בגדר ההיתר דלאוקמי אילנא בשביעית (ח”א)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 28 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

א. ידוע ומפורסם  דמלאכות של שדה וכרם מתחלקות לשנים, יש מלאכות שהם להשביח האילן לגדלו ולהפריחו, ויש סוג מלאכות שהן באות לשמור על קיומו של האילן, שלא ימות ולא ינזק ולא יסוג אחור מכמות שהוא. וחז”ל תלו בזה את המפתח להתיר או לאסור המלאכות בשנת השמיטה.

וכדאשכחן במסכת ע”ז (דף נ’ ע”ב) אמר רב יוסף בר אבא איקלע רבה בר ירמיה לאתרין, אתא ואייתי מתניתא בידיה, מתליעין ומזהמין בשביעית ואין מתליעין ומזהמין במועד. כאן וכאן (שביעית ומועד) אין מגזמין. וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית.

ופירש”י ז”ל מתליעין, נוטלין תולעת שבאילן. ומזהמין, כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות. וע”ש שכתב דבמו”ק אמרו אין מזבלין, והיינו זיבול קרקע שהיא עבודה שבשדה ובכרם.

ובגמרא שם ביארו החילוק שבין שביעית דמותר לזהם, משום דמלאכה אסר רחמנא וטירחא שרי,לבין מועד דאפילו טרחא נמי אסור.  ושאלו מאי שנא זיהום דשרי ומ”ש גיזום דאסור, ומשני זיהום אוקומי אילנא הוא ושרי, גיזום אברויי אילנא ואסור. והקשו מדתנן בשביעית (פ”ב מ”ד) מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וכו’ עד ראש השנה, עד ר”ה אין בשביעית לא. ודילמא כדרב עוקבא בר חמא דאמר (במו”ק ג’ ע”א) תרי קשקושי הוו חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילא ושרי, הכא נמי תרי זיהמומי הוי חד לאוקמי אילנא ושרי, וחד לאברוי אילנא ואסור. עוד חילקו שם בין הא דסכין שמן לגזום דהוי אוקומי אילנא, ובין מה שאסרו שם (משנה ה’) לסוך את הפגין דהוי פטומי פירא ואסור.

וצריכים להבין את ההיתר דלאוקמי אילנא, דמשמע דאפילו מלאכה שאם עושה אותה להשביח האילן ולחזקו חשיבא מלאכה גמורה, אותה מלאכה גופה כשעושה אותה לאוקומי אילנא בלבד היא מותרת. וצ”ל טעם הדבר, ובפשטות היה נראה לומר דכיון שכל המלאכות בהם דנו בסוגיות הגמ’ דע”ז הנז’ ובמו”ק (ג’ ע”א) הם מדרבנן, דמן התורה אין איסור אלא בזריעה וקצירה זמירה ובצירה, המפורשות בתורה להדיא, (ונחלקו הפוסקים בחרישה ובנטיעה אם הן דאורייתא). והם אמרו לאסור המלאכות הללו, אך לא אסרום אלא כשהם נעשים לאברויי אילנא אבל כשנעשים רק כדי לאוקומי אילנא בזה לא גזרו מלכתחילה. והניחו הדבר כאשר היה מעיקרא דדינא שלא יכחש העץ ולא ימות, וזכר לדבר הן המלאכות דחול המועד שהתירו חכמים דבר של הפסד, וכדתנן בריש מסכת מועד קטן משקין בית השלחין במועד ובשביעית וכו’. ופירש”י ז”ל דמסרן הכתוב לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה בחולו של מועד ואיזו מותרת וכו’. עכ”ל, וע”ש במ”ש התוספות בזה. וה”נ בשביעית אפ”ל דכל מלאכה שהוא לאוקומי אילנא לא גזרו בה, מפני ההפסד והנזק העלול להיות באילנות בהמנעות מעשות אותה מלאכה.

ב. ואולם המעיין בדברי רש”י ז”ל בע”ז (נ’ ע”ב) הנ”ל יראה דרוח אחרת עמו בענין זה. והוא בד”ה אבל סכין שמן לגיזום, וז”ל כדי שלא ימות האילן אם נגזם קודם לכן, מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא. והני לאו מלאכת קרקע נינהו, דאוקומי אילנא בעלמא הוא, שלא ימותו אין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא עכ”ל. הכי מפורש בדברות קדשו ז”ל דכל שאין משביחו לאילן באותה מלאכה, לאו מלאכת קרקע היא, ולא אסר רחמנא אלא מלאכה שהיא עבודת קרקע.

ונראה לכאורה דלפירש”י ז”ל אפילו לאביי דתולדות אסורות מן התורה, (כמ”ש במסכת מו”ק ב’ ע”ב), אם עושה אותה תולדה רק כדי לאוקומי אילנא ונזהר שלא להשביחו ולהפריחו ע”י מלאכה זו, מותרת אותה מלאכה דלאו מלאכת קרקע היא מכיון דלא משביח האילן במלאכה זו. וכן נמי לדידן דקי”ל כרבא דרק מה שמפורש בתורה הוא דאסור מן התורה, מ”מ אם יעשה אחת מארבע מלאכות המפורשות בתורה, אם עושה אותה רק לקיים האילן שלא ימות ואינו משביחו, יש להתיר הגם שהוא מלאכה דאורייתא משום דכל לאוקמי לאו מלאכת קרקע היא ויצא מכלל איסורי שביעית, ועדיין צריכים אנו להבין טעמו של דבר, למה לא תיקרא מלאכת קרקע אא”כ יש באותה מלאכה שבח והגדלה לאילן, וכן צ”ל מה הוא ענין מלאכת קרקע, ומנין לוקחה הגדרה זו.

ונלע”ד דהדברים הם כמבוארים במסכת מו”ק (ג’ ע”א) דרבא אמר שם, אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב ובשנה השביעית שנת שבתון וגו’. מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא. למימרא דאהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא. ולא והתניא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח, ת”ל שדך לא, כרמך לא. לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. (ופירש”י ז”ל שם מדלא כתיב לא תזרע שדך לא תזמור כרמך, משמע שדך לא כרמך לא. ור”ח ז”ל שם פי’ דהו”ל לכתוב רק לא תזרע, ותיבת שדך וכרמך יתירות ללמד כל הני מלאכות.) והמשיכה הברייתא לפרט מלאכות רבות שהן אסורות ונלמדו מאותה דרשה. ואח”כ אמרו, יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים, ת”ל שדך לא תזרע. זריעה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה, לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם, אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם. ע”כ הברייתא. והרי למדו מזריעה דבעינן עבודה שבשדה ובכרם, ובלא”ה לא אסרתו תורה בשביעית. וצ”ל דכמו שבשבת אמרו מלאכת מחשבת אסרה תורה. ה”נ בשביעית אמרו שלא אסרה תורה אלא עבודה שבשדה ושבכרם. (וע”ש בתוספות דמשמע שצריכה אותה מלאכה להיות נוהגת בשניהם בשדה ובכרם.).

ופריך בגמ’ שם, וקשקוש בשביעית מי שרי, והכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה, תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל, א”ר עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו, חד אברויי אילנא וחד סתומי פילי, אברויי אילן אסור, סתומי פילי שרי. והא קמן דאפילו המלאכות שהתירו לא התירום אלא כשהם לאוקומי אילנא, ומיעטו אותם מעבודת שדה וכרם. כדדרשו מה זריעה מיוחדת וכו’. נמצא דכל לאוקומי אילנא לא חשיבא מלאכת שדה וכרם ונפקא מכלל המלאכות האסורות בשביעית. והוא סייעתא לדברי רש”י ז”ל, ואפשר דלזה התכוין במה שכתב, דלאו מלאכת קרקע נינהו דאוקומי אילנא בעלמא הוא וכו’.

ואעפ”י שיש מקום לדחות ולומר דמתחילה קבעו חז”ל  דארבע מלאכות הנזכרות שם להתיר שהן, קשקוש ועידור ומים בנקעים ועוגיות, אינן מלאכות שבשדה ובכרם, ואחרי זה כתבו דאעפ”י שאינן מלאכות שדה וכרם, עם כל זאת לא התירום אלא כשהם לאוקומי אילנא דוקא, אבל לעשות אותם כדי לאברויי אילנא אסרו חכמים. ולפ”ז אין לנו ראיה לדברי רש”י ז”ל. ועכ”פ בודאי שרש”י ז”ל מפרש את הגמ’ דמו”ק כפי שיטתו שכתב בע”ז הנ”ל, דמשום שהם לאוקומי אילנא בלבד, ע”כ לא הוו מלאכת שדה וכרם. ונראה דה”ה נמי לשאר מלאכות דכשהן לאוקומי בלבד דמותרות דעי”ז לא חשיבי מלאכת שדה וכרם, והני ארבע דנקט הוא משום שבאלה בדרך כלל נעשות רק לאוקומי, אבל שאר מלאכות נעשות כדי לאברויי. אבל אם הוא זקוק לשמור האילן באחת משאר מלאכות ונזהר לעשות לו רק כדי קיומו בלבד, אה”נ שגם בשאר מלאכו’ שרי.

ג. וא”כ גם למה שכתב הרב מראה הפנים (בריש מסכת שביעית) בירושלמי, דכל המלאכות האסורות בשבת, אסורות גם בשביעית בעשה דושבתה הארץ, דלפי זה כל המלאכות הנזכרות בגמ’ דמו”ק, אעפ”י שאמרו שם לפי רבא שהן אסורות רק מדרבנן, וקרא דכרמך לא שדך לא הוא רק אסמכתא בעלמא. אין זה אלא שאין בהם לאו, אבל מצות עשה יש בהם לפי שיטתו, ולא עוד אלא גם לשיטת מהר”י קורקוס ז”ל דס”ל דחרישה אסורה מן התורה גם להרמב”ם ז”ל והיא בכלל לאו דלא תזרע, וכן כתב גם בחזון איש וכן הוא בדרך אמונה (פ”א ה”ה), והחזו”א סובר שגם נטיעה אסורה מן התורה, ע”ש. (ואולם מהר”י קורקוס ז”ל כתב להדיא דנוטע הוא דרבנן וע”ש בטעם הדבר וכן נראה מפשיטות לשון הרמב”ם ז”ל שם). הנה בכל אלו אם יעשה אחת מהם רק לאוקומי אילן ולהצילו שלא ימות, ג”כ אפשר דמותר לפי שיטת רש”י ז”ל, דכשהוא לאוקומי נפיק מכלל מלאכת שדה וכרם, ומותר לעושתם. דלשיטתו אין חילוק בין מלאכות שהן מדרבנן או מדאורייתא לענין זה, דכל שהוא לאוקומי לאו מלאכת קרקע היא, שלא אסרה תורה בשביעית אלא המלאכות המיוחדות שבשדה ושבכרם, ולאוקומי אילנא יצא מכלל זה.

אלא שראיתי להגאון הגדול מוהרש”ז אוירבך זללה”ה בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סימן נ”א אות ח’) שבתחילת דבריו כתב דעבודות דאורייתא אסורות גם בלאוקומי. והוכיח כן מהיתר חרישה דעשר נטיעות, דמבואר בירושלמי דהוא כדי שלא יתיבשו, והריטב”א בסוכה (ל”ג) כתב דהוא כדי שלא ימותו. ואפילו הכי לא התירו אלא בתוספת שביעית אבל בשביעית גופה אסור. ובמלאכת שלמה ריש מס’ שביעית כתב דהטעם שהתירו בנטיעות לר”ע, הוא משום דהו”ל לאוקומי אילנא, וכ”כ הרש”ס ז”ל שם (פ”ב מ”ד) לענין השקאה. וע”ש עוד.

ולפי מה שהעלינו דהיתר לאוקומי הוא משום דע”י כן לא חשיבא מלאכה האסורה בשביעית, א”כ אין מקום לחלק בין דאורייתא ובין דרבנן. וזה סותר לדברי הגאון ז”ל. ובמושכל ראשון עלה בדעתי לומר דיש מקום לדחות מ”ש להוכיח מגמ’ דמו”ק הנ”ל, דשם בגמ’ הקשו מהברייתא דלמדה כל המלאכות האסורות בשביעית מן הפסוק דשדך לא, וכרמך לא. על רבא שאמר שאין אסור מן התורה אלא שני אבות ושתי תולדות. וכאן ראינו שלמדו כל האיסורים מן התורה, ותירץ שכל האיסורים הנ”ל אינן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ורק אחרי זה הקשו קשקוש אקשקוש ותירצו תרי קשקושי הן, לאברויי אסור, אבל סתומי פילי אוקומי אילנא הוא ושרי. ואפ”ל דרק במלאכות דרבנן הוא שהתירו לאוקומי אילנא. אבל בדאורייתא לא.

מיהו נראה טפי דלא אמרו שהוא אסמכתא בעלמא אלא אדרשה דשדך לא וכרמך לא שבא לרבות כל הני איסורים, אבל הדרשה השניה דלמדו שצריכה להיות עבודה מיוחדת שבשדה ושבכרם, על זה לא אמרו שהיא אסמכתא בעלמא, תדע דלמדו כן מזריעה שהיא דאורייתא, ואמרו מה זריעה שהיא מיוחדת וכו’, ובודאי דבאיסורים דאורייתא לא עבר דאורייתא עד שיהיה לאברויי אילנא.

ד. שו”ר להגאון מנחת שלמה שם ששב וכתב בזה”ל, גם יש מקום לומר דהשקאה וחרישה שרגילין תמיד לעשותן חשיבי שפיר עבודת שדה וכרם, ושפיר אסירי בדאורייתא, משא”כ עבודה שעושין רק בדרך מקרה, אפשר דרק באברויי חשוב להקרא בשם עבודה ולא לאוקומי, וכמו שנראה מרש”י שם במס’ ע”ז. [ולכן אפילו מאן דסובר דתולדות נמי אסירי מה”ת, אפ”ה מודה דלאוקומי שרי. עו”כ שם בשם שבת הארץ (פ”א ה”כ) ובהלכות שביעית להגרי”מ טוקצינסקי ז”ל שכתבו דמותר לאוקומי אפילו גם בזימור דאורייתא. והסתמכו על פי’ הר”ח שם במסכת ע”ז, וע”ש שכתב דאין ראיה מרבינו חננאל ז”ל שהזכירו, ומ”מ נראה כדבריהם משום דמסתבר שגם אביי דסובר שגם תולדות אסורות מן התורה, ג”כ סובר הך כללא דלאוקומי שרי. וע”ש. וכונתו פשוטה שגם בלי דברי רבא במו”ק (ג’ ע”א), (שהקשו על דבריו שם וכנ”ל עד שהגיעו לחלק בין אוקומי ובין אברויי) ג”כ קשה דבברייתא שם התירו לקשקש תחת הזיתים, ובברייתא אחרת כתיב והשביעית וגו’, תשמטנה מלקשקש. ובע”כ צריכים לחלק ולומר דתרי קשקושי הוו, וגם במס’ ע”ז הנז’, הקשו בכמה מלאכות ואסיקו דיש לחלק בין מלאכה דאוקומי אילנא ובין מלאכת אברויי. וזה בלא שום קשר עם סברת רבא. נמצא דגם לאביי צריכים לחלק חילוק זה. ומתירים מלאכת לאוקומי, מזה מוכח שגם בדאורייתא מתירים כשהוא לאוקומי. [ואף על גב דיש מקום לדחות ולומר דהברייתא השניה שהביאו במו”ק שם, שדרשו תשמטנה מלקשקש אפשר שהוא רק אסמכתא בעלמא אליבא דאביי, דלאביי הברייתא הראשונה מתפרשת כפשוטה דכל המלאכות שאסרו שם איסורן מן התורה בודאי, (דרק לרבא הוא דאמרו שהן מדרבנן.) ועכ”ז אמרו באותה ברייתא דקשקוש ועידור וכו’ מותרים. וכפי זה אפשר דהקושיא מאידך ברייתא היא, דאפי’ נימא שהוא אסמכתא ואיסור קשקוש הוא רק מדרבנן, מ”מ בראשונה משמע שהקשקוש מותר לגמרי אפי’ מדרבנן, ובזה הוא דתירצו וחילקו בין אברויי ובין אוקומי, אבל בדאורייתא י”ל דאפי’ אוקומי אסור. מ”מ פשטות הענין לא משמע כן, רק מקשה סתירה בין הברייתות ומשמע ליה דבשניהם מיירי באותו ענין, ולרבא בשתיהן מיירי מדרבנן, אבל לאביי שתי הברייתות מיירי בדאורייתא, ועכ”ז מחלקים בין אברויי ובין אוקומי, וצדקו דברי הרב מנחת שלמה.]

ובלא”ה נראה כן מפירש”י ז”ל דע”ז הנז’, ואשר הבאתי לו סימוכין דאורייתא ממהלך הסוגיא דמועד קטן וכנ”ל, דכל עבודה שהיא רק לאוקומי לא חשיבא עבודת שדה וכרם ויצאה מכלל איסורי שביעית, דלמדו שם מזריעה דלא אסרה תורה אלא מלאכת שדה וכרם.

והנה מפשיטות לשונו של הרמב”ם ז”ל (בפ”א ה”י) נראה דס”ל שלא התירו אלא בדרבנן דוקא. וראיתי כעת שכ”כ במשנת יוסף ח”א (סי’ י”ב אות א’) בשם שבת הארץ (פ”א ה”כ אות קי”ג) ובשם דבר השמיטה (פ”ב מ”ב) ע”ש ואחר שאבאר דברי הרמב”ם ז”ל הנ”ל אשוב לדון בענין זה.

ה. והמעיין  בדברי הרמב”ם ז”ל (פ”א מהלכות שמיטה ויובל) יראה שאחר שכתב בהלכה א’ שיש מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילנות בשביעית, כתב בהל’ ב’ וג’ את הדברים האסורים בשביעית מן התורה. ובהלכה ד’ ה’ ו’ כתב הדברים שהם אסורים מדרבנן והעובר עליהם מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, ובהלכות ז’ ח’ וט’ כתב את הדברים המותרים בשביעית כיע”ש היטב. ואחר כל זה כתב בהלכה י’: ומפני מה התירו כל אלו, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלה וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו. שאין איסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו. עכ”ל.

ובמושכל ראשון נראה שעל כל הדברים שהזכיר בהלכות שקדמו לזה, להתיר, על כולם קאי ואמר, ומפני מה התירו כל אלו וכו’. ולפי”ז יש לנו לדייק מדבריו ז”ל דלא התירו אלא בדברי’ האסורים מדבריהם, דהם אסרו אותם והם התירו בכה”ג שע”י מניעתן תעשה הארץ מלחה וכו’. ואם כנים דברינו, יוצא שגם ההיתרים דהלכה ז’ כעידור וקשקוש בגפן וזית, שלא התירו אלא לסתום את הפצימים שהוא אוקומי אילנא, גם בזה לא התירו  אלא במקום העלול להיות הפסד גדול שתעשה הארץ מלחה וכו’. וזה דלא כמו שדייקנו מדברי רש”י ז”ל דכל מלאכת אוקומי לא חשיבא כלל מלאכת קרקע ומותרת לגמרי, דלשיטת רש”י ז”ל אין הדבר תלוי בהפסד הנגרם מהימנעותה של אותה מלאכה, אלא ההיתר תלוי בכך שאינה מלאכה האסורה בשביעית, וכפי שדקדקתי מהסוגיא דמו”ק (ג’ ע”א), דמיעטו מלאכות שאינו מלאכת שדה וכרם, וכנ”ל. מיהו להרמב”ם ז”ל יסוד ההיתר הוא כדי שלא תעשה הארץ מלחה וכו’, וזהו גם קנה המדה להתיר או לאסור כל פעולה בשביעית. ואע”ג דבגמ’ במו”ק משמע להדיא שהיתר מלאכת קשקוש ועידור שהם לאוקומי, נלמד מהפסוק, דאמרו בברייתא שם,  יכול לא יקשקש וכו’ ת”ל שדך לא תזרע, זריעה בכלל היתה ולמה יצתה, להקיש אליה לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם. הנה אפ”ל דס”ל להרמב”ם ז”ל דרבנן אסרו גם מלאכות דלאוקומי ולא התירו בכולם, וכמו מ”ש בהלכה ה’ שם, ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת. ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך. והרי שתי מלאכות אלו לא באו אלא לקיים האילן ולהגן עליו מן התולעים ומן העופות ועם כל זה אסרום, ולזה כתב בהלכה י’ ומפני מה התירו כל אלה וכו’. כלומר מה ראו על ככה  לאסור חלק מן המלאכות ולהתיר חלקן, אם כל הטעם הוא משום שאין אלו מלאכות של שדה וכרם, א”כ גם עישון וזיהום היה להם להתיר, לזה כתב דיש טעם אחר, שלא תעשה הארץ מלחה וכו’. אבל מצד זה דהוי אוקומי אילנא ואינה מלאכה לא סגי דחכמים גזרו עליהם ואסרום אפילו שהן לאוקומי ולא לאברויי, אבל מלאכה כזו שאם לא יעשוה, תעשה הארץ מלחה וכו’, בזה לא גזרו חז”ל.

ו. ואולם דעת מרן החזו”א ע”ה היא שההיתר דלאוקומי אילנא הוא היתר ברור ועומד בפני עצמו, ואינו תלוי בהפסד, אלא ההיתר בזה הוא משום דכל לאוקומי אינה חשיבא עבודת שדה וכרם, ומותר אפילו באין הפסד. וכמ”ש בשביעית (סימן י”ז סק”כ) בד”ה מו”ק (ד’ ע”ב) הא בחדתי הא בעתיקי, אלו עוגיות איירי במקום הפסד, ועשייתן בתחילה ותיקון המקולקל כולן מלאכה דאורייתא בשבת ויו”ט, והוא תולדת חורש כמ”ש בירושלמי (שבת פ”ז ה”ב) ומשום פסידא שרינן וכו’. והנה משנתנו במועד, אבל בשביעית עושין בתחילה עוגיות וכדאמר (שם ג’ ע”א), ומשום  דעבודת שביעית חלוק ממלאכת שבת, ולא נאסר בשביעית אלא מלאכה המשבחת את הקרקע לזריעה או לצמיחה, ועוגיות הכשר למים הן אבל הן עצמן לאו שבח הוא. וכמ”ש בס”ק י”ט בשם הריטב”א. והלכך עושין עוגיות בשביעית אפילו בסוף שנה ולצורך מוצאי שביעית ואף בדליכא פסידא. וכו’ עכ”ל.

וכן כתב עוד שם (בד”ה) וכן הא דעושין אמה בתחילה, היינו אפילו במקום דליכא פסידא ואפילו לצורך מוצא”ש. וכמ”ש ריטב”א דאינו עבודת קרקע. ומועד ושביעית דהוזכרו במתניתין באמת המים לאו בחד גוונא, דבמועד וכו’. אבל בשביעית עושין מתחילה אפילו לצורך מוצ”ש. ולפיכך הוצרכו למיהב טעמא בגמרא, לראב”ע דאוסר בתחילה משום שמכשיר אגפיה לזריעה, עכל”ק.

הרי מפורש ומבואר בדב”ק ז”ל שמתיר דברים שהם לאוקומי גם במקום שאין הפסד כלל, ומטעם שאינה מלאכת קרקע וכמ”ש משם הריטב”א ז”ל, והן הן הדברים שכתבתי לעיל מדברי רש”י ז”ל בע”ז (נ’ ע”ב) ודקדקתים מהגמ’ דמו”ק (ג’ ע”א) וכנ”ל.

וכן נקט בפשיטות הגאון מוהר”ח קניבסקי שליט”א בסה”ב דרך אמונה (פ”א ס”ק פ”ד) ועוד ע”ש. וכן ראיתי להגאון מוהר”ח גרינימן שליט”א בסה”ב חידושים וביאורים לשביעית (סימן א’ ריש אות י”א) וז”ל, נראה דהא דשרינן אוקומי אילנא אינו משום פסידא, אלא שאין שם מלאכה על זה. דעבודת קרקע לא חשיבא אלא לאברויי אילנא ואשבוחי פירי, ולא אוקומי אילנא, וכן משמע ע”ז (נ’ ע”ב), דאמרינן שביעית מלאכה אסר רחמנא טירחא שרי. משמע דמתליעין ומזהמין לא חשיב אלא טירחא אע”ג דהוא אוקומי אילנא כדאמרינן התם, וע”ש שהוכיח כן גם מהתוספות שם, עכ”ד. אלא דמהרמב”ם ז”ל (פ”א ה”י) הנז’ נראה לכאורה דלא כדבריהם, וכפי מה שכתבתי, לעיל מדקדוק בדבריו ז”ל.

ואולם החזו”א שם בד”ה והנה הר”מ פ”א וכו’ ביאר דברי הרמב”ם ע”פ שיטתו. וז”ל וסיים (הרמב”ם) ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וכו’. ותימא דהלא בברייתא מו”ק (ג’ ע”א)  עיקרי הלכות קתני מה אסור ומה מותר, אבל במקום פסידא הלא שרינן תולדות האסורות, וא”כ עשיית עוגות ונקעי מים, מותר שאינה עבודה שבשדה ושבכרם [ונקעים מים היינו לצורך השקאה, דאי תחת הגפנים והזיתים הויא עבודה גמורה] וכן אמת המים, ולא משום פסידא. ואפשר דטעם הר”מ קאי ארישא דמותר להשקות, אבל רהיטת הדברים לא משמע כן. עכל”ק.

וכונת הרב ז”ל דדברי הרמב”ם ז”ל בהלכה י’ הנז’, לא קאי על הלכה ז’ ששם מנה את המלאכות המותרות משום שהם רק לאוקומי אילן ולא לאברויי, דבאלה אין צריכים לטעם שכתב הרמב”ם ז”ל, אלא מותרים הם מצד שאינה מלאכת קרקע וכנ”ל, וגם לא קאי על הדברים הנזכרים להיתר בהלכה ט’, ועושין עוגיות וכו’, וכמפורש בדברי החזו”א ז”ל, דגם אלה מותרים גם בלא מקום הפסד משום שאינה עבודה שבשדה, ודברי הרמב”ם ז”ל סובבים הולכים רק על הנאמר בהלכה ח’ דוקא, שהוא דין השקיה לשדה הזרעים ושדה אילנות.

וכל מעיין ישר יראה כמה קשה להלום דברים אלו בלשונו של הרמב”ם ז”ל, דפשוטו נראה דקאי על כל ההלכות שקדמו לזה, ובחידושים וביאורים שם (ס”ק י”ג ד”ה לשון) כתב דמ”ש הרמב”ם ז”ל ומפני מה התירו כל אלה, דזה הולך על פרטי היתר השקאה, כגון השקאת בית השלחין, וכן שיעור ההיתר באילנות, והרבצת עפר לבן, אבל עשיית  עוגיות ועידור גפנים וקשקוש דסתומי פילי, ומלוי הנקעים מים. משמע בגמ’ שהם מותרים לפי שלא גזרו חכמים על מלאכות אלו כלל. וגם לצורך מוצ”ש מותר לעשותם בשביעית גם בשדה הבעל, עכ”ל. ואע”ג דמנסה הרב נר”ו ליישב לשון “כל אלו” שכתב הרמב”ם דהוא לשון רבים, ואיך נאמר דלא קאי אלא על דין ההשקיה בלבד, ולזה כתב דקאי על פרטי ההשקייה וע”כ כתב בלשון רבים. מיהו זה מהני רק לתיבות “כל אלו”, אך הענין כולו קשה דאיך ניתן לומר דקאי על הלכח ח’, ולא על הלכה ט’ דסמוך ליה, ולמה הפריד ביניהם בדין הנקעים, ואם באמת דין נקעים דהלכה ט’ הוא שונה מדין ההשקיה למה לא הסמיכו להלכה ז’, דגם שם מיירי בדברים המותרים מפני שאינם חשובים מלאכת קרקע כי הם רק לאוקומי, וממילא היה נשאר הדין דהשקיה סמוך ונראה למ”ש מפני מה התירו וכו’. וכפי הנראה שלזה התכוין מרן החזו”א ע”ה כשדחה פירוש זה וכתב, אבל רהיטת הדברים לא משמע כן.

ז. והנה בלא”ה קשה טובא במלאכות דלאוקומי דהתירו, ולמדתי מרש”י ז”ל בע”ז הנ”ל דכל שהוא לאוקמי אינה מלאכת קרקע, וכאמור זו השיטה שבה דרך מרן החזו”א ע”ה בכל הענין הזה. וכנ”ל. וא”כ למה אסרו מלאכות אחרות אפילו כשהם רק לאוקומי וכבר  נקטתי שתי דוגמאות, שהם עישון תחת  העץ להסיר ממנו התולעים, וזיהום העץ כדי להרחיק את העופות שלא יאכלו את הרך שבו. והרי שניהם הן מלאכות דלאוקומי ולמה לא התירום.

וכבר עמד ע”ז מרן החזו”א שביעית (סימן י”ז ס”ק י”ט) שכתב בד”ה שם מדרבנן וקרא אסמכתא, נראה דגם למ”ד דאורייתא מודה דאיכא בברייתא שהן מדרבנן כמו מפסגין, שפירש”י סומכין האילן, שאינו אלא אוקומי אילנא, וכן מעשנין להמית התולעים, וכן מפרקין לפרש”י, ואע”ג דקשקוש שרי. הכא מיחזי טפי כעבודה ואסורם חכמים. והא דאמרו ע”ז (נ’ ע”ב) מתליעין צ”ל ביד. עכ”ל. הרי דגם הוא ז”ל עמד ע”ז שצריך להבין למה אסרו לעשן תחת האילן והרי בזה מרחיק את התולעים, וא”ל אוקומי יותר מזה, ותירוצו צריך לנו ביאור דמה הוא הגדר דמיחזי יותר כעבודה. כדי שנוכל להבין איזה אוקומי התירו ואיזה נוכל להתיר.

עו”כ בחזו”א שם בדיבור שאחרי זה, וז”ל והר”מ פ”א ה”ה פי’ מזהמין לסוך בדבר מזוהם שלא יאכלם העוף, ותימא דבע”ז (נ’ ע”ב) מסקינן דמזהמין לאוקמי אילנא שרי בשביעית ומתני’ לאברויי אילנא. ונראה דרבינו סמך על הירושלמי דאמרו במחלוקת שנויה, ומתניתין אוסרת גם זיהום שאין בו אברויי, ואפשר דגזרינן משום זיהום דאברויי, ומשום דגמרא דידן לא קבעו הדבר סמך על הירושלמי, וא”ל דבאברויי אילנא פליגי דהא אמרו בירושלמי טעם המתיר דמזהם כמושיב שומר. (אח”כ ראיתי שכן כתב הלח”מ פ”ח מהל’ יו”ט). עכ”ל.

והנה בצד מה שבא ליישב למה אסר הרמב”ם מזהם לגמרי ובגמ’ דידן אמרו שיש שני זיהמומי, וביאר דסמך על הירושלמי וכמ”ש הלח”מ, בא גם ליישב הדבר בסברא דלמה אסור גם באוקומי והרי כל לאוקומי לא חשיבא מלאכת שדה וכרם, וע”ז כתב דאפשר דגזרינן משום זיהום דאברויי.

אלא דהדבר קשה דלמה בקישקוש ועידור דאוקומי התירו  ולא גזרו משום אברויי וכמו שגזרו בזיהום. ועוד דכל כהאי מילתא הו”ל לש”ס לבאר ולתת טעם בחילוק זה. וא”ל דהירושלמי שאסר גם זיהום דאוקומי אוסר גם בקשקוש דאוקומי, דא”כ קשה על הרמב”ם ז”ל דפסק כהירושלמי בזיהום, ואילו בקישקוש חילק להדיא בין אברויי ובין אוקומי, ונמצא מזכה שטרא לבי תרי. וכאמור גם מה שתירץ לעיל גבי איסור עישון דמיחזי טפי כעבודה. גם הוא קשה למה זה נראה דומה לעבודה יותר מקישקוש ועידור.

ח. וראיתי בדרך אמונה (פ”א ס”ק ט”ל) שהביא דברי החזו”א הנ”ל, וע”ע שם בס”ק מ”ב. [וכתב שם דהפאת השלחן כתב דרש”י והר”ש מתירים לסוך בזוהמא שלא יאכלנו העוף או להרחיק התולעים ושאר מזיקים מותר דהוי אוקומי אילנא, וזיהום שאסרו הוא כשבא להרבות האילן ולהשביחו. ע”ש, וצ”ל כונתם דאלו הם דברי הגמרא דע”ז, ואילו הר”מ דלא פסק כן אלא אסר כל זיהום אזיל בשי’ הירושלמי וכמ”ש הלח”מ.]

עו”כ הגר”ח קניבסקי שליט”א שם בביאור ההלכה (הלכה ה’ ד”ה ולא יאבק. באה”ד) דלפי דברי החזו”א הנ”ל נפל בבירא כל ההיתר של אוקומי אילנא, דאיך אפשר לדעת מה חזי טפי כעבודה ומה לא, חוץ מהדברים שאמרו חז”ל בהדיא, ואולי כונת מרן החזו”א ע”ה לחלק בין קשקושי לסתומי פילי שעושה הפעולה בקרקע ולא בגוף האילן לכן התירו, משא”כ מעשנין ומזהמין שהוא בגוף האילן מחזי טפי כעבודה ואסרו, וסברא זו נזכרת בחזו”א שם (סי’ כ’ סק”ה) וצ”ע. עכ”ל.

וגם  פירוש זה קשה דמהגמרא והראשונים נראה דהחילוק בין אוקומי אילנא ובין אברויי, אינו תלוי באופן עשיית המלאכה, אלא בתכליתה ומטרתה, שאם התוצאה היא הגדלת האילן והפרחתו הו”ל אברויי ואסור, ואם התוצאה היא שמירת האילן וקיומו שרי. וגם בעשיית המלאכה אפשר דעבודה שבקרקע כקשקוש ועידור, חמירא טפי מעבודה שבאילן. ועיין עוד בביאוה”ל שם שכתב לעיין בהיתר דלאוקומי אילנא האם ההיתר הוא משום פסידא כמלאכת דבר האבד שהתירו בחול המועד, או שלא חשיבא מלאכה שאסרה תורה בשביעית ואין כאן היתר מיוחד, ונ”מ בדבר שהוא לאוקומי ויש בו גם אברויי. דמצד מלאכה בכה”ג שיש בו גם אברויי חשיבא מלאכה ואסורה. אבל אם ההיתר הוא משום ההפסד, גם כשיש בה משום אברויי נמי שרי. והביא דברי רש”י ז”ל בע”ז (נ’ ע”ב) ושכן כתב תלמיד ר”י מפאריש במו”ק  (ג’ ע”א) ודייק מזה דאין בזה היתר, רק שהתורה לא אסרה מלאכת לאוקומי שאין זו עבודת קרקע, [וכמ”ש לעיל], וע”ש שהוכיח מרש”י ותוספות שם דכשיש בה גם אברויי אסור. ובזה מפרש דברי הרמב”ם ז”ל דקישקוש ועידור לסתומי פילי, וכן מה שכתב לקמן (הלכה י”ט), אבל מכסה באבנים או בקש, ואמרו ע”ז בירושלמי (פ”ב ה”ג) דאינו אלא כמושיב שומר, כאלו הוא רק לאוקומי ואין בו אברויי וע”כ מותר. אבל דבר שיש בו גם אברויי ודאי אסור לכו”ע, ובדבר שעיקרו הוא רק לאוקומי אלא שממילא יש בו תועלת ג”כ לאברויי, י”ל דבזה פליגי רבי ורבנן במזהמין דעיקר הזיהום הוא כדי שלא יאכלנו העוף  בעודו רך, אבל מ”מ הוא משביח קצת ומפטם את הפרי, בזה פסק הרמב”ם ז”ל כרבי דאסור, דסתם משנה כותיה, וכן י”ל במעשנין דאע”ג דעיקרו כדי להמית התולעים מ”מ מפטם קצת את האילן או את הפרי ואסור וסוגית הגמרא דע”ז (נ’ ע”ב) אזלא כרבנן דשרו בכה”ג, וע”ש שפירש בזה הא דקי”ל כרבנן שאוסרים ליטול העלה מן האשכול בשביעית ולא כר”ש שהתיר בזה (בירושלמי שביעית פ”ב ה”ב) משום שהוא כמציל מן הדליקה, וצ”ל דטעמא דרבנן דהגם דעיקרו לאוקומי (פ’ להציל האשכול)  מ”מ יש בו גם אברויי וע”כ אסרו. וע”ש עוד שהאריך בענין זה ונשוב לזה להלן בעה”ו. והעולה מדבריו דמוכרחים לבאר בדעת הרמב”ם ז”ל, שהוא סובר שההיתר של לאוקומי הוא משום שאינה חשובה מלאכה, וע”כ במקום שיש אברויי דחשיב מלאכה אסור, ובזה נוכל להבין החילוק שבין בקשקוש ועידור לבין עישון וזיהום וכיוצ”ב.

ובאמת דגם בזה לא הונח לנו דאיך נדע איזה מלאכת אוקומי אין בה אשבוחי ואברויי  כלל ומותרת ואיזו אסורה, חוץ מהדברים שאמרו חז”ל בהדיא. וכמו שהקשה הוא עצמו בתחילת הדיבור ההוא (בביאוה”ל הנז’), על דברי מרן החזו”א ע”ה, דאיך אפשר לדעת מה חזי טפי כעבודה וכו’, וכנ”ל. וגם לפירושו זה, תמיהתו במקומה עומדת.

ועוד דפירוש  זה הולך על פי מה שכתב החזו”א ע”ה לפרש דמ”ש הרמב”ם ז”ל (פ”א ה”י) ומפני מה התירו כל אלו וכו’, לא קאי אלא על השקאה בלבד, אבל הדברים המותרים  משום אוקומי אילנא א”צ לטעם דהפסד כלל. אלא הם מותרים משום שלא נחשבים מלאכת קרקע כלל, וכבר כתבתי לעיל שהחזו”א ז”ל גופיה דחה פירוש זה, וכתב דלא משמע כן מרהיטת הדברים.

ט. ואולי אפשר לפרש בדעת הרמב”ם ז”ל, דאומנם אמת נכון הדבר דמלאכה שהיא רק לאוקומי לא חשיבא מלאכת שדרה וכרם וכמ”ש רש”י בע”ז (נ’ ע”ב), וכאשר דקדקתי מהגמרא דמו”ק (ג’ ע”א), ולמדו כן בברייתא מן הפסוק, שדך לא תזרע וגו’, דזריעה בכלל היתה ולמה יצתה, להקיש אליה לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם, אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם, וכנ”ל. אלא דאפשר שהר”מ ז”ל סובר דאפילו שמלאכת אוקומי התמעטה ממלאכת שבשדה ושבכרם ומותרת מן התורה, מ”מ רבנן גזרו עליה ואסרוה,(והטעם פשוט דאם יתירו כל מלאכה שהיא לאוקומי יתירו גם לאברויי ולא שבוחי, ויאמרו שעושים רק לאוקומי בלבד. וזכר לדבר מ”ש במשנה (בפ”ב דתרומות מ”ג) הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור, ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור. ועיין הרמב”ם פ”א הי”ב, שכתב, אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי. עכ”ל.)

ואולם במקום שיש הפסד ברור לא גזרו חכמים לאסור כשהיא מלאכת לאוקומי, והעמידוהו אעיקרא דדינא דאינה מלאכת שדרה וכרם ושריא. אך אמנם לא התירו בכל הפסד פרטי המזדמן אצל מאן דהוא, אלא בדברים שיש הפסד ברור וודאי אצל כל מי שימנע מעשות אותה מלאכה. וכגון השקייה שבכל שדה שלחין או שדה אילן שימנעו ממנה מים תעשה הארץ ההיא מלחה וכו’. וה”נ בקשקוש בזיתים ועידור בגפנים אם לא יעשו אותם כדי לסתום הבקעים, בודאי ימות אותו אילן, וכן נמי בעוגיות לגפנים וכו’. בכל אלו הנזק וההפסד הוא ברור ושוה בכל שדה ואצל כל אדם, בזה אוקמוה אעיקרא דדינא, דלא חשיבא מלאכה ליאסר בשביעית עד שתהיה מלאכה שהיא בשדה ובכרם, ודרך המלאכה בשדות ובכרמים שהיא להפריח האילנות ולהרבותם ולהברותם וכשעושה המלאכה רק לקיימם כמו שהם אינה חשובה מלאכה ומותרת.

אבל מלאכה שיש בה הפסד אך אין ההפסד שלה ברור ולא ודאי, רק פעמים יכול לבא לידי הפסד ופעמים לא, וגם שאינה מצויה, בזה לא התירו חכמים וכללו אותם מלאכות בגזירתם לאסור גם מלאכת אוקומי, אע”פ שאינה חשובה מלאכה שבשדה ושבכרם, וכגון מלאכת זיהום שאע”פ שהיא למנוע העוף שלא יאכל הרך שבעץ ואין לך לאוקומי יותר מזה, מ”מ ההפסד הוא מועט ואינו ודאי, דלא בכל עץ בא העוף לאכול את עליו הרכים, וגם אם יאכל אותו אינו הפסד גדול וחשוב, ועוד דיש דרכים אחרות להבריח העופות, בלא שום מלאכה בעץ  ובשדה כלל, וע”כ הניחו מלאכה זו בכלל המלאכות שאסרום חכמים. וה”ה והוא הטעם גם בעישון שאע”פ שמטרתו להבריח התולעת מן העץ, מ”מ הויא מילתא דלא שכיחא כ”כ, דלא בכל פרדס ולא בכל כרם גודלים תולעים על האילנות, וגם אם היה הדבר יכול להסירם משם בידו או בשאר כלים המתאימים לזה והוא מותר גמור,וגם שההפסד בדר”כ לא ודאי ולא חשוב כ”כ, בזה לא התירו אפי’ שהיא מלאכת אוקומי אילנא בלבד. תדע שכן מצאנו במשנה (פ”ד דשביעית מ”ה) ופסקה הרמב”ם ז”ל (פ”א הי”ט) המבקע בזית ליטול עצים, לא יחפה מקום הביקוע בעפר מפני שהיא עבודה, אבל מכסה באבנים או בקש. עכ”ל, הרי שאפילו שהוא מחפה המקום כדי למנוע שלא יתיבש העץ ואוקומי אילנא הוא, אפ”ה כיון שאפשר למנוע הנזק ע”י קש ואבנים אסרו לחפותו בעפר. [ואולם ר”ש פי’ דבעפר הוא מתקן, אבל בקש ואבנים אינו אלא שלא ייבש. ע”ש, ומהר”י קורקוס ז”ל כתב דאפשר שזו היא כונת רבינו ז”ל.] וה”נ כשאפשר להסיר התולעים באופן אחר דאינו מלאכה כלל, לא התירו לעשותה בדרך מלאכה ע”י עישון, ואפי’ שהוא לאוקומי בלבד.

ועפ”י הדברים האלו מתפרשים דברי הרמב”ם ז”ל בהלכה י’ הנ”ל כפשוטם, דבאמת הר”מ ז”ל מדבר על כל הדברים שהתירו גם אלו הנזכרים בהלכה ז’ ובהלכה ט’, ובשביל זה לא כתב טעם זה אחרי הלכה ח’ דמיירי בהשקייה, אלא הניח מלכתוב הטעם הזה עד שכתב את כל הדברים המותרים בשביעית, דאכולם קאי, וכפשטות לשונו, שכתב ומפני מה התירו כל אלו. ומה שנקט רק השקיה בלבד, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וכו’. י”ל דנקט השקיה לדוגמא, שזה דבר ברור והפסדו ודאי בכל מקום ובכל זמן, והפסדו פשוט, וע”כ נקט השקיה בנתינת הטעם, כדי שנוכל להבין את הגדר של ההפסד שבשבילו התירו חז”ל את המלאכות שהם לאוקומי אילנא.

ואולי י”ל עוד דנקט השקיה לומר  דלא רק מלאכה דאוקומי התירו מפני ההפסד, אלא גם מלאכה דאשבוחי אם היא דרבנן כגון השקיה דהיא תולדת זורע, וקי”ל  כרבא (במו”ק ב’ ע”ב) בתולדות ושאר אבות, לבד מזורע וזומר ושתי תולדותיהן המפורשים בפסוק, הם מדרבנן. וכמו שפסק הרמב”ם ז”ל שם (ה”ב), והואיל ומדרבנן היא התירוה במקום הפסד כזה, אע”פ שהיא מלאכת אברויי, ובזה אתי שפיר שסיים בהלכה זו, והואיל ואיסור הדברים האלו וכו’ מדבריהם לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות וכו’ כמו שביארנו. ולכאורה למה חזר וכתב דלא אסור מן התורה אלא אותן ב’ אבות וב’ תולדות. והרי כבר כתבה באותו הפרק, ומה ענינו כאן, ולהנ”ל אתי שפיר דבא לבאר שגם השקיה שהיא לא רק לאוקומי בלבד, דבודאי יש בה גם אברויי, אפ”ה מותרת מפני ההפסד דרק ב’ אבות הן שאסורות מן התורה.

ומ”ש מרן החזו”א ע”ה לתמוה על הרמב”ם ז”ל, דהלא בברייתא במו”ק (ג’ ע”א) עיקרי הלכות קתני מה אסור ומה מותר, אבל במקום פסידא הלא שרינן תולדות האסורות וכו’, עכ”ל. ולהנ”ל ניחא דבאמת עיקרי הדינים נאמר שם במו”ק, אבל הגם שמעיקר הדין כל מלאכה דאוקומי מותרת, שאינה חשובה מלאכת שדה וכרם. מ”מ מצאנו שחכמים אסרו גם מה שמותר מן התורה, ולמה בעידור וקשקוש וכו’, התירו. לזה נתן טעם שלא תעשה הארץ מלחה וכו’. ומ”ש החזו”א דבמקום פסידא הלא שרינן תולדות האסורות. אין הכי נמי שגם תולדות האסורות, מותרים במקום הפסד, שעל כן נקט השקיה בהלכה זו וכנ”ל.

י. עוד אפשר להוסיף דלא רק מלאכות אלו המפורשים כאן להיתר, הם שמותרים, אלא כל מלאכה שיש בה הפסד הדומה להפסד דמניעת השקיה, ג”כ מותרת, שהרי דקדק רבינו ז”ל וכתב בלשונו הטהור וכתב, ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, וכו’. כלומר דלא רק הדברים המנויים כאן, אלא גם דברים אחרים שהם מדבריהם, ואפילו דברים של תורה כשהם לאוקומי הם רק מדרבנן וכנ”ל, ואם יש הפסד ברור וודאי כהנ”ל, מותר לעשותם בשביעית.

עוד ראיתי להגאון דרך אמונה בביאוה”ל שם, שכתב דלענין סיכה לגיזום לא ברור דעת הרמב”ם דכתב אין סכין את הפגין, ומשמע דלסוך את הגזום שרי. (בסוגיא דע”ז שם חילקו ביניהם דלסוך הגזום הוי לאוקומי אילנא, אבל בפגין הוי לפטומי פירא.) אך לא כתב בהדיא להתיר לסוך את הגזום, ואפשר דמספקא ליה אולי יש בזה גם לאברויי, ובגמ’ דע”ז שהתירו י”ל דזה משום דאתיא כרבנן דרבי. אבל קשקוש ועידור כתב להתיר בהדיא, משום דהתירום בסוגיא דמו”ק (ג’ ע”א) וסוכה (מ”ד ע”ב) וסוגיות אלה לא כרבנן דרבי, אלמא שאין בזה אברויי, אלא לאוקומי בלבד. עכ”ד. וכבר עמד ע”ז הרב מים חיים שהקשה על מה שאסר הר”מ ז”ל לסוך הנטיעו’ כדי שלא יאכל אותו העוף, ובע”ז שם אמרו דלאוקומי שרי, ואין זה אלא לאוקומי (ולא זכר שר’ את דברי הלח”מ בפ”ח דיו”ט הנ”ל.) ובסוף דבריו כתב, ועוד היה לו להרב לבאר דסכין שמן לגזום משום דהוי אוקומי אילני שלא ימות האילן כדאיתא בש”ס. עכ”ל. והובא בספר הליקוטים על הרמב”ם ז”ל.

והנה לדברי הגאון דרך אמונה דגם דין סכין את הגזום הוא כרבנן דרבי כמו דין זיהום, וכמ”ש הלח”מ ועוד וכנ”ל משם החזו”א ע”ה. א”כ היה לו לכתוב שאסור כמו שאסר לסוך הנטיעות בדבר שיש  לו זוהמה כדי שלא יאכל העוף את הרך שבו, שגם זה לאוקומי. דבגמ’ שם הקשו גם ע”ז, ואלא קשיא סיכה אסיכה דקתני סכין שמן לגזום, ורמינהו סכין את הפגין ומנקבין ומפטמין אותן עד ר”ה. וכו’, מי דמי הכא אוקומי אילנא ושרי התם פטומי פירא ואסור. ע”כ נמצא דגם בדין זה הקשו מהמשנה דשביעית, וחילק בין אוקומי ואברויי, וכמו בזיהום, וא”כ אחר שהרב נר”ו אזיל בזה בתר החזו”א שהלך אחר הלח”מ, דהר”מ ס”ל כהירושלמי דס”ל שהיא מחלוקת ופסק כחכמים, א”כ היה לו לאסור גם לסוך בשמן את הגזום, ובאמת כ”נ מהמים חיים שהבין בדעת הר”מ ז”ל דהשמיט  דין זה משום שאוסר גם בזה. ולפי מ”ש הרב מעשה רקח ואהל משה (שנדפס בכרם ציון הוב”ד בספר המפתח על הרמב”ם) דההיתר דאוקומי אילנא הוא רק כשכבר אירע  הקילקול וכאן איירי במניעת הקלקול בעתיד, דסכו ומזהמו שלא יאכלנו העוף והוא מניעת נזק עתידי. ע”כ לא התיר, י”ל דבסיכת הגזום מיקרי שכבר יש נזק בפועל, דמשגזמו את האילן הוא כבר  בחזקת סכנת ייבוש עד שיסוכו אותו בשמן וכדומה, ובנזק שכבר נמצא מתירים משום אוקומי אילנא. וע”כ לא כתבו לאיסור, ואפשר דנמנע מלכותכו עם המותרים משום דאפשר לכסותו ע”י קש ושאר דברים, וכמ”ש בהלכה י”ט שם, המבקע בזית וכו’ לא יחפה מקום הביקוע בעפר מפני שהיא עבודה, אבל מכסה באבנים או בקש. עכ”ל. ואפשר דסמך על אותה הלכה. וצ”ע. והטעם בזה הוא ג”כ כמ”ש לעיל דלא בכל הפסד התירו מלאכת אוקומי ובפרט כאשר  אפשר בדרך שאינה מלאכה, וה”נ הרי אפשר באופן אחר שאינו דרך מלאכה כלל, וע”כ לא כתבו להיתר. עו”כ הגרח”ק נר”ו שם, אמנם זה נכון לכ”ע יש דברים שחז”ל התירו משום פסידא במלאכות דרבנן, כמו שכתוב בהלכה ח’ ט’ י’, ואין זה שייך לאוקומי אילנא, ובזה מדוייק לשון רבינו שכתב בהלכה ז’, אם לסתום הפצימין מותר, ואח”כ בה”ח כתב משקין את בית השלחין וכו’, ועושין עוגיות, ועושין אמת המים וכו’. ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצ”ב מדבריהם לא גזרו על אלו. שאין אסור מן התורה וכו’. והיינו דבהיתר דאוקומי לא צריך להיות הפסד גדול, אבל בהיתר דהפסד שהקילו חכמים משום שהם מלאכות דרבנן, בזה צריך שיהיה הפסד גדול שימות כל עץ שבה. עכ”ד.

נראה שמפרש שהטעם שכתב הר”מ ז”ל בה”י לא קאי על מה שכתב בה”ז, דשם מיירי בהיתר דאוקומי ומותר גם בלא הפסד גדול. ובה”י שכתב שימות כל עץ וכו’, שהוא הפסד גדול קאי על השקיה ועוגיות המים וכו’. דבזה צריך הפסד גדול להתיר. וצ”ע דעוגיות ונקעים של מים, הם מכלל הדברים שהתירו בגמ’ דמו”ק (ג’ ע”ב) משום דהוי אוקומי אילנא ואינה מלאכה שבשדה ובכרם, ולמה בזה צריך הפסד גדול לפי שיטתו.

ולפי עניות דעתי נראה כמ”ש לעיל דבהלכה י’ מדבר על כל ההיתרים שקדמו, דבכולם התירו משום שלא תעשה הארץ מלחה וכו’ ומשום דהאיסור רק מדבריהם ולא של תורה, ובכולם בעינן שיהיה הפסד גדול וברור וכנ”ל.

(להמשך המאמר לחץ כאן)