(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 13 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

א. מצות התלויות  בארץ, כלשונם כן הם, דאין חיובם אלא בארץ ישראל כי כן נצטוונו. ותרומות ומעשרות בכלל חיובי המצוות התלויות בארץ, וכבר הגדיר הש”ך (יו”ד סי’ של”א סק”א) שכל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ ע”כ.

והארץ שנוהגים בה חיובים אלו היא א”י אשר כבשו אבותינו, ונחלקה הארץ לפי חלוקות, האחד כיבוש עולי מצרים שהוא כיבוש יהושע שכבש את א”י לגבולותיה. וכיון שגלו ישראל בזמן בית ראשון בטלה קדושת הארץ לענין הפרשת תרו”מ, וזהו שאמרו בגמ’ ערכין (דף לב:) קדושה ראשונה קדשה לשעתה בלבד כיעו”ש. והשני הוא, כיבוש עולי בבל, שעלה עזרא וכבשו את רוב א”י (ויש מקומות שהניחום אע”פ שהיו בכלל כיבוש עולי מצרים). וכיון שכבשו קידשו אותה גם לעתיד לבוא.

והנפק”מ ביניהם, שמקומות שהיו בכיבוש עולי מצרים חיובם הוא מדרבנן. ומקומות שבכיבוש עולי בבל חיובם מד”ת. וכ”כ הרמב”ם (בפ”א מהל’ תרומות ה”ו) וז”ל: נמצא כל העולם כולו לענין מצות התלויות בארץ נחלק לשלש מחלוקות, א”י, וסוריא, וחו”ל. וא”י נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עו”ב אחד, וכל שהחזיקו עו”מ שני וכו’ ע”כ. הרי דא”י שונה מחו”ל, ושונה מסוריא.

כתב הרמב”ם (בפ”א מהל’ תרומות ה”א) התרומות והמעשרות אינם נוהגות מהתורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא”י ורוב ישראל הולכים ושבים לשם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות א”י. עכ”ד. ומקור דבריו ממסכת ידים (פ”ד משנה ג’) ע”ש. וכ”פ בטוש”ע (יו”ד ר”ס של”א) בארץ שנער תקנת נביאים שיפרישו תרו”מ. ומצרים עמון ומואב תקנת חכמים היא ע”ש. ובחו”ל והיינו כל העולם כולו לבד מארצות אלו, פטורים לגמרי מתרומות ומעשרות. וכמש”פ הרמב”ם הנ”ל. וסוריא מעלתה טפי ממקומות אלו וכדלקמן בעזהי”ת.

ומ”מ ק”ק שהרי הוזכר פעמים רבות בש”ס, ענין תרומות חו”ל, וכמו ששנינו בגמ’ בברכות (דף לו.) לענין צלף. וכן הגמ’ ביצה (ט.) ובבכורות (דף כז.) ובנדה (דף לב.) בענין תרומת חוץ לארץ כיעו”ש. וכבר הקשו כן בתוס’ בע”ז (דף נח) וע”ש מה שכתבו לישב. ורבינו הטור (ר”ס של”א) כתב וז”ל: אע”פ שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישים תרו”מ בחו”ל, פירש רבינו יצחק “דהיינו דוקא במקומות הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים ובבל” שחיבום חכמים בתרו”מ גזירה אטו א”י. אבל באלו המקומות הרחוקים מא”י לא חייבום עכת”ד ע”ש. וע”ע בירושלמי בחלה (פ”ד ה”ד) א”ר יוחנן רבותינו שבחו”ל היו מפרישים תרו”מ עד שבאו הרובים ובטלום וכו’ ע”ש.

ב. והנה בשו”ת הרדב”ז (ח”ב סימן תרנ”ט) כתב לדון בענין מתנות כהונה בחו”ל, ובתוך דבריו כתב וז”ל: אבל לא נהגו כן “כאשר לא נהגו העולם להפריש תרומות ומעשרות אפילו במקומות הסמוכים לארץ ישראל” ולא חזינן דמחו בהו. ואין לך מנהג גדול מזה, עכת”ד. הרי דגברא רבה קמסהיד דהמנהג שלא להפריש בארצות אלו תרו”מ.

ושו”ר שכבר קדמוהו רבותינו הגאונים והראשונים. כתב בתשובת רב צמח גאון (הובא באוצר הגאונים ביצה יב:) וז”ל: ששאלתם תרומה בזה”ז נהגה אי לא (והוא בבבל היה כידוע) …כך ראינו שבודאי לא נהגא תרומה בזה”ז וליכא מצות הפרשת תרו”מ בחו”ל, אלא רבותינו הראשונים שאנו אומרים הלכה מפיהם, היו מחמירים על עצמם בכל דבריהם. ובכמה מקומות שהיו מחמירים על עצמם לענין טומאה וטהרה. ואע”פ שהיו שרויים בכל מקום טומאה היו נוהגים טהרה וקדושה בעצמן והיו אוכלין חוליהן בטהרה. וכו’, “ואף פירותיהן היו מפרישין מהן תרומה ומעשרות כישראל ששרויים על אדמתן בא”י”. ואין להביא ראיה מחכמים שהיו רוצים להחמיר ע”ע, ולא היו מתערבים עם ע”ה וכו’. וכך מצינו לענין מתנות ענים, ומעשים בכל השנים ובכל הדורות הללו שאין מתנות ענים לא בבבל ולא בשאר ארצות”. אלא לוי רצה להחמיר ע”ע וכו’ עש”ב. הרי שדעתו שתרו”מ בבבל אינו אלא משום מנהג חומרא וחסידות, וסרך של ענין תרומה וקדושה נגעו בה. וכ”כ המאירי (נדה לב.) וזת”ד: לפי דרכך למדת שהתרומה נוהגת בחו”ל בדגן תירוש ויצהר. וזה שאין אנו נוהגים בענינים אלו כתבו הגאונים  שלא נהגו כן אלא במקומות הסמוכים לא”י, והיא רמוזה במכסכת ידים. “ואף זו דוקא בדורות הראשונים” שהיו נוהגים טהרה אף במקום טומאה, ובאכלת חליהם על טהרת הקודש, או על טהרת תרומה, והיו נוהגים במתנות עניים ומתנות כהונה וכו’ עש”ב.

וכ”כ בספר המכתם (ביצה דף יד:)  ע”ש. וע”ע בספר העיטור (הל’ חמץ ומצה דף ק”ל) במש”כ בזה ע”ש. וכ”כ במהר”י קורקוס (בפ”ה מהל’ ביכורים ה”ז) ע”ש. וע”ע בשו”ת התשב”ץ (ח”ג סי’ ר’) דמשמע שם דלענין תרו”מ יש לחלק בין בבל שהיא אינה סמוכה כ”כ לא”י, שכל החיוב שם הוא ענין חומרא, כדכתבו הגאונים. לבין מצרים עמון ומואב יתחייבו המעשרות מדין סביבות א”י עש”ב. אמנם דעת רוה”פ הראשונים כדפסק הרמב”ם הנ”ל, דגם בזה”ז תקנת חכמים בעינה עומדת ויש להפריש תרו”מ במקומות אלו. וכ”כ הסמ”ג (עשין קל”ג) ע”ש, והרשב”א (בחולין ו.) ע”ש. וברמב”ן (חולין ו’) ע”ש. ובריטב”א (ברכות לו:) ע”ש. ובתוס’ ר”י החסיד (ברכות לו.) עש”ב. ובמהר”ם חלוואה (פסחים דף מו.) ע”ש. וכ”כ בספר החינוך (סוף מצוה תקנ”ז) וז”ל: בזה”ז  מי שלא הפריש תרו”מ מפירות סוריא “וכן מפירות שנער מצרים עמון ומואב” ביטל מצות עשה דרבנן ע”ש. וכ”כ בכל בו (סימן נ”ג) שהאוכל כזית טבל במקומות הללו מכין אותו מכת מרדות ע”ש. וכ”פ מרן בש”ע (הנ”ל) והוא  ע”פ דברי הרמב”ם הנ”ל. וכ”נ שהוא דעת הראב”ד (בפ”א הכ”ב) ע”ש. וכן פשוט הוא בדברי האחרונים וכדלקמן. וע”ע בביאור הגר”א (בשו”ע אות ב’) דכן הלכה, דאף בזה”ז ארצות אלו חייבים מדרבנן ע”ש. והן אמת שכן נראה שהוא מצד הדין שיש חיוב ודאי במקומות אלו. אלא מצד המנהג הוא שכתב הרדב”ז שאין להפריש. וכ”כ בספר כרם ציון (הל’ פסוקות פ”א ס”י) ע”ש.

אמנם על המנהג שכתב הרדב”ז, יצאו לערער מקדמת דנא, וה”ה הגאון הר”י צייאח זצ”ל (והוב”ד בשו”ת אבקת רוכל למרן הר”י קארו סימן י”א) שיצא לחלוק על המנהג שבחו”ל סביבות א”י, לא היו נותנים מתנות כהונה, והוא ז”ל חזר לחזק וליסד, דיש לנהוג ולהפריש מתנות כהונה. ובתוך דבריו הזכיר בפשיטות דאף בזה”ז תקנת חכמים שמפרישים תרו”מ בסביבות א”י עודנה עומדת, וכן יש לנהוג להפריש מתנות כהונה בסביבות א”י וכל שכן תרומות ומעשרות עש”ב. וכן משמע בשו”ת מהרי”ט (ח”א סימנים מ”ב -מ”ג) ע”ש. ובשו”ת מבי”ט (ח”א סי’ יא – כ”א) ע”ש. ובשו”ת תשב”ץ (ח”ב סי’ רמז’ – ח”ג ריז) ע”ש. דפשיטא להו דבזה”ז נוהג תרו”מ בסביבות א”י. ומדברי המהר”י צייאח הנ”ל משמע, דכן צריך לנהוג, והיפך ממה שכתב הרדב”ז הנ”ל. ולפי”ז ה”ה בימינו אנו,  שיש להפריש תרו”מ מהפירות הבאים משטחי עמון, מואב ומצרים וכ”ש סוריא, מפני תקנת חכמים.

ג. ואמנם כפי הידוע הלכה למעשה מקילים במקומות אלו ולא מפרישים תרו”מ, ואפשר להסביר כך, והוא משום דקיימ”ל, דתרומה בזה”ז גם בא”י אינה אלא מדרבנן, וכמש”פ הרמב”ם (בספ”א מהל’ תרומות) ע”ש. וכן הוא דעת רוב הראשונים. וכ”פ בטוש”ע (יו”ד סי’ של”א). והטעם, שבעינן ביאת כולכם לארץ ישראל. ואפשר שמשום זה נהגו להקל, שבשלמא בזמן הבית ולפני כן, היה נוהג  מד”ת, ולכך תיקנו חכמים ונביאים תרו”מ בסביבות א”י, בשביל שלא יבואו להקל בא”י שהוא מד”ת וחמיר טפי, משא”כ בזה”ז דבא”י תרו”מ מדרבנן, וי”ל דאין מקום לתקנה.

ושו”ר שכ”כ הגרש”ז אויירבך זצ”ל בספרו מעדני ארץ (תרומות פ”ב ה”ז א’) דמהטעם שתרו”מ בזה”ז דרבנן בא”י,  אפשר דבחו”ל במקומות הסמוכים פטור לגמרי. ואע”ג דבשבעים שנה של גלות בית ראשון היו מפרישים תרו”מ בבבל, כדאיתא בגמ’ כתובות (דף כה), היינו משום דכתיב “הציבי לך ציונים ביהודה”  כדאיתא בירושלמי (פ”ד דקידושין), וכיון דבכל נ”ב שנה לא עבר איש ביהודה והיה הכל שמם, וכמ”ש בגמ’ שבת (קמה:) לכך היו מפרישים בבבל, משא”כ בזה”ז. ועכ”פ מוכח מהירושלמי הנ”ל, דרק משום טעם הצבת ציונים היו מפרישים תרו”מ בבבל, אבל גזירת הנביאים שגזרו על שנער לחייב המעשר בטלה כשגלו מהארץ, וכיון שכן  י”ל, דה”ה נמי דבטלה בזה”ז וכו’ עכת”ד ע”ש. וע”ע בספרו שו”ת מנחת שלמה (סימן ט”ז בהערה) שכתב עוד בזה, והביא שם  את דברי המדרש באיכה על הפסוק “קראתי למאהבי והם רימוני” שהנביאים תיקנו להפריש תרו”מ בבבל גם לאחר החורבן, ואע”פ שבטלה כבר קדושת הארץ, ע”י שגלו, מ”מ תיקנו להם הפרשת תרו”מ. וכן הוא באבות דר”נ (סוף פ”כ)  על הפסוק “שמוני נוטרה את הכרמים” שהתקינו נביאים שיהיו מפרישים תרו”מ בגולה וכו’. ולפי”ז שטעם תקנת נביאים וחכמים הוא משום הצבת  ציונים לא”י, (והן אמת שהמעיין בדברי אדר”נ יראה דלאו דוקא מהאי טעמא הוא ואכמ”ל), א”כ כיון שלא שייך ענין הצבת ציונים בזה”ז, י”ל דפטור ע”ש.

וראשית יש להעיר, שמטעם שהוי כתרי דרבנן, אין זה מספיק להתיר שלא להפריש תרו”מ, ואף אי נימא שהוא רק מטעם הצבת ציונים. שהרי הרמב”ם וכן מרן הש”ע, שפסקו שתרו”מ בזה”ז מדרבנן, מ”מ פסקו שבסביבות א”י חייבים מתקנת נביאים וחכמים להפריש תרו”מ. ואע”פ שבא”י גופא אינו נוהג אלא מדרבנן. ועוד י”ל שמש”כ דכל הטעם הוא משום הצבת ציונים, יש מקום רב לעיין בזה, שהרי מדברי הרמב”ם וטוש”ע משמע, דאינו אלא גזירת חכמים משום קירבתם לא”י,  וחייבים משום שלא יבואו להקל בא”י החמורה. ועי’ במהר”י קורקוס (ספ”א מהל’ תרומות) ע”ש. ואף שהוא טעם לשבח ענין הצבת ציונים אפשר שעדיין לא בטלה התקנה במקומות הסמוכים לארץ, דהא חלה בזה”ז שנשרפת באר”י, מ”מ בחו”ל תקנו ב’ חלות, כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל, ואף שבזה”ז אין חיובה אפי’ בארץ אלא מדרבנן, ובחו”ל גם בזמן הבית חיובה רק מדרבנן, מ”מ אף שירדה בקדושתה, נשאר בחו”ל אותו הדין דיפרישו ב’ חלות ודו”ק. וכ”כ לחלק בין תרו”מ לחלה בספר כפתור ופרח (ר”פ ט”ו) עש”ב. וע”ע בערוך השולחן (יו”ד סי’ שכ”ב סי”ג) במש”כ להשוות דיני חלה לתרומה ע”ש.

ועוד י”ל דאף אי נימא דהוי כתרי דרבנן, מ”מ הלכה לא זזה ממקומה שהרי שטח כיבוש עולי מצרים שאף בזמן הבית היה מדרבנן, מ”מ בזה”ז נמי נוהג מדרבנן. 1* ואף שבנ”ד לכאורה י”ל דכל ענין הפרשת תרו”מ, סביבות א”י הוא משום תקנה, וכיון שהסתלק העיקר אין מקום לתקנה. זה אינו משום דחזינן שהראשונים השאירו תקנת חכמים במקומה, וכמו שחכמים השאירו תקנת נביאים. ודמי לענין כתמים שהם מדרבנן ותיקנום חכמים דוקא לענין טהרות, ולענין אשה לבעלה, תיקנו אגב טהרות. מ”מ אע”פ שבזה”ז בטלו טהרות תקנה במקומה עומדת ודו”ק.

ועוד יש להוסיף מש”כ המל”מ (בפ”ז מהל’ תרומות הי”ז) דאפי’ שתרו”מ בזה”ז מדרבנן מ”מ חמורים הם יותר משאר דיני דרבנן. וכ”כ בספר שערי צדק (פ”א ה”ג) דאפי’ אם נאמר דתרו”מ בזה”ז דרבנן מ”מ דינם כשל תורה לכל ענין הספיקות, דאזלינן לחומרא, לבר מדיני התערובות, ע”ש. ואע”ג דלא קי”ל הכי להלכה, מ”מ צד חומרא יש כאן.  וע”ע בזה בשד”ח (מערכת ת’ אות כ”ג) ומשם בארה. ואיך שיהיה מבואר להדיא בדברי הראשונים, וכך פסק מרן הש”ע, וכ”ה בביאור הגר”א דאפי’ שבזה”ז תרו”מ דרבנן, מ”מ תקנת חכמים ונביאים להפריש תרו”מ בסביבות א”י עומדת.

ד. ואולי אפשר למצוא טעם אחר, למנהג שנהגו היתר בפירות הגדלים סביבות א”י, והוא משום דקימ”ל דבא”י אין קנין לנכרי להפקיע מתרו”מ, אבל בסוריא יש קנין לנוכרי להפקיע מן המעשרות. וכמבואר ברמב”ם (פ”א ה”י) ובטוש”ע (של”א ס”ג) ע”ש. ואם בסוריא יש קנין לעכו”ם להפקיע משום דהוי מדרבנן, כ”ש בעמון, מואב, מצרים ושנער, דקיל טפי ויש קנין לעכו”ם להפקיע מן המעשרות. והיינו שדה שהיתה במקומות אלו בבעלות ישראל, וקנאה עכו”ם, אע”פ שחזר הישראל וקנאה, הפקיעה ממעשר. ולכך הקילו בזה, משום די”ל, שהקרקע אינה בבעלות הישראל, ומשום דהמלך פורע  מהם מיסים, ואין השדות נקראים על שם הישראל. אולם כ”ז דוקא במקומות מושבות היהודים במצרים וסוריא וכו’ וכשמשלמים מס וכו’, אבל כאן בא”י אשר יש בה הרבה שטחים שהם עמון ומואב, וכן סוריא, והם בבעלות גמורה של ישראל לא, שהרי פסק הרמב”ם (שם פ”א הט”ו) דיחיד שקנה קרקע בסוריא אפי’ דהוי ככיבוש יחיד חייב בתרו”מ, ומקורו מהגמ’ בגיטין (דף ח.) דהקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים ע”ש.

והנה בד”ז עברו בה רבנן קשישאי, וראש המדברים בה ה”ה הרה”ג ר’ שלמה רפאל לאניידו זצ”ל רב דק”ק סוריא (לפני למעלה מארבע מאות שנה), שדן בספרו הבהיר שו”ת בית דינו של שלמה (סוף סימן ג’) בשאלה שנשאל מאת המהר”ם גלאנטי זצ”ל, וז”ל: עוד דריש לן מר הא לן והא להו, על דבר הגפנים ושאר האילנות הנטועים בחצרות היהודים, ואתמוהי קא מתמה, איך הם אוכלים פירותיהם דרך קבע בלא הוצאת תרו”מ, מאחר שבסוריא חייבים בתרו”מ? ויש מי שר”ל שהקרקע הוא למלך והעריץ שפורעים הוא כמו שכירות, ומשום הכי פטורים מתרו”מ, ולא נתחוור זה בעיני. לזה אני אומר דשפיר קא מותיב והדין עמו שבאמת חייבים בתרומות ומעשרות. ולית דין צריך בושש. וכבר ידענו  זאת בביתו של מרן א”א, היה עושה את הגפן הפקר בזמן שמוציאה פירות, והיה מגיד שהרב שמואל פינטו זצ”ל היה כן עושה והיו מפקירים בפני ג’, וגם כשהלך הרב לעזז ונתאכסן בבית הצראף,  שיש לו שדות, ולא רצה לאכול מפיתו לפני שלא הוציא תרו”מ. וגם אנוכי אשתקד הלכתי לשם בחלותי לשנות את האויר, ולא אכלתי מפיתו ושוב הוצאתי תרו”מ, וסדרתי להם בכתב סדר תרו”מ. ובעירנו אין נזהרים בזה, כי אם החכמים. ובהיות כי מימי קדם בזמן הרבנים הראשונים לא הקפידו עליהם. גם עתה אין אנו מקפידים שאין נביא רשאי לחדש דבר. מעתה באמרם מה שהיה שהימים הראשונים טובים מאלה. ואי ישר חילה דמור יתקן להם סדר תרו”מ, ויבוא שכמ”ה עכ”ד. ע”ש.

וע”ע בשו”ת נבחר מכסף (לר’ יאשייהו פינטו זצ”ל סימן כ”ג) דתרו”מ נוהגים מדרבנן אף בזה”ז בסוריא, ואין להקל. (ורק צדד להקל בקדושת פירות שביעית בתרי דרבנן כיעו”ש), והביא שם את דברי שו”ת ב”ד של שלמה דגם בסוריא חייבים בהפרשת תרו”מ, ושכ”כ בספר קהלת משה (דף מ”ג ע”א) עש”ב. הרי דגם פתח היתר זה נסגר ע”י רבותינו מראשוני האחרונים, וכן נראה שפסק בשו”ת מהר”ם גלאנטי (סימן נ”ז) דאף בזה”ז יש חיוב הפרשת תרו”מ בסביבות א”י, ואפי’ שמשלמים מס וארנונה למלך כיעו”ש, הרי דשני הטעמים הנ”ל שאפשר להקל, חלפו הלכו ואינם ענין לנו.

ה. העולה מן האמור:

מכל הנ”ל נראה להלכה דכל היבולים המגיעים משטח שהוא בכלל עמון ומואב, או מצרים וסוריא. חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן. וכ”כ בספר חכמת אדם (בפ”א סעיף י’) ע”ש. וכ”כ בספר ארץ חפץ (עמ’ ג:) עש”ב. ובספר התרומה והמעשר (להגרח”ז גרוסברד זצ”ל – פ”א ס”א) דיש לנהוג כשיטת הגר”א שפסק לחייב מקומות אלו בתרו”מ ובפרט סוריא, והסתמך ע”ד שו”ת ב”ד ש”ש הנ”ל ע”ש. וכ”כ בספר עשר תעשר (שער הלכה ה”א) לקיים דברי החינוך וספר הכל בו, דכל מי שאינו מפריש תרו”מ במקומות אלו ביטל מ”ע דרבנן וכו’ ע”ש.

ואמנם כ”ז אינו אלא במינים החייבים מדאוריתא דגן תירוש ויצהר,  (ולדעת רבינו הרמב”ם כל כיוצא באלו נמי והיינו בשאר אילנות ומיני קטניות) משא”כ בירקות, שהם פטורים מתרו”מ במקומות אלו, משום דעישורם מדרבנן בא”י ולא גזרו בהו תרו”מ בחו”ל. וע”ע בספר מנחת ירושלים (מבוא לפי”א הלכה י’ י”ב) שהביא את דברי שו”ת הרדב”ז הנ”ל וכתב שנהגו (בבד”ץ ירושלים) כדעת הגר”א דיש להפריש תרו”מ בעמון ומואב מצרים וסוריא, ורק במינים החייבים ע”ש.

הרי דרוב הפוסקים הראשונים ועד האחרונים ס”ל, דמקומות אלו חייבים בתרו”מ מדרבנן בדברים החייבים וכנ”ל, וכן יש לנהוג וליסד ולחזק המנהג. וכדעת הרמב”ם, מרן השו”ע והגר”א. ואפי’ הרדב”ז לא קאמר אלא כיצד הוא המנהג. ולכך נראה דמהדין יש להפריש, ומ”מ אין למחות בחוזקה ביד המקילין וכמ”ש הגרש”ר לנייאדו זצ”ל רבה של סוריא, שלא הקפידו על המקילין.

1) עי’ במאמרו של הרש”ז רווח שליט”א יו”ר המכון, בתנובות שדה גליון מס’ 12 מש”כ על החיוב בזה”ז במקומות שנכבשו ע”י עולי מצרים. עי”ש.  העורך.