מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות. שנאמר: ושבתה הארץ שבת לה’, ונאמר: בחריש ובקציר תשבות. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל  מצות  עשה  ועבר  על  לא  תעשה  שנאמר:  שדך  לא תזרע וכרמך לא תזמור.

1.  איסור חרישה

מלשון רבינו ז”ל יראה דס”ל דפסוק דבחריש ובקציר תשבות מדבר בשביעית. וידוע דנחלקו בזה ת”ק ורבי ישמעאל, דלת”ק מיירי בשביעית, ולומדים מזה לאסור חרישה דערב שביעית (שדה לבן מפסח, ושדה אילן מעצרת.), ור’ ישמעאל סובר דתוספת שביעית היא הלכה למשה מסיני, ומקרא זה מדבר בשבת ובא להתיר קציר העומר בשבת. ע”ש. והנה הרמב”ם ז”ל בריש פ”ג כתב דשלושים יום סמוך לשביעית אסורה עבודת הארץ הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית, וידוע דהוא כר”ג ובית דינו במו”ק (ג’ עב’ וד’ ע”א) דס”ל כר’ ישמעאל שזו הלכתא, ולמדו מניסוך המים שאינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים. ולפני כן אמרו בגמרא שם, כי אצטריך הלכתא לר’ ישמעאל וכו’ ע”ש. ונמצא דהוא פוסק כר’ ישמעאל שהפסוק דבחריש ובקציר ותשבות לא קאי על שביעית אלא על שבת בראשית, וא”כ איך כתב כאן ללמוד מזה מצות עשה לשבות בשביעית, כן הקשה הגרעק”א ז”ל בתוספותיו על המשנה (בשביעית פ”ב מ”ב), והוסיף דבהלכות תמידין ומוספין (פ”ז ה”ד) פסק דמותר לקצור העומר בשבת כמו שלמד ר’ ישמעאל מהאי קרא, ואיך הביאו כאן על שביעית, וע”ש שנשאר בצ”ע. (והובא בגליון הרמב”ם הוצאת הר”ש פרנקל נרו’).

וכבר הקשה כן מהר”י קורקוס ז”ל על הרמב”ם כאן, והוסיף בזה, וכ”ש דאפילו לר”ע לא מיירי בשביעית גופא, אלא בתוספת שביעית כאשר נתבאר , וא”כ פסוק זה לא שייך הכא כלל, וע”ש שהאריך לתרץ בזה כמה תירוצים ואביא תורף דבריו ז”ל, בראשונה כתב שרבינו ז”ל ס”ל כר”ש (פ”ב מ”ב) שכתב דחרישה בשביעית אסורה מן התורה, ואע”ג דממעטינן שאר אבות, חרישה לא ממעטינן לה, ואחר שהביא ראיות להוכיח דבר זה, כתב ומעתה לכך כתב רבינו פסוק זה כאן להודיענו שאיסור חרישה בשביעית אסורה מן התורה, והלכתא גלי לן דבכלל ושבתה הארץ היא, (ר”ל דאי לאו דבשביעי’ אסורה החרישה מה”ת איך נאסרה מהלכתא ערב שביעית). והסמיך אותה רבינו לפסוק זה שנזכר בו חרישה בפירוש עכ”ל. 

והנה צ”ל דב”ק דאם רוצה הרמב”ם ז”ל להשמיענו שמלאכת חרישה יצאה מכללא דכייל הרמב”ם ז”ל בהלכה ב’ שם, דאינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או וכו’. וכן  להלן בה”י כתב וז”ל שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו עכ”ל. א”כ היה לו לכתוב את זה להלן במלאכות, ובמקום שכתב שרק זריעה וקצירה ותולדותיהן, יפרש ויאמר דחרישה ג”כ אסורה מן התורה, ובפרט שבהלכה ד’ מנה את החרישה בראש המלאכות האסורות מדרבנן, וע”ש בדברי מהר”י קורקוס ז”ל שנדחק לחלק בין חרישה לחרישה, ולמה לא יפרש לנו הרמב”ם ז”ל שם את הדבר הזה בהדיא ולמה יסמוך על רמז כזה, ולא במקומו. וצ”ל לשיטתו של מהר”י קורקוס ז”ל, דאיסור חרישה הוא איסור עשה ולא איסור לאו. אלא דקשה לי בזה מ”ש הר”מ באותה הלכה (ה”א), וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנא’ וכו’ עכ”ל, ומשמע דהא בהא תליא. ועוד נשוב לזה בעה”ו.

עו”כ שם לתרץ, דכו”ע מודו דמלת “חריש” לצורך חרישה בשביעית גופה הוא דאתא, וכ”כ בתוס’ דלא מייתר לר”ע אלא תיבת “בקציר” אילנות, תיבת “בחריש” אצטריך למיסר חרישה בשביעית מדאורייתא, אלא דס”ל לר”ע כיון דבקציר אתא לתוספת, בחריש נמי לתוספת, ואפשר דגם ר’ ישמעאל מודה דבחריש בא לאסור חרישה בשביעית, וייתורא דבקציר הוא דדרוש לקציר העומר שדוחה שבת, וע”ש עוד מ”ש בזה. עו”כ שם דאפי’ נימא שר’ ישמעאל דורש כל הפסוק לעומר בשבת, אנן לא פסקי’ בזה כוותיה אלא כר”ע דהלכה כר”ע מחבירו וראוי לקיים דבריו בכל מה שנוכל, ולא פסקי’ כר’ ישמעאל אלא דתוספת שביעית אינה מהפסוק הזה אלא הלמ”מ, אבל נקטי’ דבחריש לחרישה בשביעית הוא דאתא, וע”ש עוד מזה.

והנה דעת לנבון נקל שהתירוצים הללו הם לשיטתו דמהר”י קורקוס ז”ל דס”ל בדעת הרמב”ם ז”ל דגם חרישה אסורה בשביעית מן התורה, אבל לדעת החולקים על זה וס”ל דלהרמב”ם אין איסור חרישה בשביעית אלא מדרבנן וכדלהלן, לא נוכל לפרש כן בדעת הרמב”ם ז”ל, אלא כמ”ש אח”כ שם דכבר כתבתי פעמים רבות (כלי המקדש פ”ו ה”ג וש”נ) שאין רבינו מדקדק בראיות ובדרשות הפסוקים, ואע”פ שנדחית הראיה כותב אותה רבינו, כיון שהדין דין אמת מסמיך אותו רבינו ז”ל על הפסוק היותר מבואר עכ”ל.

וכבר כתבתי דגם לדעת הסוברים שהרמב”ם ז”ל סובר שחרישה אסורה מן התורה, קשה לבאר שהביא הפסוק דבחריש ובקציר תשבות ללמד שחרישה אסורה מן התורה, שזה לא מקומו כלל, וגם אינו רגיל להביא דבר יסודי וחשוב בדרך הרמז, ועוד דרבים הם הסוברים בדעת הרמב”ם ז”ל שגם חרישה אינה מדאוריתא, ואשר ע”כ הפירוש האחרון שכתב מהר”י קורקוס ז”ל עיקר, דעיקר הלימוד הוא מושבתה הארץ, והביא פסוק זה דכפשוטו נראה דמיירי בשביעית ומדבר על מלאכות השדה, וכאילו בא לבאר לנו מה היא השביתה שעליה  ציותה התורה בשביעית.

שו”ר להרב מראה”פ על הירושלמי ריש מסכת שביעית (ד”ה עד אימתי) שכתב דמ”ש במשנה עד אימתי חורשין ערב שביעית הוא אליבא דר”ע דדריש בחריש ובקציר לתוספת שביעית, אבל לר’ ישמעאל תוספת שביעית,  הלמ”מ, והפסוק בא להתיר קציר העומר בשבת, ויש נ”מ ביניהם לענין שביעית, דלר”ע לוקה על חרישה כמ”ש התוס’ במו”ק (ג’ ע”א), ולר’ ישמעאל לא לוקין. וע”ש שכתב עוד, והקשה על הרמב”ם ז”ל שהביא קרא דבחריש ובקציר תשבות וכנ”ל. ועוד דבהדיא פסק כר’ ישמעאל בהל’ תמידין ומוספין (פ”ז ה”ו) דנקצר גם בשבת, דלר”ע רק הקרבתו היא שדוחה שבת, ותירץ דאינו לומד עשה מהפסוק הזה אלא מושבתה הארץ, אלא שבא ללמד דכמו בפסוק זה (בחריש ובקציר תשבות) דמיירי בשבת, ושם נכללים כל העבודות בכלל השביתה דשבת, הה”נ בשביתת שביעית דכוללת כל העבודות, לעבור עליהן בעשה דושבתה הארץ. וכמ”ש בתו”כ (פ’ בהר) נאמר שבת לה’ בשבת בראשית כך בשביעית וכו’ שדך לא תזרע וכו’ כל מלאכות שבשדך וכו’, נמצא דמה שעובר בעשה על חרישה ושאר עבודות בשביעית נלמד משבת, וכו’, ומה שאין לוקין כי אם על זריעה וקצירה וכו’ נלמד ממו”ק שם, ובשאר מלאכו’ כ’ הרמב”ם מכין אותו מכת מרדות, וה”ט משום דאין בהם לאו, עו”כ שם לחלק בין היכא שכופין לקיים מ”ע דמלקין אותו עד שתצא נפשו, ובין מי שעבר על עשה, וכמ”ש ריב”ש (סי’ צ’), וע”ש שהוקשה לו על מ”ש דכל העבודות אסורות בעשה, ממ”ש הרמב”ם ז”ל (פ”א ה”י) שאין אסור מה”ת אלא אותן ב’ אבות ושתי תולדות. ותירץ דר”ל דאין בהם איסור לאו מה”ת כי אם מדבריהם, אבל עשה דושבתה הארץ יש בכל המלאכות שהן לתיקון הארץ. ודברים שלא יפסידו האילנות התירו אפילו בשביעית, וכמ”ש (הרמב”ם פ”א שם) מהלכה זו ואילך. וע”ש שהוסיף דחרישה אסור מהתורה גם בתוספת שביעית בזמן שבית המקדש קיים, אבל זיבול וכדו’ אע”פ שגם הוא בעשה, אינו אסור התוספת שביעית, אפילו בזמן בזמן שביהמ”ק היה קיים. עכת”ד.

והנה מ”ש הרב מראה”פ דעשה דושבתה הארץ כולל כל העבודות לעבור עליהן בעשה. לכאורה יש לו בסיס מדברי הרמב”ם ז”ל שכתב בפ”א ה”ב, אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו’, ובסוף הלכה ג’ כתב אבל על שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהם עכ”ל, והיה מקום לדייק ולומר מילקא הוא דלא לקי עליהם, הא איסורא דאורייתא מיהא איכא, והיינו שיש בהם איסור עשה לשיטתו דמראה”פ, שהעשה כולל כל העבודות של הקרקע, דאם אין בהם איסור כלל היה לו להרמב”ם ז”ל לכתוב אינו אסור מן התורה אלא הזריעה והקצירה וכו’, ומדלא כתב כן אלא כתב, אינו לוקה מה”ת, משמע דלא בא לאפוקי אלא מלקות בלבד, והיינו טעמא מפני שאינן בלאו אלא בעשה, ומ”ש הרמב”ם ז”ל שם, אבל מכין אותו מכת מרדות הוא משום שעבר על העשה וכמ”ש הרב מראה”פ וכנ”ל.

ואולם האמת יורה דרכו דגם פשטות דברי הגמרא במו”ק (דף ב’ ע”ב וג’ ע”א) לא משמע כן, וגם בדברי הר”מ ז”ל אינו משמע כן, ולא אשתמיט שום אחד מהפוסקים המפורסמים לומר כן. דכולם נוקטים בפשיטות דכל המלאכות מלבד זריעה וזמירה וקצירה ובצירה הוו דרבנן, ורק בחרישה ובנטיעה נחלקו בזה ראשונים ואחרונים, אם הם דאורייתא או דרבנן. ולא עלה על לבם לומר שכל העבודות הן דאורייתא רק שאינו לוקה עליהן. ועוד נשוב לזה להלן בעה”ו.

וגם מ”ש הרב מראה”פ ז”ל לדמות שביעית לשבת, ולומר דכמו שבעשה דשבת נכללין כל העבודות בכלל השביתה, ה”נ בעשה דשביעית נכללין כל העבודות לעבור עליהן בעשה. וסמך דבריו על התוספתא דתורת כהנים וכנ”ל.

אחר המחילה רבה מהדר”ג, אין הכרח מכל זה, דגם בשבת גופה דאמרינן שהעשה דשביתת שבת כולל המלאכות כולם, מ”מ אינו כולל אלא המלאכות האסורות בשבת מן התורה, אבל זה ברור ופשוט שאם יעשה איזו מלאכה שאינה מט”ל מלאכות האסורות, ודאי דלא עבר גם על עשה דשביתת שבת, וכגון אחד שירים שולחנות וכיסאות ושאר מטלטלין מחדר לחדר בתוך ביתו ויתייגע בהם, דאין בזה איסור מלאכה, האם ס”ד שיעבור על עשה דשביתה, כי לא שבת ולא נח. ויותר מזה אם יעשה אדם איסורים דרבנן שגזרו בהם משום שבות, היעלה בדעת לומר שעבר על עשה דשביתת שבת. אלא ודאי דעשה דשבת כולל רק אותם מלאכות שאסרה תורה בלאו ועובר עליהם גם בעשה, וה”נ בעשה דשביעית שכל מה שאסור בלאו שעובר עליהם גם בעשה, והוי דומיא דשבת ממש, דשני העשין כוללים כל מה שאסרה תורה בלאו באותו הענין. וזה מדוקדק יפה בלשון הרמב”ם ז”ל שם (ה”א) שסיים בה, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל עשה ועבר על לא תעשה שנא’ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, עכ”ל. הרי הדבר כמו מפורש בלשונו ז”ל דמבטל עשה ע”י שעבר בלא תעשה, אבל מלאכה שאין בה לא תעשה, גם עשה לא חל עליה.

והדברים מבוררים בגמ’ דמו”ק שם (ג’ ע”א) דאיתמר החורש בשביעית ר’ יוחנן ור’ אלעזר, חד אמר לוקה וח”א אינו לוקה, לימא בדר’ אבין א”ר אילעא פליגי, דאמר כל מקום שנא’ כלל  בעשה ופרט בלא תעשה, אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל, מ”ד לוקה לית ליה דר’ אבין א”ר אילעא, ומ”ד אינו לוקה אית ליה דר’ אבין א”ר אילעא. ופירש”י ז”ל, כלל בעשה וכו’, כגון הכא דכתיב (ויקרא כה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, כלל היינו עשה, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, פרט, היינו לא תעשה, עו”כ שם רש”י אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל, ואע”ג דכתיב כלל בתריה וכו’, אין לו דין דכלל ופרט וכלל שכתובין כולו בעשה או בלאו, דאמר אי אתה דן אלא כעין הפרט, דמרבי כל מידי דדמי לפרט, אלא דיינינן ליה בכלל ופרט, הואיל ונשתנה משאר כלל ופרט וכלל, אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט, הני אין מדאחרינא לא. עכ”ל. ור”ל דמ”ד לוקה לא ס”ל כרבי אבין, אלא סובר דחשיב גם זה ככל כלל ופרט וכלל, ודנים כעין הפרט, ומרבינן גם חרישה וכיו”ב וע”כ לוקה עליה. אבל מ”ד אינו לוקה לא חשבינן זה לכלל ופרט וכלל, אלא לכלל ופרט בלבד, ואמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט. והני ארבעה דוקא, מידי אחרינא לא, עכ”פ אנו רואים שהעשה כולל רק מה שיש בו לא תעשה, רק נחלקו אי חשיב כלל ופרט וכלל ומרבינן גם הדומה לפרט, או דהוי רק כלל ופרט לא מרבינן מידי, והואיל וקי”ל דאינו לוקה אלא על הארבעה, (אבל חרישה גם למ”ד שיש בה איסור תורה, מודה דאין לוקין עליה.) נמצא דאין בכלל אלא מה שבפרט בלבד, והן הן דברי הרמב”ם, ולא כמ”ש מראה”פ.

וגם אחר שדחתה הגמ’ להנחה זו ואמרו דכו”ע לית ליה דרבי אבין וכו’ ומ”ד אינו לוקה אמר לך, מכדי זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימר דאהני תולדות הוא דמחייב אתולדא אחרינא לא מיחייב, ע”כ, מ”מ נשאר הדבר ברור דהעשה כולל רק מה שנאסר בלא תעשה, לכל א’ כדאית ליה, והואיל על הנך ב’ אבות ושתי תולדות, כמבואר ברמב”ם ז”ל שם להדיא, א”כ פשוט דגם איסור עשה לא חל אלא אשני אבות ושתי תולדות שלהם ותו לא, וזה ברור בעה”ו.

וע”ע בספר פאת השלחן בזה, וכן בספר תורת השביעית (להגרי”צ הלוי ז”ל אב”ד יפו ת”א) מ”ש בזה באורך ושגם בס’ טעם המלך נשאר בצ”ע בזה. וכ’ דבפאה”ש כתב להוכיח מכאן דרבינו ס”ל דקרא דבחריש וגו’ איירי בשביעית גם לר’ ישמעאל, וקמ”ל דמותר לקצור העומר בשביעית, אע”פ דקצירה בשביעית עובר בעשה ול”ת. וע”ש שהקשה ע”ז דהרמב”ם ז”ל גופיה בפירוש המשנה (פ”א מ”ד) דשביעית כתב דר’ ישמעאל מפרש קרא זה דבחריש וגו’ בשבת, דביה מיירי קרא דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות בשמות (כ”ג), ושם (ל”ד) בחריש ובקציר תשבות. וע”ש שהאריך בזה. ובפירוש מהר”י בן מלכי צדק ז”ל פי’ דרבי ישמעאל מפרש להאי קרא בשביעית וכמ”ש בירושלמי, (והוא בפ”א מ”ד שם) ועיין במלאכ”ש שם, עו”כ שם שהנוב”י מהדו”ת (סי’ ל”א חא”ח) כתב דרבינו הביא פסוק זה משום דהלכה כרע’ דפסוק זה קאי אשביעית, ותמה עליו דהא לר”ע קרא איירי בתוספת שביעית, וקי”ל דתוספת שביעית הלמ”מ, כמ”ש רבינו רפ”ג. ומסיק דס”ל דגם לר’ ישמעאל מיירי בשביעית. (וכמ”ש לעיל משם פאה”ש דקמ”ל דמותר לקצור העומר בשביעית.) ויש הרבה מה לשאת ולתת בדב”ק ז”ל. והעיקר כמ”ש לעיל. וכהפי’ האחרון של מהר”י קורקוס ז”ל.

ב. מצות ושבתה הארץ – על כל ד’ מלאכות

שם פ”א ה”א. מצות עשה וכו’. ועבר על ל”ת וכו’. וראיתי בתורת ציון להגרי”צ הלוי ז”ל (בעמוד י”ב ד”ה ועבר) שכתב בזוה”ל: כאן כתב רבינו דהעושה מלאכה מעבודת הארץ עובר בעשה ול”ת, אם זורע עובר על לא תזרע ואם זומר עובר על לא תזמור, והלאו דקצירה ובצירה אינו מזכיר כאן, ולקמן מביא גם הלאו דקצירה ובצירה. נ”ל הטעם וכו’ עכ”ל. ולעצם השאלה של הרב ז”ל נראה בפשיטות דאין כאן מקום פירוט כל המלאכות האסורות מן התורה אלא בהלכה ב’ וג’ ושם פירטם. וכאן רק השלים הפסוק: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ומזה לומדים שבעבודת הארץ עובר גם על עשה וגם על ל”ת והוא פשוט בפסוק, וא”צ להמשיך כאן ביתר הפרטים שבפסוק שאחריו.

והרב ז”ל שם תירץ דזריעה וזמירה שתיהן עבודת הארץ ממש, דע”י עשיית מלאכות אלו משפיע על הארץ שתתן באילנו’ כוח הצמיחה והילכך הן מתיחסות לעבודת הארץ, ועל זה ציותה תורה ושבתה הארץ, אבל קצירה ובצירה אינן עבודות בגוף הארץ ממש, אלא בגידולי הארץ ואין בהן מצות ושבתה הארץ. וע”כ לא הזכיר בהלכה זו אלא זריעה וזמירה בלבד, שרק בהן עובר גם על מצות עשה, אבל בקצירה ובצירה שאינן עבודות שבגוף הארץ אין בהם מצות עשה, ואע”ג דכתיב בחריש ובקציר תשבות, וקציר אינו עבודת הארץ ממש, הא לא לעשה הוא דנזכר וכנ”ל, וע”ש שהאריך בזה. ועיין עוד שם מ”ש בשם הטורי אבן בזה.

והנה זה חידוש גדול לומר שהעשה קאי רק על זריעה וזמירה ולא על קצירה ובצירה. והתורה אמרה בפר’ בהר, ובשנה השביעית שבת שבתון שדך לא תזרע וגו’, וממשיך בפסוק שאחרי זה, את ספיח קצירך לא תקצור וגו’ שנת שבתון יהיה לארץ. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דהעשה קאי אכולוהו שפתח בעשה וסיים בעשה, וביניהם כתב הפסוק את שני האבות ושתי התולדות, האסורות מן התורה בשביעית, לומר דבכולוהו עובר בעשה ובל”ת. ומה שטען שקצירה ובצירה אינן בגוף הארץ. הנה לשון הרמב”ם ז”ל עומד נגדו, וז”ל מצות עשה לשבות בשנה השביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות שנא’ וכו’. ומדפירט וחילק עבודת הארץ ועבודת האילן, נר’ להדיא דס”ל שגם על עבודת האילן שאינה עבודת גוף הארץ ממש, ציותה תורה לשבות. ובפרט לפי מ”ש באות הקודם, דהמצות עשה חלה על המלאכות האסורות בל”ת, ובמו”ק (ג’ עא’) אמרו דיש כלל בעשה דושבתה הארץ ופרט בהני לא תעשה וחזר וכלל, שנת שבתון יהיה לארץ, ונחלקו אם דנים את זה בכלל ופרט וכלל, או דאין דנים את זה אלא בכלל ופרט בלבד, ואין בכלל אלא מה שבפרט ותו לא מידי, ועכ”פ לית מאן דפליג למעט חלק מן הלאוין מחיוב עשה, אלא בכולם יש גם עשה, ונקט שני לאוין לדוגמא.

ג. דין שביעית בגדל בתוך בית

שם פ”א ה”א. מצות עשה לשבות וכו’. במל”מ שם. גרסינן בירושלמי (פ”ק דערלה ה”ב) אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר (דבמעשר כתיב שדך ובית לא מקרי שדה, אבל בערלה כתיב ארץ) ובשביעית צריכה (בעיא דלא אפשיטא) דכתיב ושבתה הארץ. וכתיב שדך לא תזרע. וגרסי’ וכו’. וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית. עכ”ל.

ועיין בפאת השלחן בבית ישראל (סימן כ’ אות נ”ב, דצ”ד ע”א) שהביא את הירושלמי, וכתב בזה”ל, ולקמן (סי’ כ”ג ס”ק כ”ג) ביררתי דרבינו והאחרונים הכריעו דשביעית בזה”ז דרבנן, ולפי זה האבעיא לקולא, עכ”ל, והוב”ד בהל’ שביעית שבכרם ציון (פ”ג ס”ג) וכ’ דיש אוסרים, הרידב”ז בירושלמי סוף מעשרות, תורת הארץ פ”ו או’ כ”ה, ועיין חזו”א תו”ש אות א’. וכתבו שם שכן המנהג להחמיר. וע”ש בגידולי ציון (או’ ו’) שכתבו דבתוה”א להג”ר מאיר קליערס ז”ל (פ”י אות כ”ה) כ’ דמסתברא דגם הירושלמי שנשאר בספק בזה מיירי רק לענין עבודה, מ”מ אין איסור עבודה, גם הגידולין מותרין ואינו נוהג בהם קדושת שביעית. והגרש”א יודלביץ ז”ל שם העיר ע”ז דלענין קדושת פירות דנפקא לן מקרא דוהיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מסתבר שנוהג גם בבית, כיון דלא כתיב ביה אלא ארץ ולא שדה. וע”ש עוד מה שפלפל בזה. ושהאריך בזה במקום אחר. וקשה מאד לומר שכיון שבפרט א’ מדיני שביעית שהוא קדושת פירות, לא כתיב ביה שדה אלא ארץ בלבד, על כן יהיה דינו שונה מכללות ענין שביעית, ואחר שהירושלמי הסתפק בעיקר שביעית אי נוהגת בגידולי בית אי לאו, משום דכתיב בה גם שדה וגם ארץ, איך נוכל להוציא קדושת הפירות מכללא משום שלא כתוב בהם גם שדה, אטו קרא כרוכלא שבכל פרט ישוב לכתוב גם שדה וגם ארץ, והלא די בכך שבעיקר שביעית כתב לשניהם, וצ”ע בדבריו ז”ל.

וראיתי להגרש”ז אוירבאך ז”ל בגידולי ציון שם (אות ז’) שהקשה על הרב פאת השלחן, דכתב להקל משום דשביעית בזה”ז דרבנן. דלא מצאנו מאן דמפרש הך בעיא דירושלמי גם לענין פטור דרבנן, אלא הראב”ד ז”ל בהשגות פ”ה ממעשר ה”י. ואיהו סובר בפ”א מהל’ שמיטה הי”א דשביעית בזה”ז דאורייתא. ואיך אפשר למינקט מקוליה דמר וקוליה דמר. ( וא”ל דגם להרמב”ם רק לתרו”מ הוא דמחוייב מדרבנן (בגידולי בית) משא”כ בשביעית, דלא מצאנו בשום מקום שנזכר שגזרו חכמים חיוב תרו”מ גם בבית, ורק מדיוקא הוא כמ”ש המרכה”מ דאל”כ תאנה העומדת בחצר אמאי קובעת למעשר. והלא מה שהחצר קובעת הוא רק משום שעשאוה חכמים כבית, ואם בבית פטור גם מדרבנן, נמצא דהו”ל תרי חומרי דסתרי אהדדי, (דהחמירו לעשות הבית כשדה ולחייבו בתרו”מ מדרבנן, ועוד החמירו על החצר להיות כבית ולקבוע למעשר, אלא שסמכו על מ”ש בעציץ שאינו נקוב שהוא טובל מדרבנן, אע”פ שאינו שדה, וגם שהוא תלוש. וממילא דבית ג”כ חייב מדרבנן אע”פ שאינו שדה וגם שהוא תלוש, וממילא דבית ג”כ חייב מדרבנן אע”פ שאינו שדה, ואם שביעית נוהגת בעציץ שא”נ מסתבר דגם בבית נוהגת,) ובלא”ה השיגו על הפאה”ש הרידב”ז ז”ל ותוה”א, ויש שתמהו גם דכיון שעיקר הספק הוא בדאורייתא, יש להחמיר גם בזה”ז שהוא דרבנן, עו”כ, והעולה על כולנה דכיון שהרמב”ם ושאר פוסקים לא הביאו כלל הבעיא הזו, קשה מאד לסמוך ע”ז להקל, ועיין בפי’ הר”ח במו”ק (ג’ ע”א) דהגמ’ דורשת מתיבת שדך שמיותרת, ואי דרשינן למעט בית, א”כ אינה מיותרת כלל וצ”ע. עכ”ד.

ובשו”ת שמע שלמה ח”א (סימן ז’ אות ג’ ד’) העלתי דהרמב”ם ז”ל לומד, דהבעיא של רבי יוחנן דשביעית בבית היא רק לשיטתו של רבי  יוחנן בלבד, דמפרש שם להא ומותר לתלוש מהן בשבת, השרישו זב”ז  בקופות הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית וכו’, ומותר לתלוש מהן בשבת, השרישו זה בזה בקרקע עליה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאים עלו מטומאתן, ואסור לתלוש מהן בשבת וכו’. ובבית דוד (טעביל) הקשה מברייתא זו שמשוה דין מעשר לשביעית בעליה, ואם כהגר”א דעליה דינה כבית, נמצא דדין שביעית שוה למעשר בגידולי בית כמו בעליה, ולמה לא פשטו בירושלמי (פ”א דערלה) הבעיא דשביעית בבית מהך תוספתא. ומכוח קושיא זו דחה לדברי הגר”א ז”ל והעלה דאין דין עליה כבית, ומה שפטרו בעליה הוא מטעם שאינו רוצה בהשרשתן. וע”ש מ”ש בשם הרידב”ז והגרצ”פ ז”ל במחלוקת דר’ יוחנן ור”ל בירושלמי פ”ה דמעשרות (כ”ב ע”א) אם מותר לתלוש בשבת מהבצלים שהשרישו בעליה, לר”י פטור ור”ל מחייב. ופירשתי שם בס”ד, דר”י ס”ל דהטעם שפטרו גידולי עליה מתרו”מ הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן וע”כ גם בשבת פטור, ור”ל סובר שהפטור של תרו”מ בגידולי עליה הוא משום דדין עליה כדין בית שאינו נכלל בכלל שדה, ופטור זה שייך רק בתרו”מ דכתיב בהו שדה, אבל בשבת חייב דאין נ”מ בין שדה לארץ לענין שבת, ועפי”ז כתבתי שם (באות ה’) דכל הבעיא דשביעית בבית היא רק לשיטתיה דר’ יוחנן (ובאמת הוא בעל הבעיא הזאת), אבל לר”ל דמשוה בית ועליה כהדדי, ובתוספתא פטרו גידולי עליה מתרו”מ ומשביעית נמצא מפורש דגם בבית פטורי’ גם מתרו”מ וגם משביעית, ואין מקום לספק זה כלל, וע”ש עוד שהעליתי דהרמב”ם ז”ל פוסק בזה כר”ל מכמה טעמים, ובזה מובן למה השמיט הרמב”ם ז”ל את הבעיא הזו, דלפי מה שפוסק כר”ל דעליה דינה כבית ממש, ובתוספתא פטרו בעליה מתרו”מ ומשביעית, נמצא מפורש דגם בית פטור משניהם, ואין עוד ספק. ולפי זה מובן היטב למה השמיט הרמב”ם בעיא זו, דמפורש בתוספתא שדין שביעית בבית ובעליה כדין תרו”מ ממש ושניהם פטורים. והיא סייעתא לדברי הגאון פאת השלחן ע”ה שמקיל בזה. אלא דצ”ל דהגם דלפי האמור דין שביעית שוה לתרו”מ ושניהם פטורים בגידולי בית, מ”מ עדיין קשה למה לא כתב הרמב”ם שגידולי בית פטורים מן השביעית, וחייבים מדבריהם, וכמ”ש גבי תרו”מ. ומיהו זה קשה גם לשיטת הגרשז”א זלה”ה. ואי משום ששביעית בזה”ז דרבנן וכמ”ש הרב פאת השלחן, הרי גם תרו”מ בזמנינו הן דרבנן בלבד (ובפרט האילנות שלהרבה פוסקי’ עיקרם דרבנן והו”ל תרי דרבנן.)   וע”כ נראה דהעיקר להחמיר גם בשביעית בבית מדרבנן כמו שהחמירו בתרו”מ, וכמ”ש הרמב”ם ז”ל.

וכ”כ בפני משה בירושלמי שם דמספיקא יש להחמיר ע”ש, והוב”ד בתורת ציון (עמוד י”ג ד”ה והנה), וכתב עליו דלפי הר”מ ז”ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, אולי יש להקל בשביעית בזה”ז דרבנן לזרוע ולנטוע בבית, ע”ש, ולכאורה אינו מובן דמעשר שבודאי פטור בבית, כתב הרמב”ם ז”ל דחייב מדרבנן וכנ”ל, ואפי’ שתו”מ בזה”ז הן מדרבנן, ואיך נפטור שביעית שהסתפקו בירושלמי שאולי יש בה חיוב גם בבית, בזה נקל בזה”ז משום דספקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן להרמב”ם ז”ל. ונמצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

וע”ש עוד שנסתפק בחצר אם דינו כבית ע”ש. וכבר כתבתי לעיל שהחצר טפל לבית, וע”ש. ועוד דן שם אי בעינן בית שיש בו ד’ אמות על ד”א, וכמ”ש בסוכה (ג’ ע”א) גבי מזוזה ומעקה ועירוב וע”ש, וע”ש בסוף דבריו שהביא דברי הרב פאה”ש הנ”ל, והעיר עליו דאפי’ אם הירושלמי היה אומר ברור דשביעית נתמעט בבית כמו תרו”מ, עכ”פ יש איסור דרבנן, כמ”ש הרמב”ם ז”ל במעשר. עכ”ד. והן הן הדברים שכתבתי בעוניי לעיל.

ד. מצות ושבתה הארץ על הגברא או על הארץ

שם (פ”א ה”א) מצות עשה לשבות בשנה השביעית וכו’, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מ”ע ועבר וכו’. מלשונו של הרמב”ם ז”ל יש מקום לומר שרוצה לומר שהעשה חל על הגברא, ולא על הארץ, וע”כ כתב מ”ע לשבות מעבודת הארץ, וכל העובד ביטל מצות עשה ועבר על ל”ת.

והנה הרב מנחת חינוך במ”ע קי”ב (אות א’) כתב, ודע דשביעית בענין אחד חמור משבת ויו”ט, דשבת ויו”ט איכא איסור על העושה מלאכה בעצמו, אבל ע”י עכו”ם הוא רק שבות (מלבד שביתת בהמתו), אבל בשמיטה אם עושה מלאכה כגון זורע או קוצר ע”י עכו”ם, נהי דאינו עובר על ל”ת אך בעשה עובר, דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ ושבתה הארץ. מבואר דגזירת הכתוב הוא שהארץ תשבות. וכמו שמצווים על שביתת בהמתו ושביתת כלים ביום השבת, כן מוזהרים על שביתת הארץ בשביעית, והמשכיר לעכו”ם או לישראל את שדהו, עובר המשכיר משום שביתת  הארץ, וע”ש שההוכיח כן מהגמ’ (ע”ז ט”ו) דאמרו אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, א”ל אביי והא שדה האדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן וכו’. הנה מפורש דאדם מצווה על שדהו בשביעית, וכמו שביתת בהמתו בשבת. וסיים בהאי לישנא, וקצת צ”ע שלא מצאתי ברמב”ם דין זה מפורש, אך ודאי הלכה היא באין חולק, עכ”ל.

וראיתי בספר כרם ציון הלכות שביעית (פ”א ס”ד אות 4) שציינו לדברי מהרש”ל ז”ל בחכמת שלמה על בבא מציעא (צ’ ע”א) על התוספות ד”ה אבל הכא, שכתבו דבמו”ק (י”ב ע”א) אמרי דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנוכרי, וכ’ מהרש”ל ז”ל דבכל מסכת מו”ק לא מוזכר אמירה לעכו”ם בשביעית דאסור או דשרי, כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית, אפילו אם תאמר שמותר בשבת, לפי שהשביעית תלה הש”י קדושה בארץ, דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ. והבן. וכך הוא הלשון בפרק מי שהפך וכו’, ולכן אני אומר שטעה הסופר בין שבת לשביעית וכו’ עכ”ל. ועיין במהר”ם שם שכ’ דקרא לשביעית שבת. הנה מבואר בדבריו ז”ל דמיפשט פשיטא ליה, דהעשה חל על שביתת הארץ שתשבות ואפי’ יעשה מלאכה ע”י נוכרי, מ”מ הוא עובר על עשה דשביתת הארץ דהכתוב תלה הקדושה בארץ כלשונו.

ובפאת השלחן (סימן כ”ג אות ל”א) כתב בשם מהרי”ט ח”ב (סימן נ”ב) שכתב דמותר להשכיר בהמתו לנכרי בשביעית אפי’ שיחרוש בהם בשביעית ואין בכך כלום, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית. ולהשכיר שדהו לנכרי אסור אלא בהבלעה, דהייינו שמשכיר לו שבע שנים בשבע מאות זוז. דכיון דהשכיר לו לשנים מרובות אם יוביר ולא יעביד בחד שתא מינייהו משלם במיטבא, דאורחא דמילתא היא שאינו זורעה שנה אחר שנה כדי שלא תיכחש, ונמצא דלאו שכר שביעית הוא נוטל אלא של שאר שנים, ומ”ש בפרק המקבל,  המקבל שדה מחבירו לשבע שנים אין שביעית מן המנין, התם בישראל קתני, דמידע ידע שאין דרך ישראל לעבוד בשנת השמיטה, אבל לגבי נכרי השביעית מן המנין ודרך הבלעה שרי, וכתב שכן מצאתי לאבא מארי זצ”ל בתשובה שהתיר להשכיר שדהו להבלעה ע”י שנים אחרות. עכ”ל. והובא בס’ המפתח על הרמב”ם, ואפשר דהבינו דממה שכתבו שיש איסור להשכיר שדהו לנכרי, בודאי דאסור לעבוד בשדהו ע”י גוי, דיש מצות שביתה על הקרקע, וכנ”ל. 

ואולם המדקדק בדברי מהרי”ט ז”ל יראה דלא דיבר בענין האיסור של שביתת  השדה, אם עובר גם כשמעבדה ע”י גוי, רק דיבר בשכר שמקבל מן הגוי אי שרי והתירו ע”י הבלעה, והעלה שאין זה שכר של שביעית, דגם אם יוביר איזה שנה משלם במיטבא וכמדוקדק בדבריו, ואם בדין שביתת הארץ מיירי מה תועיל ההבלעה סו”ס אדמתו לא שבתה, אלא מדבר על השכר בלבד. (וצ”ע בזה למה אסור הא בסי’ רמ”ג קי”ל דמותר להשכיר שדהו לגוי ועובדה בשבת שדרך לתת שדה באריסות ע”ש.) דאם היה סובר שיש איסור עשה גם כשהגוי עובד באדמתו, מאי אהני ליה הבלעה, ובאמת המנח”ח (מצוה שכ”ט) אוסר בזה, והיינו משום דס”ל דהעשה היא על הארץ שתשבות וכנ”ל, ואדרבה מדהתירו מהרי”ט וכן אביו וכן הפאה”ש, ומשמע דסברי מרנן ז”ל דהעשה חל על זה שעובד ולא על בעה”ב. ועיין הל’ שביעית שבכרם ציון (פ”י ס”ד).

ובעצם נראה דדבר זה מבואר להדיא בגמ’ דע”ז (ט”ו ע”ב) וכמ”ש במנח”ח הנ”ל. דאמרו התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית כמו שמצווה עליה בשבת, א”ל אביי וכל היכא דמצווה אסור, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן ב”ש אומרים לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, וב”ה מתירין מפני שיכול להובירה, ומשמע מפשט הלשון שהציווי הוא להשבית את השדה, וא”כ גם אם יעבדה ע”י גוי עובר על העשה לכאורה, ומיהו יש מקום לדחות ולומר דלעולם המצוה היא על הגברא ולא שהשדה תשבות, אלא שכאן שמדובר שהוא מוכרה לישראל ועלול לזורעה, ונמצא שהוא מכשילו בזה ואדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית שאמרו, הוא כלפי הקונה דהוא מצווה ג”כ להשבית ואיך מותר למוכרה לו. ובאמת שכן נראה מפרש”י ז”ל שם, שכתב לא ימכור, לישראל החשוד על השביעית, שדה ניר, חרושה, דסתמא לזריעה קיימא, ועבר אלפני עור, עכ”ל, ואין מזה הכרח שאם יעבדה ע”י אחרים יעבור גם בעל השדה על העשה דושבת הארץ. ועיין בתוס’ שם (ד”ה מי) שפירשו, התם אין מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, פי’ לפי שאין האיסור תלוי בגוף הבהמה אלא בגוף הקרקע, ואפילו השאיל פרתו לעכו”ם לחרוש בה בשביעית אין שום איסור שביעית על הבהמה וכו’, ולכאורה נר’ דאם השכיר שדהו לגוי יש בו איסור שביעית דהאיסור תלוי בגוף הקרקע. אבל מסוף דבריהם שכתבו, ופריך והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל ותלינן להיתרא (כלומר למוכרה לו), עכ”ל, ולא אמרו כאן דגם אם הגוי יעבוד בשדה עובר בעה”ב היהודי על העשה, ואינו מוכרח.

שו”ר למרן החזו”א ע”ה (בשביעית סימן י”ז או’ כ”ה ד”ה ובזמן) שדנו אם מותר לזרוע סמוך לשביעית שתקלוט בשביעית גופה, וכתב דלא שייך בזה משום שביתת הארץ, דלא נאמר אלא בעכו”ם שעובד בה, וכמ”ש התוס’ בע”ז (ט”ו ע”ב), ומשמע דפשיטא ליה שהתוס’ אוסרים שהעכו”ם יעבוד בשדה ישראל בשביעית. [וע”ש שכתב דצמיחה שצומחת וגודלת בשביעית ודאי שרי, שהרי מה”ת מותר להשקות בשביעית, ותולדות מותרות בשביעית, וצמיחה שהיא פעולה בלא מעשה הוא פחות מהתולדות ומותר. וראיה שאין חייבין לעקור הספיחין והאילנות. שו”כ דאפשר דקליטה אסורה משום שהיא זריעה ממש. וע”ש.] ושו”כ שם בזה”ל: ובתוס’ ע”ז שם משמע שאין האיסור של שביתת השדה תלוי בבעלות, אלא העובד בשדה עובר על שביתתה, אלא כונת הגמ’ שם שהאיסור של שביתה בקרקע תלויה, והעבירה נעשתה בקרקע, אבל אם עובד בה עכו”ם בשכירות אין ישראל עובר משום שביתה, ולכך לא שייך גזירת שאלה ונסיוני, ונראה דחזר בו ומסיק בד’ התוס’ דאין איסור על ישראל בעל השדה אם עבד בה הגוי, וכנראה שדקדק כן מהסיפא של התוס’ וכמ”ש לעיל בעוניי.

עו”כ שם דבתו’ הר”א (רבי אלחנן) על מס’ ע”ז שם מבואר דמצווה על שביתת שדהו ממש וכ”כ הריטב”א  ז”ל שם. והקשה לפ”ז למ”ד תולדות דאורייתא, למה אינו עוקר האילנות והספיחין, והעלה דאין שביתת הארץ כשביתת בהמתו, אלא שביתת הארץ שתשבות ממלאכת אדם בה, אבל לנטוע קודם שביעית שתקלוט בשביעית מותר מן התורה. עו”כ וז”ל, ויש מקום לומר דדוקא בעובד בה ישראל ולא בעובד בה עכו”ם, אבל בתוס’ הר”א מבואר דגם בעובד בה עכו”ם. אבל בר”מ פ”א ה”א מבואר שאין עשה של שביתה על הבעלים אלא על הארץ, והעובד עובר בעשה ולא הבעלים, וסוגיא דע”ז הנ”ל יש לפרשה כבתוס’. ולפ”ז מן התורה יכול לזרוע ע”י עכו”ם, והא דכתיב הן לא נזרע וכו’, משום ששכירת פועלים עכו”ם קשה ואין יד הכל משגת, וגם לא היו להם בזמן ישובן אלא עבדים. עכ”ל.

נמצא דהחזו”א ע”ה לומד בדעת הרמב”ם ז”ל שאין החיוב של העשה חל על הבעלים אלא על הארץ, ואם מאן דהוא עבד בה, הוא עובר בעשה ולא הבעלים. וזה כמ”ש לעיל לדקדק מדב”ק דהרמב”ם ז”ל, וכאמור ס”ל למרן החזו”א שזהו גם דעתם של התוס’ בע”ז שם, וזה דלא כהמנח”ח הנ”ל, שכתב שודאי הלכה היא בלא חולק, ותמה על הרמב”ם ז”ל שלא כתב דין זה במפורש, די”ל דאדרבא לא כתב כן משום דלא ס”ל כן, וגם מ”ש להוכיח מהגמ’ דע”ז הנ”ל יש מקום לדחות וכנ”ל.

ושו”ר בכרם ציון אוצר השביעית (עמוד ל”ו) בתשו’ הרה”ג ר”ח שרגא פייביל פראנק ז”ל שדן בענין זה, וכתב דהסמ”ג (עשין קמ”ז) כתב מ”ע שתשבות הארץ בשביעית, ומשמע שהאדם מצווה שלא תעבד שדהו בשביעית, וכן מורה לשון הרמב”ם במנין המצוות ריש הלכות שמיטה שכתב “שתשבות הארץ” בשביעית ממלאכתה, וכן הביא דברי מהרש”ל בח”ש במס’ ב”מ הנ”ל. עו”כ שכן יש לדקדק מהגמ’ דע”ז (ט”ו ע”ב), והביא דברי תוס’ רי”ד קמא בחידושיו לע”ז שם, שהקשה ומי דמי ציווי דשביתת שדהו לציווי דשביתת בהמתו בשבת, הציווי דשביתת שדהו אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו, אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אין המשכיר עובר, ואין בו אלא משום לפני עור לא תתן מכשול, ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל. דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע, אלא שלא יעשה בהם מלאכה, אבל שביתת בהמתו בין על ידו בין ע”י עכו”ם אסור מה”ת, דהא מזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך וגו’. וע”ש שהאריך בזה, ובסוף חזר בו מזה ותירץ, דעל שביתת קרקע הוזהרנו בשביעית כדפירש המורה דנפקא לן משנת שבתון יהיה לארץ, ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית, אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת הקרקע, עכ”ל. וכ”ה בחי’ הריטב”א בע”ז שם שכתב דבשדה איכא תרתי איסורא דלפני עור ואיסורא דהוא מצווה על שביתתה וכו’ עכ”ל. נמצא דלתוס’ רי”ד והריטב”א האדם מצווה על שביתת הארץ והבעלים עוברים על עשה זה אפי’ שאחרים עבדו בה ואפי’ שהם גויים, וכתב הרה”כ שם דכ”נ דעת רש”י שם, ואולם מרש”י ז”ל אין שום הכרח, וגם מ”ש להוכיח כן מהרמב”ם ז”ל במנין המצות, יש לומר דלאו דוקא הוא, דהא בהלכה א’ שם כתב להדיא: מצות עשה לשבות בשנה השביעי’ מעבודת הארץ וכו’, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ וכו’ ביטל מ”ע וכו’, דמזה משמע בפשיטות דהמצוה היא על האדם שלא יעבוד באדמה ובאילן בשביעית וכמ”ש לעיל, וכאמור כן הוא דעת מרן החזו”א ע”ה בדעת הרמב”ם ז”ל, וע”ש שהרח”ש פרנק הנז’ נושא ונותן גם בד’ התוס’ דע”ז שם, וכבר כתבתי שהחזון איש ע”ה פשיטא ליה בדעת התוס’ דאין איסור תורה על בעה”ב אם אחרים עובדים את שדהו בשביעית.

ובהיותי בזה אמרתי לבאר ענין זה דס”ל להתוס’ והרמב”ם ז”ל דאין עובר בעשה אלא כשעובד בעצמו בעבודת שדה וכרם, והכתוב אומר ושבתה הארץ, וכתיב שבת שבתון יהיה לארץ. וגם אם אחר עובד את שדהו של זה ואפי’ העובד גוי, מ”מ הארץ לא שבתה. ובמה זה שונה משביתת בהמתו, דגם אם הגוי יעשה בה מלאכה עובר בעליה על שביתתה. ובודאי שזה הוא טעמם של תוס’ רי”ד ותוס’ רבי אלחנן והריטב”א הנ”ל.

והנראה בזה בס”ד בהקדם דברי החזו”א (סימן י”ז אות כ”ה) הנ”ל, שהקשה למ”ד תולדות דאורייתא, למה אינו עוקר האילנות והספיחין. ומזה הכריח דאין שביתת הארץ כשביתת בהמתו, דאין הכונה להשבית הארץ לגמרי, דא”כ היינו צריכים לעקור האילנות הספיחין שלא תצטרך הארץ להצמיח ולגדל פירות וירקות ושאר עשבים, וכתב דע”כ שאין שביתת הארץ אלא תהא שובתת ממלאכת אדם בה, ויש מקום לומר דדוקא בעובד בה ישראל (הוא דעובר על שביתתה), אבל בעובד בה עכו”ם לא. ע”ש.

ומאחר וראינו שאין כונת המצוה להשבית הארץ מכל מלאכה כליל, אלא רק ממלאכת אדם או רק ממלאכת יהודי בלבד, נמצא דיש מקום לבאר ולהגדיר לאיזה שביתה מתכוין הכתוב, דזה ברור דאין הכונה לשביתה מוחלטת לגמרי, דהא לא הצריכתנו תורה לעקור את הנטוע, ולא עוד אלא דשרי להשקות את העצים ושאר צמחים, ואם המצוה היא כוללת ומחייבת שביתת הארץ לגמרי, דומיא דשביתת בהמתו בשבת, איך מותר להשקות בשביעית. ומן התורה מותר להשקות בלא שום הגבלה. ואחר שנתברר לנו בבירור שהחיוב של שביתה בשביעית אינו חיוב מוחלט לאסור כל אופני מלאכה ולדאוג שתשבות הארץ שביתה מוחלטת וגמורה, א”כ צריכים אנו למצא מה היא ההגדרה הנכונה שבכונת התורה לשביתה זו, וכבר ביארתי לעיל בדעת הרמב”ם ז”ל דהעשה כולל כל האיסורים של תורה בשביעית, וכמו שהעשה של שביתת שבת כולל כל המלאכו’ האסורות מן התורה בשבת, וזה מדוקדק בלשון הרמב”ם ז”ל (פ”א ה”א) שכתב דהעושה בה מלאכה עבר על ל”ת וביטל מצות עשה. והוא מבואר באה”ט בגמ’ דמו”ק (ג’ ע”א) דאמרו כלל בעשה (שהוא שביתת הארץ בשביעית) ופרט בלא תעשה, ואין בכלל אלא מה שבפרט.

וכמ”ש לעיל, ונמצא דהעשה כולל כל המלאכות האסורות מן התורה, מעתה י”ל דזו היא הגדרת השביתה וזה תוארה, שציויתנו תורה לשבות מעשות אחת מן המלאכות האסורות בשביעית בלא תעשה, ואם עבר על אחת מהן הוא עבר גם על מצות עשה דשביתת הארץ בשביעית. תדע שגם אם ישב בשדהו ויעשה כל היום מלאכות רבות ושונות מכל הני מלאכות הנזכרות בברייתא דמו”ק (ג’ ע”א) ויחפור ויסקל ויזבל ויבריך וירכיב ויחתוך יבלות ויפרק בדין ועלין יבשים ויאבק ויעשן וכו’, דנפסק להלכה שכל אלו דרבנן, כרבא במו”ק שם. לא יעבור אשביתת בהמתו, דבפירוש כתב הרמב”ם ז”ל בהלכה י’ שם דכל אלו מדבריהם. וכמו שביררתי לעיל בעה”ו ודלא כמראה”פ. וזה פשוט וברור בעה”י. נמצא דלא עובר על עשה דשביתת הארץ אלא כשעושה אחת המלאכות האסורות מן התורה בשביעית וכנ”ל.

ועוד ברור הדבר דגם לדעת הסוברים דגם אם גוי יעבד את שדהו של יהודי, היהודי עובר על מ”ע דושבתה הארץ, הם מודים דהיינו דוקא כשהגוי זורע וזומר וכיו”ב מהמלאכות האסורות מן התורה דוקא, אבל אם הגוי או אפי’ יהודי יעשה מלאכות דרבנן, בודאי דלא עבר בעה”ב על עשה דשביתת הארץ, דלא חמיר אחר שעשה בשדהו של חבירו, מבעה”ב שעשה מלאכה בעצמו. ופשוט. ומעתה לא יפלא איפא על דעת התוספות והרמב”ם ז”ל דס”ל שאין עוברים על עשה דשביתה אם הגוי זורע וחורש וזומר וכו’, אע”ג דכתיב ‘ושבתה הארץ’ דמשמעותו הפשוטה היא שנצטוינו להשבית את הארץ, מ”מ אין הציווי מורה על שביתת הארץ לגמרי אלא לשבות ממלאכה שהיא אסורה מן התורה, ולא אסרה תורה אלא כשהוא עצמו עושה אחת מן המלאכות המפורשות בפסוקים.

וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בזה, בודאי דאין להתיר לכתחילה לעשות מלאכות של תורה ע”י גוי בשביעית. אך בדבר שהוא שנוי במחלוקת אם אסור מן התורה אם לאו, בזה אפשר להקל ע”י גוי, דהו”ל ס”ס. כגון נטיעה דלרוה”פ אינה אסורה אלא מדרבנן, נראה דיש מקום להקל לנטוע על ידי נכרים דשמא הלכה כדעת רוב הפוסקים דמן התורה מותר לנטוע בשביעית, ואת”ל דהלכה כמ”ד דאסור מן התורה, שמא הלכה כהרמב”ם והתוס’ דסברי דהעשה דושבתה הארץ חל רק על העובד ולא על בעה”ב, וה”ה בחרישה ע”י גוי דגם  היא במחלוקת וכלהלן בעה”ו.

וכן י”ל לפי מ”ש בתשובה דלדעת הרמב”ם ז”ל אין להתיר מלאכות של תורה אפילו לאוקומי אילנא בלבד, דמ”מ על ידי נכרים שרי, דמלבד שיש בזה ס”ס כהנ”ל, דשמא הלכה כהסוברים דמותר לעשות גם מלאכות דאורייתא באוקומי אילנא, ואת”ל דהעיקר לדינא לאסור בזה, שמא הלכה דע”י נכרים מותר משום דעשה דשביתת הארץ חל רק על העובד בשדה, ולא על בעל השדה. ויתירה מזה, דכאן נראה פשוט יותר להתיר דהרמב”ם ז”ל שמחמיר במלאכת אוקומי אילנא שלא להתיר אלא במלאכות דרבנן בלבד, הוא סובר דהעשה דושבתה הארץ חל על העובד ולא על בעה”ב. וא”כ בודאי דאין איסור לאוקומי אילנא ע”י גוי גם במלאכות דאורייתא. ולחולקים על  הרמב”ם ז”ל וס”ל דאסור מן התורה לומר לגוי לעשות לו מלאכה בשדהו בשביעית, אפשר שהם סוברים דלאוקומי אילנא שרי גם ע”י ישראל אפילו במלאכות דאורייתא, וק”ו ע”י גוי. ואשר ע”כ נראה דיש להקל בזה לעשות מלאכות דאורייתא ע”י גוי, כל שהוא אוקומי אילנא בלבד, וכמ”ש בתשובה אחרת בעה”ו.