורע). ומסתמא רבא כר’ יוחנן ס”ל דחורש לא לקי. וא”כ משמע דגם למ”ד חורש לא לקי, נמי ס”ל דתולדות דחרישה אינן אסורות מה”ת. עכ”ל. ומיהו הנוב”י נזהר מזה וכתב בסוף דבריו שם, דמ”ד משקה חייב משום חורש בע”כ יסבור כמ”ד חורש לוקה, דלפ”ז נתמעטו גם תולדות דחורש, דגם חורש נלמד בכלל ופרט וכלל מזורע וקוצר. אבל ר’ יוחנן דסובר חורש לא לקי, בע”כ יסבור דמשקה הוא תולדת זורע, דאילו היה סובר שהוא תולדת חורש, לא היה מועיל תירוצו דרבא דאמר תולדות לא אסר רחמנא, דלר’ יוחנן תולדות דחורש אסורות מה”ת. ולפיכך הרמב”ם ז”ל דפסק כר’ יוחנן דחורש לא לקי, כתב בהלכות שבת (פ”ח ה”ב) דמשקה חייב משום זורע, וע”כ תירץ רבא שפיר דתולדות לא אסר רחמנא, שגם תולדות דזורע אינן אסורות אלא מדרבנן, עכ”ד הנוב”י. ולפי”ז אין מקום לקושית הגאון הר צבי ז”ל, דבאמת רבא מתרץ גם לרבה דאמר משקה חייב משום חורש, אך מבאר הנוב”י דרבה דאמר שמשקה תולדת חורש, ס”ל כמ”ד חורש לקי, ולפי שיטת הנוב”י עולה דמ”ד לוקה גם תולדות חורש נתמעטו מאיסור תורה, ואתי שפיר תירוצו דרבא דאמר אפי’ תימא רבנן תולדות לא אסר רחמנא, ולא ידעתי למה העלים הרב הר צבי את עיני קדשו מדברי הנוב”י הללו.

ועכ”פ מפשטות דברי הגמ’ לא נראה כהנוב”י, דרבא אמר בסתם דלעולם רבנן, ואבות אסר רחמנא ולא תולדות, וע”כ אין איסור להשקות בשביעית בין אם ההשקיה היא תולדת זריעה, ובין אם היא תולדת חרישה, ומשמע דבכל התולדות אין איסור בלא שום חילוק. וזאת מלבד מה שכבר כתבתי בזה. ובפרט למ”ש לעיל ע”ד הרב מראה הפנים דמהרמב”ם ז”ל נראה להדיא דכל שאין בו איסור ל”ת גם איסור עשה אין בו, ושיש לזה מקור מהגמרא דאמרו שיש כלל בעשה ופרט בלא תעשה וכנ”ל יע”ש, וכל זה הוא דלא כהנוב”י.

הרב שניאור ז. רווח שליט”א