הרב שניאור ז. רווח שליט”א

רב איזורי במ.א. גזר ויו”ר המכון

בדין משלוח מנות בפורים מפירות ודמי שביעית

כ’ טבת תשס”א

לכבוד

הרב אביעד אשואל שליט”א

שלום וברכה וכט”ס

בנדון שאלתך אם מותר לשלוח מנות איש לרעהו בפורים, מפירות שביעית, ומה הדין אם השולח כבר יצא ידי חובת משלוח מנות?

הנה בספרי שביתת השדה כתבתי בקיצור נמרץ (פרק יז סעיף י) שאין לשלוח מנות בפורים מפירות שביעית, וציינתי שם בהערה למש”כ בשו”ת משנת יוסף (ח”א סי’ כז) שהוי כפורע חובו מפירות שביעית, ואסור. אולם בדיעבד שכבר שלח, יצא ידי חובה, ואם קיבל מחבירו משלוח מנות, נשאר בצ”ע אם מותר להשיב גמול מפירות שביעית [כאשר כבר יצא חובה ששלח לאחרים]. והוספתי שם מדילי שכל זה רק אם שולח את כל המנות מפירות שביעית, אך אם שולח שתי מנות של חולין, ומוסיף ע”ז מפירות שביעית ליתן לן בה, אלא שעליו להודיע זאת למקבל, כדי שינהג בהם קדושת שביעית. וציינתי שם לספרי ביכורי שדה על הל’ מעשר עני (פ”ג ס”ח).

ועתה כיון שנדרשתי לענות לכב’, אמרתי אשוב ואשנה פרק זה. 

שנינו בתוספתא (פ”ז ה”ו) אחד שביעית ואחד מער שני אין פורעין מהן מלוה וחוב, אין משלמין מהם גמולין, ואין פודים בהן שבויים, ואין עושים בהם שושבינות, ואין עושין בהן צדקה, אבל משלימין מהם דבר של גמילות חסדים וצריכין  להודיע, ונותנין אותן לחבר עיר בטובה, עכ”ד התוספתא. [ועו”ע בתוספתא עמ”ס פאה (פ”ד הט”ז), ועי”ש לידע אם הגירסא עני או שני לענין מעשר, וע”ע בתוספתא כפשוטה, עמ”ס פאה שם, ועו”ע בחס”ד על התוספתא בפאה שם, ובתוספתא עמ”ס שביעית, ודוק], 

ובפי’ הנו”כ שם ביארו [המנח”ב והריב”ג], שחוב היינו שלא מחמת הלואה, [שזה כבר נזכר במלוה]. וגמולין פירושו, שגמל לו טובה, שהוה כעין פריעת חוב, כיון שחייב לגמול לו טובה כנגדו]. והא דאין פודים שבויים, פ”י הריב”ג, שאע”ג שזה מצוה רבה, כדאיתא בב”ב (ח’ ע”ב), מ”מ אין משנין לצדקה אחרת. ואין עושין בו שושבינות, מבאר המנח”ב שדרך היה לשלח מתנות לחבירו בעת חתונתו, והוא חוזר ומשלחו והוה כעין הלואות דאסור, ואין פוסקין מהן צדקה, ומבאר המנח”ב ג’ פירושים בזה, א. שאין נוטלין ממנו זה לצדקה בעד מה שחייב. ב. אם קובצין מס לצדקה לפי עשירות אין מחשבין זה דלא הוי כשלו. ג. א”נ לצדקה אחרת שאינה לעניים לאכילה, ומסיים על הפי’ השלישי, וזה עיקר לפי פשטות הלשון. והריב”ג שם מפרש, שאין נותנים זה לעניים בתורת צדקה, שיסברו שנותן להם משלו ובאמת שהוא של עניים. אבל משלימין מהם דבר של גמילות חסדים, ומפרש הריב”ג, שהכוונה כשאינו חייב לחבירו שום טובה אלא בתורת גמילות חסדים.

אלא שמסיימת התוספתא, שצריך להודיע למקבל שזה מעשר או שביעית, ועי’ במנח”ב שביאר שהיינו כדי שהמקבל ינהג בהן בקדושה, א”נ, כדי שלא יחשבו שמשלו הן אוכלין ונמצא כפורע חובו מן השביעית. ורבינו דוד פארדו בפי’ החסדי דוד על התוספתא שביעית, כתב שהכא [בשביעית] אי”צ לטעם שכתב [בפאה] שזה משום גניבת דעת, דתיפוק ליה הכא, שזה משום תקלה שאם לא יודיעם לא יזהרו לאכול בקדושתם, וסיפא קמ”ל, וכו’ עי”ש, עכ”ד התוספתא עם ביאור הנו”כ.

והנה על הנוסח בתוספתא בענין גמ”ח, מצינו ב’ גירסאות, בנדפס גריס “משלימין”, ובכת”י איתא “משלחין”, ובטור יו”ד (סי’ שלא) אודות מעשר עני, ברוב הדפוסים הגירסא “משלמין”, ובגירסא שהיתה לפני מרן הבית יוסף כתוב “משלחין”, ומבאר שם מרן בב”י, שהחילוק בין משלמין למשלחין הוא, שמשלחין דבר של גמ”ח היינו שמשלח ממנו לבית האבל, צריך להודיעו שזה מעשר עני כדי שלא יבוא לגמול לו גם הוא חסד, אלא שאם הודיע לו, ובכל אופן גמל לו, מותר לקבל ממנו, כיון שידע, ומתנה הוא דיהיב ליה, אך אין משלמין ממנו תגמולין, כלומר, שאם חבירו עושה עמו חסד, וזה בא לשלם לו גמולו, לא יגמול לו מעשר עני. ולמאן דגרס משלמין דבר של גמ”ח, פירושו, שאם קדם הלה וגמלו חסד לזה באבל שאירעו, ואח”כ אירע אבל לאחר, מותר לשלם לו גמול חסדו, מעשר עני כדי שלא יתבטל מלגמול חסד. אלא שצריך להודיעו שזה מעשר עני, כדי שלא יהיה פורע חובו ממעשר עני. אבל לתגמולין של דבר הרשות לא התירו לו, אע”פ שהוא מודיעו שהוא מ”ע, עכ”ד הב”י. 

ובהמשך דברי הטור לענין פוסקין צדקה, מבאר שם מרן בב”י שהיינו שאם פסקו עליו בני העיר צדקה, לא יתן מעשר עני, שנמצא פורע חובו ממ”ע, ע”כ. ומוכח מדבריו שליתן לצדקה אם לא פסקו עליו, שפיר דמי ומותר. וכן הבין בדעת הב”י, רבינו בעל הב”ח, אלא שהוא פליג עליו, וס”ל שאף אם לא פסקו עליו, אסור לו ליתן לכיס של צדקה, ע”ש. [ובאמת שמלשון הרמב”ם בכל המקומות שיוזכרו בפיסקא הבאה, מוכח כדעת הב”י. שכן רבינו הרמב”ם הוסיף וכתב שאין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, משמע שאיירי בצדקה שפוסקין על כ”א בביהכ”נ, ולא על צדקה שנותן מעצמו. ודוק].

והנה רבינו הרמב”ם בהל’ מע”ש (פ”ג הכ”א), ובהל’ מתנות עניים (פ”ו הי”ז), ובהל’ שמיטה ויובל (פ”ו ה”י), הביא את דברי התוספתא הנ”ל. ובדפוסים שלפנינו, נכתב בהל’ מע”ש ומתנו”ע “משלימין”, ובהל’ שמו”י הגירסא “משלחין”. וכבר תמה בספר פאת השולחן (פכ”ו בבית ישראל ס”ק כה), שאם יש חילוק לדינא בין הגירסאות, יש להבין מדוע הרמב”ם שינה בלשונו. אמנם ברמב”ם דפוס פרנקל, השוו את כל המקומות ברמב”ם, ובכולם גרסו “משלחין” וזה עפ”י רוב הכת”י, וכפי שציינו שם.

וא”כ עפי”ז נפק”ל, שיהיה מותר לתת מפירות שביעית דבר של גמילות חסד, כגון לבית האבל, אך אם חבירו עשה עמו חסד, וזה בא לשלם גמולו, אסור לשלם מפירות שביעית, וכ”ז לפי גירסת הרמב”ם [גם בשאר דפוסים] בשביעית “משלחין”. והנה רבינו הרדב”ז בפירושו להרמב”ם בהל’ מתנו”ע (הנז’) פירש שהחילוק בין תגמולין לגמ”ח הוא, שתגמולין כגון שהלוהו פעם אחרת, ואח”כ הוצרך ללות ממנו, לא ילוהו ממעות מעשר עני. וכן אם זימן אותו וכו’, וככיו”ב. אבל אם גמל עמו חסד כגון ששלח לו הבראה בימי אבלו אם אירע לחבירו אבל יוכל להברותו ממ”ע, וכיו”ב. עכ”ד.

והנה לענין שושבינות, כתב לבאר המהר”י קורקוס (על הרמ’ בהל’ שמו”י שם) שהיינו טעמא כיון שיוצאה בדין. וביתר ביאור ביארו הנו”כ על התוספתא בשביעית ובפאה הנז’, וכמ”ש רבינו הרמב”ם בהל’ זכיה (פ”ז ה”ב) שהשולח שושבינות מטרתו שכאשר הוא ישא אשה, יחזור הוא וישלח לו, ויוצא בדיינים. ועי’ בתוספתא כפשוטה (עמ”ס בפאה שם) שהברייתא, דייקה בלשונה ואמרה שאפילו לשלוח שושבינות בתחילה אסור, מפני שהיא נגבית בבי”ד, והו”ל כאילו מלוה מעשר עני ע”מ לפרוע אח”כ, אבל לשלם שושבינות פשיטא שאסור, שהרי הוא בכלל פורע חובו.

והא דאין פודין בו שבויים, כבר כתבנו לעיל מפי’ הריב”ג שה”ט משום שאין משנין אותו לצדקה אחרת. ולכאורה א”כ לענין שביעית שאינה צדקה ואין משנהו לדבר אחר, יהיה מותר. אלא שבתוספתא הנז’, להדיא שנינו שגם בפירות שביעית אין פודין שבויים. והש”ך (יו”ד סי’ של”א ס”ק קסו) כתב שאין פודין בו שבויים כיון שזה מוטל עליו לעשותו בלא מצות מעשר, והוי נמי כפורע חובו. אולם הט”ז שם (ס”ק לב) כתב, שכמו שביאר מרן הב”י לענין צדקה, שהיינו דוקא אם פסקו עליו צדקה, אך בלא”ה מותר ליתן לצדקה, הוא הדין לענין פדיון שבויים, שדווקא אם פסקו עליו דמים, והוא רוצה לפטור עצמו במעשר עני, אך אם אין מוטל לפדותו, ודאי יכול לתת מ”ע שלו לזה, דאין לך צדקה גדולה מזה, דשבי כולהו איתניהו ביה, וכו’. עכ”ד. [ובאמת יש להתיישב בדעת הרמב”ם שבהל’ מתנו”ע הנז’, הזכיר גם הא דאין פודין בזה שבויים, אולם בהל’ שמו”י השמיט דין זה של פדיון שבויים, ואפשר שהיינו משום דשביעית אינו ענין לשינוי צדקה. אלא שיש לעי’ מדוע א”כ בהל’ מע”ש, נמי לא הזכיר דין של פדיון שבויים. וצ”ב. ואפשר שהכל בכלל צדקה הוא]. ועו”ע בש”ך שם שביאר את החילוק בין תגמולין לגמ”ח, כפי מה שביאר מרן הב”י את הי”א הנ”ז, וכפי שביאר הרדב”ז הנז’, והוא החילוק בין דבר של מצוה כגון אבל, שמותר, והיינו גמ”ח, לבין תגמולין של רשות. ע”ש.

והנה בפי’ החסדי דוד על התוספתא (עמ”ס פאה שם) ביאר שהתוספתא בדרך לא זו אף זו קתני, שלא רק מלוה וחוב אין משלמים ממנו, אלא גם תגמול והכרת הטוב אין משלמין, ולא לבד תגמולין, כי גם זה חוב לאדם, אלא גם שושבינות שאין עליו חוב כלל אין משלמין, ואפי’ פדיון שבויים וצדקה שזה מצוה, אין משלמין עכ”ד. ואולם גם גדרים אלו אינם בהכרח, שהרי ראינו שצדקה משלם מזה, ורק אם פסקו לא משלם, וכאמור לעיל בדעת הב”י.

והנה אחר ביאור כל דברי התוספתא, ניהדר אנפין לנידון דידן בדין משלוח מנות, הנה ברור שלכאורה יש חילוק גדול בין מעשר שאינו שייך כלל לבעליו, אלא לעניים, והנוטלם לעצמו עובר בלאוין ועשין כמבואר בספרי ביכורי שדה הל’ מעשר עני (פ”ב ס”ד). ומאידך פירות שביעית, אע”ג  שהם הפקר, לאחר שזכה בהם, הוא הבעלים שלהם, ולכן יוצאין ידי חובה באתרוג של שביעית, וכדתנן במס’ סוכה (דף לט ע”א), ואע”ג שבאתרוג כתוב לכם ודרשינן “משלכם”, וכבר העירו זאת באחרונים, יעוי’ בפי’ קרבן העדה על דברי הירושלמי (ריש פר’ עשירי), שדן אם אפשר לצאת י”ח ד’ כוסות ביין של שביעית, ויצא לבאר שזה משום לכם, ותמה עליו הרש”ש שם בפסחים (בסוף חידושיו שם) מדין אתרוג ומצה. ע”ש.

והשתא אם כן שזה ממונו של הזוכה, א”כ לכאורה יכול אף לשלוח מנות מזה. אולם ראיתי באחרונים שיצאו לדון, כיון שמשלוח מנות זה מצוה המוטלת עליו, א”כ אם יפרע מצוה זו מפירות שביעית, נמצא כפורע חוב, ולכן כתבו לא לנהוג כך, וכן פסק להלכה בשו”ת משנ”י הנז’ בראש דברינו. וכ”כ בקיצור בשו”ת שבט הלוי ( ח”ז סי’ קפ”ג).

אולם לענ”ד יש עדיין מקום לדון בזה, שהנה להדיא ראינו לעיל שגם לענין צדקה וה”ה לענין פדיון שבוים אם לא פסקו עליו מותר ליתנו מפירות שביעית, אף שזה מצוה, וכן ששנינו שיוצאין באתרוג של שביעית, וכ”ז אע”ג שזה מצוה, ולא אמרינן שזה כפורע חובו מפירות שביעית, ועל כרחך כיון שזה מצוה אינו ענין לפריעת חוב, לבד אם פסקו עליו. וכעין זה מצאתי להדיא שכתב מרן הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א, בספר שו”ת חזון עובדיה (ח”א כ”א ס”ח), ששם יצא לדון בדברי הירושלמי בפסחים, שדן מהו לצאת י”ח ד’ כוסות ביין של שביעית. והביא כמה ביאורים לזה, ובעמ’ קמ”ה שם, הביא את דברי שו”ת עמודי אש שאחר שדחה את פירוש קרבן העדה על הירושלמי שביאר  מדין “לכם”, כתב הוא לפרש שזה משום שהוא נקרא פורע חובו מפירות שביעית, וכיון שד’ כוסות הויא מצוה דרמיא עליה, לכן נראה כפורע חובו. ופשיט הירושלמי, שכיון שהוא רק מצוה דרבנן, לא הוי כפורע חובו. ומרן הראש”ל השיג ע”ד שהרי מצה ואתרוג הם דאורייתא, ובכל אופן שרי לכתחילה. ולכן מסיק שבמצוה לא חששו שיהיה נראה כפורע חובו. וציין שם מרן שליט”א לשו”ת דגל ראובן (ח”ב סי’ לא אות ו), שכתב שם לדון איך מותר לאדם לזון את אשתו בשנת השביעית, והרי מחויב במזונות אשתו, וביאר שיש לחלק בין אם צריכים למזונות, לבין אם הם שבעים, ועפי”ד ביאר את הא דתני שאין בי”ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית, אבל ניזונות הוא משל בעלה, וכו’. עי”ש. ומרן הראש”ל שליט”א כתב ע”ד ויש לדחות. ע”כ. ופירשו שיש לדחות כיון שזה מצוה אין זה נראה כפורע חובו, משא”כ אם בי”ד פוסקין מזונות, ופורע משביעית זה נראה ברור כפורע חובו, וכנז’ לעיל לענין צדקה, ודוק.

וא”כ נראה דשפיר מותר לשלוח מנות בפורים מפירות שביעית, כיון שזה שלו, ויכול בהחלט לשלוח מזה. ואין זה נראה כפריעת חוב, כיון שזה מצוה. וק”ו אם כבר יצא ידי חובה של משלוח מנות ע”י ששלח לאחרים, שודאי מותר לשלוח כיון שאין זה כבר חובה המוטלת עליו, ואע”ג שיש בזה ריבוי שמחה וריעות, מכל מקום אין זה חובה המוטלת עליו. ויש להוסיף שגם לפי דעת העמודי אש, מ”מ גם הוא ס”ל שלתי’ הירושלמי במצוה דרבנן אין חשש של פריעת חוב, וא”כ משלוח מנות אינו אלא מצוה מדרבנן, ואין חשש לפריעת חוב.

אולם אם חבירו שלח לו משלוח מנות, והמקבל משום נימוס משיב לו גם כן משלוח מנות, זה נראה דאסור כיון שהוא ממש כעין תגמולין שאין משלמין, כיון שזה ממש נראה כפריעת חוב, ודמי למש”כ מרן בב”י הנז’, לענין “משלחין” וכאמור.

 ובאמת שכן כתב להדיא בשו”ת תורה לשמה (סי’ קצג) בתשובה לאחד שהלך לא”י להשתטח על קברי הצדיקים, ונזדמן שם בפורים, ושלח לאוהבו משלוח מנות, ושמעון צריך היה לשלוח לו גם מנות, והיה ברשותו מפירות שביעית, האם מותר, או דילמא שאסור כיון שנחשב כפורע חובו מפירות שביעית, כיון שמוכרח לשלוח לו מפני הנימוס של העולם, והשיב התורה לשמה עפי”ד התוספתא הנז’ שדינו כתשלום גמול, והוי כפורע חובו ואסור.

ושו”ר להרב מנחת יצחק (ח”י סי’ נז’) שבסו”ד כתב לחלק בין מעשר לשביעית, וס”ל שכיון ופירות שביעית הן שלו ויכול לחלק לאחרים, לכן גם יכול לשלוח מזה משלוח מנות, יעוי”ש.

והנה ידידי הרד”א שליט”א העיר שלכאורה יש לחלק בין ד’ כוסות ואתרוג ומצה שהם לשימוש העצמי של האדם, ומותר לו להשתמש בזה כרצונו כל עוד וזה אינו שימוש שלא כדרכו, לבין משלוח מנות לחבירו שהוי כפירעון חוב, ושכן חילק בספר תורת השביעית עמ’ שעט בין מוציא מרשות למשאיר ברשותו, בענין נר חנוכה. אולם לענ”ד אין בכך עדיין דחיה לעיקר הדין כיון שהפירות בבעלותי ומותר לכו”ע ליתנם במתנה לחבירי, ולכן גם כאן מותר, ומה שאת חובת הנתינה קבעו חז”ל עדיין אין זה מעלה ולא מוריד, כיון שמצוה אינה כפריעת חוב, ולכן מותר לתת צדקה מפירות שביעית וכן מותר לפדות שבויים, אף שנותן לאחר, אלא אם כן פסקו עליו צדקה הגבאים, ואזי אם מתחמק מליתנו אלא ממעשר או משביעית נראה כפורע חובו ואסור. ועי’ עוד בציץ הקודש ח”א סי’ יד, שכתב שבדבר מצוה ליכא משום הפסד, ובמ”ש ע”ד בשו”ת דגל ראובן הנז’. וע”ע בשו”ת חוף ימים ח”ב סו”ס יג.

העולה לדינא:

א. מותר לשלוח מנות בפורים מפירות שביעית, כיון שזה מצוה, ואינו נחשב כפריעת חוב, ומשנה אחרונה עיקר. וק”ו אם כבר קיים את המצווה, שודאי יכול לשלוח מנות נוספות מפירות שביעית אלא שבכה”ג עליו להודיע למקבל שזה פירות שביעית, ע”מ שינהג בהן בקדושה.

ב. אם נשלח מנות לאדם, ומחמת הנימוס צריך להחזיר אל הנותן, לא ישלח לו את המנות מפירות שביעית, כין שזה כתשלום גמולין, ופריעת חוב מפירות שביעית שאסור.