לוגו בית המעשר
|

בדין האננס אם יש לחוש בו לאיסור ערלה

ב' ניסן התשנ"ח | 29/03/1998

בדין האננס אם יש לחוש בו לאיסור ערלה

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 17 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד ידידי

הרב יואל פרידמן שליט”א

מכון התורה והארץ

שלום רב!

במאמרך הנדפס בספר התורה והארץ (ח”ג עמ’ 426) כתבת בזה”ל: האננס מניב בשנה השניה.

הירידה בכמות ובאיכות הפרי אינה משמעותית כשמגדלים אותו בארץ המוצא של הפרי (הוואי). בארץ ישראל הוא אינו מתקיים יותר משנה אחת, אך בארץ המוצא הוא יכול להתקיים מספר שנים. לכן נראה לענ”ד שקשה להקל באננס מתוצרת הארץ. אננס תוצרת חוץ – מותר, כיון שיתכן שהוא פרי של שנה רביעית, וספק ערלה בחו”ל – מותר. עכ”ל.

ובטבלה המצורפת שם מאת האגרונום מרדכי שומרון הוא ציין אודות האננס את הפרטים הבאים: גזעו של האננס הוא עשבוני ואינו חלול. משך חייו 3-4 שנים. ישנה התחדשות ענפים מעל פני הקרקע, כמו”כ ישנה התחדשות ענפים מתחת לפני הקרקע. האננס אינו מניב פרי בתוך שנתו, וכמות ואיכות הפרי אינה יורדת במשך השנים. ובהערות לטבלה נכתב (הערה 9) שבארץ ישראל תהיה אמנם ירידה משמעותית של כמות ואיכות הפרי, אך בארץ המוצא ירידה זו לא תהיה דרסטית. ומכל הנ”ל כבודו הסיק להלכה להחמיר באננס הגדל בארץ ישראל.

ולדעתי העניה אין כאן כל מקום להחמיר, ואכתוב את הדברים בקצרה.

[להגדרות ההלכתיות לא אכנס כאן, וכבר הארכתי בהגדרות אלו במאמרי שנדפס בגליון תנובות שדה מס’ 5.]

ראשית אומר שלעצם מסקנתך הפשוטה שהולכים בתר עיקר מקום מוצאו וגידולו של הפרי,

בזה הנני להסכים כדברי כב’, וכן נוטה להלכה דעתו של מרן הראש”ל בשו”ת יחו”ד (ח”ד או”ח סי’ נ”ב בהערה שם).

אלא שהנתונים העובדתיים שכב’ ציין, וכן דבריו של האגרונום אינם נכונים עובדתית.

ואקדים בקיצור נמרץ את דרך גידולו של האננס בא”י ובחו”ל (ממה שראתה עיני. ואודות דרך גידולו בארצות אמריקא הדרומיות שמעתי מכמה וכמה מומחים שגידלוהו שם ושחקרו רבות את הגידול שם).

האננס גדל על צמח עשבוני בראשו, הפרי בשל וראוי לאכילה לאחר כ – 18 חודש בחו”ל, ולאחר  כ – 22 חודש בארץ ישראל.

עם הבשלת הפרי וקטיפתו מסיים הצמח את חייו. מצידי הצמח (מעל פני הקרקע)

ומבסיסו (מתחת לפני הקרקע) צומחים ייחורים, שבעזרתם ממשיך הריבוי של האננס.

השיטה הנפוצה בעולם להמשך גידול האננס הוא, לקיחת אותם יחורים, ושתילתם במקום אחר,

ואת צמחי האם שכבר נתנו את פריים מכסחים עד השורש לחלוטין.

וזו האפשרות היחידה בכל העולם כולו לקבל פרי גדול בכמות ובאיכות, כמו הפרי הראשון.

אלא שחסרונה של שיטה זו ששוב על החקלאי להמתין להבשלת הפרי בין 18-21 חודשים, אלא שעדיף לו כך, שכן הוא מקבל פרי גדול וראוי לשווק.

אפשרות נוספת יש, והיא נהוגה רק בארצות אמריקה הדרומית (וגם שם רק אצל החקלאים היותר קטנים ועכ”פ לא אצל רוב החקלאים), לכסח את כל צמח האם ולהשאיר רק יחור אחד שיצא מבסיס הצמח וכבר השתרש באדמה (ולא את אותם שיצאו מעל פני האדמה על צמח האם עצמו). היתרון בשיטה זו שאין צורך להמתין 18-21 חודש, אלא שבתוך 6-9 חודשים מתקבל הפרי הראוי לאכילה.

החסרון הגדול בשיטה זו, שהפרי המתקבל הוא בגודל כ – 60% מהפרי של הגידול הראשון (ירידה של  40%), ואם ינהג כך עוד שנה נוספת (דבר שיש מעטים מאוד הנוהגים כך) תהיה ירידה נוספת של עוד 30%, כשהתוצאה היא שהפרי הסופי הוא כ – 30% מהפרי שהתקבל בשנה הראשונה. כך שהירידה באיכות ובכמות היא גדולה מאוד גם אם משתמשים בייחור שנוצר מבסיס הצמח, רק שאותם חקלאים מעדיפים את הרווח בזמן הגידול מאשר גידול ארוך עם רווח של איכות הפרי.

יש להדגיש שגם באותם ארצות, אם ישאירו את צמח האם כמות שהוא ויתנו לייחורים היוצאים ממנו להתפתח לפרי, כבר בעונה השניה תתקבל ירידה דרסטית של 80% בבת אחת (ובעיני ראיתי ירידה מ 1 ק”ג בגידול הראשון, ל – 200 גר’ בגידול השני, ואמנם עיני ראו בא”י, אך כולם כאחד ענו ואמרו שכך היא המציאות גם בחו”ל באותם ארצות).

היוצא מכל הנ”ל נפק”מ לדבריכם, שהן אמנם שיש ייחורים היוצאים מעל פני הקרקע, אך אין בהם כל שימוש גם באותם ארצות, שכן איכות הפרי יורדת לחלוטין, ואין כל טעם להשתמש בזה, אלא ע”י זריעת ייחורים אלו מחדש. ומה שיש הנוהגים להשאיר את הצמח לגידול אחד או שניים נוספים, המדובר הוא על הייחורים שיצאו מבסיס הצמח וכבר השתרשו באדמה, וגם שם הירידה באיכות ובכמות היא גדולה מאוד וכנז’ לעיל.

אשר על כן, אין נראה כל מקום למה שחששתם להחמיר בארץ ישראל עקב צורת הגידול בארץ המוצא, כיון שגם שם אם מגדלים עונה נוספת זה  מהנצרים היוצאים מהבסיס, וגם בזה ישנה ירידה משמעותית מאוד באיכות הפרי.

ועל פי מה שנקט להלכה המהר”ם אלשיך (כפי שהוב”ד בברכ”י יו”ד סי’ רצ”ד) שכל שיורד באיכות הפרי משנה לשנה אינו נידון כעץ ה”ה א”כ גם בנידוננו. ובפרט שבנידו”ד שגם אם כן מקיימים את העץ לעונה נוספת משתמשים עם הנצרים היוצאים מבסיס הצמח ומשתרשים באדמה, (בדומה לבננה) וגם בהם כנ”ל ישנה ירידה דרסטית באיכות הפרי.

ועוד ראוי לצרף את דברי כב’ כפי שהעלה להלכה שם בעמ’ 425 (אות ב’) שהקביעה ההלכתית שכל אילן שאינו מתקיים שלש שנים אינו אילן י”ל שאין זה בדוקא שלש שנים, אלא גם אם מתקיים ארבע שנים או ארבע וחצי שנים ומתנוון לגמרי, ג”כ דינו כדין ירק. ואם כנים דברי כב’ שם, אם כן מאי שנא שיח האננס שמתנוון לאחר 4 שנים? ואולי אפשר שדעת כב’ שאפשר לצרף היתר זה, רק אם מוציא פרי תוך שנתו, ובכך שונה האננס שנותן פרי בסוף השנה השנייה.

ואגב הדברים אמרתי לציין ג’ דברים נוספים:

א. האננס הוא שיח נמוך מאוד, ועי’ מש”כ בזה בלקט הקמח (גליון שו”ע סו”ס רצ”ד), אם כי אין קריטריון זה נקבע להלכה.

ב. פרי האננס גדל על עיקרו ולא על ענפים היוצאים מעיקרו, ועי’ מה שכתב על זה לענין ברכה בשו”ע הרב (או”ח סי’ ר”ג בהערה שם).

ג. לאחר הורדת פרי האננס נראה אמנם מתחתיו שהגזע חלול,  אך אין זה כך שרק המקום ההוא חלול, אך כל הציר המרכזי אינו חלול לחלוטין.

העולה לדינא:

שיח האננס אינו אילן, ואין לחוש בו כלל לאיסור ערלה לא בארץ ישראל וק”ו בחו”ל.

ביקרא דאורייתא

שניאור ז. רווח