מיכלים שאינם נקובים ואינם מיטלטלים לרוב גודלם, אם דינם כעציץ שאינו נקוב

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 25 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

במה שכתב ידידי וחביבי הרש”ז ריוח שליט”א בשו”ת חלקת השדה (סימן ו’) בעציצים גדולים או מיכלים המחזיקים יותר מארבעים סאה, ואינם נקובים, האם לדון אותם כעציץ שאינו נקוב או לא.

וציין לדברי האגלי טל (במלאכת קוצר סעיף ג’) שכתב דהנזרע בכלי גדול שאינו מיטלטל אע”פ שאינו נקוב, חשיב כמחובר לארץ, וכתב שמקורו בתשובת הרא”ש ז”ל (כלל ב’ סימן ד’), ובדין מי שנטע כרם על גג של בית, שהעלה שם דחייב בתרו”מ וערלה. דלא פטרו בעציץ שאינו נקוב אלא כשהוא מיטלטל, אבל גג שהוא מחובר לארץ חייב. (ולע”ע אינו מצוי אתי לעיין בו). עו”כ שם שהרה”ג ר”י אפרתי שליט”א אמר לו שנמצא בכתבי א’ הרבנים משם החזו”א ע”ה, שא”ל על כלים של ארבעים סאה שאין להם דין עציץ שאינו נקוב.

ומזה יצא לדון בכלי שאין בו מ’ סאה שקבעו בקרקע מה דינו, וכן ביריעות גדולות של ניילון שממלאים אותם בעפר אם הם בטלים לגבי הקרקע, ומדברי הרא”ש ז”ל שהוא מקור דברי האגלי טל, נראה דכל שאין העציץ מיטלטל אפילו שאינו נקוב, דינו כמחובר לארץ. ומרן ז”ל בש”ע יו”ד (סימן רצ”ד סעיף כ”ו) פסק כהרא”ש ז”ל ולפ”ז כל שהוא מחובר לאדמה או שא”א לטלטלו, נחשב כארץ ממש ואחרי זה כתב שיש מקום לחלק בין מרצפות וכיוצ”ב שהם בטלים לגבי הקרקע, ובין ניילון שמטרתו לנתק הזרעים מן הקרקע, וכתב דעות גדולי דורנו שמיימינים ומשמאילים בזה, עוד הזכיר שם למ”ש בשו”ת שמע שלמה ח”א (חיו”ד סימן ז’) שמרן ז”ל פסק כהרא”ש ז”ל רק לענין ערלה בלבד. אבל בתרו”מ ושביעית ס”ל כהרמב”ם ז”ל דגג פטור מכולם. וכתב שעפ”ז נראה שיש מקום להקל בכלי גדול שאינו מיטלטל וכן ביריעות ניילון וכנ”ל, דהאגלי טל סמך יתידותיו ע”ד הרא”ש ז”ל, ואם אמת נכון הדבר שהרמב”ם ומרן ז”ל פליגי על הרא”ש ז”ל לענין תרו”מ ושביעית, א”כ כל עציץ שאינו נקוב פטור מתרו”מ וכן בשביעית, ואפי’ שאינו מיטלטל.

ודיבר בזה עם מרן הראש”ל שליט”א, והוא הפנה אותו אלי בזה, ופקודתו שמרה נפשי. וע”כ חזרתי לעיין בדברים הנ”ל. ולפי עניות דעתי הם דברים ברורים שאכן מרן ז”ל לא פסק כהרא”ש ז”ל אלא בדין ערלה דוקא.

דהנה הגר”א ז”ל בביאורו שם (סי’ רצ”ד אות ס”ג בליקוט) הרבה להקשות ע”ד הרא”ש ז”ל, ודחה את הראיה שהביא מהמשנה דמעשרות (פ”ה מ”ב) דתנן בצלים שהשרישו בעליה  טהרו מלטמא, נפלה עליהם מפולת והן מגולים הרי  הם כנטועים בשדה, והוא ז”ל פירשה דהטהרה באה מצד ההשרשה בלבד, ולעולם הם פטורים מתרו”מ ודלא כהרא”ש ז”ל. והוכיח לזה  מהתוספתא דתני בצלים שהשרישו זה בזה בקופות הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאים עלו מטומאתן, ואסור לתלוש מהן בשבת, הרי מפורש בתוספתא דאע”פ שעלו מטומאתן וטהרו, עם כל זאת פטורים מתרו”מ ושביעית וכתבתי שם שהר”ש והר”ב ומהר”י מל”צ ז”ל פירשו המשנה הנז’ כפי’ של הגר”א ז”ל. וכן מוכח גם מפירוש המשנה להרמב”ם ז”ל וכן הוכחתי במישור מפסקי הר”מ ז”ל בהלכות מעשר והלכות טהרה. ע”ש.

ומכוח זה אנו מוכרחים לומר שגם מרן ז”ל לא פסק כהרא”ש ז”ל אלא בדיני ערלה דוקא, אבל בתרו”מ ושביעית לא ס”ל כותיה, אלא כהרמב”ם וכל המפרשים הנ”ל דעליה וכן גג פטורים מתרו”מ ושביעית, וזו הסיבה שלא הביא את תשו’ הרא”ש ז”ל אלא בהלכות ערלה, ולא בדיני תרומה ומעשר ולא במקום אחר. משום דרק בערלה פסק כותיה, דאם היה פוסק כמוהו בכל הדינים היה לו להביאו בשאר דינים, ואפי’ אם רצה לקצר היה לו לכתוב דין זה במעשרות, והיינו לומדים ערלה בק”ו.

והטעם בכל זה הוא משום דגג ועליה הם בכלל בית ובירושלמי פ”א דערלה אמרו דבית פטור ממעשרות משום דכתיב בהו שדה, ובית אינו בכלל שדה, אבל בערלה חייב דכתיב בה ארץ ובית בכלל ארץ, וכ”פ הרמב”ם ז”ל (פ”א מהלכות מעשר ה”י), וע”כ גם גג ועליה פטורים ממעשר וחייבים בערלה.

ומצאתי סמך לזה בדברי הרמב”ם ז”ל בהל’ מעשר שם, שבהלכה י’ כתב שהבית פטור ממעשר, וסמיך ליה בהלכה י”א, דעליה פטורה ממעשר, וע”פ האמור יראה שגם הרמב”ם ז”ל יודה להרא”ש ז”ל שגידולי גג חייבים בערלה ולא מטעמיה דהראש ז”ל, שכתב דלא פטרו עציץ שא”נ אלא כשהוא מיטלטל, אבל דבר קבוע ומחובר חייב, ואילו להרמב”ם ז”ל וסיעתו, החיוב הוא רק בערלה דגם בית חייב בערלה, ולא איתמעיט אלא משדה וכנ”ל. אבל בתרו”מ דפטורים בבית הה”נ שפטורים גם בגג ועליה וכן בשביעית.

ולכאורה לפי הדרך הזה אין לנו לדחות דברי האג”ט שהוכיח מהרא”ש ז”ל דכלי שלא מיטלטל, חשוב מחובר. דאע”ג דלהרמב”ם והשו”ע גג פטור מתרו”מ אין לנו הוכחה שכלי שלא מיטלטל לא חשיב מחובר, דלעולם חשיב מחובר והא דפטרו את הגג הוא משום דדינו כדין הבית.

ואולם כתבתי שם עוד טעם אחר, דהרמב”ם ז”ל וסיע’ סוברים שדין הגג כמו כל עציץ שאינו נקוב, שהוא פטור מתרו”מ ושביעית, ואפ”ה מודים להרא”ש ז”ל דגג חייב בערלה, משום דגם עציץ שא”נ חייב בערלה, כמבואר בירושלמי, וכ”פ הרמב”ם ז”ל בהל’ מעשר שני ורבעי (פ”י ה”ח) דעציץ שאינו נקוב הרי הוא כארץ לאילנות. ונמצא דממ”נ הגג ועליה חייבים בערלה, אם דינם כבית גם בית חייב בערלה, ואם דינם כעציץ שא”נ, גם הוא חייב בערלה, ומשו”כ לא הביא מרן ז”ל את תשובת הרא”ש ז”ל אלא בדיני ערלה בלבד, ולא הזכיר בזה שום חולק לא בש”ע ולא בב”י.

וכל זה מוכח מלשון מרן ז”ל בש”ע שכתב, הנוטע בבית ועל הגג שמילאו עפר ונטע בו והנוטע בספינה או בעציץ שא”נ חייב. עכ”ל. הרי שבחכמה הניח הוא את דין הגג בין בית ובין עציץ שא”נ, שכולם חייבים בערלה ופטורים ממעשר.

ואם נלך בדרך זו ונאמר שהרמב”ם ז”ל וסיע’ פוטרים הגג ממעשר כמו כל עציץ שא”נ, אזי ודאי צדקו דברי כת”ר, דלפי”ז אין לנו לחייב עציצים גדולים שלא מיטלטלים, שהרי להרמב”ם ורוה”פ דנים אותם בעציץ ששא”נ המיטלטל וכ”פ מרן ז”ל בש”ע.

והנה באותה תשובה הארכתי עוד בענין זה וכתבתי לפרש ד’ הרמב”ם והש”ע בכמה פנים וע”ש, אך במסקנא העליתי שהעיקר הוא דס”ל להרמב”ם ז”ל וסע’ שדין הגג הוא כדין בית ממש, ואע”ג דהגג פתוח ואין מעליו תקרה, מ”מ יצא מכלל שדה ופטור מתרו”מ כמו בית, וכן נראה בפשטות מביאור הגר”א ז”ל הנ”ל, דמביא ראיה מעליה לגג ובחדא מחתא מחתינהו ע”ש.

ועוד הוכחתי כן ממ”ש במס’ מנחות (פ”ד ע”ב) דהגדל בעציץ אע”פ שהוא נקוב אין מביאין ממנו ביכורים, ואמרו שם אין לי אלא בשדה, מנין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ובספינה ת”ל כל אשר בארצם, ואח”כ הביאו ברייתא שהגדל בעציץ ובספינה אינו בכלל ארצם. הרי מפורש דגג הוא בכלל ארצם ולא בכלל שדה. מדאמרו אין לי אלא הגדל בשדה, מנין לרבות שבגג וכו’, וריבו אותו מדכתיב בארצם והרי זה ממש כמו בית שגם בבית אמרו בירושלמי הנ”ל דיצא מכלל שדה, והוא בכלל ארץ. וגם מריהטת לישנא דגמ’ שם מוכח כן שאמרו מנין לרבות שבגג ובחורבה, וחורבה הוא בית ממש (אלא שנקטו חורבה משום שאין דרך לזרוע בבית) והשווה אליו את הגג, וכ”פ הרמב”ם ז”ל בהל’ ביכורים (פ”ב ה”ט), הגדל בעציץ אע”פ שהוא נקוב והגדל בספינה אינו מביא ממנו כל עיקר שנאמר בארצם, אבל מביא מן הגדל בגג או בחורבה, עכ”ל, וביאור הדברים הוא דאין לנו פסוק שפוטר בית עד שנאמר שצריך שיהיה דומה לבית ממש, וצריך תקרה ודפנות וכו’, אלא התורה אמרה שדה וחז”ל אמרו שבית לא נכלל בשדה, ומהאי טעמא גופיה הוציאו גם את הגג מכלל שדה ואע”פ שהגג לא דומה לגמרי לבית אין בכך כלום, דסו”ס בעינן שדה וליכא. אבל ערלה דכתוב בה ארץ נוהגת גם בבית וגג, שמכלל ארץ לא נפקו.

ואחר שהתברר בודאות שהגג הוא כבית ממש, לכאורה אין לנו הוכחה מהרמב”ם והש”ע נגד האג”ט דלעולם אימא לך דגם הם מודים להרא”ש ז”ל דלא מיקרי עציץ שא”נ אלא כשהוא מיטלטל, אבל המחובר וכדו’ שלא מיטלטל דינו כמונח על הארץ, והטעם שפטרו גידולי גג ממעשרות ושביעית הוא משום דבעינן שדה וליכא. אבל עציץ גדול שא”א לטלטלו אפשר דיהיה חייב דלא אמעיט מכלל שדה, וה”ה נמי ביריעות ניילון גדולות שמילאום עפר.

ואולם אחר העיון נראה דלדעת הרמב”ם והשו”ע אין חילוק בין כלי גדול לקטן, דהרא”ש ז”ל שחילק בין כלי המיטלטל לשאינו מיטלטל, זה יצא לו ממה שפירש במשנה, דהשרישו טהרו, דהיינו שחשובים מחוברים לארץ לגמרי וחייבים בתרו”מ, והוקשה לו איך חייבים והרי זה עציץ שא”נ, ומכוח זה הוצרך לחלק בין עציץ המיטלטל לשאינו מיטלטל. אבל הרמב”ם ז”ל וכל המפרשים שהזכרתי למעלה, דמפרשי’ המשנה ההיא רק לטהרה בלבד, אבל לתרו”מ חשיבי תלושים. וכמ”ש הגר”א ז”ל, וכמבואר בתוספתא וכנ”ל. א”כ עולה דהגדל בגג ועליה פטורים מתרו”מ כמו כל עציץ שא”נ ולק”מ, ואין מקום לחלק בין עציץ רגיל לעציץ גדול שאינו מיטלטל. ואע”ג דכתבתי שעיקר הפטור הוא משום דדין הגג כדין בית וכנ”ל, היינו טעמא דחז”ל דנו בבית ועליה וגג שיש מקום לחייב גידוליהם בתרו”מ, דאין זה עציץ אלא הוא אדמה ממש, שכן הבנין נעשה חלק מן האדמה ממש, ולזה הביאו מיעוט משדה, וחילקו בין תרו”מ לערלה דכתיב בה ארץ, וא”ל דלא מיעטו אלא בית, אבל שאר עציצים גדולים ומחוברים אע”פ שאינן נקובים יהיו חייבים בתרו”מ, זה אינו. דאדרבה צריך ראיה לחייב שהרי קי”ל דעציץ שא”נ פטור, ולא חילקו בשום מקום בין גדול לקטן וכיו”ב, ובית שהוא מחובר לקרקע לגמרי וקבוע וכו’, בזה היה מקום לומר דלא דמי לעציץ כלל רק זה שדה בפני עצמו ויחשב כמו עפר ושע”ג הר או גבעה ויתחייב, לזה הוצרכו למיעוט דשדה, אבל בעציץ או מיכל גדול וכו’ א”צ מיעוט מיוחד אלא נשאר דינו ככל עציץ שאינו נקוב, ודעת הרא”ש ז”ל בזה היא דלא כרוה”פ דהוא ז”ל מפרש הא דהשרישו טהרו, שנחשבים מחוברים לקרקע ממש וחייבי’ בתרו”מ וכו’, ומשו”כ טהרו, ולפ”ז הוקשה לו מ”ש עליה משאר עציץ שאינו נקוב, והוכרח לחלק בין עציץ המטלטל ובין מחובר לקרקע.

והן אמת שמצאנו לחז”ל שחילקו בכלים בין כלי המיטלטל לכלי שאינו מיטלטל. וכמ”ש הרמב”ם ז”ל בהלכות כלים (פ”ג ה”א) כל כלי עץ העשוי לנחת, אפי’ אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה, לא מן התורה ולא מד”ס, וכל כלי עץ העשוי להתטלטל מלא וריקן כשק, אפילו היה מחזיק מאה סאה, ואע”פ שיש לו שולים, הואיל ואינו עשוי לנחת, הר”ז מקבל טומאה דין תורה, כשאר כלי קבול. וכל כלי עץ שהוא סתם, אם היו לו שוליים לישב עליהם על הקרקע, כדי שלא יהיה נוח להתגלגל, והיה מחזיק מ’ סאה בלח שהוא כורים ביבש, אינו מקב”ט כלל לא מדברי תורה ולא מד”ס, שחזקתו שעשוי לנחת, ודברים אלו דברי קבלה הן. מפי השמועה למדו, מה שק שהוא מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ לא יטמא אא”כ היה מיטלטל מלא וריקן, להוציא כלי עץ העשוי לנחת עכ”ל, ומקורו בתורת כהנים שמיני (פרשה ו’ ה”ה) ומשנה דכלים (פט”ו מ”א) וע”ש עוד בהלכה ב’ שפירט את הכלים העשויין לנחת, והכלים העשויין להטלטל, ואח”כ כתב וכן כלי עצם וכלי עור המקבלים מ’ סאה בלח אין מקבלים טומאה וכו’. וע”ש.

ומיהו אין לנו ללמוד מזה לנידוננו, דזה לימוד מיוחד בדיני טומאה וטהרה, שהתורה הסמיכה כלים אלו לשק, לדרוש מה שק שהוא מיטלטל מלא וריקן, וכמ”ש הרמב”ם ז”ל שדברים אלו הן דברי קבלה מפי השמועה וכו’. ואין לנו ללמוד מזה לשאר הענינים. וגם בטומאה וטהרה לא מיעטו אלא כלי עץ ועור ושק, אבל כלי מתכת שלא נסמכו לשק לא חילקו בהם ואפי’ היו עשויים לנחת מקבלים טומאה [ועיין במל”מ בהל’ כלים (פ”ג ה”א) שכתב דמרש”י ותוספות סוף חגיגה, ובפרק שתי הלחם (צ”ו) נראה דכלי עץ העשוי לנחת ומצופה מתכת, מקבל טומאה, וכ”ד הראב”ד ז”ל, אבל הרמב”ם חולק ע”ז, דבפ”ד ה”ד שם כתב כלי עץ שחיפו אותם במתכת טהורים ואין מקבלים טומאה מאחר וציפן ביטלן והציפוי לא מקבל טומאה.] רואים דאלו דינים מיוחדים בדיני טהרה, ונלמדו מן הפסוקים ואין להם שום קשר עם דינים אלו דנ”ד.

וגם הרא”ש ז”ל כתב דבריו רק מסברא בלבד, דאל”כ היה לו לחלק בין כלי עץ ועור למתכת. וזה עתה השגתי ספר אגלי טל וראיתי במלאכת קוצר (סעיף ג’ אות י’) שכתב, ויראה לי שה”ה הנזרע ע”ג כלי גדולה שאינה מיטלטלת אפי’ שאינה נקובה, חשוב מחובר. וכתב בביאורו שם, וז”ל זה נלמד מתשובת הרא”ש שהעתקנו לעיל סק”ט דתלי טעמא דעציץ שא”נ דחשוב תלוש משום דהוא דבר המיטלטל, משמע דאם לא היה מיטלטל, היה דינו כמו בעליה דחשוב מחובר, שהרי הרמב”ם (פי”ב מהט”מ ה”ב) כ’ דכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במידה הרי הם כאהלים ואינם ככלים, ובהשגות הראב”ד שם דה”ה בכלי עץ הבאים במדה, ובכ”מ שם שגם הרמב”ם מודה דה”ה כלי עץ עי”ש, וא”כ הוי כמו עליה ממש, עכ”ל.

המעיין בדב”ק דהאגלי טל יראה דעיקר סמיכתו הוא ע”ד הרא”ש ז”ל בתשובה הנ”ל. ולא הביא ראיה מהלכות כלים שהזכרתי, כי כנראה שזה פשוט לו דאינו ענין לנידוננו, דלימוד מיוחד הוא שהתורה הקישה אותם כלים לשק ולמדו מה שק מיטלטל מלא וריקן גם בכלים ההם בעינן מיטלטל מלא וריקן, וזהו לימוד מיוחד לדיני טומאה וטהרת הכלים ואינו קשור לעניננו וכמ”ש לעיל, וע”כ לא הזכיר הלכות אלו בכלל, רק הביא מדיני טו”מ דשם מבואר שכלים הבאים במדה אינם נידונים ככלים אלא כאהלים. וזה דומה יותר לדברי הרא”ש ז”ל, שהעלה שהגג והעליה אינם נידונים ככלי שאינו נקוב, אלא חשיב כארץ ממש. וגם בזה יש מקום ברא”ש לחלק ולדון עפ”י מ”ש לעיל.

אך אמנם אחר שהוכחתי בס”ד דדברי הרא”ש ז”ל הנ”ל חולקים ע”ד הרמב”ם ורבים דעמיה, ושהש”ע פסק כד’ הרמב”ם וסיעתיה ולא כהרא”ש ז”ל (מלבד בערלה), א”כ אין לנו שום הכרח לסברת הרא”ש ז”ל שמחלק בין מחובר לאינו מחובר ובין מיטלטל לשאינו מיטלטל, אלא כל הכלים הלא מנוקבים שוים לדינא שהם פטורים מתרו”מ ומשביעית, וחייבים רק בערלה בלבד. ואין לנו ללמוד מדיני טומאה וטהרה כלל.

ועוד נראה לע”ד שגם הרא”ש ז”ל לא אמר סברתו בכל דבר שאינו מיטלטל אלא רק בגג ועליה דוקא, שהם בנין קבוע בארץ והוא חלק מן האדמה, בזה הוא דס”ל שיש לחייבו גם בתרו”מ ושביעית דמצד אחד הוא כמו בית שחז”ל דנו בבית לחייבו, אי לאו מיעוטא דשדה, ומאידך ס”ל להרא”ש ז”ל דגג שאין עליו תקרה, אינו דינו כבית לגמרי, ולא התמעט משדה, אך עם כל זאת היה נראה לפוטרו מתרו”מ כמו כל עציץ שא”נ, לזה חילק הוא ז”ל בין עציץ המיטלטל ובין גג שהוא מחובר לארץ. אבל שאר עציץ שאינו מיטלטל אפשר דיודה בו, ויש להוכיח את זה מתוך דבריו ז”ל שכתב, דלא פטרו בגמרא אלא בזרוע בדבר המיטלטל כגון עציץ וספינה וכו’. וממה שכתב ספינה, ולא חילק בין גדולה ובין קטנה, ש”מ שגם כשמקבלת יותר מארבעים סאה נמי נחשבת לעציץ שא”נ. דמסתמא שסתם ספינה היא גדולה יותר מארבעים סאה, ואם באמת ס”ל להרא”ש ז”ל דכלי גדול חייב בתרו”מ היה לו לחלק בי ספינה גדולה לקטנה. וכן נמי היה לו לחלק בין אם זרעו בעציץ קבוע שבספינה ובין עציץ שמיטלטל, וכמו שמצאנו להרמב”ם ז”ל שמחלק בין כלי המים שבספינה בין קבוע למיטלטל, שכתב בהל’ כלים (פ”ג ה”ב) את הכלים שחזקתן שעשויים לנחת ומנה ביניהם, בור ספינה גדולה, ואח”כ מנה הכלים של העץ העשויין להיטלטל ומנה ביניהם בור ספינה קטנה, שהוא מן הכלים המיטלטלין מלאין וריקנין, וע”ש. והרי מפורש דהגם שהספינה כולה מיטלטלת בלב הים, לא נחשב הכלי מיטלטל אא”כ מטלטלין אותן עצמו כשהוא מלא וריק, וה”נ היה לו לרבינו הרא”ש ז”ל לחלק, בין כלי לכלי. ואם נאמר שמדובר שזרע בתוך הספינה עצמה, א”כ ודאי דלא חשיב כלי המיטלטל וכמ”ש, וא”כ למה בספינה פשיטא ליה שחשיבה כעציץ שא”נ.

ואולם הספינה גופה טהורה מטומאה בכל מקרה בין גדולה ובין קטנה, אך אין זה מטעם שהיא כלי גדול, וגם לא מעטם שעשויה לנחת, אלא יש לימוד מיוחד כמו ששנינו בשבת (פ”ג ע”ב) מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר (משלי ל’ יט) דרך אניה בלב ים. ופירשו בגמרא שם, מה ים טהור גם ספינה טהורה. וכך פסק הרמב”ם בהלכות כלים (פר’ י”ח ה”ט) ספינה של חרס אע”פ שהיא מקבלת אינה מקבלת טומאה, שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה, בין היא של חרס בין היא של עץ, בין גדולה בין קטנה, עכ”ל. ואם נאמר שהוא מדמה נידוננו לדיני טהרה, היה לו לומר שדין הספינה כמו גג לשיטתו, דלא חשיבא כלי, וגם אם לא מדמה לדין זה שיש בו מיעוט מיוחד לענין טהרה וכנ”ל, מ”מ היה לו לחייב בספינה משום שלא מיטלטלת וכמ”ש לעיל. אלא ודאי שאין כונתו של הרא”ש ז”ל לדמות דינים אלו לדיני טהרה, דאין לקשר בין שני ענינים אלו, רק מסברא כתב לחלק בין גג ובין עציץ וספינה, כדי ליישב את המשנה לפי שיטתו, ואה”נ שהוא יודה בכלי גדול העשוי לנחת, שדינו ככל עציץ שאינו נקוב, ופטור מתרו”מ, ולא אמר סברתו אלא בגג ועליה וכיוצא בהם. וגם אם נעמוד על דברי האג”ט ונימא שאכן לדעת הרא”ש ז”ל אין לחלק בין גג ובין כלי גדול וכנ”ל, מ”מ אנן קי”ל כהרמב”ם ז”ל וסיעתיה, וכמו שפסק הש”ע. דרק בערלה הוא דחייב בגידולי גג, אבל תרו”מ פטור, וכ”ש הוא לכלים הגדולים וכנ”ל.

וחזרתי עתה לעיין בתשובת הרא”ש ז”ל וראיתי בשאלה וז”ל ושאלת בכרם הנטוע על הגג וכו’, בנה תחילה הגג בקורות גדולות ובנסרים דבוקים זב”ז, ואח”כ רצפו כולו ברובדין של אבן, ומלאו עפר ונטע כרם וראית לדמות לעציץ שא”נ וכו’ עכ”ל. ואם היה איזה דמיון לעניני טהרה היה לו להרא”ש ז”ל לדמות דבר זה למ”ש חז”ל ונפסק בהרמב”ם ז”ל (הלכ’ כלים פכ”ו ה”א) כלי עץ הראוי למדרס שקבעו בכותל בתוך בנין וכו’. וכן מפץ שנתנו על גביו קורות קבעו ולא נתן עליו מעזיבה, או שנתן עליו מעזיבה ולא קבעו, מטמא במדרס. קבעו ונתן עליו מעזיבה טהור. עכ”ל. והרי זה כמפורש דלטהרה כבר לא חשיב כלי כלל, וה”נ לענין תרו”מ, אלא ודאי דדברי הרא”ש ז”ל נאמרו בסברא בלבד. ולא מצד דמיון לדיני טומאה וטהרה.

וכ”נ בבירור גם מתשובתו שם שכתב בזה”ל, יראה לי דכל כה”ג חייב בתרומה ובערלה דלא איירי בגמרא לפטור אלא הזרוע בדבר המיטלטל כגון עציץ וספינה, דלא הוי זרוע בארץ, ואין דרך לזרוע כך, ולא חייבה תורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעים, והיוצא השדה שנה שנה וגו’. ואין דרך לזרוע בדבר המיטלטל, אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השרשים יונקים מלחלוחית הארץ וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע בכך, וכו’, אבל בנדו”ז שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע, עדיף טפי מעציץ נקוב, ואפי’ לרבי שמעון דמדמי עציץ נקוב כתלוש  לכל מילי וכו’, מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ, וכו’. וגם דרך העולם כך כדאיתא בפ’ הבית והעליה וכו’. וע”ש עוד באורך. ומכל זה נראה דאין הוא מחלק רק בין דבר המיטלטל לשאינו מיטלטל עד שנאמר דמדמה את זה לדיני הכלים בטומאה וטהרה, אלא ענין אחר לגמרי יש כאן, האם דרך לזרוע בצורה כזו או אין דרך זריעה בכך, ומסיק הוא ז”ל דגג שמחובר לארץ וקבוע הוא עדיף גם מעציץ נקוב, שאפי’ ר”ש דמחשיב עציץ נקוב כתלוש יודה בגג זה שהוא כארץ ודרך זריעה בכך, והוא קבוע ומחובר ויונק מן הארץ, ואין חילוקו של הרא”ש ז”ל תלוי רק בדבר המיטלטל או לא, וע”כ דברי הגאון אג”ט ע”ה שלמד מדברי הרא”ש ז”ל לחייב גם בזרע בכלי גדול שאינו מיטלטל ואפי’ שאינו נקוב צ”ע. ועוד יותר צ”ל דבריו ז”ל במ”ש שם, שהרי הרמב”ם (פי”ב מהט”מ ה”ב) כ’ דכלי גללים וכו’ הבאים במדה הרי הם כאהלים, ואינם ככלים, דמה הקשר בין דיני טומאה וטהרה ובין דינים אלו, וגם הרא”ש ז”ל לא עלה על דעתו להשוותם, רק דן מסברא מה דרך הזריעה וכנ”ל.

העולה לדינא:

הזורע בכלים גדולים אע”ג שאינם מיטלטלים, כל שאינם נקובים, דינם כעציצים רגילים שאינם נקובים לכל דבר, ואין אנו אומרים, שהם בטלים לקרקע, וכמבואר בפנים.