בדין אילנות המורכבים כלאים

(דין אילנות המורכבים כלאים – פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 17 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(קונטרס משו”ת משנת יעקב ח”ח (כת”י))

כתב הרמב”ם הל’ כלאים (פ”א ה”ה) וז”ל: “כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן וכו’ הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ. עכ”ל.

מקור הדברים הוא בקדושין לט,א, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע [ויקרא יט-יט] מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו”ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו”ל.

ב. וראה בתוספות הרא”ש במס’ סוטה דף מג, ב, בהא דאמרי’ ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב, והוא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, אר”ז אר”ח לא קשיא כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר, וכתב ע”ז הרא”ש: תמיה לו אמאי לא פריך לימא דלא כריה”ג, כדפריך לעיל גבי גזלן ולקמן לגבי אלמנה לכ”ג, וי”ל דלעיל גבי גזלן פריך שפיר משום דס”ד דלא עבד תשובה לפי שתשובתו מחוסרת מעשה וכו’, אבל הכא אין תשובתו מחוסרת מעשה כי אין צריך לעקור מה שהרכיב, אלא הפירות מותרין, כדתנן בפ”ח דכלאים [מ”א] כלאי זרעים אסורים מליזרע ומלקיים ומותרין באכילה, והרכבת האילן נפק”ל משדך לא תזרע כלאים בפ”ק דקדושין [לט, א,] וכו’,

והוא דקתני אסורין מלקיים היינו שלא ינכש ושלא יחפה, אבל אינו מחוייב לעקרן וכו’, ואפשר דהרכבת אילן מותר לקיים, דכי היכי דילפינן הרכבת האילן מהרבעת בהמה לאסור בחו”ל, הכי נמי ילפינן מינייהו דמותר לקיימן, ובכלאי בהמה תנן [בכלאים שם] כלאי בהמה מותרין לגדלן ולקיימן ואינן אסורים אלא להרביע.

ג. ובטורי אבן במס’ מגילה דף יג, ב, ד”ה ועל הכלאים הקשה מעצמו קושית הרא”ש הנז’,

דלמה הגמ’ בסוטה מג, ב, לא שואלת לימא דלא כריה”ג וכנז’, והוסיף וכתב דליכא למימר דמשו”ה לא דייק כן,

משום דאיכא לשנויי עלה בדעבד תשובה וכו’, ליכא למימר דעבד תשובה, הא כל כמה שמקיימו ולא עקרו כל שעה ושעה עובר עליו הואיל ומקיימו, דהא ודאי איסור מקיים בהרכבת אילן נמי נאסר, דהא איסור מקיים נ”ל מדכתיב שדך לא תזרע כלאים, דרשינן כלאים שדך לא, כדאמר בפ”ק דמו”ק [ב, ב,], והא מהאי קרא גופיה נ”ל בספ”ק דקדושין [לט, א,] לעיקר איסור של הרכבת אילן שנוהג נמי בחו”ל, לא כ”ש שאסור לקיימו, דהא בע”כ הא דבכלאי כרם דתנן בכלאים שם דאסור לקיימו אינו אלא מק”ו דכלאי זרעים וכו’, וה”נ י”ל כן גבי הרכבת אילן מהאי ק”ו דאמרן וכו’, וראה שם שהוכיח מזה דלרבנן דר”ע אין כלל איסור מקיים בכלאים, גם הרכבת אילן אסור לקיימו. [ולא כדעת הרא”ש בתוספותיו דנסתפק בזה וכנז’.] [וראה שם בטו”א מש”כ בהא דתנן בא’ באדר משמיעין על הכלאים. וגם בזה ראה ברא”ש בתוספותיו שם.]

ד. והרא”ש עצמו למרות שבתוספותיו נסתפק בזה וכנז’, בהלכותיו הלכות כלאים סעיף ג’ כתב:

שלוקין על הרכב האילן ועל קיומו, וכן פסק בטור ושו”ע יו”ד סי’ רצ”ה סעיף ז’ דאסור לקיים המורכב.

ה. וראה בהגר”א שם באות י”ט שכתב: אסור כו’ מתני’ רפ”ח, וצ”ב היכן מוזכר במתני’ שם דאסור לקיים המורכב בהרכבת אילן, והרי הרא”ש בתוספותיו מסתפק בזה וכנז’, וצ”ע. ואולי כונת הגר”א למש”כ אח”ז באות כ’ אהא דאיתא שם: אבל הפרי היוצא ממנו מותר, וכי הגר”א: שם, וכן בהרכבת אילן וכמ”ש בחולין קטו, א, כלאי זרעים ליתסרו כו’ איתקש כו’ וקרא בהרכבת אילן כנ”ל, ומבואר מזה דשוים הם דיני כלאי זרעים ודיני הרכבת אילן דנפק”ל מקרא דשדך לא תזרע כלאים, ומעתה גם לענין מקיים כלאים שוים הם, ומאחר דבמתני’ רפ”ח דכלאים תנן דכלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים, גם הרכבת האילן בכלל זה, וזה מש”כ באות י”ט דהדין דאסור לקיים המורכב כלאים הוא במתני’ רפ”ח דכלאים, דס”ל דדין כלאי זרעים והרכבת אילנות שוים הם, וכש”נ.

ו. ועי’ בברכי יוסף יו”ד סי’ הנז’ אות ז’ שכתב דשיטת הרמב”ם הוא דאסור לקיים אילן מורכב [ולא כדברי מוהר”ר זרחיה גוטה בתשובותיו כת”י, וכפי שהביא שם.], וזה מדכתב בפ”א ה”ג דאסור לקיים כלאי זרעים, ואח”ז כתב בה”ה: כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא זרע כלאים, ומסתמות דבריו משמע דאסור לקיים המורכב, דהרי כתב דכלאי אילנות ה”ה בכלל מה שנאמר שדך לא  זרע כלאים, ומסתמות דבריו משמע דאסור לקיים המורכב, דהרי כתב דכלאי אילנות ה”ה בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, ומסתמא מאי דאסור הקיום בזרעים מכ”ש באילן, [דאסור אף בחו”ל.] , והן הן הדברים שכתבנו בביאור דברי הגר”א וכאמור, [ובברכ”י לא הביא את דברי תוס’ הרא”ש בסוטה הנז’. יעו”ש.]

ז. ויש לברר למה בהלכותיו החליט הרא”ש שיש איסור קיום בהרכבת אילן,

ולא חש לספק שנסתפק בו בתוספותיו במסכת סוטה די”ל דכי היכי דילפי’ הרכבת האילן מהרבעת בהמה לאסור בחו”ל, הכי נמי ילפי’ מינייהו דמותר לקיימן, דבכלאי בהמה תנן דמותרין ולגדלן ולקיימן, ואינן אסורין אלא להרביע, ולמה בהלכותיו לא חש הרא”ש לסברא זו שבתוספותיו.

ח. ונראה לומר בזה, דהנה בהא דתנן במתני’ דכלאי בהמה מותרין לגדלן ולקיימן, נתלבטו המפרשים, מה זה לגדל, ומה זה לקיים, דהתוס’ יו”ט כתב: מותרין לגדל ולקיים כלומר לגדלן ולקיימן לעצמן שיהנה בהן, אבל בלגדל לחוד הוה משמע דטורח הגידול הותר לו, ולא שיהנה בהם, ואי תנא לקיים הוה אמינא לאחר שגדלו ע”י נכרי, אבל לגדלם הוה דומיא דזריעת כלאים וליתסר, הלכך צריכי תרוייהו. ובתפא”י פירש: לגדלם בביתו, ולקיימם למלאכתו, ובמשנה ראשונה שם כתב דהתיו”ט דחק בחנם, דהפירוש הוא מותרין לגדלן יחד היינו ליתן להם מזונו באבוס אחד, ולקיים אפילו שלא בשעת אכילה בדיר אחד וכו’ יעו”ש. ובתוס’ אנשי שם הביא פירוש נוסף בזה בשם ספר לח”ש, יעו”ש.

ט. אולם ראה בשנות אליהו להגר”א בפירוש הארוך שכתב: כלאי בהמה מותרין לגדל וכו’, פי’ להרביע ב’ מינין אסור, אבל אם כבר בא מין א’ על שאינו מינו מותר לקיים. או אם כבר נולד מותר לגדל. והנה אם נפרש במתני’ כפי’ הגר”א, דמה דקתני כלאי בהמה מותר לקיימן היינו דאם כבר בא מין אחד על שאינו מינו , מותר לקיים. והיינו דאין צריך להפרידן זה מזה, לאור זה שפיר יש מקום להסתפק ולומר דבהרכבת האילן, למידין מכלאי בהמה, דאם  ההרכבה כבר קיימת, אין צריך לעקרה ולבטלה, כמו דאין צריך להפריד כלאי בהמה במין בשאינו מינו, אם כבר זה על זה, ומשום דחזינן דלמידין זה מזה לגבי חו”ל, וזה אמנם מה שנסתפק הרא”ש בתוספותיו במסכת סוטה וכנז’.

י. אולם אם נפרש מתני’ דתנן דכלאי בהמה דמותר לקיימן ולגדלן, הכל הוא לגבי הולדות, כפי התוס’ יו”ט ויתר הפירושים דלעיל, א”כ מתני’ לא איירי כלל בקיום גוף הכלאים, אלא לגבי פירות הכלאים, דהיינו הולדות, שמותר לגדלן ולקיימן, ולגבי הפירות ודאי הוא דפירות אילן מורכב מותרין הן. וכמש”כ הרמב”ם להלן בה”ז: הזורע זרעים כלאים, וכן המרכיב אילנות כלאים אע”פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה, ואפילו לזה שעבר וזרען, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. וכתב הכ”מ: בספ”ח דכלאים, כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה, וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים היא. [וראה בדברנו לעיל.] ולגבי קיום גוף הכלאים עצמן, לא נאמר בכלאי בהמה דמותר, א”כ מהכ”ת נתיר קיום הגוף המורכב בכלאי אילנות.

יא. ומעתה יתכן לומר דהרא”ש בפסקיו אינו סובר כפי הגר”א במתני’ וכנז’, ומפרש מתני’ כאחד הפירושים שהבאנו לעיל, מעתה אין שום הלכה דמותר לקיים גוף הכלאים בכלאי בהמה, ואשר ע”כ שפיר כתב בפסקיו שלוקין על הרכבת האילן ועל קיומו, דגם בכלאי בהמה לא מצינו שמותר לקיים גוף הכלאים, אולפ בתוספותיו פירש מתני’ דכלאים כפי הגר”א, דלפ”ז מפורש במתני’ דמותר לקיים גוף הכלאים, ככלאים, בכלאי בהמה, וכנז’, ואשר ע”כ שפיר כתב להסתפק לגבי הרכבת אילן אולי למדין מכלאי בהמה דמותר לקיים גוף הכלאים, אבל בפסקיו חזר בו ואינו מפרש מתני’ כפי’ הגר”א, וכמש”נ. [ועי’ בספרי האחרונים שכתבו שהרא”ש חזר בו, לגבי גוף ההלכה, ממה שנסתפק בתוספותיו. יעו”ש. אך לא פירשו מה הענין שלא חש בפסקיו לספק שנסתפק בתוספותיו, ןלפ”מ שנתבאר, מיושב.]

יב. והנה בשו”ע יו”ד סי’ רצ”ז [השני] סעיף ג’ כתב: מותר להכניס שני מינין לדיר אחד, ואם ראה אותם רובעים זה את זה, אינו זקוק להפרישם, וזה מדברי הרמב”ן להלן פ”ט ה”ב. וכתב ע”ז הגר”א בסק”ו: ירושלמי הנ”ל ולפי דעתו וכו’. וראה מש”כ שם בס”ק ד’. וצ”ע למה הגר”א לא הביא ע”ז מתני’ דפח מכלאים מ”א דתנן כלאי בהמה מותרין ולגדלן ולקיימן, דהגר”א עצמו פירשה בשנו”א דהפי’ הוא דלהרביע ב’ מינין אסור, אבל אם כבר בא מין אחד על שאינו מינו, מותר לקיים, וזה ממש הדין של הרמב”ם שהובא בשו”ע דאם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישם, ולמה לא הביא זה הגר”א, וצ”ע, אם לא שנאמר דבמתני’ אינו מפורש דין זה, דאפשר לפרשה כפירושים האחרים שהבאנו לעיל.

יג. ראה ברמב”ם להלן בה”ז שכתב: ומותר ליטע יחור מן האילן שהורכב כלאים. ובהג’ המחנה – אפרים כתב ע”ז: ק”ק דהא כתב לעיל ה”ג אסור לקיים כלאים, ומהירושלמי אין ראיה דמיירי בשל גויים. ומבואר בדבריו דס”ל דלהרמב”ם אסור לקיים אילן מורכב, וזה בכלל מש”כ בה”ג : ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקר אותן, ונכלל בד”ז גם אילן מורכב, ומשום דנפק”ל לאיסור ההרכבה מקרא דשדך לא תזרע כלאים, וזה כדברי הברכ”י בסי’ הנז’ בשיטת הרמב”ם, ולא כמש”כ הרז”ג שהביא הברכ”י שם. ע”ש.

יד. וקושיתו דלמה מותר ליטע יחור וכו’, הא הוי כמקיים כלאים, הקשה כן גם בערוך השלחן יו”ד רצ”ג, ובא לחדש חידוש גדול דלהרמב”ם אין בכלאי אילנות איסור קיום כלל, מדלא הזכיר מזה כלל [וזה בשיטת הררז”ג שהביא הברכ”י] וגם הרא”ש שכתב בפסקיו שאסור [וכ”פ הטור והשו”ע וכנז’ .] ומשום דלא גרע מכלאי זרעים [ובשי’ הרמב”ם שמותר לשיטתו, הטעם הוא משום שדין הרכבה כדין הרבעה, וזאת כסברת הרא”ש בסוטה מג, ב, והעה”ש לא הביאו.] כונתו מיד אחר ההרכבה כשעדין לא נתגדל האילן כלל מחויב ליטול המורכב מעצם האילן, וזה כמו בזרעים באמצע הגידול, אבל כשכבר נשתרש ונעשה אילן הוי היתר גמור, ולכן מותר ליקח יחור ממנה וליטע אותה כיון שכבר נתגדלה, ובא בזה ללמד זכות על כלל ישראל בחו”ל שקונים כרמים ופרדסים מורכבים מהגוים ומקיימים אותם, יעו”ש. וזה חידוש גדול.[וראה בחת”ס יו”ד סי’ רפ”ח.]

טו. ולעיקר קושיתם למה מותר ליטע יחור מהכלאים, הרי יש איסור מקיים כלאים,

וכפי פשוטן של דברים דבכל ענין אסור, י”ל דהאיסור הוא על גוף האילן,אבל כשלוקח יחור, הרי כלוקח פירות שמותרין באכילה, וכלוקח מזרע הירק שנזרע כלאים וזורעו במקום אחר דמותר, וכמש”כ הרמב”ם בה”ז, ואף בלוקח יחור כיון שאינו מקיים גוף האילן ממש, אלא תולשו מן האילן, שפיר מותר, ועי’ ברדב”ז.

טז. ובספר שפת אמת [ח”י הרי”מ] שנתגלה באחרונה על ש”ע יו”ד כותה בד”ז דמותר ליקח ענף וכו’: פי’ דרק הרכבה אסור לקיים, אבל כשעוקר היחור שהרכיב בהאילן, כל האילן הראשון מותר, וכמו כן מותר ליקח ענף מן האילן, דאין ההרכבה בהענפים, רק הפירות שיונקין מהאילן מהיחור הם מורכבים, ואסור לקיים שיוציא פירות מורכבים, אבל כשכורת ענף, זה הענף אין בו הרכבה, וכתבתי כן בעבור שראיתי בס’ מחנה אפרים בהגהותיו על היו”ד [לא נמצא שם, רק בהגהותיו על הרמב”ם] עמד בזה. וכתב דמיירי שעכו”ם נטעו, [והיינו שהירושלמי איירי בשל גויים, ע”ש.] וא”י מה הואיל בזה, מ”מ כשכורת הענף וזוכה בו ליתסר לנטעו ולקיימו. אבל מעיקרא לק”מ. ומדבריו נראה דמפרש דאיירי שעוקר הענף ממין האחר שהרכיבו באילן, וכן מותר ליקח כל ענף מן האילן, ומשום דאין ההרכבה בהענפים.

יז. ופירוש כזה קשה מאוד, דבכגון זה פשיטא דמותר, דהענף שלקח אינו מורכב, וכן קשה המשך דברי הרמב”ם : ומותר וכו’ ולזרע מזרע הירק שנזרע כלאים, [בשו”ע לא מצאתי ד”ז] ולפי השפ”א גם כאן מתפרש  שאמור לקחת מהזרע שזרע בכלאים, וזה תימא דבודאי מותר כיון שעי”ז מתבטל שם הכלאים מזה. ואמנם ראיתי בכרם ציון ח’ שהגרש”ב שליט”א מקשה כן, ומפרש דמדובר כאן בהרכבת ירק בירק, והחידוש הוא  שאע”פ שממשיך הוא ע”י זריעה זו בפעולת ההרכבה אפ”ה מותר, וגם זה אינו מובן. ועוד דהלשון: מזרע הירק שנזרע כלאים, משמע דאיירי בזריעה, ולא בהרכבה, אמנם ברמב”ם מהדורת פרנקל גורס: ולזרוע מזרע הירק שהורכב כלאים וע”ש בשנויי נוסחאות שכ’ מקור גירסא זו, אך קשה מאוד לגרוס כן כיון שברמב”ם לא הוזכר במפורש דין מרכיב ירק בירק, ועמש”כ לעיל בה”ה, וצ”ע.

יח. אשר ע”כ נראה, דהפשט בזה הוא, שלקח ענף מהאילן המורכב, אחר שהאילן גדל וצמח כשהוא מורכב, ולקח ענף מהגדל מההרכבה,

וכן מש”כ: ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים, ג”כ הכוונה שהירק נזרע בכלאים וצמח ממנו, מותר ליקח מן הצומח ולזרוע במקום אחר. [וכ”פ בס’ ד”א.] והטעם שמותר מפני שזה נחשב כפירות של האילן המורכב, והחידוש הוא שאף שמזה נמשך צמיחת הכלאים, אפ”ה מותר, דנחשב כפירות האילן שמותרין באכילה, ולכן מותרין גם בנטיעה וזריעה, וכן היה מפרש בעל המחנה -אפרים ולכן הקשה דאיך מותר לנטוע את הענף הזה שנתרבה מהכלאים. אבל יש לישב כמש”כ לעיל, כיון דאין זה גוף האילן המורכב, רק לקח ממנו ענף, הר”ז כלוקח ירק שגדל בכלאים, וזורעו במקום אחר, וכמש”כ לעיל.

יט. בחזו”א הלכות כלאים סי’ ב’ סקט”ז כתב: נראה דאין חילוק בהרכבה בין מרכיב גוף למרכיב שרף, שאם נוטל שרף ונותנו בסדק והוא חוזר ועושה ענף מאותו השרף, הרי זה מרכיב גמור, שאין בדומם חילוק בין העב להנוזל, וכיון שיש  בשרף כח ההולדה, חשוב בהרכבה, [ולא דמי להרבעה שאין איסור בנתינת זרע של מין זה למין אחר, דהתם אף באבר תלוש אין בו משום הרבעה, שאין הרבעה אלא בחי, אבל יחור כל קורט וקורט הוא בריה, כל שראוי להרכיב ולהצמיח, והלכך גם השרף הוא בריה לעצמה.]

ולענ”ד אין הדברים מוכרחים, די”ל דאם נוטל שרף ונותנו בסדק של אילן, אין זה נקרא כלל הרכבת אילן, דאין הרכבה אלא במכניס אילן או יחור של אילן שהוא חי, ויש ע”ז שם הרכבת אילן, אבל אם שם שרף בתוך סדק של אילן, לאו שם הרכבה ע”ז, ומאחר שלגבי כלאי בהמה, פשיטא ליה להחזו”א שאין איסור בנתינת זרע של מין זה למין אחר, גם בהרכבת אילן מותר בנתינת שרף, דלמידין זה מזה, וכמו דאמרי’ בקדושין לט, א, לגבי חו”ל, ועי’ מש”כ לעיל אות א’ מדברי הרא”ש בסוטה מג, ב, לגבי קיום אילן מורכב, דיל דלימידין מהדדי, ע”ש, ומה שהביא ממכניס אבר חי, דאין בו משום הרבעה, פלא, דאבר תלוש, הוא חתיכת בשר בעלמא, ואין זה הרבעה כלל, אבל נתינת זרע היה מקום לאסור, והחזו”א פשיטא ליה דמותר, וזה כמו לגבי הזרעה מלאכותית דאין איסור אשת איש אף בזרע מאיש אחר, ראה בספרנו בפ”א מערכין הי”ג אות י”ג, ע”ש. אבל הכנסת אבר תלוש, אין כאן ביאה והרבעה כלל.

כ. וראה בשו”ת חת”ס יו”ד סי’ רפ”ז שכתב בקשר להכניס חטה בסדק שעושים בענפי אהל ושושנים, וע”י החטה משרישים הענפים בקרקע, דאינו אומר בזה בודאות שאסור, דלא שייך הרכבה אלא כששני המינים מגודלים למעלה מהקרקע, או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע, משא”כ הכא שהחטה הזאת הניתנת בסדקי הענף כלה ובלה בארץ ואינה עתידה לראות פני תבל, רק גורמת שתשרש השושנה בארץ. זה לא מיקרי הרכבת אילן בירק, וטעמא נ”ל דהא כל עצמו לא ילפי’ איסור הרכבה מדכתיב שדך לא תזרע כלאים בהמתך לא תרביע כלאים.

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה וכו’, א”כ אף אנו נאמר מה בהמתך בהרבעה, שני המינים מגולים לפנינו בעולם, זה נקרא הרבעה, ה”נ שדך בהרכבה ששני המינים גדלים למעלה מהקרקע, ולא כשמין אחד כלה ובלה, אין זה הרכבה. והנה בנותן שרף ממין אחד לאילן ממין אחר, סוף סוף יוצא ענף מהשרף ששם, ואין זה דומה לשם חטה בסדק שושנים, שהחטה כלה ובלה מהעולם, אבל אם נלך ביסוד שכתב החת”ס שצריך להיות הרכבה דומיא דהרבעה, ואם בכה”ג דשרף אין איסור הרבעה, ה”נ לא יהיה בזה איסור הרכבה, כיון דאינו מרכיב אילן או יחור של אילן, וצ”ע.

כא. וראה בחזו”א שם סקי”ז שכתב על דברי החת”ס כדלהלן: והנה הדבר תלוי, אם החטה משתרשת ומזדווגת עם הענף, שאם היא מזדווגת חשוב כלאים, והוי הרכבה גמורה, ואם החטה אינה מצמחת רק בלתה ומלחלחת את הענף להשתרש, אין כאן הרכבה, וקשה להכריע הדבר, והדעת נוטה דמצמחת ומזדווגין השרשין. והחתם סופר לא חילק בזה, וס”ל דמאחר דהרכבת האילן לומדין מהרבעת בהמה, לכן רק ששני המינים גדלים למעלה מהקרקע, הוא דיש בזה איסור הרכבה, ולכן אף אם החטה מזדווגת עם הענף, אין בזה איסור הרכבה, אך יתכן שמאחר שהחת”ס כתב: ולא כשמין אחד כלה ובלה, י”ל דבמזדווגת עם הענף, אין זה נקרא כלה ובלה, ושפיר אסור וכדברי החזו”א.

כב. ובספר דרך אמונה בציון ההלכה סקפ”ו הביא לסיוע להחזו”א דברי התוספתא בה”א דכלאים דהנותן מעה של תורמוס בצד מעה של דלעת כדי שתבקע הארץ מפניה חייב, ולא מובן מה הקשר לענין הנדון, ועוד דהרי החת”ס כתב דבריו בדין הרכבת איל, ומשום דבזה צריך להיות דומיא דהרבעת בהמה וכנז’, וא”כ מה שייך תורמוס ומעה לנדון זה.

כג. ובספר תורת זרעים בפ”א מכלאים מ”ז הקשה על החת”ס מהא דאמרי’ בירושלמי פ”א דכלאים סוף ה”ז: תני אין מרכיבים זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן, ר”י בעי ולית הדא פליגא על ר”ל אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך [תהלים קכח -ג], מה זיתים אין בהם הרכבה וכו’, שנייא היא הכא שהוא עתיד למתקה. ומבואר בזה, דאפי’ אם ע”י ההרכבה לא נשתנה שום דבר מטבע גידולו מה שגורמת למתק הפירות גרידא, ג”כ אסורה משום הרכבה, וא”כ מאן לימא לן דבהרכבת השושנים בהחטה לא נעשה שום שינוי אף כל דהו בטעמם או בלחותם של השושנים ע”י גידול החטה, וא”כ גם החטה עולה מהקרקע בגידול השושנים.

והנה לפ”מ שפי’ בפנ”מ בירושלמי שם: שנייא היא הכא שעתיד למתקה, כלומר לעולם בזיתים לית בהו הרכבה שיעשו  עי”כ פסולת ופירות אחרים גרועין, והכא דאסר משום שדעתו בזה שהוא תוחב היחור של זיתים ברכב של תמרה מפני שעתיד התמרה למתק את הזיתים ובשביל כך הוא עושה כן כדי למתקן, והלכך קרי ליה הרכבה ואסור.

ומעתה אין הנידון של החת”ס דומה להמבואר בירושלמי, דהתם שני המינים מגודלים למעלה מהקרקע, והוי זה דומיא דבהמה בהרבעה, אלא דהיה קשה ליה מהא דאמר ר”ל דזיתים אין בהן הרכבה, וע”ז משני ליה דאף דהזיתים אין עושין פסולת ופירות אחרים ע”י ההרכבה, מ”מ הזיתים מתמתקין ע”י הרכב של התמרה, וגם זה נקרא הרכבה, ומשא”כ בנידון של החת”ס, אף אם נאמר דע”י הרכבת החטה נעשה שינוי כל דהוא בטעמם או בלחותם של השושנים ע”י גידול החיטה, אכתי אין זה נקרא שהחטה עולה מהקרקע כמו הרבעה והרכבה, דרק השושנים הם שגדלים, ואף שיש בהם שינוי מחמת גידול החיטה, הרי החיטה לא עולה כלל מן הקרקע, ושפיר י”ל דאין זה נקרא הרכבה, דצריך שיהי’ דומיא דהרבעה וכנז’.